הכתובת המקורית, המוצגת במוזאון ישראל - ויקישיתוף

"ותחת כבודו" - מסכת שבת - דף קי"ד - יום ראשון - ו' תמוז תש"פ

התוכן לפי ביאור הרב עדיין שטיינזלץ- המקור ספריא

114SHABAT.png

הזז את הסרגל עם העכבר ותוכל לצפות בתרשים במלואו מבוסס גם על שיעורו של רבי חיים סבתו באמצעות https://zoom.us/my/openforall

ר' אלעזר אומר: "ותחת כבדו" משמעו — תחת כבודו ממש[עריכה | עריכת קוד מקור]

ד הוזכר קודם שר' יוחנן היה קורא לבגדיו "כבוד". ומביאים את מה שפירשו את הכתוב המדבר במפלת מלך אשור: "לכן ישלח האדון ה' צבאות במשמניו רזון ותחת כבדו יקד יקד כיקוד אש" (ישעיה י, טז). אמר ר' יוחנן "ותחת כבדו", ואולם לא כבדו ממש. ומפרשים: ר' יוחנן לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שהוא קרי למאניה "מכבדותי" [היה קורא לבגדיו "מכבדי"], והכוונה אם כן שנשרף גופם של חילות מלך אשור, אבל בדרך נס לא נשרפו בגדיהם.
ר' אלעזר אומר: "ותחת כבדו" משמעו — תחת כבודו ממש. כלומר, שנשרף גופם ממש, שלדעתו "תחת" משמעו — במקום, כלומר, במקום כבודו שהוא הגוף תהיה כלייה מוחלטת, שתהא שם שריפה אשר תכלהו. ר' שמואל בר נחמני אמר: "תחת כבדו" משמעו — תחת בשרו, והיא שריפה כשריפת בני אהרן. מה להלן בשריפת בני אהרן היתה זו שריפת נשמה והגוף נותר קיים, אף כאן שריפת נשמה וגוף קיים.

לימדך תורה דרך ארץ: בגדים שבישל בהן קדירה לרבו, מאחר ובישול היא עבודה המביאה ללכלוך בגדים — אל ימזוג בהן כוס לרבו כשהוא משמשו שימוש של כבוד
אמר ר' אחא בר אבא שכך אמר ר' יוחנן:(קי״ד א)מניין לשנוי בגדים, שנחשב לדרך כבוד, מן התורה, שכן נאמר: "ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור" (ויקרא ו, ד). ותנא דבי [ושנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל, לימדך תורה דרך ארץ: בגדים שבישל בהן קדירה לרבו, מאחר ובישול היא עבודה המביאה ללכלוך בגדים — אל ימזוג בהן כוס לרבו כשהוא משמשו שימוש של כבוד.

גנאי הוא לתלמיד חכם שיצא במנעלים המטולאים לשוק
אמר ר' חייא בר אבא שכך אמר ר' יוחנן: גנאי הוא לתלמיד חכם שיצא במנעלים המטולאים לשוק. ושואלים: והא [והרי] ר' אחא בר חנינא נפיק [יצא] במנעלים מטולאים! אמר ר' אחא בריה [בנו] של רב נחמן: אסרו רק בנעליים המטולאות בטלאי על גב טלאי.
ואמר ר' חייא בר אבא שכך אמר ר' יוחנן: כל תלמיד חכם שנמצא רבב (כתם שומן) על בגדו — נחשב כחייב מיתה, שכן נאמר: "כל משנאי אהבו מות" (משלי ח, לו), ואמרו חכמים: אל תקרי [תקרא] משנאי אלא "משניאי", כלומר, אלה הגורמים להשניא את התורה על הבריות הרי זה כאילו "אהבו מות" — שחייבים מיתה. רבינא אמר: לא רבב נאמר אלא רבד (כתם דם) (ר"ח) איתמר [נאמר], שיש בכך גנאי גדול יותר. ומוסיפים: ולא פליגי [נחלקו] להלכה, אלא הא [זה] ששנינו שצריך להזהר בכל כתם — הרי זה בגלימא, שהיא בגד עליון, והא [זה] ששנינו שיש להזהר בכתם דם — הרי זה בלבושא [בלבוש תחתון], שיש להיזהר בכתם דם, שיש בו גנאי אבל בשאר כתמים אין להקפיד בו כל כך.
ומעין זה אמר ר' חייא בר אבא שכך אמר ר' יוחנן: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "כאשר הלך עבדי ישעיהו ערום ויחף שלוש שנים" (ישעיהו כ, ג), שאין לפרש כמשמעו, אלא "ערום" — שלבש בגדים בלואים, "ויחף" — במנעלים המטולאים.

