Bdf06df56cfe13704cfccabb38064acc.jpg

האלון ההוא הוא ספר השואה הפרטי של יהודה יורק דמבינסקי. בספר הוא מתאר את מסלול חייו: גיטו ווארשה, בית חרושת שולץ, אקציות 1941, קרקוב, קולוניה, מוצא ישראל ובמדינת ישראל כאיש חינוך.

תולדות חייו[עריכה | עריכת קוד מקור]

יהודה כפי שזרנו אותו בשנת 1947

יהודה נולד בשנת 1934. מגיל שמונה, נדד לבדו, בפולין, בעיר ורשה והסביבה. עם הכיבוש הרוסי של פולין הגיע לבית יתומים. תושייה מיוחדת הביאה אותו למפגש יהודים ומשם לארץ ישראל. שלושה מוסדות עבר. רק במשק ילדים מוצא מצא "קן" חם ואת זה הוא לא שוכח. בשנת 1949 עבר לחברת הנוער בכפר רופין. התגייס לצבא לתותחנים. היה מדריך נוער בבן שמן – שם רכש את הריהוט הראשון לביתו: מיטה. הוא למד בסמינר למורים. היה מורה לטבע וחינוך משלים בבית ספר רביבים בחולון. עוסק בחינוך לא פורמלי (כמה זה היה מתאים לו ד.ו.). נישא לשולמית, שנפטרה בשנת 2003 . אב לשלושה ילדים: מיכאל על שם האב ז"ל, רינת - רגינה ואלונה הלנה על שם האם. השאיר תשע נכדים. נפטר בשנת 1996 מפאת מחלה.

ת.נ.צ.ב.ה.

קטעים מהספר[עריכה | עריכת קוד מקור]

לזכרו של חברי לילדות יהודה (יורק) דמבינסקי.
הגעתי אליו מאוחר מדי. בעזרת בתו קבלתי את הספר וכן סיפרה לי מעט על המשפחה. אנסה בעמודים אלה לספר מעט על דמותו. יהיו דברים אלה מוקשים לעילוי נשמתו.

א. 1939-1942 "שם"[עריכה | עריכת קוד מקור]

היינו משפחה שלוה ואמידה. חמש השנים הראשונות ( של חיי) הבטיחו לי חיי שמחה ואושר. כל זה עד שהחלו בספטמבר 1939 ההפצצות של הגרמנים על ערי פולין. ברחנו. לקחנו מעט חפצים ועברנו לבית משפחת אמי.הבית היה רחוק מבתי חרושת ונחשב בטוח. אך התברר שהפצצות לא היו סלקטיביות. הבית שבו חפשנו מקלט נפגע פגיעה ישירה. לעומת זאת הבית שלנו – ממנו ברחנו – נשאר שלם עד תום המלחמה.

מה פירוש הפצצה?
יש הפצצת יום ויש הפצצת לילה. המשותף: תחילה נשמע רעש מטוסים בשמים, (רשת האזעקה נפגעה מיד) פתאום שריקה, שריקה אופיינית, אחריה פיצוץ. בהישמע הפיצוץ אתה מרוצה: הפצצה לא נפלה על ידך, מזה פחדת כאשר שמעת את השריקה. וכך, אחרי כל פיצוץ ופיצוץ, אתה נושם לרווחה ומחכה לשריקה הבאה. המבוגרים אמרו, שאפשר לקבל מזה התקפת עצבים. אני הרגשתי רק פחד. בוקר אחד, ההפצצה נפלה לידינו וכך לאחר השריקה היה חושך, רעש, אבק, לא ניתן לנשום, הכל מתעופף. מישהו מושך אותי. הבתים מסביב בוערים. בני אדם וסוסים מוטלים ברחוב. ואנחנו בורחים....

