Family Wiki
Advertisement

בסיס (הכרית) לדבר האסור (טלפון סלולרי)

"בסיס לדבר האסור והמותר" - מסכת שבת דף מ"ז

  • בסיס לדבר האסור והמותר
  • הרכבה של כלים
  • כלי מתחת הנר לקבל ניצוצות.

התוכן לפי ביאור הרב עדיין שטיינזלץ- המקור ספריא

פורטל הדף היומי
פורטל הדף היומי

הזז את הסרגל עם העכבר ותוכל לצפות בתרשים במלואו מבוסס גם על שיעורו של רבי חיים סבתו באמצעות :https://zoom.us/my/mizpenevo

"בסיס לדבר האסור[]

הפרק הועתק ועובד מתוך ערך מהויקיפדיה העברית עקב חשיבות תוכנו

בהלכה היהודית, מוגדר כבסיס לדבר האסור חפץ שעליו מונח דבר האסור בטלטול בשבת ובחג ולכן נעשה "מוקצה".
גדר המוקצה
בסיס לדבר האסור הוא אחד מסוגי המוקצה, האסורים בטלטול בשבת ובחגי ישראל. הבסיס הוא חפץ שאינו מוקצה מעצמו, שהונח עליו "מוקצה" ולכן נהיה אף הוא מוקצה. (רש"י שבת קמב, ב ד"ה נעשה חבית בסיס לדבר האסור: גמ' לא שנו - מטה על צדה דחבית:
אלא בשכח - ששכח האבן עליה בין השמשות ולא מדעת: נעשה חבית בסיס לדבר האסור - ואסור להטותה שאף החבית מוקצה) דוגמה לכך היא מיטה (בזמו שקול הייתה לשלחן בימינו) שהניחו עליה מעות. אף על פי שהמיטה אינה מוקצה (אלא "כלי שמלאכתו להיתר"), כיוון שהונחו עליה מעות, נעשתה בסיס לדבר האסור (המעות) ואסורה בטלטול. אף אם ניטלו ממנה המעות בשבת, כיון שב"בין השמשות" המיטה הייתה מוקצה, המיטה נאסרת לכל השבת.
בסיס לדבר האסור והמותר
בסיס שהניחו עליו דברים האסורים בטלטול ודברים המותרים, אם הדבר המותר חשוב לו יותר נידון על-פי הדבר המותר ואינו מוקצה.(שולחן ערוך אורח חיים ש"י סע' ח) לפיכך, תיק שבתוכו מוקצה וכלי שמלאכתו להיתר החשוב לו יותר, אין התיק נעשה בסיס וניתן יהיה לטלטל את התיק. עם זאת, אם הדבר המוקצה חשוב לו יותר, או אפילו שווה בחשיבותו לדבר המותר,(משנה ברורה סי' שי ס"ק לג) הוא נהפך לבסיס לדבר האסור.
היתרים לשימוש בבסיס לדבר האסור
אם המוקצה נשכח על הבסיס, ולא הייתה כוונת האדם שישאר המוקצה עליו בשבת, ואחר כך שכח לקחתו משם -אינו נעשה בסיס.(שבת דף קמב עמוד ב )
במקרה שהמוקצה הוא כלי שמלאכתו לאיסור, מותר להזיז את הבסיס לצורך שימוש במקום הבסיס. שכיוון שמותר להזיז כלי שמלאכתו לאיסור לצורך מקומו כך ניתן להזיז בסיס לכלי שמלאכתו לאיסור לצורך מקומו.(ויש אפילו מי שנסתפק אם בכלל יכול להיות בסיס. פרי מגדים משבצות זהב סעיף קטן ד)
אין נעשה בסיס אלא כשמניח את המוקצה עליו בכוונה. ולכן, אם הניח מוקצה על כלי של אדם אחר, אין הכלי נעשה בסיס, שאין אדם אוסר דבר של חברו שלא מדעתו. (שלטי גיבורים) אולם, אם עשה כן לטובת חברו, נעשה בסיס לדבר האסור ואסור בטלטול.

