"מניין לפיקוח נפש שדוחה את השבת?" - דף קל"ב - יום חמישי - כ"ד תמוז תש"פ התוכן לפי ביאור הרב עדיין שטיינזלץ- המקור ספריא

132SHABAT.png

הזז את הסרגל עם העכבר ותוכל לצפות בתרשים במלואו מבוסס גם על שיעורו של רבי חיים סבתו באמצעות https://zoom.us/my/openforall

המילה וכל מכשיריה דוחין את השבת[עריכה | עריכת קוד מקור]

ה שנינו מקודם שאמר מר [החכם] בברייתא: המילה וכל מכשיריה דוחין את השבת, אלו דברי ר' אליעזר. ושואלים: מנא ליה [מנין לו] לר' אליעזר הא [הלכה זו]? אי מכולהו גמר [אם מכולם למד] — יש אם כן לפרוך כדאמרינן [כפי שאמרנו] שבכל אחת מאלו יש צד מיוחד של חומרה. ועוד יש להקשות: מה להנך [לאלו](קל״ב א) שכן אם עבר זמנה בטלה, ולא כן מצות מילה שגם אם לא נימול הילד בשמיני עדיין אפשר לקיים בו מצוות מילה לאחר מכן. אלא היינו טעמא [זהו הטעם] של ר' אליעזר, שאמר קרא [הכתוב]: "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא יב, ג), ומלשון זו משמע שהוא נימול ביום השמיני מכל מקום, ואפילו הוא חל בשבת.

מה למילה הקילו בה שכן נכרתו עליה שלש עשרה בריתות, ששלש עשרה פעמים נזכרה המלה "ברית" בפרשת המילה שנאמרה לאברהם (בראשית פרק יז), ומשום כך חשובה היא ביותר, ואין ללמוד ממנה לשאר מצוות
ושואלים: וליכתוב רחמנא [ושתכתוב התורה] היתר זה במילה, וליתו הנך וליגמור מיניה [ויבואו שאר המצוות וילמדו ממנה]! ומשיבים: אי אפשר ללמוד את שאר המצוות ממילה משום דאיכא למיפרך [שיש מקום לפרוך, לשבור] לימוד זה כך: מה למילה הקילו בה שכן נכרתו עליה שלש עשרה בריתות, ששלש עשרה פעמים נזכרה המלה "ברית" בפרשת המילה שנאמרה לאברהם (בראשית פרק יז), ומשום כך חשובה היא ביותר, ואין ללמוד ממנה לשאר מצוות.
א

שאר פרקי התלמוד[עריכה | עריכת קוד מקור]

א לעיקרי של דין המילה שואלים: עד כאן לא שמענו כי פליגי רבנן עליה [נחלקו חכמים עליו] על ר' אליעזר אלא בענין מכשירי מילה שלדעתם אינם דוחים את השבת, אבל מילה גופה [עצמה] לדברי הכל היא דוחה את השבת, ודבר זה מנלן [מנין לנו]? אמר עולא: הלכה למשה מסיני שכן הוא, אך אין לה רמז במקרא. וכן אמר ר' יצחק שהיא הלכה למשה מסיני.
מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בתוספתא: מניין לפיקוח נפש שדוחה את השבת? — ר' אלעזר בן עזריה אומר: הדבר נלמד ממצות מילה, מה מילה שהיא קשורה רק לאחת מאיבריו של אדם ובכל זאת היא דוחה את השבת — קל וחומר לפיקוח נפש שהיא מצוה הקשורה לכל האדם כולו שדוחה את השבת.
ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר כי המילה בשבת הלכה למשה מסיני היא — קל וחומר מהלכה למשה מסיני מי אתי [האם הוא בא, נלמד]? והתניא [והרי שנינו בברייתא] מפורשת האומרת שאין ללמוד קל וחומר מהלכה למשה מסיני. ששנינו שרצה ר' עקיבא ללמד שייטמא הנזיר ויצטרך לגלח את שערו משום מגע ברביעית דם מן המת, בקל וחומר מעצם מת שגודלה כשעורה, שהלכה בידו שהנזיר מגלח על מגע בה. ואמר לו ר' אלעזר בן עזריה: עקיבא, עצם כשעורה מטמא משום שיש הלכה למשה מסיני בענין זה, ורביעית דם שאתה לומד ממנה טומאתה נלמדת מקל וחומר, ואין דנין (למדים) קל וחומר מהלכה למשה מסיני. ומאחר ומפורש בתוספתא שלמד ר' אלעזר בן עזריה קל וחומר מדין מילה בשבת הרי זו הוכחה שדין זה כתוב בתורה, ואינו רק הלכה למשה מסיני.
אלא אמר ר' אלעזר: אתיא [באה, נלמדת] הלכה זו בגזירה שווה מהשוואת המילים "אות" "אות" הכתובות גם במילה וגם בשבת, שנאמר במילה "ונמלתם את בשר ערלתם והיה לאות ברית ביני ובינכם" (בראשית יז, יא), ונאמר בשבת "אך את שבתותי תשמורו כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם" (שמות לא, יג), ללמד שאות המילה מותר לעשותו אף בשבת, שגם היא אות.
ושואלים: אלא מעתה תפילין דכתיב [שנאמר] אף בהן "אות" ("והיו לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך". שמות יג, טז), אף הן לידחי [שידחו] את השבת ויניחום אף בה!
אלא יש לומר כי אתיא [באה, נלמדת] הלכה זו בגזירה שווה אחרת מן המילים "ברית" "ברית" שנאמרו במצות מילה ("ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם". בראשית יז, יא), ובשבת ("ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם". שמות לא, טז).
ומקשים: אם כן אף גדול, כלומר לא רק תינוק הנימול לשמונה ימים, אלא גם אדם מבוגר שלא מל עדיין, דכתיב ביה [שנאמר אף בו] לשון "ברית" כבכל אדם מישראל שעדיין לא נימול, לידחי [שתדחה] אם כן מילתו את השבת, ואילו אנו יודעים שלא ניתנה שבת להידחות אלא מפני מילה בזמנה!
אלא יש לומר כי אתיא [באה, נלמדת] הלכה זו בגזירה שווה מן המלה "דרות" הכתובה בשבת ("לדורותם ברית עולם" שמות לא, טז) וכתובה גם במילה ("והקימותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדורותם לברית עולם". בראשית יז, ז).
ושואלים: אם כן אף ציצית דכתיב ביה [שנאמר אף בה] "דורות" לידחי [שתדחה] את השבת, ויוכלו להטיל ציצית בשבת!
אלא אמר רב נחמן בר יצחק: לא ממלה אחת בלבד אנו למדים, אלא דנין משלוש המילים "אות" "ברית" ו"דורות" מ"אות" "ברית" ו"דורות" לאפוקי הנך דחד חד [להוציא את אלו, ציצית תפילין שמלה אחת אחת] הוא דכתיב [שנאמרה] בהן, ולא שלוש המלים יחד.
ור' יוחנן אמר: אמר קרא [הכתוב] "ו ביום השמיני ימול" (ויקרא יב, ג), והכוונה היא, מכל מקום צריך הוא להימול ביום השמיני, בכל עת, ואפילו בשבת.
אמר ליה [לו] ריש לקיש לר' יוחנן: אלא מעתה מחוסרי כפרה כגון זב ומצורע הצריכים לאחר שטבלו עוד להביא קרבן לטהרתם, דכתיב בהו [שנאמר אף בהם] "ביום", כגון "וביום השמיני יקח שני כבשים תמימים וכבשה אחת בת שנתה תמימה" (ויקרא יד, י), ואם כן הכי נמי [כך גם כן] תאמר דדחו [שהם דוחים] את השבת?! השיב לו: הכתוב ההוא מיבעי ליה [נצרך לו] ללמד שהבאת הקרבן תהיה ביום ולא בלילה.
