"ידיעה גמורה מחטאו" - מסכת שבת דף ע"ב

התוכן לפי ביאור הרב עדיין שטיינזלץ- המקור ספריא

פורטל הדף היומי
פורטל הדף היומי

הזז את הסרגל עם העכבר ותוכל לצפות בתרשים במלואו

מבוסס גם על שיעורו של רבי חיים סבתו באמצעות https://zoom.us/my/openforall

ב.אין צורך בידיעה בתחילה שידע החוטא בוודאות שחטא[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרי אף אם נודע לו בין עבירה ועבירה — אינו חייב אלא אחת

ב אמר עולא: למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] כי לפני שמפריש אשם ודאי שמביא מי שגזל, או מעל בהקדש, או בא על שפחה חרופה, לא בעיא [אין צורך] בידיעה בתחילה שידע החוטא בוודאות שחטא,(ע״ב א) אם כן בעל חמש בעילות בשפחה חרופה, שעל בעילת שפחה חרופה מביא אשם, וכיון שאין צורך בידיעה מתחילה, הרי אף אם נודע לו בין עבירה ועבירה — אינו חייב אלא אחת. שהרי הידיעה אינה נחשבת בקרבן זה ואינה מחלקת באשם. מתקיף לה [מקשה עליה] על הלכה זו רב המנונא: אלא מעתה אם בעל שפחה חרופה וחזר ובעל והפריש קרבן, ואמר: המתינו לי בהקרבת הקרבן עד שאבעול עוד פעם, שתכופר לו גם עבירה זו, הכי נמי [האם גם כן] נאמר שאינו חייב אלא אחת? אמר ליה [לו] עולא: מעשה שלאחר הפרשה של קרבן קאמרת [אמרת]?! במעשה שלאחר הפרשה לא קאמינא [אמרתי]. דברי.

א.שכדי להפריש אשם ודאי בעי [צריך] שתהיה לחוטא ידיעה גמורה מחטאו בתחלה[עריכה | עריכת קוד מקור]

אם כן כאשר בעל חמש בעילות בשפחה חרופה — חייב אשם על כל אחת ואחת, שהידיעה באשם מחלקת בין שגגה לשגגה, ועושה כל פרט כעבירה בפני עצמהן

א כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר: למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שכדי להפריש אשם ודאי בעי [צריך] שתהיה לחוטא ידיעה גמורה מחטאו בתחלה, אם כן כאשר בעל חמש בעילות בשפחה חרופה — חייב אשם על כל אחת ואחת, שהידיעה באשם מחלקת בין שגגה לשגגה, ועושה כל פרט כעבירה בפני עצמה. אמר ליה [לו] אביי לרב דימי: והרי חטאת, דבעינן [שצריכים אנו] שתהא ידיעה בתחלה לדברי הכל, ופליגי [ובכל זאת חלוקים] בדבר זה ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש אם הידיעות שלאחר החטא מחלקות! אישתיק [שתק] רב דימי ולא מצא תשובה. אמר ליה [לו] אביי שניסה למצוא גם הוא הסבר לדבר: דלמא [שמא] במעשה עבירה שרוצה לעשות החוטא לאחר הפרשה ורוצה לכלול את כפרתו באותו קרבן קאמרת [אמרת] דבריך, וכפי שאמר רב המנונא? נזכר רב דימי ואמר ליה [לו] לעולא: אין [כן], אכן כך נאמר הדבר מתחילה.

סיכם מקרים אחדים בדיני אשם, ואת חילוקי הדעות שיש לגביהם
כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל, סיכם מקרים אחדים בדיני אשם, ואת חילוקי הדעות שיש לגביהם, ואמר: הכל מודים בשפחה חרופה, והכל מודים בשפחה חרופה, ומחלוקת בשפחה חרופה. ופירוט דבריו: הכל מודים בשפחה חרופה שאינו חייב אלא קרבן אשם אחת אפילו בבעילות רבות, באותו מקרה ולפי אותה שיטה שאמר עולא שאם אינו צריך ידיעה בתחילה, אפילו נודע לו בין שגגה לשגגה — מביא קרבן אחד. והכל מודים בשפחה חרופה שחייב על כל אחת ואחת — אם היה מעשה העבירה לאחר ההפרשה, כדברי רב המנונא. ומחלוקת בשפחה חרופה למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שאשם ודאי בעי [צריך] ידיעה מהחטא בתחלה כדי להתחייב בו, הרי דין האשם כדין החטאת, והרי זו מחלוקת ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש, אם ידיעות מחלקות לקרבנות.