כאשר כבתה הנר מותר לטלטלה בשבת[]

הואיל הוא בסיס (כן "אם בעודם עליו" ולא בין השמשות היה בסיס - אבל אחר-כך נפל) לדבר האסור היא השלהבת

ב רמי ליה [השליך, הקשה לו, הראה סתירה] אביי לרב יוסף: מי [האם] אמר ר' שמעון כי כאשר כבתה הנר מותר לטלטלה בשבת. ומכאן נלמד כי כאשר כבתה — אין [כן], מותר לטלטלה, ואולם כל עוד לא כבתה — לא. ומאי טעמא [מה טעם] אסור לטלטל נר בוער? — דילמא בהדי דנקיט לה כבתה [שמא בתוך שיטלטל אותו, את הנר, יכבה], ואולם האם חושש ר' שמעון לכיבוי מעין זה? הא שמעינן ליה [הרי שמענו אותו] את ר' שמעון שאומר כלל שכל דבר של מלאכת איסור בשבת שנעשה בתוך כדי עשיית דבר אחר, שמאחר ואין מתכוין במלאכתו לעשות את דבר האיסור — מותר. דתניא [שכן שנינו בברייתא] שר' שמעון אומר: גורר אדם בשבת וביום טוב כסא מטה וספסל, ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ בקרקע. ואם בכל זאת נוצר חריץ, כיון שלא היתה זו כוונתו — אין בכך לדעת ר' שמעון איסור. ואם כן לדעת ר' שמעון לא יהא כל איסור בטלטול נר בוער, שאף אם עלול הוא להכבות, כיון שאין זו כוונת המטלטל, לא יהא בכך איסור!
ומשיבים, שיש להבדיל בין הדברים: כל היכא דכי מיכוין איכא איסורא דאורייתא [בכל מקום שאם יתכוון, לעשות את המלאכה, יש איסור מן התורה], כגון בענין כיבוי הנר, אף כי לא מיכוין [כאשר אינו מתכוין] — גזר ר' שמעון לאסור זאת מדרבנן [מדברי סופרים], ואולם כל היכא דכי מיכוין איכא איסורא דרבנן [מקום שאף כאשר הוא מתכוון יש איסור מדברי סופרים בלבד], כגון בחפירת החריץ, שאיננה מלאכת חרישה גמורה האסורה מן התורה, ולא נאסרה עשיית חריץ זה אלא משום גזירת חכמים — כי לא מיכוין שרי [כאשר אינו מתכוין מתיר] ר' שמעון לעשות את הדבר אף לכתחילה.
מתיב [מקשה] רבא על הסבר זה, הרי שנינו: מוכרי כסות מוכרין אף בגדי כלאיים כדרכן ומניחים אף בגדים אלה על גבם, למרות האיסור ללבוש בגד כלאיים, ובלבד שלא יתכוין ללבוש את הבגד בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, והצנועין המהדרים בשמירת המצוות מפשילין בגדים אלה ותולים אותם במקל לאחוריהן. והא הכא, דכי מיכוין [והרי כאן שכאשר הוא מתכוין] ללבוש — איסורא דאורייתא איכא [יש איסור מן התורה], ואף על פי כן כי [וכאשר] הוא לא מיכוין [מתכוין] ללבישה — שרי [מתיר] ר' שמעון לכתחילה. והרי שאין ר' שמעון מחלק בדברים מבחינה זו!
אלא אמר רבא הסבר אחר לדעת ר' שמעון בנר:(מ״ז א) הנח לנר שמן ופתילה הואיל ונעשה בסיס לדבר האסור. שאף ר' שמעון מודה שהשלהבת הבוערת בשבת הריהי מוקצה, ומאחר שאת הנר עצמו אין לטלטל, אף השמן והפתילה אסורים.
א משנה במשנה זו נמנים דברים המותרים והאסורים בטמינה, כלומר, בהכנסת כלי שיש בו תבשיל שנתחמם מערב שבת למקום שלא יפיג את חומו. ומפרטים: במה טומנין ובמה אין טומנין? — אין טומנין לא בגפת שהיא הכוספה הנשארת מחמרים המכילים שמן, לאחר שהוציאו מהם את השמן, ולא בזבל, לא במלח, ולא בסיד ולא בחול, בין שהם לחין ובין שהם יבשין. כי כל החומרים הללו מתחממים מעצמם כשהם שוהים זמן מה בערימה, ומוסיפים חום בקדירה שהונחה בהם, והרי זה כעין בישול.
ואין טומנים לא בתבן, ולא בזגין (קליפות הענבים לאחר שנסחט מהם היין), ולא במוכין, שהם בלואי בגדים רכים, ולא בעשבין. ואולם זהו דווקא בזמן שהן לחין, אבל טומנין בהן כשהן יבשין.