והקשה: האי נמי מיבעי ליה [זה גם כן הפסוק במצות מילה צריך לו] ללמדנו שתהא המילה ביום ולא בלילה! השיב לו: ההוא [דבר זה] מפסוק אחר אנו למדים, שנאמר: "ובן שמנת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם" (בראשית יז, יב), ומכאן נלמד ימים ולא לילות.
ושוב מקשה ריש לקיש: האי נמי [דבר זה, שקרבנות הכפרה יהיו ביום גם כן] אפשר ללמוד מפסוק אחר, שנאמר "זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים. אשר ציוה ה' את משה בהר סיני ביום צותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם לה' במדבר סיני" (ויקרא ז, לז–לח) ומכאן נפקא [יוצא, נלמד] שכל הקרבנות אינם אלא ביום ולא בלילה!
ומשיבים: אף על גב דנפקא [אף על פי שיוצאת, נלמדת] הלכה זו מ"ביום צותו", מכל מקום אצטריכא [נצרכה] חזרה נוספת לגבי מחוסרי כפרה. כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל וחס רחמנא עליה, לאתויי [וחסה התורה עליו על מחוסר הכפרה, להביא] בדלות, שבקרבנות אלה אם אין ידו של האיש משגת להביא את הקרבן הרגיל, נתנה לו התורה אפשרות שיביא קרבן זול יותר, היינו אומרים כי בלילה נמי ליתי [גם כן יביא קרבן] שחסה התורה עליו לזרז כפרתו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] כי אף הוא מביא קרבנו רק ביום ולא בלילה.
מתקיף לה [מקשה עליה על סברה זו] רבינא: אלא מעתה שסבור אתה שלפי שחסה התורה על מחוסר הכפרה, והקילה הרבה בדינו, יהא אם כן זר (שאינו כהן) כשר להקרבה בהן, וכן יהא אונן (אבל ביום הראשון למות קרובו) יהא כשר בהן! ומשיבים: הא אהדריה קרא [הרי החזירו הכתוב], שכיון שבא הכתוב הנוסף והדגיש שאף מחוסר כיפורים אינו מקריב אלא ביום, מכך למדנו שלא הקלה בו התורה יתר על המפורש בו.
רב אחא בר יעקב אמר: ראיה אחרת יש מן התורה למילה שתיעשה אפילו בשבת, שכן אמר קרא [הכתוב]: "ביום השמיני", ומהדגשת הכתוב "שמיני" למדים: אפילו בשבת.
ומקשים: והלא האי [כתוב זה] "שמיני" מיבעי ליה למעוטי [נצרך לו למעט] את היום השביעי, שאין למול ילד לפני היום השמיני! ומשיבים: דבר זה שאין מלים ביום השביעי מפסוק אחר, שנאמר: "ובן שמנת ימים ימול לכם כל זכר" (בראשית יז, יב) נפקא [יוצא, נלמד].
ומקשים עוד: ואכתי מיבעי ליה, חד למעוטי [ועדיין נצרך לו אותו כתוב, אחד למעט] את היום השביעי, וחד למעוטי [ואחד למעט] את היום התשיעי. דאי מחד, הוה אמינא [שאם מפסוק אחד בלבד למדתי, הייתי אומר]: ביום השביעי הוא שאין מלים בו משום שעדיין לא מטא זמניה [הגיע זמנו] של הילד להימול ועדיין לא חלה עליו חובת המילה, אבל מיום השמיני ואילך כיון שזמניה [זמנו] הוא ותהא אם כן המילה כשרה בו! לשאלה זו לא נמצאה תשובה, ומסכמים: אלא מחוורתא [מחוורת, ברורה] הסברה כר' יוחנן.
