Family Wiki
Register
Advertisement

סיפורי שאול חיבורים בחוג לכתיבה יוצרת בבית בכפר הדרים בכפר סבא

כמעט הייתי בחור צעיר[]

הנכדים הציעו לנו כמתנה ליום הנשואים השבעים שלנו, את המשחק החדש שלהם, "זה לא קשה סבא!" הבטיחו לי. Oculus Quest 2 קראו לו.
 בחשש מסוים הסתכלתי עליו והסכמתי לנסות. הלבישו עלי את הקסדה ואת מכשיר הראיה התלת ממדי, על הידיים את השלטים ושאלו אותי: "מה אתה אוהב הכי הרבה?". בלי לחשוב פעמיים עניתי כי אני אוהב טיולים ושירים יפים. "אין בעיות סבא!". חייכו והתחילו לכוון את המכשיר.
"צא לדרך!" קבלתי הוראה ולחצתי על כפתור ההפעלה.
עליתי לשמיים והגעתי תוך שניות אל חוף הים בהרצליה. איזה יופי! לא רק זה, המכשיר התחיל לשיר ואני שרתי יחד אתו:
דוגית נוסעת על פני המים ומלחיה נרדמו כולם!
רוח נושבת על פני המים, ילד פוסע על החוף דומם!
נפלא. כוונתי את מכשיר דרומה, קו הנוף של תל אביב התקרב ומהרמקול בקע שיר חדש:
היה היו פעם שקמים, חולות מסביב וגם נוף,
העיר תל אביב של אותם הימים, הייתה בית בודד על החוף...
השקפתי מעטה. גן השקמים הופיע מול עיני!
אעלה צפונה, חשבתי, אני מתגעגע לעמק - העמק הופיע ואתו גם השיר הנפלא של אלתרמן, השיר הראשון על ארץ ישראל שהכרתי בנעוריי.
באה מנוחה ליגע ומרגוע לעמל.
 לילה חיוור משתרע, על שדות עמק יזרעאל.
טל מלמעלה ולבנה מעל, מבית אלפא עד נהלל...
איך לא אגיע לכנרת? שאלתי את עצמי. ושוב לחצתי על המקלדת.
קסם, על הכנרת, בשמי התכלת ירח שט.
אני שלך ואת שלי, כנרת את, כנרת את אהובתי...
הרגשתי סחרחורת קלה וגם כאב ראש. מרוגש אבל מבין שהמכשיר המופלא הוא גדול עלי, הורדתי את קסדה מהראש, מהידיים את השלטים, ציטטתי את דברי שלמי הסנדלר " זה לא בשבילי, זה לא בשבילי!" וכך ה Oculus Quest , חזר לידיים צעירות יותר.
                                                                            שאול בן תורה נובמבר 2021


בית בכפר כפר סבק

הכרת תודה למארגנים "חוג לכתיבה יוצרת בבית בכפר הדרים בכפר סבא"

מכתב מעולם אחר[]

שתח האחניות שלי מניחות יד על אבן הנגף שהונחה הכפר בו אימא שלי היד נלקחה לאושוויץ הטקס היה בנוכחטת ראשי הירי

חנה ויעל,הבנות של אחותי שולמית מרים, מניחות יד על אבן הנגף מול הבית מריאנו קומנסה

המעטפה לא גילתה דבר, היא כאילו נשלחה מאדם שלא הכרנו. בדחילו ורחימו
פתחתי אותה ובקול חנוק מדמעות צעקתי: מכתב מאמא!

אמא נעצרה על ידי המשטרה במריאנו קומנסה,
שם נמלטנו מההפצצות הכבדות שבנות הברית הטילו על מילאנו במלחמת העולם השנייה.
אני חייב להסביר: ב-1938 , בגלל תקנות תורת הגזע אבא פוטר ממקום עבודתו ברומא
ומצא מקום עבודה נכבד בפריס. אנחנו היינו צריכים להתחבר אליו ברגע שיסתדר כהלכה.

פרצה מלחמת העולם השנייה, הצבא הגרמני פלש לצרפת,
עמד להגיע לעיר ומאות אלפי תושבי העיר נמלטו ממנה בעור שיניהם.
ידעו על הזוועות שהכובשים עשו בכל מקום אליהם הגיעו.
אבא קנה זוג אופניים ורכב כאלפיים קילומטר עד אלינו.

אדלג על קורות ימים רבים ואחזור לחיינו במריאנו קומנסה.
אבא מצא מקום עבודה כמנהל מפעל בעיירה.
"אתא זוכר שאני יהודי ?" הוא שאל את בעל המפעל.
"בטח אני זוכר, אמרת לי – הוא הגיב – אתה משכיל, מוכשר,
לא יגייסו אותך ולא ישלחו אותך לחזית!" קיווינו לימים טובים.

