Family Wiki
Advertisement

"למה חרבה ירושלים" - מסכת שבת - דף קי"ט - יום ששי- י'א תמוז תש"פ

התוכן לפי ביאור הרב עדיין שטיינזלץ- המקור ספריא

119SHABAT.png

הזז את הסרגל עם העכבר ותוכל לצפות בתרשים במלואו מבוסס גם על שיעורו של רבי חיים סבתו באמצעות https://zoom.us/my/openforall

דף מעבר[]


ב אמר רב נחמן: תיתי [תבוא] לי, כלומר, ישולם שכרי משום דקיימית [שקיימתי] בהידור שלש סעודות בשבת. אמר רב יהודה: תיתי [תבוא] לי שכרי דקיימית [שקיימתי] בהידור עיון תפלה, שדקדקתי בדבר. אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: תיתי [תבוא] לי שכרי משום שלא סגינא [הלכתי] ארבע אמות בגילוי הראש. אמר רב ששת: תיתי [תבוא] לי שכרי דקיימית [שקיימתי] בהידור מצות תפילין. ואמר רב נחמן: תיתי [תבוא] לי שכרי דקיימית [שקיימתי] בהידור מצות ציצית.
אמר ליה [לו] רב יוסף לרב יוסף בריה [בנו] של רבה: אבוך, במאי [אביך, רבה, במה] היה זהיר טפי [ביותר]? אמר ליה [לו]: במצות ציצית. ומסופר: יומא חד הוה קא סליק בדרגא [יום אחד היה עולה במדרגות]. איפסיק ליה חוטא [נפסק, נקרע, לו חוט] אחד מחוטי הציצית, ולא נחית ואתא, כמה [ירד ובא , עד] שלא רמיה [הטיל בו] חוט ציצית חדש. ואמר אביי: תיתי [תבוא] לי שכרי משום דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתיה [שכאשר אני רואה תלמיד חכם המשלים את המסכת שלמד]
קי״ט א
עבידנא יומא טבא לרבנן [עושה אני יום טוב סעודה לחכמים]. אמר רבא תיתי [תבוא] לי שכרי, דכי אתא צורבא מרבנן לקמאי לדינא [שכאשר בא תלמיד חכם לפני לדין], לא מזיגנא רישי אבי סדיא, כמה דלא מהפיכנא בזכותיה [איני מניח ראשי על הכר, עד שאינני מהפך בזכותו] עד כמה שאפשר, לפי התנאים ולפי טענותיו. אמר מר בר רב אשי: פסילנא ליה לצורבא מרבנן לדינא [פסול אני לתלמיד חכם לדון אותו]. מאי טעמא [מה טעם] פסול אני? — לפי שהוא חביב עלי כגופאי [כגופי], ואין אדם רואה חובה לעצמו.

עונג שבת וכיבודה[]

ומעתה חוזרים לענין עונג שבת וכיבודה. ר' חנינא מיעטף וקאי אפניא דמעלי שבתא [היה מתעטף ועומד עם חשכה ערב שבת], אמר [והיה אומר]: "בואו ונצא לקראת שבת המלכה". ר' ינאי לביש מאניה מעלי [היה לובש בגדיו בערב] שבת, ואמר [והיה אומר]: "בואי כלה בואי כלה". ומסופר: רבה בר רב הונא איקלע לבי [הזדמן לבית] רבה בר רב נחמן. קריבו ליה תלת סאוי טחיי [הביאו לו, לפניו שלושה סאים רקיקים משוחים]. אמר להו [להם]: מי הוה ידעיתון דאתינא [האם ידעתם שאני בא] והכנתם כל זה לכבודי? אמרו ליה [לו]: מי עדיפת לן מינה [האם אתה עדיף לנו ממנה, מן השבת]? ורקיקים אלה לכבוד שבת הוכנו.