בתחילת 1940 באחד הימים פרצו חיילים אל הדירה וציוו עלינו לעמוד במקום. נזרקו לאוויר פקודות בשפה זרה ומשונה.הרגשתי את הפחד המשתק וראיתי את אמי חיוורת וחסרת ישע. מחפשים נשק, כסף ודברי ערך. בין היתר לוקחים את השעון החשמלי החום, שעמד על המזנון. בתום החיפוש יצאו ואנו נשארנו קפואים במקומותינו. חשנו פתאום, כי שום דבר לא יהיה כמו קודם. הבנתי, בלי הסברים, שגם אבא – ובעצם אף אחד, לא יכול לעזור לנו . מעכשיו ידעתי שהמטרה היחידה תהיה להישאר בחיים. המצב הלך ו החמיר ראיתי חיילים יורים בעוברים ושבים. מול ביתנו היה אחד השערים הראשיים לגטו ( ורשה). משמרות החיילים השתמשו בכלבים, והייתי עד, איך חיילים משסים כלבים בעוברים ושבים תמימים. האנשים נשכבו על הרצפה מפחת הכלבים, והחיילים לא מיהרו לחזור אליהם. כמו כן, ראיתי חיילים מכים יהודים מבוגרים, מהם דתיים בעלי זקנים. מה שנראה כשעשוע עבורם. עם הזמן הורגש דוחק רב בגטו. המוני אנשים הסתובבו חסרי מעש ברחובות. התרבו העניים, שביקשו נדבות, אנשים נפוחי רעב עם תינוקות וילדים שכבו על המדרכות.

"חיי גן עדן" אלו תמו בשנת 1942 החלו ה"אקציות" וחיינו השתנו - מחיי יום לחיי לילה. לפנות בוקר מתפנים למחבוא, ויוצאים ממנו עם רדת החשיכה. וכל כך למה ? בגלל ה"אקציות". החיילים היו פורצים לתוך הגטו עם שחר, מוצאים את כל מי שמצאו לרחובות וממינם " אלו יישארו בגטו , ואחרים יוסעו מזרחה... לעבודה... כך אמרו. כדי להישמר מאקציות היו מחבואים. מה זה מחבוא ? חדר שדלת הכניסה אליו הוסווה בארון או ברהיט אחר. מה שזכור לי במיוחד, זה הפחד במשך ההמתנה: קולות החיילים ברחוב, צעדיהם בחדר המדרגות, דפיקותיהם בקירות בכלי נשק – אלה ליוו אותנו כל אותה תקופה וגם זמן רב אחרי. נתבקשה התנהגות מופתית במחבוא: לא ציוץ, לא דיבור ולא בכי. אלו היו בחזרת סכנת נפשות. יום אחד איימו על אמא ודרשו ממנה שתשתיק אותי, האשימו אותי, שאני בוכה ומדבר. אמרו לי שיחנקו אותי. רק בלילה אפשר היה מעט לנשום לרווחה. זכור לי מאכל התאווה שלנו: "קלוסקי" מטילים בצק דליל למים רותחים, נוצרים גושי בצק – אלו הם האטריות. טעם זה זכור לטוב עד היום. אני לא מוכן לשמוע עד היום : "אני לא אוהב איטריות".ה"אקציות" פסקו ושוב התחדשו. שוב משלוחים ושוב הפסקה. כל קרובינו פרט להורי ודודתי רות- נעלמו. אךאנו נצלנו ביד המקרה. גם כאשר פסקו האקציות, חשנו כי האווירה השתנתה ללא הכר. לא עוד תקווה, לא עוד אשליה. מעתה ברור לכולם, שמנוי וגמור עמם לחסל את כל היהודים, ושזה רק עניין של זמן.

מעתה היה דעתו של אבא נתונה להכנת מקלט עבורנו מחוץ לגטו. ביום חורף, בדצמבר 1942 הגיע השעה.

ב: 1943-1945 מחבואים[עריכה | עריכת קוד מקור]