...עד היום שמוסליני נתן צו למשטרת איטליה לאסור את היהודים ולהעביר אותם למחנה ריכוז.
הסתתרנו בבית ממול. אמא חזרה לרגע לדירה כדי לקחת תרופה חשובה שנשכחה ונאסרה.
מקרה או הלשנה? לעולם לא נדע.
נמלטנו לפיזה שם מצאנו מקום מסתור.
שם הגיע המכתב.
אמא לא ידעה מה קרה לנו ואנחנו לא ידענו מה קרה לה יותר מחודש ימים קשים משאול.
היא שלחה את המכתב אל ידיד משפחה. אולי הוא ידע היכן אנחנו נמצאים.
"גברת נכבדה – היא כתבה כי היא ידעה כי המשטרה פותחת ובודקת כל מכתב שנשלח בדואר
ולא רצתה לסכן אותנו באמירה שהיא כותבת למשפחה – שלומי טוב,
מצאתי כאן ידידים ...תמסרי לבת שלך דרישת שלום...אני מקווה שנתראה בקרוב"
מאותו יום התחלנו להתכתב, היא כתבה על חייה,
הם מופת של כתיבה מרגשת של אם חמה וסומכת על ליבו של אבינו בשמיים.
אנחנו סיפרנו לה על חיינו, תוך כדי הבעת רגשות והסתרת כל מידע על מקום המסתור שלנו.
עד הגלויה האחרונה שקבלנו ממנה:
" יקרים שלי, המורל שלי גבוה מאוד, נתראה בקרוב, נשיקות רבות לכולם. כל אהבתי נתונה לכם. נינה".
בפינת הגלויה היה כתוב: : "אנא תשלחו גלויה זאת"
עם הזמן הבינונו שהיה נזרקה מקרון הרכבת הנעולה וארורה, שהוליכה אותה אל מותה באושוויץ.
כל 12 מכתביה שמורים לדורות ב"יד ושם"
מכתבים מאימא - כאן תוכלו לקרוא תרגום לעברית (בתוספת הסברי רקע) שכתב הבן דוד שלנו יוסף רופא יהי זכרו ברוך !


שאול בן תורה - יולי 2021

מטלת הכתיבה: המסע אל החיוך - חיוך, מילה טובה...[]

בעולם של אתמול,
 מספרי סיפורים מישוב לישוב היו נודדים
ואליהו גולדנברג היה ביניהם, אחד הטובים.
ב"שיר האושר" שהוא עצמו חיבר, הוא כתב את המוטיב החוזר: "מה סוף סוף דרוש לאדם, חיוך מעט, מילה טובה, מבט והעולם שלו, על כף היד!"
                                                   ----
התיישבתי על ספסל בשדרה.
איש זקן עבר ליידי, הביט בי,
חייך והתיישב ליידי.
הוא ניראה לי מוכר,
אולי הוא דייר מהבית בכפר?
פניו היו מוכרות לי אבל את שמו לא זכרתי.
ליתר בטחון, גם אני אליו חייכתי.
"מה שלומך?", הוא שאל ומבטנו הצטלבו,
"יותר טוב!" עניתי, בלי לשאול אותו מי הוא.
גם הוא לא זכר מי אני, היה לי ברור,
אבל לשנינו הייתה הרגשה טובה
 כי "מה סוף סוף דרוש לאדם, חיוך מעט, מבט, מילה טובה והעולם שלו , על כף היד!"
הוא הלך. ילדים שחקו לידי והכדור שלהם נפל לידי.
ילד קטן, כולו עיניים וחיוך, פנה אלי ואמר לי:
"סבא, אתה רוצה לשחק אתנו בכדור?"
"אולי מחר", עניתי בנימוס, בלי לומר לו כי לרוץ, לקפץ, לי ממש אסור.
מעולם לא ראיתי לפני זה את הילד המקסים ההוא וכל זאת אזכור תמיד את חיוכו כי
" מה סוף סוף דרוש לאדם,
 חיוך, מבט, מילה טובה, והעולם שלו, על כף היד,
כי זהו האדם, החיוך מונח אצלו בדם!".

שאול בן תורה נובמבר 2019

הברוש מול חלוני[]

ברוש חדש

יש יפים ממך, אבל אתה שלי,
הברוש היפה שצמח וגדל מול חלוני.
איש לא ייקח אותך ממני, כי אתה שלי, שלי, שלי...

אתה נאמן לי, לעולם את עליך לא תנשיר,
לא בקיץ, לא בחורף, המראה שלך תמיד צעיר.

לרוחות ממזרח אתה מתכופף בענווה,
לרוחות ממערב אתה משפיל ענפיך, לא ניכנע.
עם השחר אתה אומר לי "בוקר טוב!"
וכל ערב "לילה טוב " אתה אומר לי.

ציפורים מקשטות את ענפיך הירוקים,
הטל הופך את עליך למבריקים.
תחזקנה ענפך ידידי היקר,
מי ייתן ואתחזק כמוך, אתך!
כי אתה הברוש שלי, שלי, שלי...

שאול בן תורה ינואר 2021

על מרים- שולמית, על שאול, על איטליה ועל אופרות - אני אוהב אופרות ![]

מודה ולא מתכחש. בימים הרחוקים, בארץ שופעת תרבות שם נולדתי, שירת אריות לא היו נכס רק לאנשים מיוחדים במינם. בלכתך בדרך בכפר נידח, יכולת לראות ולשמוע בשעות הבוקר אישה מכה במחבט שטיח, באותו זמן שרה אריה מה "מאדם בטרפליי" ומתרגשת. סיפור אמיתי: ג'וזפה ורדי בשנת 1850 עמד להציג בפעם הראשונה את האופרה Rigoletto בוונציה. לשווא הפציר בו הזמר שהיה אמור לשיר את האריה La donna e` mobile (הפכפכה היא האישה) שהוא ימסור לו את התווים של שיר יום לפני ההופעה. השיב לו המלחין : "ברגע שתתחיל להתאמן ולשיר, משיטי הגונדולות ישמעו אותך ויתחילו לשיר את אריה בכל העיר עוד לפני ההופעה הראשונה, אני רוצה להפתיע את הצופים בpremiere (בהופעת בכורה) וכך היה. סיפור אישי: תוך כדי הליכה ברחוב באותה עיר, באחד הטיולים שלנו, עקפה אותנו, חבורת בני טפש עשרה פרועה למדי, ששרה שיר הלל ליין על פי "לה טרביאטה" של אותו ורדי. הופתענו? לא.