ב תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' יוחנן ושלא כרב אחא בר יעקב. שדורש התנא את המילים "השמיני ימול" שכוונתן — אפילו בשבת. ומה אני מקיים (איך אני מסביר) את איסור המלאכה המפורש במקרא "ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם מחלליה מות יומת" (שמות לא, יד) — בשאר מלאכות חוץ ממילה. ומקשה אותו תנא עצמו על דבריו הראשונים: או אינו אלא שאיסור השבת כולל אפילו מילה, ולהיפך: מה אני מקיים "השמיני ימול" — בכל יום חוץ משבת? תלמוד לומר: מאותו פסוק "ביום", שכוונתו באותו היום בו הוא נעשה בן שמונה ימים, ואפילו בשבת. נמצא שאותו תנא דחה את ראייתו של רב אחא בר יעקב, וקיבל כראיה מכרעת את האמור "ביום" אפילו בשבת.
על ברייתא זו אמר רבא: האי תנא מעיקרא מאי קא ניחא ליה [תנא זה מתחילה מה היה נוח לו], ולבסוף מאי קא קשיא ליה [מה היה קשה לו]? שהרי מתחילה סבור היה ש"השמיני ימול" הוא לימוד מספק כדי לדחות מפניו את השבת, ולבסוף התקשה באותו דבר והיה נצרך ללימוד נוסף, ולכאורה לא לדבריו הראשונים ולא לדבריו האחרונים יש נימוק!
אלא יש לפרש כי הכי קאמר [כך אמר]: "השמיני ימול" — אפילו בשבת. ומה אני מקיים "מחלליה מות יומת" — בשאר מלאכות חוץ ממילה, אבל מילה דחיא [דוחה] את השבת,
מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — קל וחומר הוא: ומה צרעת שדוחה את העבודה, שהרי כהן מצורע אינו רשאי לעבוד במקדש, ואינו רשאי לקצוץ את נגע הצרעת, ובשל כך נדחית עבודת המקדש
קל״ב ב
ועבודה דוחה את השבת, שכן מקריבים את קרבנות השבת בזמנם, ובכל זאת מילה דוחה אותה את הצרעת, שאם היה נגע הצרעת במקום הערלה מותר למול את הילד, אף על פי שנעקר בזה האיסור שלא לקצוץ את נגע הצרעת, אם כן שבת שנדחית מפני העבודה, אינו דין שתהא מצות מילה החמורה כל כך דוחה אף אותה? זה היה נימוקו של התנא מתחילה.
ומאי [ומהו] לשון "או אינו" דקאמר [שאמר] התנא, ופקפק בדברי עצמו — שכן הדר [חזר] ואמר: וממאי [וממה, מנין] אפשר להסיק שצרעת חמורה מן השבת? דילמא [שמא] שבת חמורה, שכן יש בה עונשין חמורים של כרת ומיתת בית דין ואזהרות הרבה פעמים רבות בתורה. אי נמי [או גם כן]: וממאי [וממה, מנין] אתה יודע שדבר זה בא משום דחמירא [שחמורה] הצרעת היא שאף העבודה אינה דוחה אותה, דילמא [שמא] משום שגברא [האיש] הוא דלא חזי [שאינו ראוי], שלא מחמת חומרת האיסור שיש בצרעת אין העבודה דוחה אותה, אלא משום שאותו אדם אינו ראוי אז לעבודה ואין מקום לדחיה. ולכן מה אני מקיים "וביום השמיני ימול" (ויקרא יב, ג) — חוץ משבת. על כן תלמוד לומר, היה צריך להביא ראיה נוספת מן הכתוב "ביום" — אפילו בשבת.
א תנו רבנן [שנו חכמים]: מילה דוחה את הצרעת שחותכים את הערלה אף אם היה בה נגע צרעת, אף שכרגיל איסור תורה הוא לקצוץ נגעי צרעת, בין שהיתה זו מילה בזמנה לשמונה ימים בין שלא בזמנה, אחרי שמונה ימים. ואולם המילה את יום טוב אינה דוחה אלא כשהיא בזמנה בלבד.
