"כל כתבי הקדש מצילין" - מסכת שבת - דף קט"ו - יום שני - ז' תמוז תש"פ

התוכן לפי ביאור הרב עדיין שטיינזלץ- המקור ספריא

הזז את הסרגל עם העכבר ותוכל לצפות בתרשים במלואו

מבוסס גם על שיעורו של רבי חיים סבתו באמצעות https://zoom.us/my/openforall

א משנה כל כתבי הקדש מצילין אותן בשבת מפני הדליקה[עריכה | עריכת קוד מקור]

א. משנה כל כתבי הקדש מצילין אותן בשבת מפני הדליקה, בין שקורין בהן, כגון ספרי התורה והנביאים הנקראים בציבור, ובין שאין קורין בהן, כספרי הכתובים. (מדובר על איסור טרחה אבל לא מרשות לרשות) אף על פי שכתובים בכל לשון ולדעת חכמים שונים אין קוראים באלה ברבים, מכל מקום יש בהם קדושה וטעונים גניזה. ואותם כתבי הקודש מפני מה אין קורין בהם — מפני ביטול בית המדרש, שהיה זמן קבוע בשבת לבוא לבית המדרש לשמוע דברי הלכה, ואסרו לעסוק בכל דבר אחר בשעה זו.(לא לבזז את השבת אלא ללמוד הלכות)

שאר הלימוד[עריכה | עריכת קוד מקור]

ב גמרא איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בדבר כתבי הקודש שהיו כתובים תרגום ארמי או בכל לשון אחרת. רב הונא אמר: אין מצילין אותן מפני הדליקה בשבת. ורב חסדא אמר: מצילין אותן מפני הדליקה. ומוסיפים: אליבא דמאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שכתבי הקודש הכתובים בשפות אחרות ניתנו לקרות בהן — דכולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שמצילין אותם. כי פליגי אליבא דמאן דאמר [כאשר נחלקו היה זה לשיטת מי שאומר] לא ניתנו לקרות בהן. שרב הונא אמר: אין מצילין אותם, דהא [שהרי] לא ניתנו לקרות בהן. ואילו רב חסדא אמר: מצילין משום בזיון כתבי הקדש. תנן [שנינו במשנתנו]: כל כתבי הקדש מצילין אותן בשבת מפני הדליקה, בין שקורין בהן בין שאין קורין בהן, אף על פי שכתובין בכל לשון. מאי לאו [האם לא נפרש] כי "שקורין בהן" משמעו — ספרי הנביאים, ו"שאין קורין בהן" משמעו — כתובים, אף על פי שכתובין בכל לשון שלא ניתנו לקרות בהן, וקתני [ובכל זאת שנינו]: מצילין, והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] לרב הונא!

להציל אותם מן הדליקה אנו מצילים
אמר [יכול היה לומר] לך רב הונא : ותסברא [וכי סבור אתה] שאפשר להוכיח מכאן? אימא סיפא [אמור את סופה של משנה זו], ששנינו בה: טעונין גניזה, והדבר תמוה, שכן השתא אצולי מצילינן [להציל אותם מן הדליקה אנו מצילים], ואם כן לענין זה שטעונים גניזה מיבעי [נצרך לומר]?! אלא ודאי אין משנה זו נהירה כמות שהיא, ובהכרח עלינו להוסיף בה דברים כדי לבארה, ורב הונא מתרץ לטעמיה [מיישב אותה לטעמו, לשיטתו] ורב חסדא מתרץ לטעמיה [מיישב אותה לטעמו, לשיטתו]. ומפרטים, רב הונא מתרץ לטעמיה [מיישב אותה לטעמו, לשיטתו]: "בין שקורין בהן" — אלו הנביאים, "ובין שאין קורין בהן" — כתובים. במה דברים אמורים — שכתובין בלשון הקדש, אבל אינם כתובים בלשון הקודש אלא בכל לשון אחרת — אין מצילין אותם בשבת מפני הדליקה, ואפילו הכי [כך], אף על פי כן — גניזה בעו [צריכים]. רב חסדא מתרץ לטעמיה [מיישב אותה לטעמו, לשיטתו]: "בין שקורין בהן" משמעו — נביאים, "ובין שאין קורין בהן" — כתובים, אף על פי שכתובין בכל לשון חוץ מלשון הקודש — נמי [גם כן] מצילין אותם. והכי קאמר [וכך אמר]: ואף מקק (רקבובית) שלהן טעונין גניזה.

