"כל ישראל בני מלכים הם" - מסכת שבת - דף קכ"ח

"כל ישראל בני מלכים הם" - מסכת שבת - דף קכ"ח - יום ראשון - כ' תמוז תש"פ

התוכן לפי ביאור הרב עדיין שטיינזלץ- המקור ספריא

המקור אתר סיני - ראו התרשים להלן:

הזז את הסרגל עם העכבר ותוכל לצפות בתרשים במלואו מבוסס גם על שיעורו של רבי חיים סבתו באמצעות https://zoom.us/my/openforall

א שנינו במשנה: אבל לא מטלטלים בשבת את הטבל[]

א שנינו במשנה: אבל לא מטלטלים בשבת את הטבל. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו אלא בטבל טבול (האסור משום טבל) רק מדרבנן [מדברי סופרים], וכגון שזרעו את הצמח בעציץ שאינו נקוב שאין דינו כקרקע.
ועוד שנינו במשנה שלא מטלטלים בשבת מעשר ראשון שלא ניטלה ממנו תרומתו. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו אלא לאופן שהקדימו למעשר הראשון בכרי, שנטל ממנו בעליו מעשר ואולם עדיין לא נטלה ממנו תרומה גדולה. ומהו דתימא [שתאמר] כדאמר ליה [כפי שאמר לו] קודם רב פפא לאביי שבאופן כזה ייפטר בכלל מלהפריש תרומה גדולה, על כן קא משמע לן כדשני ליה [השמיע לנו שהוא כמו שתירץ לו] אביי שיש ריבוי נוסף לחייב אף באופן זה.

ועוד שנינו במשנה שלא מטלטלים בשבת את מעשר שני והקדש שלא נפדו ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו אלא לאופן שנפדו המעשר שני או ההקדש, ואולם לא נפדו כהלכתן. ומפרטים: מעשר — כגון שפדאו על גבי (אגב, על) אסימון (מטבע ללא צורה), דרחמנא אמר [שהרי התורה אמרה] "ונתת בכסף וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו" (דברים יד, כה), ומהלשון "וצרת הכסף" דרשו חכמים שצריך הכסף לפדיון המעשר להיות דבר שיש בו צורה, אבל מטבעות ללא צורה — פסולים. והקדש שלא פדאו כראוי — שחיללו על גבי קרקע, דרחמנא אמר [שהרי התורה אמרה] "ונתן הכסף וקם לו", אבל אם לא נתן בפדיון ההקדש כסף אלא קרקע — אין זה מועיל לפדות את ההקדש.

שאר הגמרא[]

ב ועוד שנינו במשנה שלא מטלטלים בשבת את הלוף. תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: מטלטלין בשבת את החצב (רש"י - חצב - עשב שמשתרש בעומק כנגדו ואין שרשיו מתפשטין ובו תיחם יהושע את הארץ לישראל:
) מפני שהוא מאכל לצביים, ואת החרדל מפני שהוא מאכל ליונים. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף מטלטלין שברי זכוכית מפני שהוא מאכל לנעמיות (בנות היענה).

אמר ליה [לו] ר' נתן לרבן שמעון בן גמליאל: אלא מעתה אף חבילי זמורות יטלטלו מפני שהוא מאכל לפילין! ומשיבים, רבן שמעון בן גמליאל היה מתרץ: נעמיות — שכיחי [מצויות], ואילו פילין — לא שכיחי [אינם מצויים].

אמר אמימר: ומה שהתיר רבן שמעון בן גמליאל טלטול שברי זכוכית הוא דווקא באופן דאית ליה [שיש לו] נעמיות. אמר רב אשי לאמימר: אלא מה דקאמר ליה [שאמר לו] ר' נתן לרבן שמעון בן גמליאל שחבילי זמורות גם כן יטלטל מפני שהוא מאכל לפילין, ומה חידש בכך, והלא אי אית ליה [אם יש לו] פילין — אמאי [מדוע] לא יתן להם את מזונם? אלא ודאי עליך לפרש שדיבר בראוי למאכל פילים ואין לו פילים, הכי נמי [כך גם כן] בשברי זכוכית מדובר בראוי ואין לו נעמיות.

אמר אביי: רבן שמעון בן גמליאל ור' שמעון ור' ישמעאל ור' עקיבא כולהו סבירא להו [כולם סבורים הם] כי כל ישראל בני מלכים הם, ואין לומר על אדם מישראל שאין ראוי לו דבר של הידור יתר.