האם מותר לטלטל בשבת מחתה באפר[]

הפירורים עבור העניים, ונסביר כי חשיבותם של דברים אינה נקבעת על פי המקום שהם בו, אלא במדה שיש בהם חשיבות בכלל

אמר ר' זירא שכך אמר ר' אסי שכך אמר ר' יוחנן שכך אמר ר' חנינא שכך אמר ר' רומנוס: לי התיר רבי (ר' יהודה הנשיא) לטלטל בשבת מחתה באפרה. אמר ליה [לו] ר' זירא לר' אסי: מי [האם] אמר ר' יוחנן הכי [כך]? והתנן [והרי שנינו במשנה]נוטל אדם את בנו בידו אף על פי שהילד מחזיק אבן בידו שאסור לטלטלה, או נוטל כלכלה (סל) והאבן בתוכה. ואמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן כי בכלכלה מלאה פירות עסקינן [עוסקים אנו], שבשל הפירות מותר לטלטל גם את האבן. ואם כן, טעמא [טעם] ההיתר הוא דווקא באופן דאית [שיש] בה פירי [פירות], הא לית [הרי אם אין] בה פירי [פירות] — לא, ומחתה זו המלאה אפר כיצד מותר לדעת ר' יוחנן לטלטלה?
"אשתומם כשעה חדה" (דניאל ד, טז) [השתומם ושתק כשעה אחת, זמן מה] ולא מצא תשובה. ולבסוף אמר: הכא נמי דאית [כאן גם כן מדובר באופן שיש] בה במחתה קרטין [פירורים של לבונה] שלא נשרפו עדיין, ובשל החתיכות הללו מותר לטלטל את המחתה. אמר אביי: קרטין בי [פירורים בבית] רבי מי חשיבי [האם הם חשובים]? ומאחר שאינם נחשבים — בטלים הם אגב האפר, והכל יחד אינו חשוב וראוי לשימוש.
שאף שיש הבדל בדיני טומאה בין בגדי עניים המטמאים אפילו בשיעור קטן, ובגדי עשירים שאינם נחשבים בשיעור זה
וכי תימא חזו [ואם תאמר שראויים] הפירורים עבור העניים, ונסביר כי חשיבותם של דברים אינה נקבעת על פי המקום שהם בו, אלא במדה שיש בהם חשיבות בכלל, והתניא [והרי שנינו בברייתא] שאף שיש הבדל בדיני טומאה בין בגדי עניים המטמאים אפילו בשיעור קטן, ובגדי עשירים שאינם נחשבים בשיעור זה, ודרוש שיעור גדול בהרבה כדי להחשיבם, מכל מקום שיעור בגדי עניים הוא לעניים, ושיעור בגדי עשירים הוא לעשירים, אבל שיעור של עניים לגבי עשירים לא נחשב. ומכאן שדנים את חשיבותו של חפץ לפי מקומו ובעליו. אלא אמר אביי, יש לתת הסבר אחר: מידי דהוה [כדרך שהדבר הוא] ביחס לגרף של ריעי (צואה). שמשום זוהמתו התירו להוציאו מחוץ לבית, אף שודאי אין בו שימוש.