הייתה חלוקה ברורה ביני לבין אחותי הבוגרת ממני בשנה, אחת עשר חודש ויום (הגבתי בכעס אם היא הייתה אומרת שהיא בוגרת ממני בשנתיים). ורדי היה שלה והיא השיארה לי את פוצ'יני. "פוצ'יני יותר טוב! את לא מבינה כלום?" הייתי אומר לה בכעס, גם אם בלי להודות בכך, אהבתי גם את המלחין "שלה". הייתי גברבר בן עשר ונאבקתי על כבודי.

היינו בנופש ליד אחד מאגמי הצפון. אהבתי ללכת לדירה של איש זקן וחביב ששעות עמד בדירתו מוקפת מדפים של תקליטי אופרות ומוסיקה קלסית עם מוט ביד מול הפטפון שלו כאילו היה מנצח. ישבתי על ידו, לרוב, עד ששמעתי את קולה של אמא שלי קוראת לי. אנחנו אוהבים גם את שירים הנפוליטנים ואת השירה עממית ממחוזות אחדים באיטליה. יש בהם רגשות אהבה עזים וגעגועים עמוקים. הם נחשבים כעממיים גם עם בחלקם הם חוברו על ידי מלחינים ידוע שם. בהופעות פומביות אמנים מרכיבים כעין קוקטייל של אריות מאופרות ושירי עם... והצופים מתמוגגים. בארץ גרנו בנגב ובצפון, כך שרק לעיתים רחוקות מאוד הלכנו לאופרה. פעם לקחנו את אימה של יערה לאופרה בתל אביב. בת שמונים ויותר, אהבה אופרות כבת פירנצה אמתית. רצינו לפנק אותה והזמנו לנו כרטיסים באחת השורות הראשונות של התאטרון. היא זכרה את קולם של הזמרים ששמעה בעבר ופסקה: הם לא יודעים לשיר, הם לוחשים! כיום, בבית בכפר, אמנים מתחילים לנגן או לשיר, אני שומע את אותה טענה מפי רבים סביבי...ואני נזכר בה!

שאול בן תורה יוני 2021

תוספת שלי - גם במקלחות קבוצת גבים : גברים לחוד ונשים לחוד - שרו אופרות !

היה זה אתמול או שלשום...[]

היה זה אתמול או שלשום... הייתה שעה שלא הייתה יום ולא לילה... היה זה חלום או הזיה... לעולם לא אדע.
מול עיני הופיע "נינו". כן זה הייתי אני ! כי בשם חיבה זה קראו לי בילדותי. כבן שבע , "נינו" רכב בהנאה באחת השדרות של לידו די ונציה. הוא עצר והביט בי בפליאה, הוא לא הכיר אותי, אבל אני זיהיתי אותו מיד.

קלטתי כי באורח פלא ראיתי את עצמי כילד. ילד מאושר בחייו באותה שנה נהדרת , שנת 1937. נהדרת כי רק לפני שנה נולד לי אח קטן, בו טיפלה יחד עם אמא גם אלידה, הנערה שבא מהכפר כדי שתלמד הליכות ומידות ממשפחה טובה וגם שתכין לעצמה נדוניה לעת חתונתה.

באותה שנה אבא זכה לקידום וגם בעיטור "אביר מלכות איטליה" בזכות הישגיו בעבודתו במעבדת בית המכס בנמל ונציה. היינו משפחה מאושרת, או לפחות כך חשבתי. פעם התארח אצלנו לזמן מה, פליט יהודי בדרכו לארץ ישראל. הוא לימד אותי מעט עברית וגם שיר או שניים מארץ ישראל. אבא אהב את זה, הוא היה ציוני נלהב אבל באותם הימים היה קשה מאוד להשיג "סרטיפיקטים" הקצובים לקומץ חלוצים ול"קפיטליסטים". אני יודע שהוא אף פנה אל חיים וויצמן וביקש ממנו עזרה כדי להשיג רישיון עלייה, ככימאי אל כימאי, אבל לא קיבל תשובה. הספר האהוב עלי היה ספר על פלשתינה עשיר בצילומים של חלוצים מעבדים את אדמתם, צעירים רוקדים במעגל וצילומי העיר הלבנה , החדשה שצמחה על שפת הים, תל אביב.

"נינו" לא ידע כי אחרי תלאות מלחמת העולם והשואה, הוא עצמו, אחותו ואחיו יעלו למולדתם הישנה, החדשה. ההורים, בני 44 בלבד, לא יזכו בכך. אבא ייהרג בימי המרדפים ו"ציד היהודים" ואת אמא ירצחו באושוויץ. סע באופניים שלך "נינו" הקטן, אתה תזכה באישה מקסימה, בילדים, בנכדים ובנינים נהדרים ואיתם תגשים חלומך.

שאול בן תורה נובמבר 2020

זיכרונות מימי הקורונה[]

בימי הקרונה - להקיש על X לצפיה יטתר ברורה

הן אפשר, הן אפשר
שהקורונה תעלם כבר מחר...
גם אם לא, נזכור את האחיות
את הרופאים, במרכולים הקופאיות.
                          על כל אלה שחרפו נפשם,
                          למעננו ולמען כל העם.
                          לא נשכח כל כך מהר
                         את הימים של ה"הסגר".
איך רכשנו את ההרגל,
לנקות כל דבר בAlco-Gel.
איך קראנו ורכשנו בוז,
לכל אלה שהפיצו Fake-New
                          איך ילדים חלמו על משחקי כדור
                         ואנחנו על תספורת ועל פדיקור.
                         איך התקשינו ללמוד את התחכום
                        של הצפייה בבני משפחה בZoom
איך בצער הרגשנו את התלות,
בנתניהו ובליצמן, שר הבריאות .
ליל הסדר קרב, יהיה טוב, חברים אין ספק
גם אם בודדים, בזיכרונות, נאלץ להסתפק!