בן שמעון בן גמליאל — הא דאמרן [זו שאמרנו] במשנתנו שהותר הלוף בטלטול משום שהוא מאכל עורבים, וכאילו לכל אדם מישראל יש עורבים ברשותו.
ר' שמעון — דתנן [שכן שנינו במשנה]: בני מלכים סכין בשבת על גבי מכותיהן שמן וורד, שכן דרכן של בני מלכים לסוך בחול אפילו שלא על גבי מכה. ר' שמעון אומר: כל ישראל בני מלכים הם וכולם יכולים לסוך בשמן זה בשבת.

ר' ישמעאל ור' עקיבא — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הרי שהיו נושין בו באדם אלף מנה, ולבוש איצטלא (מעיל) בת (ששווה) מאה מנה — מפשיטין אותו את האיצטלא הזאת ומוכרים אותה, ומלבישין אותו איצטלא הראויה לו לפי עושרו. ותנא [ושנינו] משום (בשם) ר' ישמעאל, ותנא [וכן שנינו] משום ר' עקיבא: כל ישראל ראויין לאותה איצטלא ואין לומר שאינה ראויה לאדם זה. ונוהגים בה כבשאר מלבוש החיוני לאדם, וכלל בידינו שאין מוכרים מלבושים חיוניים על מנת לשלם חוב.

ג שנינו במשנה שחבילי קש וחבילי עצים אם התקינם למאכל בהמה — מטלטלים אותם, ואם לא התקינם לכך — אין מטלטלים אותם. תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים, אם התקינן למאכל בהמה — מטלטלין אותן בשבת, ואם לאו [לא] התקינם — אין מטלטלין אותן. רבן שמעון בן גמליאל אומר: חבילין הניטלין ביד אחד — מותר לטלטלן שאין זו טירחה יתירה, ואם אינם מיטלטלים אלא בשתי ידים — אסור לטלטלן.

הכניס חבילי סיאה אזוב וקורנית שהם צמחים ריחניים הראויים גם למאכל אדם, אם הכניסן לעצים (לצורך הסקה) — אין מסתפק (משתמש) מהן בשבת לאכילה, ואם הכניסם למאכל בהמה — מסתפק אף הוא מהן בשבת.
וקוטם (קוטף) ביד ואוכל, ובלבד שלא יקטום בכלי. ומולל ומוציא את הגרעינים בידו ואוכל, ובלבד שלא ימלול בכלי הרבה, שנראה הדבר כמלאכה מרובה, אלו דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים: מולל בראשי אצבעותיו בדרך שינוי ואוכל, ובלבד שלא ימלול בידו הרבה כדרך שהוא עושה בחול.
(רש"י) - שלא יקטום בכלי - כדרך חול כדאמרן (לעיל שבת דף עד:) האי מאן דפרים סילקא דמי לטוחן. במילתיה דרבי יהודה גרסינן מולל ואוכל ובלבד שלא ימלול בכלי הרבה וחכמי' אומרים מולל בראשי אצבעותיו ובלבד שלא ימלול בידו הרבה כדרך חול כך מצאתי בתוספתא דרבנן מחמרי דבכולי ידא אסור אלא בראשי אצבעותיו ומהו מולל כגון אם בא לאכול הזרע מולל השרביטין שהזרע בתוכם:

וכן הדין באמיתא וכן בפיגם וכן בשאר מיני תבלין. ושאלו חכמים: מאי [מהי] אמיתא זו? ואמרו שהוא הקרוי בארמית "ניניא". ומהי סיאה? אמר רב יהודה: הוא הצמח הקרוי "צתרי". אזוב — הקרוי בארמית "אברתא". קורנית — "קורניתא" שמה בארמית.
ומקשים: והא ההוא [והרי אותו אדם] שבא למכור ואמר להו [להם] לשומעים: מאן בעי קורניתא [מי רוצה קורנית]? ואישתכח [ונמצא] שהוא מוכר חשי, והרי שקורניתא איננה קורנית! אלא יש לפרש: סיאה היא צתרי, אזוב הוא אברתא, וקורניתא הוא חשי.
ד איתמר [נאמר] בשם חכמים: בשר מליח מותר לטלטלו בשבת שכן ראוי הוא לאכילה. בשר תפל שלא נמלח עדיין, רב הונא אמר: מותר לטלטלו, ורב חסדא אמר: אסור לטלטלו.

