"כל הכלים ניטלין" - מסכת שבת - דף קכ"ד - יום רביעי - ט"ז תמוז תש"פ

התוכן לפי ביאור הרב עדיין שטיינזלץ- המקור ספריא

124SHABAT.png

הזז את הסרגל עם העכבר ותוכל לצפות בתרשים במלואו

מבוסס גם על שיעורו של רבי חיים סבתו באמצעות https://zoom.us/my/openforall

א משנה כל הכלים ניטלין לצורך ושלא לצורך[עריכה | עריכת קוד מקור]

אמר ר' אלעזר: המשניות בענין קנין, ומקלות, גלוסטרא (קצהו העב של הנגר, שהוא יתד המיועד לנעילת הדלת), ומדוכה — כולן קודם התרת טלטול כלים נשנו, ונאמרו באותם דורות שעדיין אסרו לטלטל את רוב הכלים בשבת והתירו רק כלים מעטים שמלאכתם להיתר.
ומעתה מפרטים אותן עניינים כפי שנשנו במשניות השונות:
קנין, שבבית המקדש היו שמים בין לחם ללחם בלחם הפנים קנים עשויים זהב להחזיק את הלחמים ולאווררם, ובאותם דורות אסרו לטלטל את הקנים כיון שחששו בהם משום מוקצה. דתנן [שכן שנינו במשנה]: לא סידור הקנין ולא נטילתן דוחה את השבת.
ומקור לענין המקלות — דתנן [שכן שנינו במשנה]: מקלות דקין חלקין היו שם, בבית המקדש, ובכל ערב פסח מניחו את המקל על כתפו ועל כתף חבירו, ותולה בו את קרבן הפסח ומפשיט את עורו. ואמר ר' אלעזר: ביום ארבעה עשר בניסן שהוא יום הקרבת קרבן פסח שחל להיות בשבת היו עושים שינוי ולא השתמשו אף במקלות אלה, אלא מניח (קכ״ד א) ידו על כתף חבירו ויד חבירו על כתיפו, ותולה ומפשיט.
ומקור לענין גלוסטרא — דתנן: נגר (יתד שמכניסים בדלת כדי לנעלה) שיש בראשו גלוסטרא (קצה מעובה), ר' יהושע אומר: שומטה מן פתח זה ותולה בחבירו בשבת, אבל אינו מטלטל אותה בידים ממש, מחשש מוקצה. ואילו ר' טרפון אומר: הרי הוא ככל שאר הכלים ומיטלטל בחצר.
ו'מדוכה — הא דאמרן [זו שאמרנו]. אמר רבה: ממאי [ממה אתה מסיק שהדבר כן], דילמא [שמא] לעולם אימא [יכול אני לומר] לך כי לאחר התרת כלים נשנו משניות אלה, ויש להן ביאור אפילו לפי שיטת אחרונים. כיצד: קנים אלה של לחם הפנים טעמא מאי [מה טעם] משתמשים בהם — משום חשש איעפושי [לעיפוש], בהאי פורתא לא מיעפש [במעט זמן זה עד ליציאת השבת אינו מתעפש]. מקלות מדוע לא התירו להשתמש בהם בערב פסח, משום שאפשר לעשות את מלאכת ההפשטה כדרך שאמר ר' אלעזר, וכיון שכך אין צורך להשתמש בדבר שיש בו מחשש מוקצה.

ואילו גלוסטרא מדוע לא התירו להשתמש בהם בערב פסח — יש להבין זאת כדברי ר' ינאי, שאמר ר' ינאי: בחצר שאינה מעורבת עסקינן [עוסקים אנו], ר' יהושע סבר [סבור] כי תוך הפתח כלפנים דמי [הוא נחשב] וקמטלטל מנא [ונמצא שהוא מטלטל כלי] של הבתים בחצר, והרי לא עירבו בחצר ואסור להוציא חפץ מן הבית לחצר. ור' טרפון סבר [סבור] כי תוך הפתח כלחוץ דמי [הוא נחשב], ונמצא שאותו נגר והגלוסטרא שבראשו מנא של החצר הוא ובחצר קא [הוא] שמטלטל אותו, ומותר הדבר.
ולענין מדוכה — הלכה זו כר' נחמיה היא, שהוא סבור שכל הכלים אינם ניטלים בשבת אלא לצורך השימוש להם הם מיועדים בדרך כלל, אם הוא מלאכה מותרת.