שאול בן תורה ערב פסח תש"פ 2020

מטלת החודש: "נס קטן אחד קרה לי"[]

אחד? יותר מאחד,
וכל אחד מיוחד!
נולדתי לפני כמעט תשעים שנה,
זה לא נס? אני עוד חיי ובועט, לי זה קרה.
בקשתי לעצמי בת זוג טובת לב, נעימה,
עשרים ואחת שנה חיפשתי ומצאתי את יערה.
רצינו בנים ובנות, נכדים ונכדות,
קבלנו אותם, יחד עם נין אחד וארבע נינות!
בגרנו, חיפשנו דיור מוגן בישוב ותיק,
הגענו "לבית בכפר הדרים", לבניין "בוטיק."
רצינו רופאים טובים, מרפאה אמינה ותרופות טובות,
כמעט כל יום יש לנו ביקור אצל רופא ותרופות? כמה מגירות.
אנחנו אוהבים אוכל מזרחי, ביתי, איטלקי, מארצות רחוקות...
במסעדה שלנו, בבית ובכל השרון יש עשרות מסעדות טובות.
אבל לעוד נס קטן אני מצפה ואני כולי תפילה ותקווה,
שבחודש ינואר יחדשו לי את רישיון הנהיגה!

כתב בחודש דצמבר 2019 שאול בן תורה

ההורים קראו לי שאול[]

ההורים קראו לי בשם שאול

השם שלי יערה[]

יעקרה מושון

יערה הפרח

יערה צילום יפה

יערה האמיתית

לא נולדתי בשם זה. הורי נתנו לי את השם SILVANA מהשורש SELVA (יער) ולפיכך "בת היער".
ללא שמץ של כפייה, קיבלתי ברצון עצתו של ידיד המשפחה לעברת את שמי. בהחלט רציתי להיות ישראלית מהר ככל האפשר. הוא הציע לי את השם יערה ואימצתי אותו ברצון.

סיפור קטן: למדתי כילדת חוץ ברמת יוחנן. כנהוג בקבוצות באותו זמן , בני כתות י"ב למדו יחד עם בני גילם מקבוצות אחרות. שלושה חודשים בירושלים, שלושה חודשים בבית ברל ושלושה חודשים במדרשת רופין, עם מיטב המורים בארץ. דרך מצוינת כדי להפגיש בני נוער מאותו גיל ולא לתת להם אפשרות להגיע לתעודת בגרות ה"בורגנית". שמה יבואו להם בראש רעיונות משונים כמו ללכת ללמוד באוניברסיטאות ולעזוב את קבוצתם.

באותו זמן, בשנת1951, בבית ברל פעלה ועדה שחיפשה שמות עבריים לצמחים השונים ואני הלכתי עם ידידה שלי לבקר באולם שם הבוטנאים עסקו במלאכתם. הצגתי את עצמי ואת שמי והחברה שלי הוסיפה שבאתי מאיטליה. הבוטנאים פרצו בשמחה גלויה , הניפו את הצמח שהיה בידיהם והכריזו: "יערה איטלקית!" זה השם שיתנו לצמח שהיה להם ביד , הצמח היפה lucifera etrusca -שמקורו באיטליה.

הם צהלו כי בדיוק נתנו שם זה לצמח או אולי נתנו שם זה לצמח כי אני נתתי להם את הרעיון? לעולם לא נדע אבל בני המשפחה נשבעים כי הגרסה השנייה, היא הנכונה !

מטלת החודש בחוג לכתיבה יוצרת: ככה התחלתי לכתוב![]

מספר פעמיים התחלתי לכתוב.
נהר הארנו עלה על גדודיו בפיזה, שם שרדנו.
ימים אחדים אחרי שבנות הברית הצליחו לשחרר את העיר, מי התהום הזדהמו ואני חליתי בטיפוס. החלמתי מעט וקיבלתי במתנה מחברת ועיפרון. מתוך שעמום התחלתי לכתוב כל מה שראיתי. על החולים, על הרופאים והאחיות, על אורחים שבאו לבקר את יקיריהם ובעיקר את האוכל שהם הביאו איתם. ריח הלחם, הנקניקים והגבינות שיגע אותי. בדפים הראשונים המילה mangiare (לאכול) מופיעה שמונה פעמים. ספרתי, אבל בתוך תוכי הטריפה את דעתי המחשבה שאני עלול לשכוח את קורות המשפחה בימי המלחמה והשואה. חששתי כי לא אדע לעמוד בזה. התחלתי לכתוב , כתבתי וכתבתי, באיטלקית רהוטה של בן ארבע-עשרה. המחברת נמצאה ראויה לשימור ויחד עם עדויות ומסמכים שונים, התקבלה ברצון ב"יד ושם".

אחרי ליל סדר לפני כשלושים שנה, השיחה בין בני המשפחה שהחלה על עבדות וחרות, גלשה לנושא השואה . סיפרנו עד השעות הקטנות של הלילה את קורות המשפחה. היה זה רק קמצוץ מכל מה שרצינו לספר. הבנתי כי אני חייב לכתוב בצורה יסודית ומסודרת איך שרדנו ללא הורים בימים הנוראים האלה והקמנו שלוש משפחות שהן גאוות חיינו. לשתי חוברות שכתבתי קראתי "והגדתי לבניך ובני בניך".