ושואלים: ורב הונא האם אמר כי מותר לטלטלו? והא [והרי] רב הונא תלמיד של רב הוה [היה], ורב הלא כשיטת ר' יהודה סבירא ליה [סבור הוא] דאית ליה [שיש לו, מקבל] ר' יהודה את דין מוקצה, וכשיטה זו תהא אם כן אף דעתו של רב, ואיך אומר רב הונא תלמידו שמותר לטלטלו?!

ומשיבים: במוקצה לאכילה, כלומר, לענין הקצאת דבר מאכל מן הדעת, סבר לה [סבור הוא] רב כשיטת ר' יהודה, שאסור באכילה ואילו במוקצה לענין האיסור לטלטל סבר לה [סבור הוא] כשיטת ר' שמעון שאינו סובר את דין מוקצה ומתיר בטלטול.

שנינו שרב חסדא אמר בענין בשר תפל שאסור לטלטלו בשבת. ושואלים: והא [והרי] רב יצחק בר אמי איקלע לבי [הזדמן לבית] רב חסדא, וחזא ההוא בר אווזא דהוו קא מטלטלו ליה משמשא לטולא [וראה בשר ברווז אחד שהיו מטלטלים אותו משמש לצל] שלא יתקלקל, ואמר רב חסדא לבני ביתו: חסרון כיס קא חזינן הכא [רואה אני כאן], כלומר, עליכם לדאוג שלא ימצא זמן מרובה בשמש שלא ייפסד. נמצא שמותר לדעתו לטלטל בשר שאינו ראוי לאכילה! ומשיבים: שאני בר אווזא, דחזי לאומצא [שונה ברווז, הראוי להיאכל בשר חי, כמות שהוא ללא בישול].
תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: דג מליח — מותר לטלטלו בשבת, דג תפל — אסור לטלטלו. בשר, בין שהוא תפל ובין שהוא מליח — מותר לטלטלו, וסתמא [סתם ברייתא זו] כשיטת ר' שמעון.
תנו רבנן [שנו חכמים]: מטלטלין בשבת את העצמות מפני שהוא מאכל לכלבים.(קכ״ח ב) בשר תפוח (שמתחיל להסריח) — מותר לטלטלו, מפני שהוא מאכל לחיה, מים מגולין שיש לחשוש ששתה מהן נחש והטיל בהן ארס — מותר לטלטלם, מפני שהן ראויין לחתול, שאינו ניזוק כל כך מארס נחשים. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל עצמן של מים מגולים אלה אסור לשהותן מפני הסכנה, שמא ישכח אדם וישתה מהן ויסתכן.

א משנה כופין (הופכים) בשבת את הסל לפני האפרוחים כדי שיעלו וירדו בו. וכן תרנגולת שברחה מהבית ורוצים להחזירה — דוחין (דוחפים) אותה אפילו בידים עד שתכנס חזרה לתוכו.
ומדדין (מסייעים ללכת) עגלין וסייחין. וכן אשה מדדה את בנה. אמר ר' יהודה: אימתי מותר — בזמן שהוא, התינוק בעצמו נוטל רגל אחת ומניח אחת, אבל אם היה גורר את שתי רגליו — אסור, מפני שהיא כנושאת אותו ברשות הרבים.
ב גמרא אמר רב יהודה שכך אמר רב: בהמה שנפלה לאמת (תעלת) המים — מביא כרים וכסתות וזורקם לאמת המים ומניח תחתיה, ואם עלתה באמצעותם — עלתה.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בתוספתא: בהמה שנפלה בשבת לאמת המים — עושה לה פרנסה (מזון) במקומה בשביל שלא תמות. נמצא אם כן שפרנסה — אין [כן, מותר], ואולם כרים וכסתות — לא!
ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], שיש לחלק ולומר כי הא [זו] ששנינו שעושה לה פרנסה — הרי זה במקרה שאפשר בפרנסה, ואילו הא [זו] ששנינו שיכול אפילו להניח לה כרים וכסתות — הרי זה כשאי אפשר בפרנסה, אם אפשר בפרנסה — אין [כן], יפרנסנה, ואי לא [ואם אי אפשר] בפרנסה — מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה.
ומקשים: והא קא [והרי הוא] מבטל בהנחת הכרים והכסתות כלי הראוי לשימוש מהיכנו (מן השימוש לו הוא מיועד ומוכן) בשבת, ודומה הדבר למלאכת סתירה! ומשיבים: סבר [סבור] חכם זה כי האיסור במבטל כלי מהיכנו הוא רק דרבנן [מדברי סופרים], ואילו איסור צער בעלי חיים הוא דאורייתא [מן התורה], ואתי דאורייתא ודחי דרבנן [ובאה מצוה מן התורה ודוחה מצוה מדברי סופרים].
ג שנינו במשנה שתרנגולת שברחה דוחים אותה למקומה. ומכאן נדייק: דוחין — אין [כן], ואולם מדדין, לסייע לה בהליכתה — לא. ומעירים: תנינא להא, דתנו רבנן [שנינו לזו, שכן שנו חכמים]: מדדין בשבת בהמה חיה ועוף בחצר, אבל לא את התרנגולת.
ושואלים: תרנגולת מאי טעמא [מה טעם] לא ידדה אותה? אמר אביי: משום דמקפיא נפשה [שמגביהה את עצמה] ונמצא שבכך הוא נושא אותה ממש ולא רק מסייע לה בהילוכה.