שמאחר שאפשר להשתמש באפר כדי לכסות בו לכלוך — אינו מוקצה, ומותר לטלטל בשלו אף את המחתה
אמר רבא: שתי תשובות יש לדחות את הדבר : חדא [אחת], גרף של ריעי מאיס [מאוס], והאי לא מאיס [וזו, המחתה, אינה מאוסה] ועוד, גרף של ריעי מיגלי [מגולה] וריחו נודף, והאי מיכסי [וזו המחתה מכוסה]. אלא אמר רבא: יש לפרש זאת באופן אחר: כי הוינן בי [כאשר היינו לומדים בבית] רב נחמן הוה מטלטלינן כנונא אגב קיטמא [היינו מטלטלים מחתה אגב האפר], ואף על גב דאיכא עליה [ואף על פי שיש עליה] שברי עצים (מוקצה), שמאחר שאפשר להשתמש באפר (לא מוקצה) כדי לכסות בו לכלוך — אינו מוקצה, ומותר לטלטל בשלו אף את המחתה. ואפילו יש עליה שברי עצים, שאינם ראויים לדבר, מכל מקום מתבטלים הם אגב האפר. על ההערה האחרונה מיתיבי [מקשים] ממה שאמרו: ושוין (מסכימים) ר' יהודה ור' שמעון שאם יש בה בנר שברי פתילה שאסור לטלטל את הנר, והרי ששברים אלה אינם מתבטלים, ומקצים את הנר כולו! אמר אביי: אין להביא מכאן ראייה כי ברייתא זו בגלילא [בגליל] שנו אותה, ושם השמן מרובה וזול, ולכן אין שברי פתילה בטלים אגב השמן (ר"נ גאון).
(בסיס לדבר האסור בתנאי שיהיה עליו דבר מותר - זה כמו הסל עם האבן עם הפירות) (מגש עם נרות - שמים נ"ך- כדי לטלטל - חשוב מה החשוב - התנ"ך)
/poem>
==מהו הדין לענין להחזיר מטה של טרסיים (צורפים) שהיתה כרגיל מיטה מתקפלת, ולהרכיבה בשבת?==

3192d987-3a32-41c3-900b-aa6cb975fc81.jpg

ר' סימאי אומר: קרן עגולה שהיא סוג חצוצרה מתפרקת ועגולה שהרכבתה מסובכת, אם הרכיבה חייב, אבל קרן פשוטה שהיא ישרה והרכבתה קלה, אם הרכיבה — פטור
<poem>
מסופר כי לוי בר שמואל אשכחינהו [מצא אותם] את ר' אבא ואת רב הונא בר חייא דהוו קיימי אפיתחא דבי [שהיו עומדים על פתח ביתו] של רב הונא. אמר להו [להם] לוי בר שמואל: מהו הדין לענין להחזיר מטה של טרסיים (צורפים) שהיתה כרגיל מיטה מתקפלת, ולהרכיבה בשבת? אמרו ליה [לו]: שפיר דמי [יפה, מותר הדבר]. אתא לקמיה [בא לפני] רב יהודה לשאול אותה שאלה, ואמר לו רב יהודה: הא [הרי] רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: המחזיר מטה של טרסיים בשבת — חייב חטאת, לפי שעשה מלאכה האסורה מן התורה בשבת.(האם מותר להחזיר מיטה כזאת בשבת)
בתוספתא: המחזיר קנה מנורה מפורקת ומרכיבה בשבת — חייב חטאת
מיתיבי [מקשים] על לוי בר שמואל ממה ששנינו בתוספתא: המחזיר קנה מנורה מפורקת ומרכיבה בשבת (היום יש מקל טלסקופי) — חייב חטאת. החזיר קנה של סיידין שעשוי ומורכב מחוליות — לא יחזיר לכתחילה, ואם החזיר — פטור מחטאת, אבל אסור לעשות כן. ר' סימאי אומר: קרן עגולה (כלי נגינה) שהיא סוג חצוצרה מתפרקת ועגולה שהרכבתה מסובכת, אם הרכיבה חייב, אבל קרן פשוטה שהיא ישרה והרכבתה קלה, אם הרכיבה — פטור. ומכאן למדנו שהרכבת דבר העשוי פרקים בשבת אסורה מן התורה, וחייב עליה חטאת! ומשיבים: אינהו דאמור כי האי תנא [הם שאמרו והתירו כשיטת תנא זה] דתניא [ששנינו בברייתא]: מלבנות המטה שהיא מסגרת העץ שעליה אורגים את חבלי המטה (גאונים), וכרעות (רגלי) המטה, ולווחים של סקיבס שהם חלק מקשת ועליהם הוא מותח את החץ, אם התפרקו מן המטה או מן הקשת — לא יחזיר וירכיבם, ואם החזיר — פטור,(מ״ז ב) אבל אסור. ולא יתקע את הפרקים בחוזק, ואם תקע — חייב חטאת, שעשה מלאכה האסורה מן התורה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם היה רפוי וניתן להרכבה בקלות — מותר. ועל שיטה זו סמכו ר' אבא ורב הונא בר חייא.
וכן מסופר: בי [בבית] רב חמא סבו של רבא הוה [היתה] מטה גללניתא [מתפרקת] (הרגלים היו על הרצפה, כדי שלא יטרטבו הורידו אותם). הוה מהדרי לה ביומא טבא [והיו מחזירים אותה ומרכיבים ביום טוב - זאת "ההלבשה" של המיטה]. אמר ליה ההוא מדרבנן [לו אחד החכמים] לרבא: מאי דעתיך [מה דעתך] שאתה מתיר — משום שבנין מן הצד הוא? כלומר, שאין זו מלאכת בניה, כיון שיש בה שינוי ואינה עשוייה כדרכה? נהי דאיסורא דאורייתא ליכא, איסורא דרבנן מיהא איכא [אם אמנם איסור מן התורה אין כאן אבל איסור מדברי חכמים בכל אופן יש]! אמר ליה [לו] רבא: אנא [אני] כשיטת רבן שמעון בן גמליאל סבירא לי [סבור אני] שאמר שאם היה רפוי — מותר אף לכתחילה.