א משנה כל הכלים ניטלין לצורך ושלא לצורך. ר' נחמיה אומר: אין הכלים ניטלין אלא לצורך.

שאר פרקי התלמוד[עריכה | עריכת קוד מקור]

ב גמרא ושואלים: מאי [מה, פירוש] "לצורך" ומאי [ומה פירוש] "שלא לצורך"?

אמר רבה: "לצורך" משמעו — דבר שמלאכתו להיתר שמותר לטלטלו לצורך גופו, כלומר שצריך לגופו של אותו כלי לצורך מלאכת היתר. "שלא לצורך" משמעו לענין זה — שלא לצורך גופו, אלא דבר שמלאכתו להיתר לצורך מקומו, ואולם דבר שמלאכתו לאיסור, לצורך גופו — אין [כן] הותר לטלטלו, ואולם לצורך מקומו — לא. ואתא [ובא] ר' נחמיה למימר [לומר] כי אפילו דבר שמלאכתו להיתר, לצורך גופו — אין [כן], לצורך מקומו — לא. אמר ליה [לו] רבא: לצורך מקומו, "שלא לצורך" קרית ליה [קורא אתה לו]?! הרי לצורך הוא!

אלא אמר רבא: כך יש לפרש: "לצורך" משמעו — דבר שמלאכתו להיתר, והותר לטלטלו בין לצורך גופו בין לצורך מקומו. "שלא לצורך" משמעו — שאין צורך בו לא לגופו ולא למקומו, ואולם שכוונתו לטלטלו ממקומו אפילו מחמה לצל כדי לשמור על שלימותו. ודבר שמלאכתו לאיסור, לצורך גופו ולצורך מקומו — אין [כן] מותר לטלטלו, אבל מחמה לצל — לא. ואתא [ובא] ר' נחמיה למימר [לומר]: ואפילו דבר שמלאכתו להיתר, לצורך גופו ולצורך מקומו — אין [כן] הותר לטלטלו, ואולם מחמה לצל — לא.

ומסופר כי יתיב [ישבו] רב ספרא ורב אחא בר הונא ורב הונא בר חנינא, ויתבי וקאמרי [וישבו ואמרו]: לפירוש רבה אליבא [על פי שיטת] ר' נחמיה האומר כי אפילו דבר שמלאכתו ליתר לצורך מקומו אסור לטלטלו, אם כן הני [אלה] הקערות הריקות היכי מטלטלינן [כיצד מטלטלים אנו] אותן? אמר להו [להם] רב ספרא: מידי דהוה [כשם שהוא] בגרף של רעי (כלי של אשפה) שמטלטלים אותו מפני שהוא מאוס.

מסופר שאמר ליה [לו] אביי לרבה אותו ענין עצמו, למר אליבא [לפירוש אדוני לשיטת] ר' נחמיה, הני [אלה] הקערות הריקות היכי מטלטלינן להו [כיצד מטלטלים אנו אותן]? אמר ליה [לו]: רב ספרא חברין תרגמה [חברנו הסבירה]: מידי דהוה [כשם שהוא] בגרף של רעי.

ג איתיביה [הקשה לו] אביי לרבא על ההסבר שלו במשנתנו, מן הברייתא: מדוכה, אם יש בה שום — מטלטלין אותה בשבת, ואם לאו [לא] — אין מטלטלין אותה. נמצא שיש כלי האסור בשבת בכל טילטול! ענה לו: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — בטלטול מחמה לצל שהוא אסור אף לפירוש רבא לדעת הכל. ועוד איתיביה [הקשה לו] ממה ששנינו במשנה: ושוין בית שמאי ובית הלל בעלי, שאם קיצב (חתך) ביום טוב עליו כבר בשר שזקוק לו בחג שאסור לטלטלו יותר בחג! והשיב רבא: הכא נמי [כאן גם כן] מדובר בטלטול מחמה לצל.