היו כתובים תרגום וכן כל לשון אחרת — שאינה לשון הקודש מצילין אותן בשבת מפני הדליקה
מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא: היו כתובים תרגום וכן כל לשון אחרת — שאינה לשון הקודש מצילין אותן בשבת מפני הדליקה. והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על שיטת רב הונא האומר כי אין מצילים אותם! אמר [יכול היה לומר] לך רב הונא : האי תנא סבר [תנא זה סבור] כי אף ספרים שאינם כתובים בלשון הקודש ניתנו לקרות בהן, ואולם דעת רב הונא עצמו אינה כן, ולכן הוא סבור כי אף אין מצילים אותם. תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת לדבר ממה ששנינו בברייתא אחרת: כתבי הקודש שהיו כתובין גיפטית (מצרית) או מדית, או עיברית (בכתב העברי הקדום), או עילמית, או יוונית, אף על פי שלא ניתנו לקרות בהן — מצילין אותן בשבת מפני הדליקה.והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על רב הונא הסובר שאין מצילים! אמר [יכול היה לומר] לך רב הונא: תנאי [מחלוקת תנאים] היא בדבר זה, דתניא [ששנינו בברייתא]: היו כתובין תרגום וכן בכל לשון אחר שאינו לשון הקודש — מצילין אותן בשבת מפני הדליקה. ר' יוסי אומר: אין מצילין אותן מפני הדליקה.

ספר איוב תרגום והוא קורא בו
אמר ר' יוסי: מעשה באבא (אבי), חלפתא, שהלך אצל רבן גמליאל בריבי (הנכבד), הוא רבן גמליאל מיבנה, לטבריא (טבריה), ומצאו שהיה יושב על שלחנו של יוחנן הנזוף, ובידו ספר איוב תרגום והוא קורא בו. אמר לו יוחנן: זכור אני ברבן גמליאל אבי אביך, שהיה עומד על גב מעלה (מדרגה) בהר הבית, והביאו לפניו ספר איוב תרגום ואמר לבנאי: שקעהו את הספר הזה תחת הנדבך. אף הוא רבן גמליאל מיבנה כששמע סיפור זה צוה עליו וגנזו. ר' יוסי בר' יהודה אומר: שבהר הבית עריבה (קערה גדולה) של טיט כפו (הפכו) עליו. אמר רבי: שתי תשובות בדבר להוכיח שלא כך היה: חדא [אחת] וכי טיט בהר הבית מנין? שבהר הבית היו בונים בחומרים אחרים, ולא בטיט. ועוד, אפילו כתבי הקודש שאין קוראין בהם, וכי מותר לאבדן ביד? אלא לכל היותר מניחן במקום התורפה (מקום שבו הם עלולים להתבלות מהר) והן מרקיבין מאליהן.(יש מחלוקת הנים אם מותר או לא) ובאים לברר: מאן תנאי [מי הם התנאים] שאמר רב הונא שנחלקו בהלכה זו (קט״ו ב)
אילימא [אם נאמר] שהוא התנא קמא [הראשון] שחלק עליו ר' יוסי — אין זה הכרחי, ודילמא בהא קמיפלגי [ושמא בדבר זה נחלקו], מר סבר [חכם זה, תנא קמא, סבור]: ניתנו ספרים בשפות אחרות לקרות בהן, ומר סבר [וחכם זה, ר' יוסי סבור]: לא ניתנו לקרות בהן, ואין מחלוקתם שוה למחלוקת רב הונא ורב חסדא. אלא יש לומר שמחלוקת זו היא בין ר' יוסי ובין התנא שדיבר על הספרים בגיפטית, שאותו תנא פירש שאף ספרים שאין קוראים בהם מצילים אותם, ור' יוסי סבור שאין מצילים אותם.