  1. אם קבוע - אסור
  2. לא קבוע ולא רפוי
  3. אם היה רפוי - חפיף - (כמו בקבוק קולה)

הסבר
הגמרא (שבת מז א) מביאה שלוי בר שמואל שאל את רבי אבא ורב הונא בר חייא האם מותר להחזיר מטה של טרסיים בשבת (מטה מתפרקת, שהיו נושאים אותה ממקום למקום). אמרו לו מותר. אך כשבא לפני רב יהודה, תמה על זה ואמר לו שרב ושמואל אמרו שהמחזיר מטה של טרסיים בשבת חייב חטאת.

עוד מביאה הגמרא ברייתא לתמוה על רבי אבא ורב הונא בר חייא, שבה מפורש שהמחזיר קנה מנורה (מנורה שהקנים שלה נשלפים וניתנים להחזרה בשעת הצורך) בשבת חייב חטאת, ואם כן הוא הדין למיטה של טרסיים.
מתרצת הגמרא, שהם סוברים כרבן שמעון בן גמליאל המתיר דבר זה, שכן שנינו בברייתא אחרת, שמלבנות המיטה, כרעי המיטה ולווחים של סקביס, לא יחזיר ואם החזיר פטור אבל אסור, ולא יתקע ביתדות ואם תקע חייב חטאת. רבן שמעון בן גמליאל אומר שאם היה רפוי מותר.
עוד מביאה הגמרא שבבית רב חמא היו מחזירים מטה מעין זו ביום טוב, ותמה על זה תלמיד חכם אחד בפני רבא, שאף אם נאמר שזהו בנין מן הצד, על כל פנים אסור מדרבן. ענה לו רבא שהוא סובר כרשב"ג שאם הוא רפוי מותר.

העולה מן הגמרא שישנה מחלוקת ראשונים האם מותר להחזיר מטה של פרקים וכד' בשבת כאשר היא רפויה, שלרשב"ג מותר ולת"ק אסור, וכן נחלקו בזה האמוראים להלכה. אמנם אם היא מהודקת בחוזק לכו"ע אסור.

שלחן ערוך ואחרונים
שלחן ערוך (אורח חיים שיג) פסק להלכה כדברי המשנה, שקורה שנשברה יש להזהר מלסמכה באופן שיתקן את המיטה, משום בונה, ויכול לסמכה רק באופן שלא תרד המטה יותר ותוסיף להישמט. וכן הוסיף דברי הטור שלא יהדקם, אלא ירפם באופן שיוכל ליטלם כשירצה.
במגן אברהם (יד) החמיר שדווקא קורה מותר לסמוך בה בלא חשש בונה, אבל עץ בעלמא אף אם מותר בטלטול כגון שהקצהו, אסור משום בונה. אבל האליה רבה (יד) כתב שאין תורת בנין כלל בסמיכת קורה, כל שאינו מוסיף בזה בנין. וכן משמע דעת המשנה ברורה (מט). ובפרי מגדים (אשל אברהם יד) העיר שבדבר שאינו כלי ליכא חשש לביטול כלי מהיכנו, ולפי האליה רבה מותר יהיה גם להדקו.

עוד פסק השלחן ערוך (ח) את דברי התרומת הדשן, שספסל שמשמט רגלו אסור להחזירו, ושיש מי שמחמיר אף להניח צידו השמוט על ספסל אחר.