קנה לכבוד שבת בשלוש עשרה מעות בשר משלושה עשר טבחים
ר' אבא זבן בתליסר אסתירי פשיטי בישרא מתליסר טבחי [קנה לכבוד שבת בשלוש עשרה מעות בשר משלושה עשר טבחים] כדי שיהיה לו בשר מכל הסוגים ומן המובחר, ומשלים להו אצינורא דדשא [והיה מניח אותם את מיני הבשר על פתח הבית] וממהר להביא בשר אחר. ואמר להו [להם] למבשלים כדי לזרזם: "אשור הייא, אשור הייא" ["מהרו ועשו, מהרו ועשו"]. ומסופר עוד: ר' אבהו הוה יתיב אתכתקא דשינא ומושיף נורא [היה יושב על כסא שן ונופח באש] לבישול מאכלי השבת כדי לשתף את עצמו בהכנות השבת.
(יש לחוש את השבת כבר ביום ששי)

בגדים שבישל בהן קדירה לרבו — אל ימזוג בהן כוס לרבו, ונמצא שבעת ההתעסקות במלאכות שאינן חשובות יש ללבוש בגדים מתאימים לכך
רב ענן לביש גונדא [היה לובש בגד שחור פשוט] מיוחד לכבוד הכנות שבת, דתנא דבי [שכן שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: בגדים שבישל בהן קדירה לרבו — אל ימזוג בהן כוס לרבו, ונמצא שבעת ההתעסקות במלאכות שאינן חשובות יש ללבוש בגדים מתאימים לכך. (נים נהגו ללבוש בגדים מיוחדים)

רבא מלח לכבוד שבת את הדג הנקרא שיבוטא
רב ספרא מחריך רישא [היה חורך ראש בהמה] שמכינים לאכילה בשבת. רבא מלח לכבוד שבת את הדג הנקרא שיבוטא. רב הונא היה מדליק שרגי [נרות] לכבוד שבת. רב פפא גדיל פתילתא [היה טווה את הפתילות] לנרות שבת. רב חסדא פרים סילקא [היה חותך את התרד] להכנת שבת. רבה ורב יוסף מצלחי ציבי [היו חותכים עצים]. ר' זירא מצתת צתותי [היה מכין עצים דקים להדלקה]. רב נחמן בר יצחק היה מכתף על כתפו דברים ועייל [ונכנס], מכתף ונפיק [ויוצא]. אמר: אילו מקלעין לי [היו מזדמנים, באים אלי] ר' אמי ור' אסי מי [האם] לא מכתיפנא קמייהו [הייתי מכתף לפניהם]? וכן ראוי לעשות לכבוד שבת. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] שר' אמי ור' אסי מכתפי ועיילי, מכתפי ונפקי [היו מכתפים ונכנסים, מכתפים ויוצאים]. אמרי [אמרו]: אילו איקלע לן [הזדמן, בא אלינו] ר' יוחנן, מי [האם] לא מכתפינן קמיה [היינו מכתפים לפניו]?!

יוסף מוקיר שבת[]

מי שלווה לשבת — השבת פורעת לו
ב מסופר: יוסף מוקיר שבי [מכבד השבתות], הוה ההוא גוי בשבבותיה דהוה נפישי נכסיה טובא [היה גוי אחד בשכנותו שהיו מרובים נכסיו ביותר]. אמרי ליה כלדאי [אמרו לו החוזים בכוכבים] לאותו גוי: כולהו נכסי [כל הכנסים שלך] — יוסף מוקר שבי אכיל להו [מכבד השבתות יאכל, יקבל אותם]. אזל זבנינהו לכולהו ניכסי [הלך הגוי ומכר את כל נכסיו], ובכסף שקיבל תמורתם זבן בהו מרגניתא, אותבה בסייניה [קנה בהם מרגלית, והניחה בכובעו]. בהדי דקא עבר מברא — אפרחיה זיקא, שדייה במיא, בלעיה כוורא [כאשר עבר במעבורת הפריח אותו, את כובעו, הרוח, השליכו במים, ובלעו דג]. אסקוה, אייתוה אפניא דמעלי שבתא [הוציאוהו, והביאוהו לאותו דג עם חשיכה בערב שבת].