אבי ציוה עלינו להתלבש היטב. היה חושך וערפל. הדמויות שהתאספו נראות במעומעם. פלוגות העבודה יוצאות לעבודה לצד הארי של העיר וארשה. אמא ואני משתלבים בשורות. חיילים חמושים עומדים בשולי הקבוצה עם כלבים. הגעתי למחבוא שאבא הכין עבורנו בבית משפחה פולנית . היה לנו חדר בבית, וילון נייר מודבק על החלון. אסור היה לדבר או לעשות רעש שמה ישמעו השכנים. כל דפיקה בדלת וכל רעש בחוץ נדמו כפעמון המבשר את הקץ. עונש המוות היה צפוי למסתיר יהודי. למזלי מצאתי במחבוא כרכים רבים של עיתוני ילדים שהכילו חומר קריאה רב ומגוון. למדתי על תולדות פולין, על עריה, על מנהיגיה. הקריאה היה עיסוקי היחידי במשך שנה וחצי. הפכתי להיות חולה קריאה. קראתי בבוקר, בערב ובשעת האכילה. התעניינתי באסטרונומיה, בהיסטוריה ובגיאוגרפיה. נדמה כי השכנים השאילו בשבילי את כל הספרים שהיו בספריות. אין אבא יום אחד, אבא לא חזר. בעלי הבית הודיעו לנו שמשהו רע מתרחש בגטו. הצבא מעלה באש בתים.אבא לא שב עוד. אמא בכתה יום ולילה. כעבור שבועות אחדים היה ברור: אין אבא, אין גטו , אין יהודים – אין שום דבר. רק מאוחר נודה לי על דרכו האחרונה. הלשנה על מקום המקלט, תפיסה והריגה. החיים במחבוא המשיכו להתנהל כמקודם. אבל אמא לא יכלה לעכל את המחשבה שאבא איננו; האיש הכל יכול, שתמיד מצא פתרון, ששום דבר לא נבצר מיכולתן , אבד. והיא, אנא היא באה ? אין אמא שנה וחצי ציפינו לרגע היציאה מהמחבוא. והנה הוא מגיע פתאום. לא, לא הגיע תור החופש. יש מרד פולני בוארשה. מרד נגד הכובש הגרמני. ההחלטה של הגרמנים: לגרש את כל האוכלוסייה האזרחית. כל הנשאר בעיר יירה! היינו "פליטים מוארשה" – יהודים ולא יהודים. חשבנו כי כתוב לנו על המצח "יהודים". אבל באמת איש לא התעניין בנו. חיפשנו מקלט לילה , אוקראינים נתנו לנו מקלט, הלשינו למשטרה והגענו לתחנת גסטאפו אזורית. נחקרתי אצל שתי נשים: האם אני יהודי? האם הדליקו נרות בשבת? עניתי בחיוב אמרתי שאין חשמל. כנראה האמינו לי שאני לא יהודי. בסוף, הוליכו אותנו למקום לא ידוע. מסע לילי זה היה הדבר הקשה ביותר שקרה לי מתחילת המלחמה. ליל ירח מלא. אור קר ולבן האיר אותנו חמישה אנשים הולכים: שני חיילים, אמא, דוה ואני. אמא הייתה משוכנעת שהולכים להרוג אותנו. הגענו למחנה "איסוף" בפאתי וארשה. הגיעו למחנה גם המוני פולנים. כל אלה אשר פרצו למחסני הפחם של הצבא. נעשה צפוף. ואז הודיעו לכולם שמי שנתפס רק גונב פחם מגורש מהמחנה – פשוט אין אוכל לכולם וגניבה זה פשע קטן... החלטנו שגם אנו נהיה "גנבי פחם". לבד תוך כדי התרחקות מהעיר הגענו לפאתי שדה וישבנו לנוח. וההחלטה, שגמלה במוחי, עוררה אותי לפעולה. לקחתי את תרמילי, אמרתי לאמא שנתראה אחרי המלחמה בוארשה והלכתי. אמא והדודה רותי לא התנגדו וכל נפרדתי מאמא – לעולם- ומצאתי עצמי בגיל עשר, בקיץ 1944 , משוטט לבד בשדות פולין. בסביבה היו המוני פליטים, המחפשים כמוני מזון וקורת גג. כך עברה שנה. על מסילת רכבת צדדית מצאתי קרונות עזובים. אחד מחדרי בתי השימוש הפך לי למגורים: שם החבאתי את התרמיל, תפוחי אדמה ועגבניות שאספתי. ברכבת שפעלה נסעתי העירה ומכרתי חלק מהירקות. ברכבת שחקנו "תופסת" עם המבקר, כאשר התקרב היינו קופצים החוצה ושוב עולים וחוזר חלילה. היינו בעיר ולנו בכפר. המחפש לקרוא- לא משלנו" יום אחד החלטתי להיות רועה פרות וחזירים – מקצוע "מכובד" בימים אלה. הבשר והחלב היה לצבא הגרמני ולי היה - קליפות תפוחי אדמה מבושלים עם מי גבינה. עזרתי גם באפיית לחם ובחביצת חמאה- תמורת שאריות. צרה צצה מכיוון לא צפוי. בזמן המרעה חיפשתי חומר לקריאה – ספר או עיתון ישן. האיכרים שמו לב לתופעה. זכור לי שאמרו: "זה מחפש רק לקרוא – זה לא משלנו". הבנתי את הרמז ונשמרתי לנפשי. זכרון נעים יש לי מאותם הימים: אני שוכב על החציר עם זבל פרות הפולט חום, מביט בירח וחולם ובורח לעולם טוב יותר. אני חייב הרבה לחזיונות אלה. אולי הם אפילו אפשרו לי לשמור על השפיות ואת הכח לסבול .