א. נתכוין אדם להגביה את הדבר התלוש מן הקרקע בשבת[עריכה | עריכת קוד מקור]

שהרי רצה לעשות דבר המותר לגמרי בשבת, ולא שגגה בדיני שבת היתה כאן, אלא חוסר זריזות או טעות בפעולה עצמה

(נפל לו סכין ותכוון רק להרים את הסכין ובטעות פגע בעשבים מסביב זאת לא "מלאכת מחשבת")
א איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים להלכה בענין זה:(ע״ב ב) נתכוין אדם להגביה את הדבר התלוש מן הקרקע בשבת, וחתך בשוגג את המחובר — פטור אף מלהביא קרבן על שגגתה כיון שלא נתכוון כלל לעשות מעשה של חיתוך (ודבר זה, כשעושה אדם מעשה בלא שיתכוון כלל לעשייה, הוא הנקרא "מתעסק") ואין בו חיוב כלל.

מקרה שני: בטעות חתך את החלק המחובר - פטור או חייב
 ואולם מי שנתכוון לחתוך את הדבר התלוש, וטעה וחתך את המחובר ועבר על ידי כך על איסור קצירה בשבת, רבא אמר: גם הוא פטור. אביי אמר: חייב. וביאור דבריהם: רבא אמר שפטור — דהא [שהרי] הוא לא נתכוון כלל לפעולת חתיכה דאיסורא [שיש בה איסור], שהרי רצה לעשות דבר המותר לגמרי בשבת, ולא שגגה בדיני שבת היתה כאן, אלא חוסר זריזות או טעות בפעולה עצמה. ואביי אמר שהוא חייב — דהא קמיכוין [שהרי הוא מתכוין] לפעולת חתיכה בעלמא [כרגיל, בדרך כלל], וכיון שנתכוון למלאכה זו, ואירע שעשה איסור — הרי זה שוגג האמור בתורה.

שבדיני שבת שגגה שבאה מתוך התעסקות בדבר אחר (בלא להתכוון לעשיית אותו איסור) אינה נחשבת לשגגה
אמר רבא: מנא אמינא לה [מנין אומר אני דעתי זו] דתניא [שכן שנינו בברייתא] יש חומר (חומרה מיוחדת) באיסורי שבת משאר מצות, וחומר בשאר מצות משבת. ומבואר שם: חומר שבת משאר מצות, שבהלכות שבת אם עשה שתים מפרטי עבירות שבשבת אף בהעלם אחד — חייב על כל אחת ואחת, מה שאין כן בשאר מצות, שבהן אם עבר כמה פעמים אותה עבירה בהעלם אחד מביא רק קרבן חטאת אחד. ואילו חומר בשאר מצות משבת — שבשאר מצות אם שגג בלא מתכוין — חייב, מה שאין כן בשבת. וממשמעות הדברים נראה ש"שגג בלא מתכוון" הוא המקרה שדיברו בו אביי ורבא, וראייה היא אם כן לשיטת רבא, שבדיני שבת שגגה שבאה מתוך התעסקות בדבר אחר (בלא להתכוון לעשיית אותו איסור) אינה נחשבת לשגגה.

ב. חומר (חומרה) בהלכות שבת משאר מצות[עריכה | עריכת קוד מקור]

והרי זה חייב בשאר מצוות. מה שאין כן בשבת כיוצא בזה, שפטור, שאם נתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר אף אביי מודה שפטור

ב. לפני שבאים לדון במסקנותיה של ברייתא זו לענין מחלוקת אביי ורבא, מנתחים אותה לגופה. אמר מר [החכם] בברייתא: חומר בהלכות שבת משאר מצות, שהשבת אם עשה בה שתים (שתי שגגות) בהעלם אחד — חייב על כל אחת ואחת, מה שאין כן בשאר מצות (זו הסיבה לחומרה).

