Family Wiki
Advertisement

ילדות יהודיות בלב הגטו של רומא, 1940 לערך. שתיים מהן — ליליאנה דיסניי (משמאל) ורוזה פונארו (מימין) — נספו באושוויץצילום: "Archivio Fondazione CDEC, Milano / Courtesy of Magazine "Shalom

ג'אקומו דבנדטי, עיתונאי, סופר ומבקר ספרות יהודי איטלקי, מתאר בדיוק עיתונאי המהול בפיוט את היום שבו החל גירוש יהודי ארצו למחנות ההשמדה. ברשימות נוספות בספרו הוא מנסה לחדור לנבכי הנפש של הקורבן והתליין המקור:[https://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-REVIEW-1.7797824 הארץ תירגמו מאיטלקית: מנואלה קונסוני, נעה קורן־אגוסטיני, שחר ליבנה ואריאל רטהאוז, עורכת: לאה גילולה]

  1. סוגה: עיון
  2. קהל יעד: המתעניינים בשואה ובעיקר בשואת יהודי איטליה
  3. מדף: ליד "אלה תולדות" מאת אלזה מורנטה ו"הזהו אדם?" של פרימו לוי
  4. המלצה: עדות אנושית ודרמטית על היום שבו החל גירוש יהודי איטליה למחנות ההשמדה

מבחינתם של כ–50 אלף יהודי איטליה, אימת ההשמדה הנאצית החלה ב–16 באוקטובר 1943. אף שכבר היו כפופים זו שנה חמישית לחוקי הגזע הפשיסטיים, שנישלו אותם והפכו אותם באחת למוקצים בארצם, בני הקהילה היהודית הוותיקה באירופה חיו עד אז בביטחון פיזי יחסי.

המצב השתנה אחרי 8 בספטמבר 1943, עם בריחתם מרומא של המלך וראש הממשלה שהדיחו ביולי את בניטו מוסוליני, ועם השבת הרודן לכיסאו וכניסת כוחות גרמניה הנאצית לאיטליה. כעבור שבועות ספורים, ב–16 באוקטובר, התדפקו אנשי אס־אס על דלתות בתיהם של יהודי רומא. במבצע בזק שהחל בשבת של חג הסוכות, עם שחר, הם עצרו בתוך שעות ספורות 1,259 בני אדם, רובם ברובע הגטו, טרסטוורה ומונטה ודרה. מכונת ההשמדה הנאצית החלה לתקתק גם באיטליה.

אירוע זה, שחילק את תולדות היהודים באיטליה ל"לפני" ו"אחרי", עומד במרכזו של הספר "16 באוקטובר 1943 ורשימות אחרות", המכנס ארבעה כתבים קצרים מאת ג'אקומו דבנדטי — עיתונאי, סופר ומבקר ספרות יהודי איטלקי (1901–1967). האוסף נחתם באחרית דבר של מנואלה קונסוני.

80 שנה לחוקי הגזע באיטליה: ארון הבושה מתחיל להיפתח=[]

ביצירה הראשונה, "16 באוקטובר 1943", שנכתבה בנובמבר 1944 ורואה אור בראשונה בעברית, מגולל דבנדטי בפרוטרוט את סיפורה של "השבת השחורה" שלה היה עד, כפי שהתקבעה בזיכרונו וכפי שסופרה לו סמוך לזמן ההתרחשויות מפיהם של עדי ראייה אחרים (מריו ספיציקינו, לוצ'אנו קמרינו ואלדו סוראני).

עוד בליל שבת, מעיד דבנדטי, נפוצה ברחובות הגטו שמועה על הפשיטה הממשמשת מפיה של קסנדרה רומאית, צ'לסטה שמה, "אשה לבושה שחורים, פרועת שיער ומוזנחת, ספוגת גשם כולה", הוא כותב. "רק לפני שעה קלה, בביתה של גברת שאצלה היא עובדת כמה שעות ביום, פגשה את אשתו של קרביניירה אחד, וזו אמרה לה שבעלה, הקרביניירה, פגש גרמני, והגרמני החזיק בידו רשימה של 200 ראשי משפחה יהודים, העתידים להילקח עם כל בני ביתם" (עמוד 5). ואולם, מציין דבנדטי, "לא נמצא ולו אדם אחד שיאמין לה, כולם צחקו" (עמוד 6). "13 חודשים חלפו מאז, ורבים מהעדים לאירועי אותו ערב מוכנים להודות שאולי, לו היתה צ'לסטה גברת אמיתית ולא המסכנה הענייה..." (עמוד 7).