(רפוי - ניתן לפרק ביד; מה דין הברגה - מראש בקלות מתפרק - זה מצב ביניים: האם זה רפוי או מסובך)

משנה: נותנים כלי תחת הנר[]

כדי שלא יזיקו ויגרמו לשריפה

משנה נותנין כלי תחת הנר כדי לקבל ניצוצות בוערים של שמן הנופלים ממנו כדי שלא יזיקו ויגרמו לשריפה. ולא יתן לתוכו של הכלי מים, מפני שהוא מכבה על ידי כך את הניצוצות.(אסור יהיה לטלטל אותו)

כיצד מותר לתת כלי זה שיכיל בתוכו את הניצוצות[]

ששוב אינו מוכן לכל שימוש בשבת, שמוקצה הוא בשל הניצוצות

גמרא שואלים: כיצד מותר לתת כלי זה שיכיל בתוכו את הניצוצות, והא [והרי] בכך קמבטל [הוא מבטל] את הכלי מהיכנו, ששוב אינו מוכן לכל שימוש בשבת, שמוקצה הוא בשל הניצוצות. וכבר הועלתה השיטה שכל ביטול כזה אסור! אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: ניצוצות אין בהן ממש, והם נשרפים מיד ואינם משאירים כל שמן בכלי, ולכן ראוי הכלי לטלטול לאחר מכן.

לא לתת לכלי מים מפני שיכבו הניצוצות[]

ולא יתן לתוכו מים, מפני שהוא מכבה, אפילו אם הניחו מערב שבת, ואין צריך לומר שאסור לעשות כן בשבת עצמה

במשנה שנינו שלא יתן לתוכו, לתוך הכלי שהניח מתחת לנר, מים מפני שבכך הוא מכבה את הניצוצות. ומעירים: לימא תנן סתמא [האם לומר שלמדנו במשנה סתמית] כשיטת ר' יוסי שאמר שאף הגורם לכיבוי — אסור. שהרי הכיבוי שמדובר בו כאן, שנותן מים בכלי, אינו כיבוי על ידי מעשה, כי אם רק גורם לכיבוי. (אפשר לכבות עם שמים חביות חדשות מלאות מים וכאשר האש מתרבת עליהם, הן נשרפות והמים יוצאים ומכבים את האש)
שאלה זו דוחים בתמיהה: ותסברא [וכי יכול אתה לחשוב דבר כעין זה]? אימור [אמור] שאמר ר' יוסי שגרם כיבוי אסור — בשבת, ואולם בערב שבת מי [האם] אמר? וכי תימא הכא נמי [ואם תאמר כי כאן גם כן] מדובר שנתן את המים בתוך הכלי בשבת, והתניא [והרי שנינו בברייתא]: נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות הנופלים מן הנר בשבת, ואין צריך לומר שמותר לשים אותו בערב שבת. ולא יתן לתוכו מים, מפני שהוא מכבה, אפילו אם הניחו מערב שבת, ואין צריך לומר שאסור לעשות כן בשבת עצמה. הרי שהדבר אינו קשור כלל בשיטת ר' יוסי. אלא אמר רב אשי: אפילו תימא רבנן [תאמר שמשנה זו כדעת חכמים] היחא, ואולם שאני הכא [שונה כאן] — מפני שבמקרה זה איננו רק גורם לכיבוי אלא שמקרב את כיבויו, שהניצוצות כבים מיד כשנופלים במים (ר"ח) ובענין זה אפילו חכמים אוסרים.

הדרן עלך כירה

בַּמֶּה טוֹמְנִין וּבַמָּה אֵין טוֹמְנִין[]

העלאת הבל עד כדי שהגפת תחמם דבר שאינו טמון בה אלא רק מונח עליה, הרי גפת של זיתים מעלה הבל, ולכן אסור להניח עליה תבשיל, ואולם של שומשמין אינה מעלה הבל במדה זו, ולכן מותר להניח עליה

מַתְנִי׳ בַּמֶּה טוֹמְנִין וּבַמָּה אֵין טוֹמְנִין?— אֵין טוֹמְנִין לֹא בַּגֶּפֶת וְלֹא בַּזֶּבֶל, לֹא בַּמֶּלַח וְלֹא בַּסִּיד וְלֹא בַּחוֹל — בֵּין לַחִין בֵּין יְבֵשִׁין. וְלֹא בַּתֶּבֶן וְלֹא בַּזַּגִּין וְלֹא בַּמּוֹכִין וְלֹא בָּעֲשָׂבִין — בִּזְמַן שֶׁהֵן לַחִין, אֲבָל טוֹמְנִין בָּהֶן כְּשֶׁהֵן יְבֵשִׁין