ושואלים: מנהני מילי [מנין דברים אלה]? דתנו רבנן [שכן שנינו בברייתא]: נאמר "וביום השמיני ימול בשר ערלתו", וכיון שדבר זה נאמר בהכללה, ואף על פי שיש שם בהרת, שהיא אחד מנגעי הצרעת, יקוץ (יקצוץ). ומה אני מקיים (ואיך אני מסביר) את דברי הכתוב "השמר בנגע הצרעת לשמור מאוד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים כאשר צויתים תשמרו לעשות" (דברים כד, ח), שממנו למדנו שיש מצות לא תעשה ("השמר" שמשמעו — להמנע מעשייה) האוסרת על קציצת סימני הצרעת — נקיים איסור זה בשאר מקומות, חוץ ממילה.
וחזר התנא ושאל: או אינו אלא שאיסור זה כולל אפילו מילה, ומה אני מקיים "ימול בשר ערלתו" — בזמן שאין בה בהרת. על כן תלמוד לומר מייתור הלשון: "בשר", שלכאורה די היה לומר "ימול ערלתו" ואמר "ימול בשר ערלתו", ללמדנו שצריך להימול ואף על פי שיש שם במקום המילה בהרת.
אמר רבא: האי תנא מעיקרא מאי ניחא ליה [תנא זה מתחילה מה היה נוח לו] ולבסוף מאי קשיא ליה [מה היה קשה לו]?
שקודם קיבל את ההנחה האחת שמצות המילה חשובה יותר, ואחר כך חזר ודחה הנחה זו ללא טעם, אלא יש לבאר, כי הכי קאמר [כך אמר], כך סבור היה מתחילה: "ימול בשר ערלתו" — שמותר למול ואף על פי שיש שם בהרת, ומילה דוחה את הצרעת. ומה אני מקיים את דברי הכתוב "השמר בנגע הצרעת" — בשאר מקומות חוץ ממילה. אבל מילה דוחה את הצרעת. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — דאתיא [שבאה, נלמדת] סברה זו מתוך קל וחומר: ומה שבת שהיא חמורה, ובכל זאת מילה דוחה אותה, צרעת שאינה חמורה כל כך לא כל שכן שתדחה אותה המילה.
ומאי [ומהו] "או אינו" דקאמר [שאמר] — הדר קאמר [חזר ואמר] והעלה ספק זה: ממאי [ממה, מנין] יודע אתה ששבת חמירא [חמורה] יותר, דילמא [שמא] צרעת חמירא [חמורה] יותר, שכן הצרעת דוחה את העבודה כאמור, ועבודה דוחה את השבת! על כן תלמוד לומר לימוד מיוחד מהמלה המיותרת "בשר" ללמד: ואף על פי שיש שם בהרת מכל מקום מלים.
ב דברי רבא נאמרו גם בלישנא אחרינא [לשון אחרת]. תחילה סבר התנא שמילה דוחה את הצרעת. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — בהסתמך על הכלל דאתי [שבאה] מצות עשה ודחי [ודוחה] את מצות לא תעשה. ומאי [ומהו] "או אינו" דקאמר [שאמר] — הדר קאמר [חזר ואמר] והעלה ספק זה: אימר דאמרינן דאתי [אמור שאנו אומרים שכרגיל באה] מצות עשה ודחי [ודוחה] את מצות לא תעשה — הרי זה במצות לא תעשה גרידא [בלבד], ואולם האי [איסור זה] קציצת הצרעת גם מצות עשה וגם לא תעשה הוא, ומה אני מקיים את הנאמר "ימול בשר ערלתו" — רק בזמן שאין שם בהרת, על כן תלמוד לומר המלה המיותרת "בשר", לומר: ואף על פי שיש שם בהרת.