כגון שאכל פעם אחת חלב ושוב חזר ואכל חלב בהעלם אחד
ושואלים: היכי דמי [איך בדיוק היה הדבר]? אילימא דעבד [אם נאמר שעשה] בשבת קצירה וטחינה בשוגג, דכוותה גבי [שכמותה, בדומה לה אצל, ביחס] לשאר מצות במקרה שאכל חלב ודם, שעשה אז שתי עבירות נפרדות. ואולם אם כן הוא — אין כל הבדל בהלכה, שכן הכא תרתי מיחייב, והכא תרתי מיחייב [כאן שתיים הוא מתחייב, וכאן שתיים הוא מתחייב]. אלא שאר מצות דלא מיחייב [שאינו מתחייב] אלא חדא [קרבן אחד] היכי דמי [איך בדיוק היה הדבר] — כגון שאכל פעם אחת חלב ושוב חזר ואכל חלב בהעלם אחד, דכוותה גבי [שכמותה, בדומה לה אצל, ביחס] לשבת — דעבד [שעשה] קצירה וקצירה בהעלם אחד, ואולם גם במקרה זה אין הבדל בהלכה, שכן הכא חדא מיחייב, והכא חדא מיחייב [כאן באחת הוא מתחייב, וכאן באחת הוא מתחייב]!

אין המדובר בכל המצוות כולן שאין בהן פרטי עבירה שונים, אלא ביחס לאיסור עבודה זרה
ומסבירים: לעולם תאמר שמדובר בכגון דעבד [שעשה] קצירה וטחינה, ומאי [ומה פירוש] "מה שאין כן בשאר מצות" — אין המדובר בכל המצוות כולן שאין בהן פרטי עבירה שונים, אלא ביחס לאיסור עבודה זרה, שאף בו יש פרטי עבירות שונים זה מזה שבכל אחד מהן חיוב לעצמו, וכפי שאמר ר' אמי. שאמר ר' אמי: מי שזיבח לעבודה זרה וקיטר קטורת לפניה וניסך יין לפניה בהעלמה אחת — אינו חייב אלא חטאת אחת, אף שאם עשה כל אחת מעבירות אלה בפני עצמה חייב על כל אחת ואחת, וזוהי החומרה היתירה שבהלכות שבת.

שנאמר שם: חומר בשאר מצות שבשבת, שבשאר מצות אם שגג בלא מתכוין — חייב, מה שאין כן בשבת
ומקשים: במאי אוקימתא [במה העמדת, הסברת] את המשנה — בעבודה זרה, אם כן אימא סיפא [אמור את סופה] ונראה אם גם בהמשך הדברים יש הגיון בהסבר זה. שנאמר שם: חומר בשאר מצות שבשבת, שבשאר מצות אם שגג בלא מתכוין — חייב, מה שאין כן בשבת, שאם שגג בה במלאכה בלא שהתכוין לעשותה — פטור, אם כן האי שגג בלא מתכוין בעבודה זרה היכי דמי [כיצד היה בדיוק]?

והשתחווה מפני הנימוס או כבוד המלכות — לאו [לא] כלום הוא, ואין בכך עבודה זרה
 אילימא [אם תאמר] בכגון שכסבור אותו אדם שבית הכנסת הוא והשתחוה לה ונמצא שהשתחווה לעבודה זרה — אין בכך כל עבירה, שהרי לבו לשמים ואין כאן אף עבירה בשגגה. ואלא תאמר שמדובר באופן דחזי [שראה] אנדרטא (פסל של המלך) וסגיד [והשתחווה] לה, ואולם אף כאן יש לנתח את הדברים בדיוק; היכי דמי [כיצד היה בדיוק]? אי [אם] מדובר באופן שקבלה לאותה דמות עליה [על עצמו] באלוה, ומשום כך השתחווה — הרי מזיד הוא זה בעבודה זרה. ואי [ואם] מדובר באופן שלא קבלה עליה [על עצמו] באלוה, והשתחווה מפני הנימוס או כבוד המלכות — לאו [לא] כלום הוא, ואין בכך עבודה זרה.