והקשה עוד: והא דתנן [וזו ששנינו במשנה]: אין סומכין את הקדירה בבקעת (חתיכת עץ) וכן בדלת אין סומכים אותה בבקעת. והא [והרי] בקעת שביום טוב דבר שמלאכתו להיתר הוא, שהרי מותרת בטלטול כדי להסיק בה את התנור, אלמא [מכאן] שדבר שמלאכתו להיתר יש מי שסבור שבין לצורך גופו בין לצורך מקומו — אסור לטלטלו, ולשיטת רבא אף ר' נחמיה אינו סבור כן! ענה רבא: התם, מאי טעמא [שם, מהו טעם הדבר] — כיון שבשבת דבר שמלאכתו לאיסור הוא, והבקעת מוקצה משימוש, גזירה הוא שגזרו שתהא אסורה בטלטול אף ביום טוב אטו [משום] שבת.

וכי תימא [ואם תאמר]: בשבת גופיה תישתרי [עצמה תותר] הבקעת בטלטול, דהא [שהרי] דבר שמלאכתו לאיסור, לצורך גופו ולצורך מקומו שרי [מותר] — אפשר לענות על כך: הני מילי היכא דאיכא [דברים אלה שהותר בכגון זה לטלטל אמורים דווקא היכן שיש] תורת כלי עליו, ואולם היכא דליכא [במקום שאין] תורת כלי עליו — לא.

ד ושואלים: ומי גזרינן [והאם גוזרים אנו] ביום טוב משום שבת? והתנן [והרי שנינו במשנה]: משילין (משליכים) פירות מן הגג דרך ארובה ביום טוב, אבל לא בשבת, והרי שאין גוזרים ואומרים שכל האסור בשבת יהא אסור ביום טוב!

ומקשים לצד שני: ומי לא גזרינן [והאם אין אנו גוזרים]? והתנן [והרי שנינו במשנה]: אין בין יום טוב לשבת אלא היתר הכנת אוכל נפש בלבד (ראו להלן), נמצא שבכל דבר אחר מקפידים להשוות את דיני שבת ויום טוב!

אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד "שנפלו לבור ביום טוב
אמר רב יוסף: לא קשיא [אין זה קשה], ויש לומר כי הא [זו, המשנה האוסרת] — שיטת ר' אליעזר היא, ואילו הא [זו המשנה המתירה] — ר' יהושע. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: שתי בהמות שהן אם ובת, ויש בהן איסור "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד "שנפלו לבור ביום טוב, ר' אליעזר אומר: מעלה את הראשון — על מנת לשוחטו, ושוחטו. והשני — עושה לו פרנסה (נותן לו מזון) במקומו בשביל שלא ימות. ר' יהושע אומר: מעלה את הראשון — על מנת לשוחטו, ואינו שוחטו, ומערים ואומר שנמלך בדעתו והחליט לשחוט את השני ומעלה את השני, רצה — את זה שוחט. רצה — את זה שוחט. נמצא שהתיר ר' יהושע דברים ביום טוב משום הפסד, ולא גזר בהם.

במקום שאפשר בהערמה, אבל היכא [היכן, במקום] דלא [שאי] אפשר בהערמה — לא התיר!
ודוחים: ממאי [ממה] סבור אתה שכן הוא? דילמא [שמא] עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' אליעזר התם [שם] אלא במקום שאפשר להציל את הבהמה במקומה על ידי פרנסה, אבל היכא דלא [שאי] אפשר להצילה על ידי פרנסה במקומה — לא.
אי נמי [או גם כן] עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' יהושע התם [שם] אלא במקום שאפשר בהערמה, אבל היכא [היכן, במקום] דלא [שאי] אפשר בהערמה — לא התיר!