בעקבות בקשה של בני משפחה כתבתי גם באיטלקית ומה שכתבתי הגיע לידי סופר רגיש ומוכשר. יחד עיבדנו את החומר והספר שהוא כתב, הופץ במהדורה מסחרית וגם הפך לספר קריאה חובה קורות השואה בעשרות בתי ספר באיטליה.

פעם נוספת בחוג לכתיבה יוצרת. אם המטלה החודשית מאפשרת זאת, אני משתדל לשלב סיפור אישי על קורות המשפחה. כל פעם סיפור קטן והילדים והנכדים קוראים את הסיפורים ברצון. הם חייבים לדעת שאיטליה היא ארץ יפה ומיוחדת במינה, אבל בעיקר מה זה "להיות עם חופשי בארצנו". שאול בן תורה ספטמבר 2019


ויהי ערב, ויהי בוקר...[]


(מטלת החודש היא: ) SHOW DON`T TELL אם יש לך מה לספר, ספר!)
ויהי ערב...
באותו לילה, לפני כחמש שנים, כמעט לא יכולנו להירדם...
גם אנחנו שפעם היינו הצעירים שבחבורה שהתגבשה בעיר השקטה, שהתל אביבים כינו "החור בקצה כביש הסרגל" (ראו צילום מטה משנת 1937 סרגל למופת), עברנו את סף גיל הגבורות.
נחלשנו ומידי פעם גם נזקקנו לאשפוז וניתוחים בבית חולים.
התחלנו לחשוש שבעת צרה, לא נוכל לעזור אחד לשני.
בקשנו את עזרה של עובדת זרה ובקשתנו אושרה.
הכינונו לה חדר שאובזר בכל טוב, עם מרפסת צופה אל הנוף הנפלא של עמק יזרעאל, מהרי הכרמל עד הרי הגלבוע. טלפון וטלוויזיה.
קבלנו עליה המלצות מצוינות והיא הייתה אמורה להגיע ביום המחרת.
המחשבות התרוצצו בראשנו ולא יכולנו להירגע.
איך נסתדר עם העובדת הזרה, שתהיה צמודה אלינו יומם ולילה? התהייה לנו מטרד ולא תמיכה?
האם יהיה לנו כח נפשי להסביר לה כי אספרסו הוא לא נסקפה, לונגו הוא לא קורטו, קפוצינו הוא לא אמריקנו, כי אפוגטו הוא לא מקיאטו!
כי לפסטה יש מאה מתכונים וכי כולם טעימים? האם נדע ללמד אותה את דרך חיינו? "עשינו חושבים".
ויהי בוקר...
לא ולא, נבטל את הזמנתה,
נצטרך למכור את הדירה.
נתרחק מאירית שגרה מעלינו שתי קומות,
מליאת, אליה נסענו והגענו תוך שלושים דקות.
נאלץ לעזוב את ידידנו הוותיקים,
את העיר שהייתה עבורנו מרכז החיים.
נתחיל חיים חדשים, נעבור לשרון,
 דיור מוגן ייתן לנו הרגשת בטחון,
 הרי אורלי גרה בכפר סבא, העיר הירוקה,
אלדד שגר באבן יהודה החביבה והיא לא רחוקה!
החלטנו שגם אחרי עפולה יש חיים...
וכך הגענו לבית בכפר הדרים.

שאול בן תורה אוגוסט 2019

AN AERIAL PHOTO OF THE SETTLEMENT AFULA. צילום אויר של היישוב עפולה

. צילום אויר של היישוב עפולה. On the bottom left is the great synagogue of Afula. Beyond it is the wter tower of Afula, now on Rabbi Levin street 10, Afula. The straight road coming out of Afula is the B60 road to Nazereth. Far away are the mountains of Nazereth. To the right of the road is Balfouria and farther away is Tel Adashim. Kfar Gideon is also seen on both sides of B60.- 1937

מעיל העור שלי[]

כנער באיטליה ראיתי סביבי צעירים רבים עם מעילי עור. הם היו חסונים, הקרינו גבריות ובטחון אישי רב. גם הדוד שלי ויטוריו, מהנדס מקורי ברעיונותיו המבריקים, רווק מושבע, גבר נאה ורוכב אופנוע מעולה לבש אותו, ללא ספק חשבתי שבחיים, מעיל זה, לא יהיה לי. הספקתי לראות שגם פרטיזנים שהשתתפו בשחרור וחזרו לערי איטליה מהיערות, לבשו מעילים אלה.

עליתי לארץ וכבן 15 נקלטתי כחניך עליית הנוער במקווה ישראל. בקיץ 1946 קיבלנו את חופשתנו הראשונה. התקציב השנתי שקבלנו היה לירה וחצי, או משהו כזה. יחד עם חמישה ידידים טובים החלטנו שננצל כמה ימי חופשה לחיפוש עבודה ונרוויח מעט כסף. הבינונו מהר מאוד שזה לא יהיה פשוט. החלטנו שנתפזר ונחפש עבודה. כולנו נחפש, אחדים ודאי יצליחו וכידידים טובים נחלק את הכסף בינינו.