וסבור אותו אדם שאם אינו מתכוון בלבו באמת לעבודה זרה אין בכך איסור, הניחא [הסבר זה נוח] לשיטת אביי בנושא זה, שאמר שהמשתחווה מאהבה ומיראה חייב.
אלא תאמר שהשתחווה מאהבה, שרוצה לעשות רצון מישהו שאוהב, ומיראה שירא מפני אדם שכופה אותו לכך, ומשתחוה לפסל. וסבור אותו אדם שאם אינו מתכוון בלבו באמת לעבודה זרה אין בכך איסור, הניחא [הסבר זה נוח] לשיטת אביי בנושא זה, שאמר שהמשתחווה מאהבה ומיראה חייב. אלא לרבא שלדעתו על עבודה זרה מיראה ואהבה פטור (ראו להלן:) , מאי איכא למימר [מה יש לומר]? שלדעתו אף בזה אין חילוק בין עבודה זרה למצוות שבת! אלא תאמר שהמדובר כאן באומר לעצמו שדבר זה מותר לעשותו, שאותו אדם סבור היה שעבודה זרה מותרת, וטעותו לא שגגה שבשכחה היתה, אלא שגגה שבידיעה בלתי נכונה. ולפיכך "מה שאין כן בשבת "האמור בברייתא לענין זה משמעו שהאומר מותר לגבי עבירת שבת פטור. פטור לגמרי.

מה שאין כן בשבת כיוצא בזה, שפטור, שאם נתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר אף אביי מודה שפטור. אבל מי שנתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר, כיון שנתכוון למלאכת חיתוך — חייב. ואין להוכיח מברייתא זו.
אך אם כן הוא, תהא זו סתירה לדברי רבא עצמו, כי עד כאן לא שמענו כי בעא מיניה [שאל ממנו] רבא מרב נחמן במקרה של אדם שנעלם ממנו גם איסור השבת וגם איסור המלאכות, אלא אי לחיובי חדא, אי לחיובי תרתי [אם לחייבו חטאת אחת, אם לחייבו שתיים] אבל מפטרי [לפוטרו] לגמרי — לא שאף רבא לא העלה בדעתו שהאומר מותר בשבת ייפטר לגמרי. ואם כן הסבר זה בדברי הברייתא אינו נכון לשיטת רבא.(ע״ג א) אלא לאו [האם לא] ודאי שהרישא [ראשה של הברייתא] דן בהשוואה בין שבת לעבודה זרה, וסיפא [וסוף הברייתא] מדבר בהשוואה לשאר מצות. ושגג בלא מתכוין בשאר מצות היכי דמי [כיצד הוא בדיוק]? — כגון שסבור בדבר מסויים ששומן הוא, ומותר באכילה, ואכלו, ולבסוף נודע שחלב הוא. מה שאין כן בשבת שבכגון זה פטור, שאם נתכוון לחתוך את התלוש ולעשות דבר המותר וחתך את המחובר הרי זה פטור, ואם כן קשה מכאן לדברי אביי! ואילו אביי מסביר ששגג בלא מתכוין בשאר מצוות היכי דמי [איך הוא בדיוק]? — הריהו במקרה של מתעסק ממש, שהיה לו לאדם דבר בפיו, וסבור היה שרוק הוא, ובלעו ולא נתכוון כלל לאכילה ונמצא שבלע חלב, והרי זה חייב בשאר מצוות. מה שאין כן בשבת כיוצא בזה, שפטור, שאם נתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר אף אביי מודה שפטור. אבל מי שנתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר, כיון שנתכוון למלאכת חיתוך — חייב. ואין להוכיח מברייתא זו.

מאהבה ויראה (רש"י) - מאהבה ומיראה - מאהבת אדם או מיראת אדם השתחוה לע"ז וקרי ליה שוגג בלא מתכוין כלומר שגג בהכי דסבור כיון דאין מתכוין לבו לאלהות מותר:,אלא באומר מותר - כגון גר שנתגייר בין הנכרים כסבור שאין ע"ז בתורה וקרי ליה שגג בלא מתכוין:,דפטור לגמרי - בתמיה:
ע״ב ב:ז
עד כאן לא קבעי מיניה רבא מרב נחמן - העלם זה וזה בידו מהו לעיל בפירקין (שבת דף ע:) דהיינו אומר מותר דאמר אין שבת בתורה היינו העלם זה וזה

השיעור הבא[עריכה | עריכת קוד מקור]

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.