שאר הלימוד[עריכה | עריכת קוד מקור]

א תנן התם [שנינו במשנה שם]: רבב של שומן על המרדע של חמור — חוצץ, ואם הוא טמא — אין הטבילה מועילה לו עד שיוסר הרבב. רבן שמעון בן גמליאל אומר: רבב חוצץ דווקא כשגודלו מגיע עד כגודל איסר האיטלקי ולא בפחות מזה. ועל הבגדים, אם היה בהם כתם שומן מצד אחד — אינו חוצץ, אבל אם היה הרבב גדול עד שעבר הכתם משני צדדין — חוצץ. ר' יהודה אומר משום (בשם) ר' ישמעאל: אף מצד אחד חוצץ.
בעא מיניה [שאל ממנו] ר' שמעון בן לקיש מר' חנינא: רבב שעל מרדעת, האם מצד אחד אמרו שהרבב חוצץ בו או משני צדדין? אמר ליה [לו] ר' חנינא: זו במפורש לא שמעתי, ואולם כיוצא בה שמעתי. דתנן [שכן שנינו] באותה משנה שר' יוסי אומר: בגד של בנאין — יש בו חציצה כשהכתם מצד אחד, ושל בור (עם הארץ) שאינו מקפיד בנקיונו — כשהכתם משני הצדדין. ובודאי לא תהא מרדעת של חמור חשובה מבגדו של עם הארץ.

ומעירים: מאי [מה הם] "בנאין" המוזכרים כאן? אמר ר' יוחנן: אלו תלמידי חכמים שעוסקין בבנינו של עולם כל ימיהן
ומעירים: מאי [מה הם] "בנאין" המוזכרים כאן? אמר ר' יוחנן: אלו תלמידי חכמים שעוסקין בבנינו של עולם כל ימיהן. ובהקשר לכך אמר ר' יוחנן: איזהו תלמיד חכם שאמרו שמחזירין לו אבידה בטביעות העין, כלומר, שאם אמר שהוא מכיר במציאה שהיא שלו שמחזירים לו את החפץ גם אם אין בו סימנים — זה המקפיד על חלוקו (בגדו הפנימי) להופכו, כדי שלא ייראו התפירות הגסות, שנוהג בכל דרכיו כתלמיד חכם אף בהקפדה על נקיון וסדר (מהרש"א). ואגב כך מוסיפים מה שאמר ר' יוחנן: איזהו תלמיד חכם שממנין אותו פרנס על הציבור — זה ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר, ובקיאות זו שאמרו — בכל המסכתות, ואפילו במסכת כלה שהיא המסכת הנלמדת ברבים באותה עת, ואין אנשים רגילים בה.

ואמר ר' יוחנן: איזהו תלמיד חכם שבני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו — זה שמניח חפצו ועוסק בחפצי שמים, וראוי לציבור לסייע בידו.
ואמר ר' יוחנן: איזהו תלמיד חכם שבני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו — זה שמניח חפצו ועוסק בחפצי שמים, וראוי לציבור לסייע בידו. והני מילי [ודברים אלה] אמורים דווקא לענין למיטרח בריפתיה [לטרוח ולעסוק בלחמו], שראוי לסייע לו בצרכיו החיוניים. ואמר ר' יוחנן: איזהו הנכלל בגדר "תלמיד חכם" — כל ששואלין אותו הלכה בכל מקום, ואומרה. ואומרים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה למעשה] — למנוייה [לענין מינויו] כפרנס על הציבור; אי בחדא מסכתא [אם בקי כך במסכת אחת] — ימנוהו באתריה [במקומו], אי בכוליה תנויה [אם בכל לימודו] — יעמידוהו בריש מתיבתא [בראש הישיבה].