ג: סתיו 1944 בית היתומים[עריכה | עריכת קוד מקור]

החלטתי לעבור אל הרוסים הלכתי מזרחה. הארץ הייתה מלאה פליטים –"מפוני וארשה" נקראו. שיירות שיירות נדדו בדרכים. מי בעגלה ומי ברגל. כולם עמוסי חבילות, דוחפים עגלות ילדים, אופנים ותלת אופניים. ילדים וזקנים, חולים ונכים מכל גיל ומעמד. הימים ימי צינת סתיו. הייתי מומחה בלתפוס עגלות. עליתי נתפסתי ירדתי וחוזר חלילה . "פליט מוארשה, איבדתי את הורי במהומות" – כך הכרזתי על עצמי וזכיתי באימון ובמזון. כך מצאתי עצמי משוטט בקרקוב. השוטטות בעיר נגמרה מהר. יד נחתה על גבי פתאום והובלתי אל בית יתומים – מוסד כפרי קתולי. הייתי שם שלושה חודשים, הקשים בחיי. לא היו כמוהם לסבל אפילו בימים הקשים בגטו בשנת 1942 . חליתי באנגינה. וכך התגלה שאני יהודי. רעב בבוקר - רעב בערב המקום – מבני עץ. מסביב שלג עמוק לכל כיוון משתרע הלובן. שלג עמוק וקור מקפיא מסביב. ובמוסד רעב. רעב קבוע. רעב בבוקר, בצהרים ובערב. כל מחשבותיי – וודאי גם של אחרים – נתונים היו להשגת משהו לאכול. במוסד קבלנו פרוסת לחם אחת בבוקר ואחת בערב. שלוש פעמים ביום צלחת מים לבנים – כנראה תמיסה דלילה של חלב – עם אטרייה אחת בכל פעם. חלוקת הלחם הייתה האירוע המרכזי של היום. שנים עשר נערים ליד השולחן. את ככרות הלחם חלקו לשתים ומכל מחצית פרסו פרוסות לפי מספר הילדים. קצה הלחם נחשב למנה גדולה יותר והמאושר קבל אותה לפי התור. דברי מזון נוספים היה אי אפשר להשיג. חסרו לנו פחי הזבל ופשיטות היד שנהגנו בה בקרקוב. לעיתים היינו רעבים עד כדי לחפור בשלג ולנסות ללעוס את העשב מתחתיו. זכור לי שלפעמים לעסנו חציר שסחבנו מהרפתות. פרט לתפילות , אינני זוכר כל לימודים או קריאה או שיחות או דומה להם. ולסבלי הפרטי – הנערים היו מעליבים אותי ומציקים לי מדי פעם. בלילה נהגו לארגן "שמיכה". גם אני נפלתי קרבן: בלילה התנפלו עלי וכיסו את ראשי בשמיכה והכו. ובבת אחת ברחו כולם והשימו עצמם כישנים. השחרור כחודש אחרי הגיע למקום שמענו צהלת סוסים. הצבא האדום המשחרר הגיע. כך בבת אחת נגמרה המלחמה, חלף הסיוט, אני אדם חופשי, ניצלתי עברתי את הגהנום בשלום. אמנם הרעב והמחסור הוסיפו לשלוט בנו. היה נעל אחת מעור ונעל שניה מסוליית עץ הבגדים היו מרופדים. אך הרגשת הפחד נעלמה ולא חששתי יותר לחיי. בראשית מרץ מודיעים לי על העברה למוסד אחר. מתגלה לי בשיחה עם בחור כי עומדים לשלוח אותי למוסד סגור לעבריינים.הוא יעץ לי: " אל תגיע אל המקום שאליו מוליכים אותך מחר. אין משם דרך חזרה". שמעתי בקולו ולא הצערתי. כנראה חששו כי אספר לרוסים על ההתנכלות ליהודי בבית היתומים. כאשר באו לקחת אותי ברחתי. הימים ימי מרץ,עדין שלג מכסה את האדמה. אותות המלחמה נכרים בכל: הרס וחורבן ופליטים בהמוניהם. עליתי לרכבת לוארשה. שם אמא ממתינה – כך חשבתי. קבענו כי נפגש שם. אנשים טיפסו על הרכבות- לא כרטיס ולא בקורת. אחרי שלושה ימים, כאשר לפי הגיע רק שלג הגעתי לוארשה. הרבה רגעים בלתי נשכחים חוויתי בשנות המלחמה. אחד הרגעים כאלו היה כאשר נגלתה לי וארשה ברדתי מהרכבת.מחזה תעתועים. עיר חרבה, כל הבתים הרוסים או שרופים. למלוא רוחב העין – חורבות. בבית לא מצאתי אדם. הלכתי למרדי הגוינט. מצאתי את הדודה רותי אשר גילתה לי על גורל אמא. היא לא נלהבת להחזיק בי. אמרה שאין לה מקום מגורים מתאים, פרנסה ותנאים. היא אמרה: "במוסד יש כל מה שנחוץ לילד". ואכן הועברתי לשם. כאמור: אני מהרהר: מה הפרוש: " כל מה שנחוץ לילד.