אני, כמעט מייד הצלחתי למצוא מקום עבודה בבנין בדרום תל אביב, שם בנו בית בן ארבע קומות. שמו לי על הגב מנשאה והיה עלי להביא לקומות העליונות בלוקים ולבנים. מדי פעם השתתפתי בעבודת היציקה שמאד אהבתי. בתום הימים שהקצבנו לעצמנו, התכנסנו וסיכמנו את חלוקת הכספים שהרווחנו. בצער הבינותי שלא כולם מצאו את העבודה שהתכוונו למצוא ואאלץ להתחלק עם האחרים על מה שהרווחתי בעבודה כל כך קשה. לא נורא, הכסף שנותר בידי יספיק כדי להגשים את חלום הנעורים שלי – לרכוש מעיל עור. גם אני רציתי מעיל מקרין גבריות ובטחון! הייתי מאושר עד הגג אבל, במקווה ישראל לא היה לי מתי ללבוש אותו ואם כבר היה לי, ברגע האחרון, העדפתי ללבוש מעיל אחר, יותר מתאים לי, כנ"ל אחר כך בהכשרה ברמת יוחנן וכחבר משק בקבוצת גבים.

שנה, שנתיים היה מוסתר במזוודה שלי מתחת למיטה, כי לא רציתי למסור אותו למחסן הבגדים המשותף כנהוג בקבוצה ובסוף, בלב כבד, זרקתי אותו – אינני זוכר לאן. על אף הצער, נשמתי לרווחה. הרגשתי כאילו "יצאתי מהארון" בלשון ימנו. חיסלתי את העדות המרשיעה על חלומי להיות מאצ'ו בורגני.

עברו השנים, הרבה מאוד שנים ואגלה לכם, בארון הבגדים שלי היום, יש מעיל עור שקניתי לי לפני כמה שנים. לא ראיתם אותי אף פעם לובש אותו? צודקים, הוא שם, אבל אין לי אף פעם מתי ללבוש אותו ואם כבר יש לי, אני מעדיף ללבוש מעיל אחר, יותר מתאים לי...

שאול בן תורה אפריל 2018

פרדות והתחלות[]


בימים הרחוקים של אפריל ארבעים וחמש, מנמל איטלקי הפלגנו
ואחרי מספר ימים שרנו את שירת "התקוה", הגענו לחיפה ושם ירדנו.
עזבנו את איטליה אחרי ימים לא פשוטים.
אחרי שנים של ילדות יפה
וזמנים של מלחמה ושואה.
הייתה זאת פרדה כואבת מקרובים, שפה ותרבות
אבל רצינו להגשים חלום משפחתי שלא הוגשם, את רעיון הציונות.
הייתה זאת התחלה של חיים חדשים, בעלי תוכן וערכים,
בקבוצת גבים, בעפולה, בהקמת משפחה עם ילדים, נכדים ונינים.

לא מזמן גם מעפולה ומביתנו נפרדנו
 ולבית בכפר הדרים בכפר סבא עברנו.
היו אלה פרדות של ממש או התחלות מרגשות?
ידידיי, אין התחלות ללא שורשים או פרדות סופיות.
נשמור איתנו תמיד אלפי ריגושים וזיכרונות.

לפעמים אנחנו נחשבים בישראל כאיטלקים,
ובאיטליה בלי ספק כישראלים.
כי נופי איטליה ומנהגיה ספוגים עמוק בליבנו,
אבל לא פחות מזה, נכסי צאן ברזל של תרבות עמנו.
כי אמנם האדם הוא תבנית ארץ מולדתו,
אבל ישראל היא עבורנו, ארץ חלומותינו בהתגשמותו.

הגעגועים מחברים בין פרדות והתחלות,
כזה הוא האדם ואין מה לעשות.
נשלים עם זה, נתפשר, נהנה מכל רגע של בריאות ושמחה
בבית זה, עם ידידנו ובעיקר עם המשפחה.

שאול בן תורה יוני 2018

מטלת החודש בחוג לכתיבה יוצרת הייתה: "חרוזים"[]

אחת העבודות של יערה

יצירה של יערה

מילי, המנחה שלנו, יודעת הכול!


הסיפור התחיל בנופשון - משולב בברידג', בגליל עליון.
פגשנו שם שחקנית, יעל היה שמה - שלשחק ידוע ידעה,
אך בזמן שהיא לא שיחקה - עסקה במרץ רב בחריזה.
מחרוזות עשויות פנינים - אבני חן ויהלומים
לא כולם אמתיים - ובכל זאת מרשימים.
יערה מיד נדלקה - התיישבה לידה, שקדה, למדה
ומאז החרוזים - הפכו עבורה חלק מהחיים.
היא מעצבת מחרוזות מאוד יפות - חבל כי אותן לא תוכלו לראות
כי לאחר שהן עשויות ומבריקות - הן נחטפות על ידי הבנות, הכלה או הנכדות.
                                           
נהדר!

ר אבל, לשמחתנו (וגם לדאבוננו) - החרוזים הפכו לחלק משמעותי בחיינו.
מעוצבן למדי, מהבית נמלטתי - אי אפשר כך לחיות, כך החלטתי,
 והלכתי לחוג לכתיבה - תאמינו לי, הדבר באמת קרה
לא אגדה רעי - ולא חלום עובר
הנה מולי , ממש מול עיני - קטע החרוזים שוב חוזר!
כי מילי הודיעה לנו בחיוכה המקסים -
כי מטלת החודש היא - חרוזים!