על עצם הלימוד מן המלה "בשר" שואלים: תינח [נניח] במילת אדם גדול שעדיין לא נימול, דכתיב בהו [שנאמר בהם, בו] "בשר", כאמור "וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה את בריתי הפר" (בראשית יז, יד). קטן הנימול ביום השמיני נמי כתיב ביה [גם כן נאמר בו] "בשר", ואולם בינוני, ילד שלא נימול בזמנו ועדיין לא הגיע למצוות, מנא לן [מנין לו] שמילתו דוחה את הצרעת? שהרי ודאי הוא צריך להימול, שכן נאמר במפורש במקרא "המול לכם כל זכר" (בראשית י"ז, י) ולא נאמר בו "בשר",
אמר אביי: אתיא מביניא [באה, נלמדת מביניהם], כלומר, מצירוף שתי ההלכות יחד למדים אנו גם לגבי בינוני. ובאופן זה: מגדול בלבד לא אתיא [אין הדבר בא, נלמד], שכן אפשר לטעון שהוא ענוש כרת אם לא ימול, וכן מקטן לא אתיא [אינה באה, נלמדת], שכן זוהי מילה בזמנה, ואם שבת היא דוחה — דוחה גם צרעת. ואולם הצד השוה שבהן — שכן נימולין ודוחין את הצרעת, אף כל אלה שנימולין — דוחין את הצרעת.
רבא אמר: שמילה בזמנה דוחה את הצרעת לא צריכא קרא [צריך פסוק] ללמד על כך, שכן מקל וחומר אתיא [היא נלמדת]: ומה שבת דחמירא [שהיא חמורה] דוחה אותה המילה — צרעת לא כל שכן שדוחה אותה המילה.
אמר ליה [לו] רב ספרא לרבא: ממאי [ממה, מנין] אתה למד ששבת חמירא [חמורה] יותר, דילמא [שמא] צרעת חמירא [חמורה] יותר, שכן הצרעת דוחה את העבודה במקדש, ועבודה דוחה את השבת! ענה לו רבא: התם, לאו [שם, לא] משום דחמירא [שחמורה] הצרעת יותר הוא, אלא משום דגברא [שהאדם] הוא דלא חזי [שאינו ראוי]. ושאל רב ספרא: אמאי [מדוע] אינו ראוי: ויקוץ בהרתו ויהא מיד ראוי ויעבוד! ענה לו רבא: עדיין אינו ראוי לעבודה שכן מחוסר טבילה הוא, שכדי להטהר לעבודה במקדש חייב הוא לטבול ולחכות עד למחרת, ונמצא שבינתיים אינו ראוי.
והקשה רב ספרא: תינח [נניח] שתירוץ זה מספיק כשמדובר בנגעים טמאים, שאף מי שנטהר מהם צריך לטבול אחר כך, ואולם נגעים טהורים שאף הם נאסרו בקציצה, ואולם אינם בגדר צרעת המטמאה, אלא בגדר מום בלבד הפוסל את הכהן, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? שהרי בהם אפשר היה שיקוץ בהרתו ויעבוד מיד במקדש!
אלא אמר רב אשי: לא זה הטעם, אלא היכא אמרינן דאתי [היכן אנו אומרים שבאה] מצות עשה ודחי [ודוחה] את מצות לא תעשה — כגון מילה בצרעת, אי נמי [או גם כן] ציצית וכלאים שמטיל ציציות צמר בבגד פשתן, דבעידנא דמתעקר לאו קא מוקים [שבזמן שנעקר איסור לא תעשה, מתקיימת] על ידי אותה פעולה עצמה מצות העשה, ואולם הכא, בעידנא דמתעקר ללאו לא קא מוקים [כאן, בזמן שנעקר הלאו אינו מקיים] את העשה, שהרי אינו אלא מכשיר עצמו לעבודה, אבל ברגע הקציצה אינו מקיים מצוה כל שהיא. ובמקרה זה אין עשה דוחה את לא תעשה.

השיעור הבא[עריכה | עריכת קוד מקור]

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.