ר' שמעון בן לקיש אמר: בגדי הבנאים האמורים במשנה אלו הם כלים (בגדים) האוליירין (של בלנים) הבאין ממדינת הים, שהכתם בהם ניכר, ומקפידים בנקיונם
ר' שמעון בן לקיש אמר: בגדי הבנאים האמורים במשנה אלו הם כלים (בגדים) האוליירין (של בלנים) הבאין ממדינת הים, שהכתם בהם ניכר, ומקפידים בנקיונם. ושואלים: למימרא דחיורי נינהו [האם נאמר שאלה לבנים הם]? והאמר להו [והרי אמר להם] ר' ינאי לבניו: בני, אל תקברוני לא בכלים לבנים ולא בכלים שחורים, לא בלבנים — שמא לא אזכה בדיני ואהיה בין הרשעים (הנידונים) כחתן בין אבלים. ולא בבגדים שחורים — שמא אזכה ואהיה בין הצדיקים, ואם אלבש שחורים אהיה כאבל בין חתנים. אלא קברוני בכלים האוליירין הבאין ממדינת הים, שאינם שחורים ואינם לבנים. אלמא, סומקי נינהו [מכאן שאדומות הם בגדים אלה]! ומשיבים: לא קשיא [אין הדבר קשה], שניתן לחלק ולומר כי הא [זה] שמשמע מדברי ר' ינאי שהם אדומים — הרי זה בגלימי [בגלימות], ואילו הא [זה] שמשמע מדברי ר' שמעון בן לקיש שהם לבנים — הרי זה בלבושי [בלבוש תחתון].