מי קונה בשעה כמו זו
 אמרי [אמרו]: מאן זבין כי השתא [מי קונה בשעה כמו זו]? אמרי להו [אמרו להם] לדייגים: זילו אמטיוהו לגבי [לכו הביאוהו אצל] יוסף מוקר שבי [מכבד השבתות] שהוא רגיל דזבין [לקנות] הרבה לכבוד שבת. אמטיוה ניהליה, זבניה [הביאוהו אליו, וקנאו], קרעיה אשכח ביה מרגניתא [קרע אותו, ומצא בו מרגלית]. זבניה בתליסר עיליתא דדינרי דדהבא [מכר אותה בשלושה עשר כלים מלאים דינרי זהב] (תוספות). פגע ביה ההוא סבא [פגש בו זקן אחד - אליהו הנביא] ואמר: מאן דיזיף שבתא — פרעיה שבתא [מי שלווה לשבת — השבת פורעת לו].

שאר פרקי התלמוד[]

עשירים שבארץ ישראל במה הן זוכין לעושרם?
ג בעא מיניה [שאל ממנו] רבי מר' ישמעאל בר' יוסי: עשירים שבארץ ישראל במה הן זוכין לעושרם? אמר לו: בשביל שמעשרין, וכפי שנאמר: "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה" (דברים יד, כב), ודרשו חכמים: עשר בשביל שתתעשר. ושאל: עשירים שבבבל שאין בה חובת מעשר מן התבואה במה הן זוכין? אמר לו: בשביל שמכבדין את התורה ואת החכמים שבבבל.

אמר לי: קצב (שוחט) הייתי, ומכל בהמה שהיתה נאה, אמרתי: זו תהא לשבת. אמרתי לו: אשריך שזכית, וברוך המקום (השם) שזיכך לכך
ועשירים שבשאר ארצות שאין חכמי תורה מצויים בהן במה הן זוכין? אמר לו: בשביל שמכבדין את השבת. וכפי שאמר ר' חייא בר אבא: פעם אחת נתארחתי אצל בעל הבית בלודקיא, והביאו לפניו שלחן של זהב כבד מאד כדי משוי (משא) ששה עשר בני אדם, ושש עשרה שלשלאות של כסף קבועות בו, וקערות וכוסות וקיתוניות וצלוחיות קבועות בו, ועליו כל מיני מאכל וכל מיני מגדים ובשמים. וכשמניחים אותו היו אומרים: "לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה" (תהילים כד, א), וכשמסלקין אותו היו אומרים: "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" (תהלים קטו טז). אמרתי לו: בני במה זכית לכך? אמר לי: קצב (שוחט) הייתי, ומכל בהמה שהיתה נאה, אמרתי: זו תהא לשבת. אמרתי לו: אשריך שזכית, וברוך המקום (השם) שזיכך לכך.

מפני מה תבשיל של שבת ריחו נודף וערב? אמר לו: תבלין אחד יש לנו ושבת שמו, שאנו מטילין לתוכו וריחו נודף
ד אמר לו קיסר לר' יהושע בן חנניא: מפני מה תבשיל של שבת ריחו נודף וערב? אמר לו: תבלין אחד יש לנו ושבת שמו, שאנו מטילין לתוכו וריחו נודף. אמר לו: תן לנו הימנו. אמר לו: כל המשמר את השבת — מועיל לו תבלין זה, ושאינו משמר את השבת — אינו מועיל לו.