אין מוציאין את הקטן ואת הלולב ואת ספר תורה לרשות הרבים ביום טוב, ובית הלל מתירין
אלא אמר רב פפא: לא קשיא [אין זה קשה], ויש לומר כי הא [זו, משנה אחת] — כדעת בית שמאי, והא [זו, האחרת] — כדעת בית הלל. דתנן [שכן שנינו במשנה], בית שמאי אומרים: (קכ״ד ב) אין מוציאין את הקטן ואת הלולב ואת ספר תורה לרשות הרבים ביום טוב, ובית הלל מתירין. הרי שהתירו בית הלל ביום טוב הוצאה שלא לצורך אוכל נפש.

ודוחים: אימר דשמעת להו [אמור ששמעת אותם] את בית שמאי שהם אוסרים, רק לענין הוצאה מרשות לרשות שאומרים כן, ואולם בענין איסור טלטול מי שמעת להו [האם שמעת אותם]? נימוק זה נדחה מיד: וטלטול גופיה לאו [עצמו האם לא] גזירה משום איסור הוצאה היא?! והאוסר בהוצאה, ודאי אוסר בטלטול.

לטלטל מר (מעדר) על מנת שלא יגנב — זהו טלטול שלא לצורך, ואסור
א ומוסיפים: ואף רב סבר לה להא [סבור כהלכה זו] של רבא. שאמר רב: לטלטל מר (מעדר) על מנת שלא יגנב — זהו טלטול שלא לצורך, ואסור. ונדייק מכאן: טעמא [הטעם דווקא] שלא יגנב, אבל לצורך גופו וכן לצורך מקומו — מותר.
ומקשים: איני [וכי כן הוא]?! והא [והרי] רב כהנא איקלע לבי [הזדמן לבית] רב ואמר: אייתו ליה שותא [הביאו לו רשת] לכהנא ליתיב עליה [שישב עליה]. לאו למימרא [האם אין זה לומר] שדבר שמלאכתו לאיסור, לצורך גופו — אין, [כן], מותר לטלטלו, ולצורך מקומו — לא!


ונמצא אם כן שהיה זה טלטול לצורך מקומה
ומתרצים: הכי [כך] אמר להו [להם]: שקולו שותא מקמי [הוציאו את הרשת מלפני] כהנא. ונמצא אם כן שהיה זה טלטול לצורך מקומה. ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור]: התם [שם] היתה זו הוצאה מחמה לצל, שהיתה מונחת במקום שעלולה היתה להינזק שם, וכיון שאפשר היה לחשוב שבשל כך טילטלוה, והרואה היה עלול ללמוד שבכגון זה הותר הטלטול, לכך פירש רב שמטלטלים את הרשת לצורך מקומה.

היו לו כרי לבד מונחים בשמש
ומסופר: רב מרי בר רחל הוה ליה ההיא בי סדיותא בשמשא [היו לו כרי לבד מונחים בשמש] בשבת. אתא לקמיה [בא רב מרי לפני] רבא. אמר ליה [לו]: מהו הדין לענין ההיתר לטלטולינהו [לטלטלם]? אמר ליה [לו] רבא: שרי [מותר]. אמר ליה [לו] רב מרי: אית [יש] לי גם אחרינא [אחרים], ואיני זקוק לכרים אלה דווקא. אמר לו רבא: בכל אופן חזו [ראויים] הכרים לאורחים. אמר לו רב מרי: אית [יש] לי נמי [גם כן] אחרים לצורך האורחים. ונמצא שאינו מטלטל אלא לצורך הכרים. אמר ליה [לו] רבא: גלית אדעתך [גילית דעתך] שכשיטת רבה סבירא לך [סבור אתה], ומאחר וכן לכולי עלמא — שרי [לכל העולם — מותר] לטלטל בכגון זה, ואולם לדידך — אסיר [לך — אסור], שאין אומרים לאדם לעשות דבר שלדעתו יש בו איסור.