שאול בן תורה דצמבר 2017

"ניסיתי להוריד את הכתם ולא יכולת",[]

 זה הנושא בחוג לכתיבה יוצרת החודש)
"הרגשתי בתוכי מין כתם לא רגיל. בכתיבה עברית הוא התחיל,בכול מאודי ניסיתי והשתדלתי, שירים וחמשירים חיברתי וחרזתי ..... אבל שום דבר לא הועיל"

כעולה חדש בן 15, נקלטתי בעלית הנוער ולמדתי במקוה ישראל. במשך כשנה ומשהו, למדנו ארבע שעות ביום ועבדנו במשק החקלאי עוד ארבע. מחצית הזמן למדנו בבקר ובמחצית השנייה למדנו בשעות אחר הצהרים. לא בטוח שקלטנו הרבה, במיוחד בימי הקיץ חמים. באותן שעות לימוד מעטות, ניסו לדחוס בנו את השפה העברית, מולדת, חקלאות ובקושי אני זוכר עוד מה. התוצאה הייתה שלא הצליחו ללמד אותי לכתוב, ללא שגיאות כתיב.
בהתחלה זה לא הפריע לי כל כך, כי לא היה לי מה ולמי לכתוב, אבל כשהתחלתי לחזר אחרי יערה וגרנו רחוקים זה מזה, הייתי בצרות.
יערה למדה ברמת יוחנן ולמדה עם בני המשק בבית הספר. כנהוג באותם הימים, על פי העקרונות החינוך המשותף, כל תלמידי י"ב של קיבוצי "חבר הקבוצות", למדו בבית ברל, בכפר רופין ובירושלים. מתכון מצוין כדי להפגיש צעירים מישובים שונים, לתת להם השכלה מצוינת, אבל לא תעודת בגרות. חברי ההתיישבות העובדת, לא צריכים אותה - אמרו.
הקשרים שלי עם יערה התחממו. אחרי שנת הכשרה ברמת יוחנן, הצטרפתי עם קבוצה קטנה של "איטלקים" לקבוצת גבים – בנגב.
בימי העת העתיקה, בימי ביניים ועד המאה העשרים, טלפונים ניידים לא היו זמינים לכל ובני אדם היו כותבים מכתבים. לכן התכתבנו - והמכתבים שלי היו מלאים שגיאות כתיב. מה עשתה יערה? הייתה מחזירה אותם אלי עם התיקונים הראויים .
היו בהם ביטוים של מחשבות ורגשות חמים. לא נחשפנו עד הסוף, מפני שבאותם הימים לא היה נהוג לבטא אותם יותר מדיי וגם מפני שהיו אלה זמנים בהם לא נהגו לסגור במפתח דלתות או מגירות. המכתבים היו יכולים לעבור מיד ליד והדברים מפה לפה.
במשך השנים, קראתי אלפי ספרים ועיתונים יום יום. מבוגר למדי, למדתי לבגרות ובאוניברסיטה. הייתי אפילו מורה ומנהל בית ספר תיכון, אבל הבעיה לא נפתרה.
מפליאה לי העובדה שבאיטלקית, גם אם באיטליה למדתי איך שהו רק עד כתה ז', אני כותב ללא שגיאות כתיב. אולי יש לי סוג של דיסלקציה או דיסגרפיה. לא בדקתי.
כיום, אם אני כותב, המחשב או בן משפחה, מתקנים את שגיאות הכתיב שלי, אבל אני יודע כי אמנם הן לא גלויות לעין, אבל הן לא נמחקו, הכתם לא נעלם. בגרתי, החלטתי כי זה לא נורא, אני חי עם זה... ואפילו לא רע.

שאול בן תורה יולי 2018

החלון שלי[]

המרפסת שלי 2

מראה מן המרפסת

אם אני מתעורר בשעות הלילה, יושב על מיטתי, מביט דרך החלון, מוקסם מהמראה המתחלף בכל דקה. הרמזורים מחליפים צבעם ללא הפסקה. לפעמים אני מוצא את עצמי בודק האם הנהגים שומרים על החוק ולא עוברים באדום, אפילו אם אין שום רכב מלבדם על כביש כמעט שומם. לרוב נוסעות משאיות ענקיות עמוסות סחורות למינן וציורים צבעוניים רומזים על מהותן.

השעה 6.30. שעון המעורר מעיר אותי. אני חייב לקחת מין תרופת פלא בשעה זאת. בעצם השנייה כי הראשונה כבר לקחתי לפני שעה וחצי. תנועת משאיות התובלה, התחלפה בתנועת הרכבים הפרטיים של המזדרזים לעבודתם. צעירים אצים, רצים ריצה יפה ואופטימית במדרכה ולידם הרוכבים על האופניים, הקורקינטים או הגלגליות החשמליות. עוד שעה עוברת. ליד תחנת האוטובוס התלמידים, עם תיקיהם על הגב, הולכים או רוכבים על הרולרבליידס, הסקיבורדים או על הסקטים. כל מה ש"בא להם" וממהרים לבית הספר. בתחנת האוטובוס, הממתינים מביטים לשמאלם וקמים בזריזות כל פעם שאוטובוס מתקרב. המראה שלהם מגוון. פועלים ופקידים, צעירים ומבוגרים, על פי לבושם אני מנסה לנחש את סיפורם. נהגי האוטובוס מקטינים מהירותם, מתקרבים למדרכה, עוצרים, אוספים את עולים לרכבם ושועטים קדימה. מחזה שאין סוף לו עד חצות הלילה ועוד יותר. מאוחר יותר המחזה משתנה ונמשך. נשים צעירות מטיילות עם ילדיהן. ילדים, נערים ובוגרים משחקים בכדור סל, כדור יד ואפילו כדורגל. לפעמים המורים להתעמלות, עם המשרוקית בפה, מאמנים אותם.

בערבי שבת וחג. חבורות הצעירים שמחים ועליזים רועשים לא מעט. לא נורא, גם ההורמונים דורשים את שלהם. גם אני זוכר, היו זמנים! יש גם ימים מיוחדים. לפני ראש השנה, עוד לפני שעות השחר, ההולכים לסליחות אל דרכם בזריזות עטופים בטליתותיהם.