בן יהודע
תַּבְלִין אֶחָד יֵשׁ לָנוּ, וְ'שַׁבָּת' שְׁמוֹ. לא דבר שקר חס וחלילה, אלא התבלין הוא ההארה של קדושת שבת הנמשכת בשבת על התבשיל גם כן על אשר נתבשל לכבוד שבת, וההארה זאת נקראת 'שַׁבָּת' כי היא נמשכת מקדושת השבת, ונרמזו התבלין באותיות 'שַׁבָּת' במילוי שלהם כזה שי"ן בי"ת תי"ו, דהמילוי עולה תפ"ו [486] ועם כולל ששה אותיות המילוי עולים מספר תַּבְלִין [492]. ובזה יובן בס"ד (שמות לא, טז) וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת, פירוש כדי לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת הם התבלין שנקראים 'שַׁבָּת' שהם לא יהיו אלא רק אצל שומרי שבת. או לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת, רצונו לומר תבלים הרמוזים באותיות 'שַׁבָּת' כאמור. ונראה לי בס"ד הטעם שהארת השבת שהיא התבלין נרגשת בריח, שיהיה התבשיל ריחו נודף, והוא כי אמרו רבותינו ז"ל השבת הוא מעין עולם הבא כי בו נמשך נועם הבינה שה"ס [שהוא סוד] עולם הבא, וידוע כי בגן עדן אין אכילה ושתיה אלא נזונים מן הריח הטוב דוקא, ולכן הארת השבת השורה על התבשיל נרגשת בריח שיהיה ריחו נודף. ונמצא מן התבשיל של שבת אשר ריחו נודף אצל ישראל שומרי שבת דוקא, יש הוכחה שהשבת לנו הוא ולא לזרים, ועל כן תמצא זה הרמז באותיות תַּבְשִׁיל שהם נקראים למפרע לִי שַׁבָּת, רצונו לומר מן התבשיל מוכח שהשבת הוא לי ולא לזרים. ושמעתי מעשה שהיה בדורות הקדמונים פה עירנו בגד"ד יע"א, יהודי אחד המיר דתו לדת ישמעאלים אצל הממשלה, וכפי דתם לא תתקיים המרתו אלא עד שיבא חכם היהודים שבעיר וידבר עמו בינו לבינו באיזה דברים שירצהו לחזור בו, וכאשר זה ישמע דברי הרצויים של החכם ויסרב ולא יקבל דברי החכם, אלא רק להמיר אז תהיה המרה שלו חזקה שאינה תלויה בשום אונס וסיבה, אלא נמצא שהוא אוהב דתם מלב ונפש, ואותו היהודי בא אצלו החכם שבעיר וידבר עמו כמה דברים יקרים וטובים למשוך לבו לדת ישראל ולא יכול, אלא זה עודנו עומד במרדו להמיר, וקודם שנסתלק החכם בא יהודי אחד שהיה חבר של זה, והוא יודע בו שמקטנותו ערבים לו הבצים של שבת אשר מניחים אותם על חמין של קדירה, ואוהב לאכול בכל שבת שבעה ושמונה בצים מחמת שערבים לו הרבה, ויגש אליו ויאמר לו אם תמיר מה תעשה בשביל הבצים של שבת? כי זה הערבות של הבצים לא תמצא אלא אצל היהודים שומרי שבת! ודבריו של זה תיכף עשו פירות בלב זה האדם וחזר בו מן ההמרה בשביל הבצים של שבת עד כאן.

אמר ליה ריש גלותא [אמר לו ראש הגולה] לרב המנונא: מאי דכתיב [מה פירוש הנאמר] ו"לקדוש ה' מכבד" (ישעיה נח, יג)? אמר ליה [לו] רב המנונא: זה יום הכפורים, שאין בו לא אכילה ולא שתיה, ומאחר וכן אמרה התורה: כבדהו אם כן בכסות נקיה. ומה שנאמר בשבת "וכבדתו", רב אמר: להקדים סעודת השבת מבשאר ימים כדי להראות שהוא מתענג באכילה, ושמואל אמר: לאחר את סעודת השבת כדי שיגבר תיאבונו. אמרו ליה [לו] בני רב פפא בר אבא לרב פפא: כגון אנן דשכיח לן בישרא וחמרא כל יומא, במאי נישנייה [אנחנו שמצוי לנו בשר ויין כל יום, במה נשנה אותו בשבת]? אמר להו [להם]: אי רגיליתו לאקדומי [אם רגילים אתם כרגיל להקדים] את סעודתכם — בשבת אחרוה [אחרו אותה], אי רגיליתו לאחרוה [אם רגילים אתם כרגיל לאחר אותה] — בשבת אקדמוה [הקדימוה], ויהא שבכך שינוי ניכר ביום השבת. ומסופר: רב ששת בקיטא מותיב להו לרבנן היכא דמטיא שימשא [בקיץ היה מושיב את החכמים השומעים דבריו במקום שמגיעה אליהם השמש]. בסיתוא מותיב להו לרבנן היכא דמטיא טולא [בחורף היה מושיב את החכמים במקום שמגיע הצל] כי היכי דליקומו הייא [כדי שיקומו בזריזות] לאחר גמר שיעורם, ולא יתעכבו לשאת ולתת בדברים וייבטלו מעונג שבת. ר' זירא (קי״ט ב)
מהדר אזוזי זוזי דרבנן [היה מחזר אחר זוגות זוגות חכמים] המשוחחים ביניהם בשבת ואמר להו [להם]: במטותא מינייכו לא תחללוניה [בבקשה מכם אל תחללוהו] את יום השבת, שאין ראוי לבטל את עונג השבת.