הברכות הכתובות והקמיעין, אף על פי שיש בהן אותיות של שם השם ומוזכרים בהם עניינות (עניינים) הרבה שבתורה — אין מצילין אותן מפני הדליקה
א תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: הברכות הכתובות והקמיעין, אף על פי שיש בהן אותיות של שם השם ומוזכרים בהם עניינות (עניינים) הרבה שבתורה — אין מצילין אותן מפני הדליקה, אלא אם היתה במקומם דליקה בשבת הריהם נשרפים במקומן הן ואזכרותיהן (שמות השם שבהם). מכאן אמרו: כותבי ברכות הריהם כשורפי תורה, שהרי אסור להצילם מן הדליקה בשבת, ויתכן איפוא שיבוא לידי שריפה. ומסופר מעשה באחד שהיה כותב בצידן טופסי ברכות. באו והודיעו את ר' ישמעאל על מעשיו. והלך ר' ישמעאל לבודקו אם נכונה השמועה. כשהיה עולה ר' ישמעאל בסולם אליו, הרגיש בו הכותב ונטל טומוס [כרך] של ברכות ושקען בספל של מים להסתירו מעיני ר' ישמעאל. ובלשון הזה אמר לו ר' ישמעאל: גדול עונש העושה מעשה כעין האחרון מן העושה כעין הראשון, שאף שיש איסור בכתיבת הברכות ודאי האיסור לאבדן בידים גדול יותר. (כתוב אסור אבל עוד יוץר אסור להשקיע במים)

היו ספרי קודש כתובין בסם ובסיקרא בקומוס ובקנקנתום (מיני צבעים שאין כותבים בהם ספרי תורה)
ב בעא מיניה ריש גלותא [שאל ממנו ראש הגולה] מרבה בר רב הונא שאלה זו: היו ספרי קודש כתובין בסם ובסיקרא בקומוס ובקנקנתום (מיני צבעים שאין כותבים בהם ספרי תורה), והיו הספרים כתובים כדינם בלשון הקדש, האם מצילין אותן בשבת מפני הדליקה או אין מצילין? ומוסיפים: תיבעי למאן דאמר [תישאל שאלה זו לשיטת מי שאומר] שמצילין כתבי הקודש שבשפות אחרות, תיבעי למאן דאמר [תישאל גם כן לשיטת מי שאומר] שאין מצילין. ומפרטים: תיבעי למאן דאמר [תישאל שאלה זו לשיטת מי שאומר] שאין מצילין — שמא הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא היכא דכתיבי [היכן שהם כתובים] תרגום ובכל לשון, אבל הכא דכתיבי [כאן שהם כתובים] בלשון הקדש — מצילין, או דילמא [שמא] אפילו למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שמצילין — הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא היכא דכתיבי [היכן שהם כתובים] בדיו דמיקיים [שמתקיימת], אבל הכא [כאן] כיון דלא מיקיים [שאין הכתב מתקיים] — לא מצילים. אמר ליה [לו] רבה בר רב הונא: אין מצילין. אמר לו ראש הגולה: והא [והרי] רב המנונא תנא [שנה] בברייתא שמצילין! אמר ליה [לו] רבה בר רב הונא: אי תניא [אם שנויה ברייתא] — תניא [שנויה], ואני חוזר בי מדברי. ושואלים: מאי תניא [מה היא ברייתא זו השנויה בענין זה]? אמר רב אשי, כדתניא [כמה ששנינו בברייתא]: אין הבדל בין ספרים למגילה אלא שהספרים נכתבים בכל לשון והם כשרים, ומגילה אינה כשרה עד שתהא כתובה אשורית (בכתב העברי המרובע), על הספר (הקלף הגלול), ובדיו, ומכאן למדנו ששאר ספרים אין חייבים להכתב בדיו.