מכבדות (מטאטאים) של מילתא (בגדים) — מותר לטלטלן בשבת
אמר ר' אבא שכך אמר ר' חייא בר אשי שכך אמר רב: מכבדות (מטאטאים) של מילתא (בגדים) — מותר לטלטלן בשבת, מפני שמותר להשתמש בהן, אבל של כפות ענפי התמרה — לא. מפני שאסור לטאטא בהן מחשש השוואת גומות.


ר' אלעזר אומר: אף של תמרה הותרו בטלטול. ושואלים: במאי עסקינן [במה אנו עוסקים]? אילימא [אם תאמר] כי רוצה לטלטלן לצורך גופו וכן לצורך מקומו — האם בהא לימא [בזה יאמר] רב כי של תמרה לא יטלטל? והא [והרי] רב כשיטת רבא סבירא ליה [סבור הוא] לענין זה. אלא יש לפרש שמדובר בטלטול מחמה לצל, שאותם מטאטאים נמצאים במקום שהם עלולים להינזק. ואולם עדיין יש לתמוה: בהא לימא [בזו יאמר] ר' אלעזר כי אף של תמרה מותר? ומתרצים: לעולם מדובר בטלטול מחמה לצל, ואימא [אמור, תקן]: וכן אמר ר' אלעזר, כדברי רב, שאסור.


ב משנה כל הכלים הניטלין בשבת — אף שבריהן, אם נשברו, ניטלין עמהן, ובלבד שיהו עושין (ראויים לעשות) מעין מלאכה כלשהי.
'
גון: שברי עריבה (קערה גדולה) שנוטלים לכסות בהן את פי החבית, או שברי כלי זכוכית לכסות בהן את פי הפך.
ואילו ר' יהודה אומר: בלבד שיהו עושין מעין מלאכתן הראשונה ולא מלאכה אחרת, כגון: שברי עריבה צריך שיהיו ראויים לצוק לתוכן מקפה (מרק), ושל זכוכית שיהיו ראויים לצוק לתוכן שמן.

מחלוקת זו ששנינו במשנה בשנשברו הכלים מערב שבת
ג גמרא אמר רב יהודה שכך אמר שמואל: מחלוקת זו ששנינו במשנה בשנשברו הכלים מערב שבת, דמר סבר [שחכם זה, ר' יהודה, סבור] אם מעין מלאכתן הקודמת עושים — אין [כן, מותר], מעין מלאכה אחרת — לא. ומר סבר [וחכם זה, חכמים סבור]: אפילו אם עושים רק מעין מלאכה אחרת גם כן מותר.
אבל אם נשברו בשבת — דברי הכל מותרין. וטעם הדבר: הואיל ומוכנין היו לפני שבירתם על גבי (אגב, בגלל) אביהן (הכלי השלם) — מותר לטלטל אף את שבריו.

מסיקין אש ביום טוב בכלים שלמים, ואין מסיקין בשברי כלים
מותיב [מקשה] רב זוטראי ממה ששנינו: מסיקין אש ביום טוב בכלים שלמים, ואין מסיקין בשברי כלים.
ויש לברר: שנשברו אימת [מתי]? אילימא [אם תאמר] שנשברו מערב יום טוב — מדוע אסור להסיק בהם? הלא עצים בעלמא נינהו [סתם הם]! אלא לאו [האם לא] מדובר באופן שנשברו ביום טוב, וקתני [ושנינו]: מסיקין בכלים ואין מסיקים בשברי כלים! הרי שבדבר שנשבר ביום טוב, וכל שכן בשבת, יש בו צד חומרה יתירה!

מחלוקת שנשברו בשבת, דמר סבר [שחכם זה, חכמים, סבור] מוכן הוא מבעוד יום אגב הכלי השלם
אלא אי איתמר, הכי איתמר [אם נאמר, כך נאמר], אמר רב יהודה שכך אמר שמואל: מחלוקת שנשברו בשבת, דמר סבר [שחכם זה, חכמים, סבור] מוכן הוא מבעוד יום אגב הכלי השלם, ומר סבר [וחכם זה, ר' יהודה סבור] שנולד הוא, שכיון שלא היו שברים אלה קודם לכן הריהם כמציאות חדשה שנולדה עתה, ומוקצים משימוש, אבל אם נשברו מערב שבת — לדברי הכל הם מותרין בטלטול, הואיל והוכנו למלאכה כלשהי מבעוד יום.