ד: 1945 לארץ ישראל[עריכה | עריכת קוד מקור]

אני בן 11 , ללא כל הכנה נלקחתי מחיי נדודים אל מחנה קבע.הכל היה מאורגן: חדרים נקיים, מיטות מסודרות, הליכה לבית ספר עירוני, הכנת שיעורים מסודרת וביקורי קרובים. מטרידה הייתה ההליכה בדרך. הפולנים התנכלו לנו וקראו לנו :"יהודים לפלסטינה".לשבתי שאם אני יהודי הרי מקומי בפלסטינה. החיים השלווים לא מצאו חן בעיני ויום אחד ברחתי. הגעתי ללודז. מצאתי בית מחסה יהודי. שוב, הופנתי למוסד: בית היתומים היהודי בעיירה פיטרסוואלדאו. התנאים היו שונים מהמוסד הקודם. הצטיינתי בלימודים עקב ידיעותיי הכלליות. עיקר הכיף היה להיות בערבים עם החיילים הרוסים: שרנו יחד, היינו ליד המדורה המפיצה חום, צעדנו בסך ושרנו. עקב היותנו יהודים היינו מעודפים על ידם. הייתה בריכת שחיה נעימה, בה בילינו. יום אחד בא דודי דוד ונגמרו השנתיים היותי "חיי ציפור דרור". עברתי ל"קיבוץ" דתי, המכשיר לעליה לארץ ישראל ובדצמבר 1945 היינו בדרך לארץ ישראל. אמרתי שלום לארץ הרשעה, אוכלת יושביה! עברנו את צכיה, גרמניה וצרפת ואני בדרך לארץ ישראל. שני מדריכים ליוו אותנו, צעירים מקסימים, לימדו אותנו שירים עבריים. אכלנו אוכל חם. נסענו באוניה גדולה ויפה. מראה שקיעת השמש וגלי הים שובבו את נפשנו ובייחוד הצפייה לעליה לארץ. אפילו קשרתי באוניה קשר אהבה ראשון – עם חברה ילדה. ראינו את ראש הכרמל באופק ואנו בארץ. קבלת הפנים הייתה של חיילים בריטיים חמושים. בתור עולים בלתי ליגליים הובלנו למחנה עתלית. גאוותי הייתה שמעולם לא נכלאתי במחנה. והנה בארץ ישראל אני כלוא במחנה עם קונצרטינות וכלבים מסביב. הועברתי למוסד דתי פרטי ברעננה. פרט לתפילות לא דאגו לדבר.עד כמה שזכור לי ביליתי יותר זמן מחוץ לבנין מאשר בתוכו. תושבי רעננה אירחו אותי, אחרי שסיפרתי להם את אשר עבר עלי. הגישה במוסד הייתה חרדית- תוקפנית ואני הרי התרגלתי לחופש. בניתי לי קן על אחד מעצי האקליפטוס שצמחו לאורך השדרה.לפעמים אפילו ישנתי על העץ כל הלילה. המוסד נסגר ובקיץ 1946 הגעתי ל"משק ילדים מוצא".