גמרא איבעיא להו [נשאלה להם, לבני הישיבה] שאלה זו: האם גפת של זיתים תנן [שנינו במשנתנו], אבל של שומשמין שפיר דמי [יפה הוא, מותר] לטמון בה מערב שבת את התבשיל, או דילמא [שמא] של שומשמין תנן [שנינו] וכל שכן שבשל זיתים אסור, שהרי הבלו מרובה מזה של שומשומים?!
תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה שאמר ר' זירא משום (בשם) חד דבי [אחד החכמים מבית מדרשו] של ר' ינאי: קופה (סל) שטמן בה תבשיל שנתחממם בערב שבת — אסור להניחה על גבי גפת של זיתים בשבת. ואם כן שמע מינה [למד ממנה] כי בענין גפת של זיתים תנן [שנינו במשנתנו].
את ההוכחה הזאת דוחים: לעולם אימא [אומר] לך כי לענין הטמנה בתוך גפת, הרי בשל שומשמין נמי [גם כן] אסור להטמין, ואולם לענין (מ״ח א)אסוקי הבלא [העלאת הבל] עד כדי שהגפת תחמם דבר שאינו טמון בה אלא רק מונח עליה, הרי גפת של זיתים מסקי הבלא [מעלה הבל], ולכן אסור להניח עליה תבשיל, ואולם של שומשמין לא מסקי הבלא [אינה מעלה הבל] במדה זו, ולכן מותר להניח עליה.

האם מותר להקדים את שעת הכיבוי של שעון שבת[]


מתוך "פניני הלכה" של הרב מלמד
פרק: פרק יז - חשמל ומכשיריו
ו – שעון שבת והרחקת זמן פעולתו
איסורי השבת חלים מעת כניסת השבת, אבל לפני כניסת השבת מותר לבצע פעולות שהשפעתן תימשך ביום השבת. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא הפעלת שעון-שבת שמחובר לזרם החשמל, שבכוחו לנתק את הזרם ולחברו כפי שיכוונו אותו, וכך ניתן כיום לגרום לנורות החשמל להידלק ולכבות במשך השבת. למשל, ניתן להדליק לפני כניסת השבת את אורות הבית, ולכוון את שעון-השבת כך שיכבה אותם לקראת שעת השינה, ושוב ידליקם לקראת סעודת שחרית, ולאחר סיום הסעודה יכבה אותם ושוב ידליקם לקראת סעודה שלישית. כמו כן ניתן להתקין שעון-שבת על שקע ולחבר אליו תנור חשמלי או מאוורר, ולכוון את השעון באופן שידליק ויכבה את המכשיר בשעות הרצויות.

אדם שכיוון את שעון השבת כך שהאורות יכבו בליל שבת בשעה אחת-עשרה, ולבסוף נמלך בדעתו ורצה ללמוד עד השעה שתים-עשרה. יש אומרים שאסור לו לדחות את מועד כיבוי האור על ידי הזזת המתגים בשעון-השבת, משום שלדעתם שעון-שבת הוא חלק ממערכת התאורה, ואסרו חכמים לעשות פעולות הגורמות לשינוי במשך זמן התאורה, כפי שניתן ללמוד מדין נר של שבת שאסרו לחבר אליו שפופרת של ביצה מלאה שמן, שמא יקח מהשמן (שבת כט, ב; ביצה כב, א).

לעומת זאת דעת הרב אויערבאך ועוד רבנים, שהדוחה את פעולת כיבוי האור דומה למי שהיה נר דולק בחדרו והרוח החלה לנשוב בחלונו עד שהנר עומד לכבות, שלכל הדעות מותר לו לסגור את החלון, ולאפשר בכך לנר להמשיך לדלוק עוד שעה ארוכה. שהואיל ולא עשה דבר בגוף הנר עצמו, אלא רק מנע מהרוח לכבותו – אין בדבר איסור. וכן מי שדוחה את פעולת שעון-השבת, אינו עושה דבר בגוף הנורה או מכשיר החשמל אלא רק מונע לזמן נוסף את פעולתו של שעון-השבת. ומכיוון שהדבר מותר, אין להחשיב את המתגים של שעון-השבת כמוקצה.