מסיקין בכלים, ואין מסיקין בשברי כלים
באותו ענין בדיני יום טוב תני חדא [שנויה ברייתא אחת]: מסיקין בכלים, ואין מסיקין בשברי כלים. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: כשם שמסיקין בכלים, כך מסיקין בשברי כלים. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: אין מסיקין לא בכלים ולא בשברי כלים.
ואת הסתירה בין הברייתות מסבירים כך: הא [ברייתא זו] המבדילה בין כלים לשברי כלים — כדעת ר' יהודה הסובר שיש דין מוקצה. הא [ברייתא זו] המתירה הכל — כדברי ר' שמעון שאינו מקבל איסור מוקצה. הא [ברייתא זו] האוסרת הכל — כר' נחמיה, האוסר לטלטל בשבת כלי שלא לצורכו המיוחד לו.

לבנים אלה שנשארו מן הבנין — מותר לטלטלן בשבת, משום שהן ראויות לשבת עליהם
ד אמר רב נחמן: הני ליבני דאישתיור מבניינא — שרי לטלטולינהו, דחזו למיזגא עלייהו [לבנים אלה שנשארו מן הבנין — מותר לטלטלן בשבת, משום שהן ראויות לשבת עליהם]. ואם שרגינהו [סידרן בערימה ] — ודאי אקצינהו [הקצה אותן] מדעתו, ואסורות בטלטול משום מוקצה.
אמר רב נחמן שכך אמר שמואל: חתיכת חרס קטנה — מותר לטלטל אותה בשבת בחצר, לפי שהיא רשות היחיד, אבל בכרמלית — לא. שכרגיל אין מה לעשות בחרס זה. ורב נחמן דידיה [מדעתו שלו] אמר: אפילו בכרמלית מותר, אבל ברשות הרבים — לא. ורבא אמר: אפילו ברשות הרבים מותר.

היה הולך ברחוב ונתלכלכו נעליו בטיט
אזדא [והלך] רבא לטעמיה [לטעמו, לשיטתו]. שרבא הוה קאזיל בריתקא [היה הולך ברחוב] במחוזא, אתווסאי מסאניה טינא [ונתלכלכו נעליו בטיט]. אתא שמעיה, שקל חספא וקא מכפר ליה [בא שמשו, לקח חרס מן הרחוב וגירד אותו את הטיט]. רמו ביה רבנן קלא [הרימו בו חכמים קול לגעור בו]. אמר רבא: לא מיסתייא [די] להם שלא גמירי [למדו], מיגמר נמי מגמרי [ללמד לאחרים הם גם כן מלמדים]?! אילו בחצר הוה [היה] החרס — מי [האם] לא הוה חזיא לכסויי ביה מנא [היה ראוי לכסות בו כלי]? הכא נמי — חזיא לדידי [כאן גם כן ראוי היה החרס בשבילי], ואין לאסור את טלטולו.

ה אמר רב יהודה שכך אמר שמואל: מגופת חבית שנכתתה (נשברה) — מותר לטלטל אותה בשבת. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: מגופה שנכתתה — היא ושבריה מותר לטלטלה בשבת. ואולם לא יספות (ישבור) ממנה שבר לכסות בה את הכלי וכן לסמוך בה את כרעי המטה. ואם זרקה באשפה — אסור לטלטלה עוד, לפי שהקצה אותה מדעתו.
מתקיף לה [על כך] רב פפא: אלא מעתה, אם זריק ליה לגלימיה [יזרוק אותה את גלימתו] באשפה האם הכי נמי [כך גם כן] תאמר שאסור לטלטלה משום מוקצה?! והלא הגלימה ראויה עדיין לשימוש, והרי שלא בדעתו תלוי הדבר. אלא אמר רב פפא (קכ״ה א)
אם זרקה לגלימה בערב שבת מבעוד יום לאשפה — אסורה בטלטול בשבת, שגילה דעתו מאתמול שמבטלה ומקצה אותה מן השימוש.
אמר בר המדורי שכך אמר שמואל: קרומיות (שיירים) של מחצלת — מותר לטלטלם בשבת. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? אמר רבא: בר המדורי אסברא [הסביר] לי את טעם הדבר, והוא: המחצלת גופא למאי חזיא [עצמה למה היא ראויה] — לכסויי ביה עפרא [לכסות בה עפר], הני נמי חזיין לכסויי בהו [אלה השברים גם כן ראויים לכסות בהם] את הטינופת.
אמר ר' זירא שכך אמר רב: שירי פרוזמיות (מיני בגדים) — אסור לטלטלן בשבת. אמר אביי: מדובר כאן במטלניות (מטליות קטנות) שאין בהן שלש על שלש אצבעות, דלא חזיין [שאינן ראויות] לשימוש לא לעניים ולא לעשירים.