ה: משק ילדים מוצא[עריכה | עריכת קוד מקור]

מוסד קטן. חמישים ושלושה תלמידים ותלמידות.שני בתים בצלע הר לצד הדרך העולה מהכביש הראשי לירושלים לכיוון מוצא עילית וארזה. (תמונות מהמקום אפשר לראות באתר אינטרנט – אפשר לפנות אלי מעבר לכביש שכן הכפר הערבי הגדול קולוניה, .(dani36@012.net.il לקבלת הכתובת בדואר אלקטרוני שהיה מיושב באלפי אנשים. ( היום ממוקם בו הישוב מבשרת ציון). הייתי שנה במוצא. שנה יפה שהחזירה אותי לחיים נורמליים. פחות או יותר. \את הטוב שב"משק ילדים מוצא" אפשר לסכם בשלושה, ולפי סדר החשיבות אמנה אותם. ראשית, צוות המורים והמדריכים היה נהדר: חנה- אם הבית, אשה אלמנה, צדקת שיחד עמנו גידלה שלשה ילדים משלה. (ברמת הגולן, הר דב 1969 פוגש יהודה את בנה של חנה). הדסה, מחנכת הכתה שלי, וכל האחרים. שנית, הנוף, אזור קסום, ביחוד בחורף ובאביב. שפע פרחי בר – כרכומים, סתווניות ורקפות. וחורשות ארזה. ונוף גדרות האבן והמטעים. משהו! וכמובן הקרבה לירושלים והקרובים. בקרתי אצלם מפעם לפעם והם נתנו לי הרגשה של משפחה.ילדי המוסד היו רובם ככולם מה שכונה "ילדי טהרן". השואה והיתמות היו מנת חלקם של רובם. בזה לא נבדלתי מיתר החניכים. לעומת זאת השפה העברית עדין לא הייתה שגורה בפי, לכן הושיבו אותי בשנה ההיא בכתה ד'. אף על פי שבפולין הייתי כבר בכתה ו. מכיוון שכל ילדי המוסד התחלקו לשלוש כיתות בלבד: ד ' ו' ו-ט'. למעשה לא למדתי בשנה ההיא אלא עברית ותנ"ך. החיים התנהלו במוסד באורח דתי בנוסח "המזרחי". המורים המורות והמדריכים היו לבושים בלבוש מודרני, וכן גם אנו החניכים. רק הכיפה הבדילה אותנו מילדים חילוניים. לירושלים הייתי נוסע מפעם לפעם. תקופה ארוכה נסעתי מיידי שבוע לטיפולי שיניים. לצורך הנסיעה קבלתי עשרה גרוש הכרטיס עלה שבע ובשאר קניתי מוט קנה סוכר ודבק נייר. הדבק שימש אותי להדבקת בולים. שכן איסוף בולים היה תחביב נפוץ במשק ילדים מוצא. אהבתי לגיאוגרפיה, אגב בולים נודעה במוסד מהר מאוד. וכך אחד המורים, פריץ שמו, נתן לי במתנה צרור דפים ישנים של אטלס בית ספר יסודי שהודפס בגרמניה בשנת 1911 . בדבק שקניתי הדבקתי את הדפים. סדרתי את האטלס. והייתי היחידי במוסד בעל אטלס משלו. הוא שמור איתי עד היום. כל רואהו מתפעל מכמות נייר הדבק שהושקע בו ומעובדה, ששני העמודים הראשונים בו – עוד לפני מפת כל העולם – מוקשים לירושלים ולפלסטינה. ובירושלים, התחנה למוצא ממוקמת הייתה במחנה יהודה. משם הלכתי ברגל למרפאות. משם הלכתי לביקור קצר אצל קרובי או אצל הכותל המערבי בעיר העתיקה או לבתיהם של המורים שלנו, שגרו ברובע היהודי.וכך על אף היותי "עולה חדש" הכרתי היטב את ירושלים החדשה ואת ירושלים העתיקה מלפני מלחמת השחרור. ילדי המוסד כולם בקרו גם הם לפעמים בירושלים. ביחוד זכור לי מבצע מיוחד: ביקור בהצגת " המכשפה" מאת גולדפדן. בשבילי הייתה זו הצגת התאטרון הראשונה בארץ ובילדותי בכלל. ירדנו כל הילדים והמורים למוצא התחתית ( מה שנקרא הדרך הרומאית – היום חלק קטן ממנה ניתנת לאיתור במוצא תחתית ד.