את השתלשלות האירועים הטרגית — היריות, המעצרים, הצעקות, החרדה, הכליאה במבנה הפנימייה הצבאית הנשקף מקרית הוותיקן והעלאתם לרכבת שיצאה למחנות המוות — מביא דבנדטי בשפה עיתונאית בהירה, עובדתית ונושמת, מהולה בפיוט ובניגונים יהודיים, הממחישה לקורא את התמונות כמו התחוללו לנגד עיניו. "היריות הולכות ורבות, מצטופפות... ולו היו אלה יריות רגילות בלבד, ניחא, אבל מעורב בהן משהו נורא בהרבה: קולות ירי חדים בתחילה, המתפשטים לאחר מכן כמעט בגלים ופוערים לוע שחור ורחב בלב החושך, ברוך דיין אמת" (עמוד 18). הסופר, המאמין ששליחותם של היהודים היא "להעביר את רעיון הצדק לתרבות המערב" (עמוד 9), מכניס את הסיקור העיתונאי המפורט של הדרמה לפרספקטיבה תרבותית והיסטורית של ההוויה היהודית המיוסרת. "דומה כי התדהמה הנוראה והפתאומית כבר אינה מפתיעה אותם. שמור בתוכם זיכרון עמום של אבות קדמונים, שמעולם לא הכירו, שצעדו בקצב כזה, שגורשו למשלוחים, לעבדות, לעינויים, למוקד, על ידי תליינים דומים לאלו (עמוד 25)". בסופה של האקציה הועלו 1,023 מהעצורים לרכבת חתומה ש"ממנה בקעו קולות כשל הנשמות המיוסרות בכור המצרף" (עמוד 41).

סיפור הפשיטה של 16 באוקטובר 1943 כולל גם את פרשת "הזהב של רומא", שקדמה ל"שבת השחורה" והונצחה בקולנוע בסרטו הנודע של קרלו ליצאני מ–1961, הנושא אותו שם. זהי פרשת הונאתם של יהודי רומא בידי הנאצים, שהבטיחו להם ב–26 בספטמבר 1943 שאם יעבירו לידיהם בתוך יממה וחצי 50 קילוגרם זהב, לא יבולע להם. אף שהיהודים הצליחו לעמוד במשימה הבלתי אפשרית, הנאצים פשטו כעבור שלושה שבועות על בתיהם ועצרו גברים, נשים וילדים על פי רשימות מדוקדקות שהפשיסטים של מוסוליני סיפקו להם מן הסתם בחדווה (בניגוד לרומאים לא יהודים רבים, שסיכנו בהמשך את חייהם כדי להסתיר יהודים). דבנדטי, תושב טורינו ששהה באותם ימים ברומא, הסתתר בבית של שכן וניצל. בלבו של הגטו של רומא יש היום כיכר הקרויה 16 באוקטובר 1943, המנציחה את האירוע שנהפך לקו פרשת מים בעבור יהודי איטליה.

החיבור "16 באוקטובר 1943" הוא עדות נדירה על אותה "שבת שחורה" ויש לברך על פרסומו בעברית, גם באיחור של 75 שנה. ככל שניתן לשפוט בלי לקרוא את המקור, נראה שתרגומו בידי מנואלה קונסוני ונועה קורן־אגוסטיני לא היה משימה קלה, כמו גם התרגום הרהוט והאמין של שלוש הרשימות האחרות בידי קונסוני ושחר ליבנה; למרות צרימות פה ושם, הוא זורם ומצליח להעביר לקורא את מלוא עוצמתם הדרמטית והאנושית של האירועים ואת יפי כתיבתו והגותו של דבנדטי.

Advertisement