פעם בשנה, ביום כיפור, מחמם את הלב במיוחד, המראה של הילדים שמשתלטים על הרחוב ליום אחד. מידי פעם רואים הורים צעירים שמלמדים את בניהם לרכוב על אופניהם המבריקים והחדשים. אין רגע דל, מול החלון אני שוכח את עצמי ולא פעם יערה, שבלי ספל הקפה שאני מכין לה, אינה מתחילה את היום, קוראת לי לסדר, לא תמיד בהצלחה. היא בכלל הייתה רוצה וילון יפה בחלון "שלי" וילון? ומה יהיה עם הבילוי החביב שלי! הדיון על כך מתנהל, מאז שהגענו לבית בכפר. שאול בן תורה אוקטובר 2018

החן של החפצים[]

החן של החפצעם


הזדמנות של פעם בחיים[]


לא תאמינו מה ניבה, המנחה שלנו, הציעה לנו הפעם: "אילו יכולתם להזמין לארוחת בוקר אישיות ידועה, חיה או מתה, את מי הייתם מזמינים?"
לא היססתי לרגע. כל הימים רציתי לדעת מדוע ההורים שלי נתנו לי את השם שאול. שם נדיר ביותר באיטליה של אותם הימים. מה הם ידעו על האיש הזה? מה היו הציפיות שלהם ממני? רצו שדמותו של האיש שהצליח לאחד את שבטי ישראל תהיה נר לרגליי?

אכן הזמנתי אותו ושאול המלך, גבוה ונעים הליכות, דפק בדלת, נכנס והתיישב מולי ליד השולחן הערוך לארוחת בקר. הוא הסתכל מסביב ולא מצא את האתונות שהוא מעולם לא הפסיק לחפש. מאוכזב למדיי התיישב ליד השולחן. לא הגשתי לו ספל קפה. נתתי לו כוס יין, הוא שתה אותה ונרגע מעט.
לא בזבזתי זמן והתחלתי לראיין אותו. " מדוע לדעתך דויד זכה לתהילה רבה כל כך ואתה, המלך הראשון של עם ישראל זכור כמעט אך ורק בגלל כעסך על דויד הצעיר האמיץ ומוכשר" . הוא חייך חיוך עצוב ואמר כי גם הוא התפעל מגבורתו של דויד כאשר גוליית התגרה בלוחמים העבריים. בלית ברירה הוא הסכים שאדום השיער הצעיר, ייצא לקרב נגד הענק. הרי איש מלוחמיו לא הסכים לצאת נגדו אפילו אחרי שהבטיח לתת למתנדב פטור ממסים ואת בתו לאישה.

 "ידעתי כי כל עם ישראל ראו בו ממזר, אפילו אבא שלו כך חשב, כי איש לא נולד ג'ינג'י במשפחתו. הבנתי שהוא שולט היטב בקלע. אתם יודעים היטב כי נערים פלשתינאים למדו ממנו ומציקים לכם רבות בזריקות אבנים על הרכבים שלכם. לכן הסכמתי ובקלי קלות הוא פגע בענק מולו. אבן הקלע שלו פגעה בו בין עיניו תחת קסדתו. כך הוא זכה גם לתהילה וגם בבתי היקרה מיכל. ידעתי שהיא התאהבה בו אבל לא קלטתי כי הוא רק ינצל אותה כדי לזכות ביוקרה. הוא לא אהב אותה" הוסיף בעצבות רבה.
. "הוא לא פגע בך בלילה בה ישנת במערה שם הוא הסתתר." המשכתי ואמרתי לו. "אתא נאיבי " הוא הגיב "הוא בעצמו רצה להגיע למלוכה ולכן הוא רק קרע את בגדי כדי להפגין את כוחו ואת זלזולו כלפיי . בהתנשאות רבה הצהיר כי 'חלילה לי מלפגוע ב משיח ה', כך אמר המנוול הצבוע"

"אתה יודע איך הוא קנה את עולמו ?" שאול המלך המשיך "הוא הקיף את עצמו בצעירים פוחזים ומרי נפש, נחושים ברצונם להגיע בעזרתו לשררה. הוא הבטיח להם הבטחות מכל סוג והם העריצו אותו. הוא הבטיח הבטחות לכוהנים וללויים שהמלוכה פגעה במעמדם. הבטיח להם אפילו שיבנה עבורם מקדש עם מעלות ולשכות. הוא לא הבין כי העם רוצה רק בית בו ישבו בצל תאנתם וגפנם. מי צריך את כל זה? סתם בזבוז תבואה, צאן ובקר לטקסים וקורבנות! למשוררים שיפרסמו לכבודו תהילים, מזמורים ושירים הבטיח תהילת עולם. הוא היה אלוף בדמגוגיה, בעל קסם אישי רב. לא רק מיכל, גם בני יהונתן התאהב בו! " הוא כמעט בכה.
סיפרתי לו כי ההורים שלי העניקו לי את שמו כי הבינו את גדולתו ובפעם הראשונה ראיתי חיוך על פניו. הבטחתי לו שאעשה כמיטב יכולתי כדי להחזיר לו את כבודו. הוא היה עייף מאוד ונפרדתי ממנו בחיבוק חם. כפי שהבטחתי לו, אני מספר לכם היום את סיפורו. ידידיי היקרים.
  שאול בן תורה ספטמבר 2019

Rembrandt Harmensz

דוד ושאול אחרי הנצחון על גוליית - רמברנדט הרמנזון ואן ריין המאה ה-17


Advertisement