אין בין יום טוב לשבת אלא היתר הכנת אוכל נפש בלבד[עריכה | עריכת קוד מקור]

במשנה (ביצה פ”ה מ”ב מגילה פ”א מ”ה) נאמר “אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד“. הדברים מבוססים על פסוקי התורה. כך נאמר לגבי פסח: (שמות יב, טז): “וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם“. וזהו אכן ההבדל העיקרי בין יום טוב לבין שבת – העושה מלאכה בשבת לצורך אוכל נפש חייב, ואילו ביום טוב מותרת המלאכה לצורך אוכל נפש לכתחילה.
כך כותב הרמב”ם כלל זה בתחילת הלכות יום טוב (הל” יו”ט פ”א ה”א): “ששת ימים האלו שאסרן הכתוב בעשיית מלאכה שהן ראשון ושביעי של פסח וראשון ושמיני של חג הסוכות וביום חג השבועות ובאחד לחדש השביעי הן הנקראין ימים טובים, ושביתת כולן שוה שהן אסורין בכל מלאכת עבודה חוץ ממלאכה שהיא לצורך אכילה שנאמר (שמות י”ב) אך אשר יאכל לכל נפש וגו””.
לכן כלל איסורי שבת תקפים ביום טוב, וכל עוד אין מדובר על אוכל נפש די בכך שלמדנו על דבר מסוים שהוא אסור בשבת (כגון במסכת שבת או בהלכות שבת, ובין אם האיסור דאורייתא או דרבנן) כדי שנדע שדבר זה אסור גם ביום טוב.
זהו ההקשר במשנה בביצה (פרק חמישי מ”ב): “כל שחייבין עליו משום שבות משום רשות משום מצוה בשבת חייבין עליו ביום טוב. ואלו הן משום שבות: לא עולין באילן ולא רוכבין על גבי בהמה… ולא מגביהין תרומה ומעשר, כל אלו ביום טוב אמרו קל וחומר בשבת, אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד”.
כמובן, מגבלות ההיתר של אוכל נפש (לצורך היום, לא לצורך בהמה או גוי, שוה לכל נפש) מגבילות את ההיתר הזה. לאור דברי הראשונים בדין “מתוך שהותרה לצורך” (להלן סעיף 3) יש לבחון האם המגבלות האלה אוסרות את המלאכות האלה מהתורה או מדרבנן

  • המקור ולקריאה מורחבת : הרב מיכאל לוצקי , ראש כולל רמת שלמה שע”י ישיבת מרכז הרב

 ההפרש בין יום טוב לשבת - השבת היא “תחילה למקראי קודש” ופתחה את פסוקי המועדים בתורה ואת מסכתות סדר מועד. גם השבת וגם הימים הטובים אסורים במלאכה. דיני שבת הם הבסיס לאיסור המלאכה. דיני יום טוב בכללותם שוים לדיני שבת, וישנם כמה הבדלים. במאמר זה נראה את שורשי ההבדלים שבין יום טוב לשבת, בדגש על איסורי המלאכה.

השיעור הבא[עריכה | עריכת קוד מקור]

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.