ב שנינו במשנה שר' ישמעאל אומר שמקפלין את הכלים ומציעים את המיטות מיום כיפורים לשבת, ומקריבים ביום הכיפורים שחל ביום ראשון חלבים שנשארו מן הקרבנות שהוקרבו בשבת. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: במה שנאמר "עלת שבת בשבתו על עולת התמיד ונסכה" (במדבר כח, י) לימד הכתוב על חלבי שבת שקריבין ביום הכיפורים שאף הוא נקרא "שבת", ודרש כאילו נכתב עולת שבת — בשבת אחרת. יכול אף חלבים של יום הכיפורים יהיו קרבים בשבת — תלמוד לומר: "בשבתו", למעט: ולא בשבת אחרת, אלו דברי ר' ישמעאל.
ר' עקיבא אומר: במה שנאמר "עלת שבת בשבתו" לימד הכתוב על חלבי שבת שקרבים ביום טוב שלמחרתו. יכול אף יהיו קרבים ביום הכפורים שחל למחרת השבת — תלמוד לומר: "בשבתו" — ולא באחרת.
כשתמצא לומר ותדקדק בשיטות, הרי לדברי ר' ישמעאל נדרים ונדבות קריבין ביום טוב, ועל סמך הנחה זו הוא אומר שאם נדרים שיכולים לדחות את הקרבתם לימות החול, קרבים בכל זאת ביום טוב, ודאי שיקריבו חלבי שבת ביום טוב שלמחרתו, וכי איצטריך קרא [וכאשר נצרך המקרא] לרבות — הרי זה להתיר הקרבת חלבים של שבת ביום הכפורים למחרתו. ואילו לדברי ר' עקיבא נדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב, ולכן כי איצטריך קרא [כאשר נצרך הכתוב] הרי זה למישרא [להתיר] את הקרבת חלבי שבת ביום טוב שלמחרתו, אבל ביום הכיפורים — אסור. אמר ר' זירא:(קי״ד ב) כי הוינא [כאשר הייתי] בבבל הוה אמרי [אמרתי]: הא דתניא [ברייתא זו ששנינו] בה שיום הכפורים שחל להיות בערב שבת — לא היו תוקעין בו כדרך שתוקעים בכל ערב שבת להודיע על כניסת השבת, ואם חל יום הכפורים במוצאי שבת — לא היו מבדילין בין קדושת שבת ויום הכיפורים, ברייתא זו דברי הכל היא. כי סליקנא להתם, אשכחיתיה [כאשר עליתי לשם, לארץ ישראל מצאתי] את יהודה בריה [בנו] של ר' שמעון בן פזי דיתיב וקאמר [שיושב ואומר]: ברייתא זו כשיטת ר' עקיבא היא, שמשווה את קדושת יום הכפורים לקדושת שבת, דאי [שאם] תאמר ששיטת ר' ישמעאל היא, כיון שאמר ר' ישמעאל שחלבי שבת קריבין ביום הכיפורים, אם כן ליתקע, כי היכי דליהוי ידעי [שיתקע, כדי שיהיו יודעים] הכהנים שחלבי יום השבת קריבין ביום הכיפורים ומותר להם להתחיל להקריב אותם (רה"ג). ואמינא ליה אנא [ואמרתי אני לו]: מכאן אין להביא ראיה כיון שכהנים זריזין הן, ואנו סומכים על כך שהם יודעים מעצמם, ואין צורך לתקוע עבורם.
אמר ליה [לו] מר קשישא בריה [בנו] של רב חסדא לרב אשי: מי אמרינן [האם אנו אומרים] לענין זה כהנים זריזין הן? והתנן [והרי שנינו במשנה]: שלש תקיעות היו תוקעים במקדש בערב שבת כדי להבטיל את העם ממלאכה, ושלש נוספות להבדיל בין קודש לחול. הרי שאף הכהנים צריכים לתקיעות להודיע להם על כניסת ויציאת השבת! ומשיבים: כשם שאמר אביי בענין אחר שעשו דברים לשאר עמא [לשאר העם] שבירושלים, ואם כן הכא נמי [גם כאן] בענין התקיעות כי עשו כן לצורך שאר עמא [העם] שבירושלים.


ושואלים: מכל מקום וליתקע, כי היכי דלידעי דשרי [ושיתקעו, כדי שידעו שמותר] בקניבת ירק (הסרת ראשי העלים מן הירקות) מן המנחה ולמעלה ביום הכיפורים. שהתירו ביום הכיפורים משעה מסויימת ואילך לקנוב את הירק עבור הסעודה שלאחר הצום, מה שאין כן בשבת שאסור לעשות כל מלאכה עבור ימי החול. אמר רב יוסף: לפי שאין דוחין שבות להתיר, שאף שאין התקיעה מלאכה גמורה מכל מקום אסורה היא משום שבות בשבת וביום הכפורים, ואין דוחים שבות זו כדי להתיר דברים.
ורב שישא בריה [בנו] של רב אידי אמר: שבות קרובה כתקיעה להתיר במלאכה מיד — התירו, שבות רחוקה כקניבת הירק שהותרה רק מן המנחה ולמעלה שעות רבות לאחר כניסת יום הכיפורים — לא התירו (ר"ח).
ושואלים: וכי שבות קרובה התירו? והתנן [והרי שנינו במשנה]: יום טוב שחל להיות בערב שבת — תוקעין להודיע שנכנסה השבת, ולא מבדילין על היין, כיון שקדושת שבת יתירה על קדושת יום טוב. ואם חל יום טוב במוצאי שבת — מבדילין בין קדושת שבת וקדושת יום טוב ולא תוקעין. ואמאי [ומדוע] לא יתקעו? ליתקע, כי היכי דלידעי דשרי [שיתקע עם כניסת החג, כדי שידעו שמותר] בשחיטה לאלתר [מיד] בחג, מה שלא הותר לעשות כן בשבת! אלא מחוורתא [מחוור, ברור] שיש להסביר כדרך שפירש רב יוסף שאין דוחים שבות כדי להתיר בעשיית מלאכה.