אפילו יחיד המתפלל בערב שבת צריך לומר "ויכלו" (בראשית ב, א־ג)
א אמר רבא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' יהושע בן לוי: אפילו יחיד המתפלל בערב שבת צריך לומר "ויכלו" (בראשית ב, א־ג), וכפי שאמר רב המנונא : כל המתפלל בערב שבת ואומר "ויכלו" מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית, וכפי שנאמר: "ויכלו", אל תקרי [אל תקרא] "ויכלו" אלא "ויכלו", כלומר: שניהם, הקדוש ברוך הוא והמזכיר ואומר דבר זה, נעשו בו שותפים כאילו שניהם יחד כילו את המלאכה. אמר ר' אלעזר: מניין שהדיבור כמעשה — שנאמר: "בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם" (תהלים לג, ו).

כל המתפלל בערב שבת ואומר "ויכלו", שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם בכל עת מניחין את ידיהן על ראשו ואומרים לו "וסר עונך וחטאתך תכפר
אמר רב חסדא שכך אמר מר עוקבא: כל המתפלל בערב שבת ואומר "ויכלו", שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם בכל עת מניחין את ידיהן על ראשו ואומרים לו "וסר עונך וחטאתך תכפר" (ישעיהו ו, ז). תניא [שנויה ברייתא], ר' יוסי בר יהודה אומר: שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו, מלאך אחד טוב ואחד רע. וכשבא לביתו ומצא נר דלוק ושלחן ערוך ומטתו מוצעת, מלאך טוב אומר: "יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך", ומלאך רע עונה "אמן" בעל כרחו. ואם לאו [לא] מצא כאמור, מלאך רע אומר: "יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך", ומלאך טוב עונה "אמן" בעל כרחו.

אמר ר' אלעזר: לעולם יסדר אדם שלחנו בערב שבת בכל ההכנות לסעודה חשובה אף על פי שאינו צריך לאכילה אלא לכזית
ב אמר ר' אלעזר: לעולם יסדר אדם שלחנו בערב שבת בכל ההכנות לסעודה חשובה אף על פי שאינו צריך לאכילה אלא לכזית. ואמר ר' חנינא: לעולם יסדר אדם שלחנו במוצאי שבת לסעודה לכבוד שבת היוצאת, אף על פי שאינו צריך לאכילה אלא לכזית. ובסעודת מוצאי שבת אמרו: 'חמין במוצאי שבת מלוגמא (רפואה), פת חמה במוצאי שבת — מלוגמא. ומסופר: ר' אבהו הוה עבדין ליה באפוקי שבתא עיגלא תילתא, הוה אכיל מיניה כולייתא [ר' אבהו היו עושים לו במוצאי שבת עגל משולש והיה אוכל ממנו כליה אחת]. כי [כאשר] גדל אבימי בריה [בנו] אמר ליה [לו] אבימי לאביו: למה לך לאפסודי כולי האי [להפסיד כל כך], נשבוק כולייתא ממעלי שבתא [נניח כליה מערב שבת] ולא יצטרכו לשחוט עגל שלם רק לצורך זה. ואכן שבקוהו ואתא אריא אכליה [הניחוהו לעגל זה ולא שחטוהו ובא אריה ואכלו], ללמד שאין לו לאדם לקמץ בדבר שהוא לכבוד השבת.