ו.) דרך גבעת שאול, דרך ההרים לירושלים. זה היה הטיול הראשון שלי בארץ ישראל. כשעות היפות ביותר באותה תקופה זכורות לי שעות השוטטות בהר שבסביבה. מנהג היה באזור, שילד אם גילה צמח מעניין או מציאה אחרת, היה מסמן אותו בעזרת מעגל אבנים קטנות סביב למציאה. סימן זה היה סימן לבעלות. וכך היו לי נחלאות קטנטנות בהרים, בייחוד של פרחי בר ושל שיחים קטנים. הלוף היה מבוקש ביותר. "מטה אהרון" כינינו את הלוף הארץ ישראלי הסגול, ו"מקל משה" את הלופית המצויה, כרכומים, סיתוניות,רקפות, צבעוניים,דם המכבים המכונה אלמוות ופטריות שונות. תרנו גם אחר ציפורים ומחילות בעלי חיים. עולם מלא על צלע ההר במוצא עילית. הרבנים הראשיים, הרב הרצוג והרב עוזיאל בקרו אותנו לרגל הבר מצוה הקבוצתי. ברוב טקס והדר נחוג חג הבר מצוה לניצולי השואה. זכרונות נעימים היו לנו הקשורים לחיי הדת והווי במוסד. א ת החגים חגגנו כהלכה. הצוות והמדריכים יחד. ( בספרו הוא מזכיר את לימוד תיקון הגרבים תוך קריאת "הרבינזונים השווצרים). פרשה אחרת הייתה המסתורין, שאפף את ההתנגדות לבריטיים ואת ההכנה למלחמת השחרור. ידענו ולא ידענו, שהמבוגרים כולם הם חברי ה"הגנה". ידענו ולא ידענו שיש להן נשק בהסתר – רובים ואקדחים. גם אותנו חניכי המוסד לימדו מה שכונה "קפ"פ" ( קרב פנים אל פנים בעזרת מוטות עץ). נקל לשער איזה התרגשות אחזה בנו כאשר הבריטים, בעלי הכומתות האדומות " הכלניות" הטילו עוצר על "משק ילדים מוצא" והסביבה וחיפשו נשק בעזרת מכשירים מגלי מוקשים. חשבנו שנשק מוסתר בגדרות האבן, במדרגות שעל המדרון. התאמצנו להסיח את דעת החיילים הבריטיים ולגרום להם שירדפו אחרינו. מול הכפר שכן הכפר הערבי קולוניה. צפינו בחתונותיהם שהתקיימו בקרבת הכביש. מנערים ערבים למדתי לידות אבנים בעזרת קלע. אך אם גבור ההתרגשות בארץ וחוסר הבטחון הועברו ילדי "משק ילדים מוצא" בערב ראש השנה תש"ז כולנו לכפר בתיה. כפר הילדים שהוקם זה עתה. היינו הקבוצה הראשונה לאכלס את המקום. עבור חלק מאתנו היה זה יום מר ונמהר.

אפילוג[עריכה | עריכת קוד מקור]

ספרו של יהודה כולל 215 עמודים. ניסיתי בשבעה עמודים לספר את סיפור 58 העמודים הראשונים. נשאר לי רק להמליץ על עיון בספר. על כפר בתיה הוא לא כתב הרבה. רק שורות בודדות: קורא יקר, פרשת כפר בתיה רעננה ראויה לכתב קטרוג חריף ומיוחד. אבל מקומו לא יכירנו ברשימה האורירית שלפניך ואתך הסליחה. ה"פואמה הפדגוגית" מהשהות בכפר בתיה באה כשמן בעצמותי החבולות: המשיכה באוזנים, הטפיחות באגרוף על הראש והכליאות המשפילות, מהם סבלנו בכפר בתיה מידי יום ביום. המנהל והצוות החזירו אותי ל"אפיקורסיות" ביד גסה. מכל מקום, לעזיבתי את הדת, לשואה לא היה חלק בזה.

יהודה היקר, חבל שלא נפגשו במשך 50 שנה. היה לנו על הרבה לשוחח – חברך לכיתה. דניאל ונטורה קדומים

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.