ג בעא מיניה [שאל ממנו] רב הונא בר חלוב מרב נחמן: ספר תורה שאין בו כדי ללקט שמונים וחמש אותיות שלמות הכתובות כראוי וכסדרו שהוא השיעור שקבעו חכמים, שעדיין יש בספר קדושת התורה עד שיהיה כגודל כגון פרשת "ויהי בנסע הארן" (במדבר י, לה–לו), מצילין אותה בשבת מפני הדליקה או אין מצילין? אמר ליה [לו]: רב נחמן: ותיבעי [ותישאל] לך פרשת "ויהי בנסע הארן" גופה [עצמה] אם חסרה בה אות אחת, אם מצילים אותה או אין מצילים? ענה לו: היכא [היכן, במקרה] שחסר פרשת "ויהי בנסע" — לא קמיבעיא [נשאלה] לי השאלה, שמ כיון דאית ביה [שיש בה] הזכרות שם השם — אף על גב דלית ביה [אף על פי שאין בה] שמונים וחמש אותיות שמצילין אותה. ואולם כי קא מיבעיא [כאשר נשאלה] לי השאלה הרי זה בספר תורה שאין בו כדי ללקט מאי [מה דינו], האם מצילים אותו מהדליקה בשבת, או לא? אמר ליה [לו]: אין מצילין.

איתיביה [הקשה לו] ממה ששנינו תרגום ארמי שכתבו בלשון מקרא, ומקרא שכתבו בלשון תרגום, ותורה הכתובה בכתב עברית (יש גירסה:ערבית) (הקדום) — מצילין אותם בשבת מפני הדליקה. ואין צריך לומר שמצילים תרגום שבספרי עזרא ושבדניאל ושבתורה. ומעתה תרגום שבתורה מאי ניהו [מה הוא]? — הרי זה האמור "ויקרא לו לבן יגר שהדותא ויעקב קרא לו גלעד" (בראשית לא, מז), ונמצא שמצילים אותו אף על גב דלית [אף על פי שאין] בה שמונים וחמש אותיות! ענה לו: אין מכאן ראיה, שכן כי תניא [כאשר שנויה הברייתא] ההיא — היה זה להשלים, שתרגום זה מצטרף לשמונים וחמש אותיות, אבל אינו נחשב בפני עצמו.

האם דווקא כשהיו מכונסות וכתובות במקום אחד או אף כשהן מפוזרות? רב הונא אמר: רק כשהן מכונסות
איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: הני [אותן] שמונים וחמש אותיות שמצילין בגללן ספר תורה שלם, האם דווקא כשהיו מכונסות וכתובות במקום אחד או אף כשהן מפוזרות? רב הונא אמר: רק כשהן מכונסות. רב חסדא אמר: אפילו שכשהן מפוזרות. מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו: ספר תורה שבלה, אם יש בו כדי ללקט שמונים וחמש אותיות כגון פרשת "ויהי בנסע הארן" — מצילין, ואם לאו [לא] — אין מצילין. ולשון "ללקט" משמעה שאין האותיות כנוסות במקום אחד, והרי זו אם כן תיובתא [קושיה חמורה] על שיטת רב הונא! תרגמה [הסביר אותה] רב חסדא אליבא [על פי שיטת] רב הונא : כוונת הברייתא ההיא שהם אכן מפוזרות ואולם כתיבות (מילים), שאותיות אלה היו מצורפות למילים שלימות, ורב הונא רואה בהן מכונסות ולא נחלקו אלא באותיות המפוזרות כל אחת לעצמה.

דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם בעל פה[עריכה | עריכת קוד מקור]

השיעור הבא[עריכה | עריכת קוד מקור]

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.