  • ראו מטה על כתובת "לבית התקיעה" שנמצאה למרגלות הר הבית


'א כיון שהוזכר היתר קניבת ירק ביום הכיפורים, מביאים מה שאמר ר' זירא שכך אמר רב הונא, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת ר' אבא שכך אמר רב הונא: יום הכפורים שחל להיות בשבת — אסור בקניבת ירק. אמר רב מנא, תנא [שנינו] בברייתא: מנין ליום הכפורים שחל להיות בשבת שאסור בקניבת ירק — תלמוד לומר: "שבתון שבת קודש לה'" (שמות טז, כג), ומשמעו שיש חובת שבות, כלומר, לשבות ביום זה. ולמאי [למה, לאיזה ענין]? אילימא [אם תאמר] לעשיית מלאכה ממש — והכתיב [והלא כבר נאמר] במפורש: "ויום השביעי שבת לה' אלהיך לא תעשה כל מלאכה" (שמות כ, י)! אלא לאו [האם לא] נאמר הדבר לגבי קניבת ירק, שאף היא שאינה מלאכה גמורה אסורה בשבת משום מצוות שבתון! ומסיימים: אכן, שמע מינה [למד ממנה] כדבריך.


ובניגוד לכך אמר ר' חייא בר אבא שכך אמר ר' יוחנן: יום הכפורים שחל להיות בשבת — מותר בקניבת ירק. מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא שהובאה מקודם: מנין ליום הכפורים שחל להיות בשבת שאסור בקניבת ירק — תלמוד לומר: "שבתון שבת קודש לה'" (שמות כ,י), ומשמעו שיש חובת שבות. ולמאי [למה, לאיזה ענין]? אילימא [אם תאמר] לעשיית מלאכה ממש — והכתיב [והלא כבר נאמר] במפורש: "ויום השביעי שבת לה' אלהיך לא תעשה כל מלאכה "! אלא לאו [האם לא] נאמר הדבר לגבי קניבת ירק, שאף היא שאינה מלאכה גמורה אסורה בשבת משום מצוות שבתון! ומשיבים: אכן לא ניתן לפרש כך, אלא לעולם נפרש "שבתון" בשבת למלאכה, שיש מצוות עשה לשבות בשבת, ואף שנאמר במפורש "ויום השביעי שבת לה' אלהיך לא תעשה כל מלאכה", מכל מקום בא ביטוי זה להוסיף ולעבור עליה [עליו] שהוא עובר על כל מלאכה בשבת ב"עשה" (שבתון) וב"לא תעשה".
תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' יוחנן: יום הכפורים שחל להיות בשבת
קט״ו א
מותר בקניבת ירק. ואמר ר' חייא בר אבא שכך אמר ר' יוחנן: יום כיפורים שחל להיות בימות החול — מפצעין (מפצחים) באגוזים ומפרכסין (מוציאים את הגרעינים) ברימונים מן המנחה ולמעלה לפי שאין בכך מלאכה של ממש ומפני עגמת נפש, שאם לא ידע שיש אוכל מוכן במוצאי החג יהיה לו צער יותר בשעות הצום האחרונות (רז"ה). מסופר: דבי [בני בית] רב יהודה מקנבי כרבא [היו קונבים כרוב]. דבי [בני בית] רבה גרדי קארי [היו גורדים דלעת]. כיון דחזא [שראה] רבה דהוו קא מחרפי [שהיו מקדימים לקנוב] עוד לפני המנחה אמר להו [להם]: אתא איגרתא ממערבא משמיה [באה איגרת מכתב ממערב, מארץ ישראל, משמו] של ר' יוחנן דאסיר [שאסור].
א

כתובת "לבית התקיעה[עריכה | עריכת קוד מקור]

לבית נתקיה בן דוד.png

השיעור הבא[עריכה | עריכת קוד מקור]

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.