ואגב הדברים בשכר המענג את השבת, מביאים בדומה לכך מה שאמרו בשכר אמירת "אמן"
ג ואגב הדברים בשכר המענג את השבת, מביאים בדומה לכך מה שאמרו בשכר אמירת "אמן". אמר ר' יהושע בן לוי: כל העונה "אמן יהא שמיה רבא מברך" בכל כחו, כלומר, בכל לבו, קורעין לו גזר דינו, שנאמר: "בפרע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה'" (שופטים ה, ב), מאי טעמא [מה טעם] "בפרע פרעות", שמתפרש כאן, ביטול (פריעה) פורענויות — משום שברכו ה', והאומר "אמן יהא שמיה רבא" ומברך את השם, קורעים לו גזר דינו. ר' חייא בר אבא אמר בשם ר' יוחנן: אפילו יש בו באומר ה"אמן" שמץ (משהו, פגם) של עבודה זרה — מוחלין לו. וראיה לדבר: כתיב הכא [נאמר כאן] "בפרע פרעות", וכתיב התם [ונאמר שם] במעשה העגל: "וירא משה את העם כי פרע הוא כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם" (שמות לב, כה), ומהשוואה זו למדים שאף מי שיש בו פרעות כענין עבודה זרה — מוחלים לו. אמר ריש לקיש: כל העונה "אמן" בכל כחו פותחין לו שערי גן עדן, שנאמר: "פתחו שערים ויבא גוי צדיק שמר אמנים" (ישעיה כו, ב) אל תיקרי "שומר אמנים" אלא: שאומרים "אמן". שקוראים "שומר אמונים" כמו "שאומר אמנים". מאי [מה] אפשר לדרוש במלה "אמן"? אמר ר' חנינא: היא ראשי תיבות של "אל מלך נאמן".

אין הדליקה מצויה אלא במקום שיש בו חילול שבת
ד אמר רב יהודה בריה [בנו] של רב שמואל משמיה [משמו] של רב : אין הדליקה מצויה אלא במקום שיש בו חילול שבת, שנאמר: "ואם לא תשמעו אלי לקדש את יום השבת ולבלתי שאת משא ובא בשערי ירושלים ביום השבת והצתי אש בשעריה ואכלה ארמנות ירושלים ולא תכבה" (ירמיהו י״ז:כ״ז, בז). ושואלים: מאי [מה פירוש] "ולא תכבה"? אמר רב נחמן בר יצחק: שתהא הדליקה בשעה שאין בני אדם מצויין לכבותה. אמר אביי: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחללו בה את השבת, שנאמר: "ומשבתותי העלימו עיניהם ואחל בתוכם" (יחזקאל כב, כו) וכעונש על כך נאמרו כמה דברי פורענויות על ירושלים.

לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו בה קריאת שמע שחרית וערבית
ה ומכאן להסברים אחרים על סיבת החורבן. אמר ר' אבהו: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו בה קריאת שמע שחרית וערבית, שנאמר: "הוי משכימי בבקר שכר ירדפו מאחרי בנשף יין ידליקם. והיה כנור ונבל תף וחליל ויין משתיהם ואת פעל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו" (ישעיה ה, יא־יב), כלומר, בבוקר ובערב כשראוי לקרוא קריאת שמע היו עסוקים בשתיית יין או בנשפים, ונאמר: "לכן גלה עמי מבלי דעת וכבודו מתי רעב והמונו צחה צמא" (ישעיה ה, יג).

לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו בה תינוקות של בית רבן מלימוד תורה
אמר רב המנונא: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו בה תינוקות של בית רבן מלימוד תורה, שנאמר: "ואת חמת ה' מלאתי נלאיתי הכיל שפך על עולל בחוץ ועל סוד בחורים יחדיו כי גם איש עם אשה ילכדו זקן עם מלא ימים" (ירמיה ו, יא). והוא מסביר: מה טעם שפך החימה — משום שעולל בחוץ ברחובות ואינו לומד תורה. אמר עולא: לא חרבה ירושלים אלא מפני שלא היה להם בושת פנים זה מזה, שנאמר: "הובישו כי תועבה עשו גם בוש לא יבושו גם הכלים לא ידעו לכן יפלו בנופלים בעת פקדתים יכשלו אמר ה'" (ירמיה ו, טו). אמר ר' יצחק: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שהושוו בה קטן וגדול ולא העריכו כראוי את גדולי הדור, שנאמר: "והיה כעם ככהן כעבד כאדוניו כשפחה כגבירתה כקונה כמוכר כמלווה כלווה כנושה כאשר נושא בו" (ישעיה כד, ב), וכתיב בתריה [ונאמר אחר כך]: "הבוק תבוק הארץ והבוז תבוז כי ה' דבר את הדבר הזה" (ישעיה כד, ג).

לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה
אמר רב עמרם בריה [בנו] של ר' שמעון בר אבא שכך אמר ר' שמעון בר אבא שכך אמר ר' חנינא: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה, שנאמר: "היו שריה כאילים לא מצאו מרעה וילכו בלא כח לפני רודף" (איכה א, ו), והוא מסביר: מה איל זה דרכו בעת רעייתם, להפנות ראשו של זה בצד זנבו של זה וכל אחד רועה לעצמו, אף ישראל שבאותו הדור כבשו את פניהם בקרקע ולא הוכיחו זה את זה. אמר ר' יהודה: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים, וכפי שנאמר: "ויהיו מלעבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו עד עלת חמת ה' בעמו עד לאין מרפא" (דברי הימים ב', לו טז). ושואלים: מאי [מה פירוש] "עד לאין מרפא "? אמר רב יהודה אמר רב: ששמעו שכל המבזה תלמידי חכמים אין לו רפואה למכתו.

אלו תינוקות של בית רבן, שהם יקרים וחשובים כמלכים וכהנים (מהרש"א)
ו אמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו" (דברי הימים א', טז, כב) "אל תגעו במשיחי" — אלו תינוקות של בית רבן, שהם יקרים וחשובים כמלכים וכהנים (מהרש"א), "ובנביאי אל תרעו" — אלו תלמידי חכמים. אמר ריש לקיש משום (בשם) ר' יהודה נשיאה: אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל דברי תורה של תינוקות של בית רבן. אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: למוד התורה דידי ודידך מאי [שלי ושלך מהו], כלומר, מדוע יגרע ערך דברי התורה שאנו המבוגרים לומדים? אמר ליה [לו]: אינו דומה הבל פה של מבוגרים שיש בו חטא, להבל פה של ילדים שאין בו חטא. ואמר ריש לקיש משום ר' יהודה נשיאה: אין מבטלין תינוקות של בית רבן מלימודם אפילו לבנין בית המקדש. ואמר ריש לקיש לר' יהודה נשיאה: כך מקובלני מאבותי, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר לו: כך מקובלני מאבותיך: כל עיר שאין בה תינוקות של בית רבן לומדי תורה מחריבין אותה, רבינא אמר: מחרימין אותה.

לא חרבה ירושלים אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה (אנשים נאמנים)
ואמר רבא: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה (אנשים נאמנים), שנאמר: "שוטטו בחוצות ירושלים וראו נא [ודעו ובקשו ברחובותיה אם תמצאו איש] (אם יש איש) עושה משפט מבקש אמונה ואסלח לה" (ירמיהו ה, א). ושואלים: איני [וכי כן הוא]?! והאמר [והרי אמר] רב קטינא: אפילו בשעת כשלונה של ירושלים לא פסקו ממנה אנשי אמנה, שנאמר: "כי יתפש איש באחיו בית אביו לאמר שמלה לכה קצין תהיה לנו והמכשלה הזאת תחת ידך" (ישעיה ג, ו). כלומר, דברים שבני אדם מתכסין בהן כשמלה שהם דברים נעלמים ישנן בידיך ואתה יודע בהם, לכן ראוי אתה להיות ממונה על הצבור. ומה שנאמר: "והמכשלה הזאת תחת ידך",(ק״כ א
דברים של תורה שאין בני אדם עומדין עליהם אלא אם כן נכשלים בהן ישנן תחת ידיך, על כן "קצין תהיה לנו ". ומה שנאמר: "ישא ביום ההוא לאמר לא אהיה חבש ובביתי אין לחם ואין שמלה לא תשימוני קצין עם" (ישעיהו ג, ז), אין "ישא" אלא לשון שבועה, וכן הוא אומר: "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא" (שמות כ, יז). "לא אהיה חבש" — כוונתו: לא אהיה מחובשי עצמן בבית המדרש, ואין אני רגיל בכך, "ובביתי אין לחם ואין שמלה" — שאין בידי לא מקרא ולא משנה ולא גמרא. ואם כן היו אנשי אמנה שהודו שלא למדו תורה, אפילו בשעת חורבנה של ירושלים. ודוחים: וממאי [וממה] מסיק אתה שהיה זה מחמת נאמנות? דילמא שאני התם, דאי אמר להו גמירנא, אמרו ליה: אימא לן [שמא שונה שם, שכן אם יאמר להם למדתי, יאמרו לו: אמור לנו], וכיון שאינו יודע, בעל כורחו עליו להודות שלא למד! ודוחים: אין זו קושיה, שכן הוה ליה למימר [היה לו לומר] לפחות כי גמר [למד] ושכח. ושואלים: אם כן הרי מאי [מה פירוש] "לא אהיה חבש" — משמעו: כלל, שמעולם לא למד, והוא מודה על האמת, ולא ששכח! ומשיבים: מעיקרו של דבר לא קשיא [אין זה קשה], ויש לחלק ולומר כי כאן ששנינו שהם נאמנים — הרי זה בדברי תורה, ואילו כאן ששנינו שבטלו אנשי אמנה בירושלים — הרי זה במשא ומתן.
א