תני חדא [שנויה ברייתא אחת]: מדדין בהמה וחיה ועוף בחצר אבל לא ברשות הרבים, והאשה מדדה את בנה ברשות הרבים, ואין צריך לומר שמותר בחצר. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: אין עוקרין רגלי בהמה וחיה ועוף להרימם לגמרי בחצר, אבל דוחין בהן שיכנסו.
ותחילה מבררים ברייתא אחרונה זו: הא גופא קשיא [היא עצמה קשה]: שהרי אמרת שאין עוקרין, ומשמע: אבל דדויי [לדדות] — מדדינן [מדדים], ואחר כך הדר [חזרת] ואמרת שדוחין, ומשמעו: דוחין — אין [כן], ואולם מדדין — לא! אמר אביי: סיפא [בסוף] שמשתמע ממנו שאין מדדים אתאן [באנו, מדובר בו], בדין תרנגולת, שאותה, כאמור, אין לדדות.
וכיון שדובר בצד המיוחד שיש בנשיאת תרנגולת, מביאים את מה שאמר אביי: האי מאן דשחיט [מי ששוחט] תרנגולת — לכבשינהו לכרעיה בארעא, אי נמי נידל להו מידל [שיכבוש היטב רגליה בקרקע, או גם כן ירים אותן לגמרי באויר], שאם לא יעשה כן, יש לחשוש דדילמא מנח להו לטופריה בארעא, ועקר להו [שמא יניח התרנגול את צפרניו בקרקע ויוכל לפרכס ובתוך שחיטה יעקור אותם] את הסימנים, הקנה והוושט, ממקומם, ואז תהא השחיטה פסולה והתרנגולת נבילה.
ד משנה אין מילדין את הבהמה אפילו ביום טוב, וכל שכן בשבת, אבל מסעדין (עוזרים) לה ללדת. ומילדין את האשה אפילו בשבת, וקורין לה (בשבילה) חכמה (מיילדת) ממקום למקום אפילו כשיש בכך חילול שבת, ומחללין עליה, על האשה היולדת, את השבת, וקושרין את הטיבור של הולד הנולד בשבת. ר' יוסי אומר: אף חותכין את הטבור. וכל צרכי מילה לתינוק שצריך למולו בו ביום, עושין בשבת.
ה גמרא שואלים: כיצד מסעדין בלידת בהמה? רב יהודה אמר: אוחז את הולד כדי שלא יפול לארץ, רב נחמן אמר: דוחק בבשר מסביב לבית הרחם כדי שיצא הולד.

תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב יהודה: כיצד מסעדין בלידת בהמה? אוחזין את הולד שלא יפול לארץ, ונופח לו בחוטמו שייצא הריר החוסם את דרכי הנשימה ויתחיל לנשום, ונותן לו דד אמו לתוך פיו כדי שינק.
אמר רבן שמעון בן גמליאל: מרחמין היינו על בהמה טהורה ביום טוב לסייע לולד. ושואלים: היכי עביד [איך הוא עושה]? כלומר, מה פירוש "מרחמים"? אמר אביי: אם אין האם מקרבת את ילדה ומטפלת בו מביא בול (גוש) של מלח, ומניח לה אותו לבהמה בתוך הרחם, כדי שתצטער ובתוך כך תזכור צערה בלידה ותרחם עליו. וכן מזלפין מי שליא על גבי הולד, כדי שתריח ריחו ותרחם עליו. ודוקא בהמה טהורה, אבל טמאה — לא.

ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] בהמה טמאה לא התירו לעשות כן? ומשיבים: בהמה טמאה לא מרחקא ולדא [מרחקת את הולד], ואי מרחקא ולדא — לא מקרבא [ואם מרחקת את ולדה — שוב אינה מקרבת אותו] ואין תועלת באמצעים אלה.
ו שנינו במשנה שמילדין את האשה, ומחללים עליה אפילו את השבת. ושואלים: מכדי תנא ליה [הרי שנה לו במשנה] במפורש: מילדין את האשה וקורין לה חכמה (קוראים בשבילה מיילדת) ממקום למקום, והמילים "מחללין עליה את השבת" לאתויי מאי [להביא, להוסיף, את מה] הן מובאות כאן? והלא לכאורה כל מעשה של חילול השבת הבא בחשבון לצורך הלידה כבר שנינו!
ומשיבים: לאתויי הא דתנו רבנן [להביא את מה ששנו חכמים] עוד בענין זה: אם היתה צריכה היולדת לנר — חבירתה מדלקת לה את הנר בשבת. ואם היתה צריכה לשמן — חבירתה מביאה לה שמן דרך רשות הרבים ביד בתוך כף ידה, ולא בכלי, כרגיל, כדי לעשות בשינוי, ואם אינו ספק (מספיק) ביד — מביאה בשערה, ואם אינו ספק בשערה — מביאה לה בכלי כרגיל.
שנינו קודם שאמר מר [החכם]: אם היתה צריכה היולדת בשבת לנר — חבירתה היתה מדלקת לה את הנר. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו להיאמר אלא ביולדת סומא (עיוורת), מהו דתימא [שתאמר]: כיון דלא חזיא [שאינה רואה] אפילו באור — אסור להביא לה נר כלל, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] כי מאחר ואיתובי מיתבא [ומתיישבת] דעתה בכך והדבר מרגיע אותה, מותר. שכן היא סברא [סבורה]: אי איכא מידי [אם יש דבר] שיש לעשותו במהלך הלידה — חזיא [רואה] חבירתה באמצעות הנר ועבדה [ועושה] לי.

עוד שנינו שאם היתה צריכה היולדת בשבת לשמן — מביאה לה חבירתה שמן בשערותיה. ומקשים: מה הועילו בכך? תיפוק ליה [תצא לו] שאסור להביא בשיער משום איסור סחיטה! שהרי תצטרך לסחוט את השיער כדי להוציא ממנו את השמן, ואסור לסחוט בשבת!
רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: אין דין סחיטה בשיער, כי אין השיער סופג כשאר דברים הסופגים. רב אשי אמר: אפילו תימא [תאמר] שיש דין סחיטה בשיער, אלא כאן אין הכוונה שמביאה לה ממש בשערה, אלא שמביאה לה בכלי דרך הקשור לה בשערה, שכל כמה שאפשר לשנויי [לשנות] בדבר שאינו הכרחי לפיקוח נפש — משנינן [משנים אנו].

ז אמר רב יהודה שכך אמר שמואל: חיה (יולדת) כל זמן שהקבר (בית הרחם) פתוח, בין אם אמרה "צריכה אני שיחללו עלי את השבת ", בין לא אמרה "צריכה אני שיחללו עלי את השבת "— מחללין עליה את השבת, שבדרך כלל יולדת היא במצב מסוכן ולצורך פיקוח נפש הותרה בשבת מלאכת איסור.נ
סתם הקבר (נסגר בית הרחם לאחר הלידה), בין אם אמרה היולדת(קכ״ט א) "צריכה אני", בין לא אמרה "צריכה אני" — אין מחללין עליה את השבת.
רב אשי מתני הכי [היה שונה כך] כמו שאמרנו. ואילו מר זוטרא מתני הכי [היה שונה כך], בגירסה אחרת: אמר רב יהודה שכך אמר שמואל: חיה כל זמן שהקבר פתוח, בין אם אמרה "צריכה אני" ובין אמרה "אין צריכה אני" — מחללין עליה את השבת. ואולם גם כשנסתם הקבר, אם אמרה "צריכה אני" — מחללין עליה את השבת. לא אמרה "צריכה אני" — אין מחללין עליה את השבת, וכל שכן אם אמרה "אין צריכה אני".
אמר ליה [לו] רבינא למרימר: מאחר שרואים אנו שמר זוטרא מתני לקולא [שונה כאן להקל], ורב אשי מתני לחומרא [שונה להחמיר], הלכתא כמאן [הלכה כמי]? אמר ליה [לו] מרימר: הלכה כמר זוטרא, כיון שכלל בידינו בכל מקרה שיש חשש סכנה ספק נפשות להקל. וכיון שכך יש להקל ככל האפשר גם בענין זה.