וכיוון שסברת המקילים חזקה, וכך הוא המנהג הרווח, אפשר לכתחילה לסמוך על דבריהם. לפיכך, כל פעולה שממשיכה את המצב הקיים מותרת. שאם החשמל מנותק, מותר להמשיך את מצב הניתוק ועל ידי כך האור יידלק מאוחר יותר. ואם החשמל מחובר, מותר להמשיך את המצב הקיים ועל ידי כך האור יכבה מאוחר יותר. וכן בשעה שהאור כבוי, מותר להוריד את המתג שמדליק את הנורות, כדי שכאשר תגיע השעה ששעון-השבת ידליק את האורות, אותן נורות לא ידלקו (שש"כ יג, כו-לג).[6]

אבל אסור לשנות את שעון-השבת כך שיקדים את פעולת הכיבוי או ההדלקה. למשל, אם כוונו את שעון-השבת שיכבה את האור בשעה 12.00 בלילה, ונמלכו לישון מוקדם יותר, אסור להקדים את הכיבוי. ואף שאין זה כיבוי בידיים, שכן הכיבוי אינו מתבצע מיד אלא רק לאחר זמן, מכל מקום גם גרימת כיבוי אסורה מדברי חכמים. וכן אם כיוונו את השעון באופן שידליק את האור בשעה 10.00 בבוקר, אסור להזיז את המתגים של שעון-השבת כדי שהאור יידלק מוקדם יותר, שאסרו חכמים לגרום להדלקת האור.[7]

[6]. אף שיש מהאוסרים שסוברים שכל שינוי בשעון אסור מהתורה (ישכיל עבדי ז, כג), ויש סוברים שחלק מהשינויים אסורים מהתורה (אג"מ יו"ד ח"ג מז, ד; אז נדברו ג, כה; ח, לב). וממילא יש בזה גם איסור מוקצה. מ"מ סברת המקילים נראית מאוד כמבואר בהרחבות, משום שבנוסף לכך שסברת המחמירים מבוססת על דעת הרא"ש וסיעתו שרבים חלקו עליה (לעיל טז, 1), גם לרא"ש נראה שמותר, הואיל והפעולה בשעון השבת אינה פעולה בגוף המאור. וכ"כ רשז"א במנחת שלמה יג, וביבי"א ג, יח. ←
יש להוסיף, שכאשר האור כבוי מותר להוסיף שעות כיבוי גם לאחר שיידלק, כגון בעת שהאור כבוי בלילה, ועומד להידלק שוב בשעה 10.00 בבוקר ולהכבות בשעה 12.00, מותר לכוון את שעת הכיבוי לשעה 11.00. שהכלל הוא, שבעת שהאור כבוי, מותר לגרום להוספת שעות כיבוי בין עתה בין לאחר שהאור ידלק שוב. ובשעה שהאור דולק, מותר לגרום שידלק שעות נוספת גם אם בינתיים האור יכבה לזמן מסוים (שש"כ יג, ל).

[7]. כל זה במצב רגיל, אבל בשעת הדחק, מותר לדעת המתירים אף לגרום להקדמת פעולת שעון השבת. שכן לדעת רוה"פ הקדמת פעולת השעון נחשבת 'גרמא', שיש סוברים שהיא מותרת לכתחילה (ט"ז), ולדעת רוה"פ היא מותרת בשעת הדחק, כמבואר לעיל ט, ט. וכ"כ בשש"כ יג, כט, עפ"י רשז"א; ויבי"א ח"ג או"ח יח. לכן, כאשר מדובר בחולה, אף שאין בו סכנה, אם האור מפריע לו לישון, ושעון-השבת עומד לכבות את האור בעוד כשעתיים, מותר לקרב את שעת הכיבוי לעוד כחצי שעה. נימוק נוסף להיתר, שכיבוי אסור מדרבנן (לעיל הלכה א). בשעת צורך גדול מאוד מותר אף לקרב את שעת ההדלקה לצורך מצווה, כגון שבלא כך ייגרם ביטול תורה גדול. אלא שכדי לחוש לדעת המחמירים נכון לעשות זאת בשינוי.


השיעור הבא[]

Advertisement