סעודה רביעית[]

מאתר ישיבת הר עציון
א. גדר החיוב
בגמרא במסכת שבת (דף קיט:) נאמר:
"אמר רבי אלעזר: לעולם יסדר אדם שלחנו בערב שבת, אף על פי שאינו צריך אלא לכזית. ואמר רבי חנינא: לעולם יסדר אדם שלחנו במוצאי שבת, אף על פי שאינו צריך אלא לכזית".
השולחן ערוך (אורח חיים, סימן ש') פסק הלכה זו בלשון הגמרא:
"לעולם יסדר אדם שלחנו במוצאי שבת".
הגר"א בביאורו שם העיר:
"ובפת דוקא כמו בערב שבת, דמימרא דר' אלעזר ורבי חנינא כהדדי איתמר שם".
הגר"א מדייק בלשון הגמרא, שהחובה במוצאי שבת היא חובת סעודה, בדיוק כמו סעודת ליל שבת. בספרי אחרונים מסופר, שפעם הגר"א עצמו לא חש בטוב והקיא עם צאת השבת, אך ביקש במהלך הלילה - קודם עלות השחר - שיפררו עבורו פת כדי לא להימנע מאותה חובה לסעוד סעודה רביעית.
לעומת הגר"א, נקטו רבים מן האחרונים כי אין מדובר על חובה גמורה, ובוודאי לא באותה הרמה של סעודת ליל שבת. לפיכך, חלקו רבים על לאכול פת, וקבעו שניתן להסתפק באכילת פירות או מיני מזונות. כך סיכם זאת המשנה ברורה שם:
"ואם אין לו או שחושש לאכילה גסה כגון בקיץ שמאחרין בזמננו לאכול הסעודה ג' סמוך לערב - יקיימה במזונות או על כל פנים בפירות ... ודע, דמכל מקום סעודה זו אינה חובה עליו כמו הג' סעודות של שבת, דשם אסמכוהו אקרא וזה רק מצוה בעלמא".
בעלי הסוד ייחסו חשיבות רבה לסעודה הרביעית. המשנה ברורה עצמו כתב לעיל שם:
"ואמרו הקדמונים דאבר אחד יש באדם ו"נסכוי" שמו וזה האבר נשאר קיים בקבר עד עת התחיה ואפילו אחר שנרקבו בו כל העצמות וזה האבר אינו נהנה משום אכילה כי אם מסעודת מלוה מלכה".
ואמנם, סיפורים כמו זה שסופר על הגר"א סופרו על רבים מאדמו"רי החסידות, שהשקיעו מאמץ עילאי כדי להקפיד ולאכול סעודת מלוה מלכה בצאת השבת. בשמו של החיד"א מובא, שמי שאיננו אוכל סעודה רביעית, אף סעודה שלישית אינה עולה לו. מסתבר, שמי שאינו אוכל סעודה רביעית מגלה דעתו שאכילתו במהלך השבת היתה מחמת רעב, ולא לשם שמיים. הסעודה הרביעית, שנאכלת בדרך כלל על השובע, היא ביטוי לכך שאוכלים לשם שמיים; לכבוד שבת המלכה, ולכבוד מלך מלכי המלכים.

השיעור הבא[]

Advertisement