אֲרוֹן ה' בִּשְׂדֵ֥ה פְלִשְׁתִּ֖ים ספר שמואל א' פרקים ה-ו

The narrative of the history of the ארון ה' על עגלת הפלשתים ומסביבו אלי הפלשתים שבורים על הרצפהבית הכנסת העתיק בדורה אירופוס Ark/Tabernacle continues on the northern wall. Unfortunately, the northeastern-most part of this wall was water damaged, making the identification of the first painting in the register uncertain. The first recognizable painting treats the rout of Israel at Eben Haezer, in which the Ark of the Covenant is carried off by the Philistines (I Sam 5:1)..[https://talivirtualmidrash.org.il/dura-europos-synagogue-the-victory-of-the-ark/

כל הפרטים הנכללים בדף זה, כמו בשאר הדפים בויקי זה, נועדו ללימוד ולמחקר - אין לעשות בהם שימוש מסחרי אם מישהו סבור שיש בכך פגיעה בזכויות יוצרים - הוסיפו הערה בתחתית הדף והתוכן יימחק מייד

אֲרוֹן ה' בִּשְׂדֵ֥ה פְלִשְׁתִּ֖ים - ספר שמואל א' פרקים ה-ו - שיעורו של הרב יעקב זיסברג, בפני באי כולל משכן בנימין ליד ישיבת קדומים, ט"ו תמוז תש"פ

לאחר חילול ה' הגדול על מפלת אבן העזר, מתקדש שם ה' בארץ פלישתים לא על-ידי ישראל אלא על-ידי הקב"ה, הארון מגן על עצמו

סיכום

כתב הרב יגאל אריאל:"הארון מכה בפלישתים מכה כפולה - בהם ובאלוהיהם. כך היה גם במצרים :"וְעָבַרְתִּ֣י בְאֶֽרֶץ־מִצְרַיִם֮ בַּלַּ֣יְלָה הַזֶּה֒ וְהִכֵּיתִ֤י כָל־בְּכוֹר֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מֵאָדָ֖ם וְעַד־בְּהֵמָ֑ה וּבְכָל־אֱלֹהֵ֥י מִצְרַ֛יִם אֶֽעֱשֶׂ֥ה שְׁפָטִ֖ים אֲנִ֥י יְהוָֽה׃(שמות י"ב,ב'). כמו שמכות מצרים גרמו לא רק למוות ולכאב, אלא גם השפלה (כמו בצפרדע)כך גם כאן,מלבד המגפה, טחורים ועכברים, כל גאותם מתנדפת כעשן. (עוז מלך עמ' 27)

ולסיום סופו של הפרק בבית שמש, מעמיד את ישראל בדגרה אחת עם הפלישתים אף הם מוכים ומשלחים את הארון הלטאה לקרית יערים (שהיתה לפנים עיר של הגבעונים). דבר לא נשתנה מבחינת ישראל. הם לא תפסו עדיין מה הייתה סיבת המפלה, את החטא האמיתי, לכן אין כאן לא תיקון ולא תשובה, והוודאי לא קידוש ה. (שםף עמוד 28)

הרב יעקב זיסברג אֲרוֹן ה' בִּשְׂדֵ֥ה פְלִשְׁתִּ֖ים - ספר שמואל א' פרקים ה-ו

חלק א."עימות" בין דגון לבין ארון הברית: דגון נופל

א. וּפְלִשְׁתִּים֙ לָֽקְח֔וּ אֵ֖ת אֲר֣וֹן הָאֱלֹהִ֑ים וַיְבִאֻ֛הוּ מֵאֶ֥בֶן הָעֵ֖זֶר אַשְׁדּֽוֹדָה׃

נצחון בקרב על ישראל ושביית ארון האלוקים, מתפרש על-ידי הפלישתים כנצחון אלילם על ה',
וכך מצאנו ב"ילקוט שמעוני"ן:"ריש לקיש אמר : כך היה שכרן ? אלא אמרו : זה נצוח וזה נוצח ; יבוא נצוח ויעבוד לנוצח" ( א', רמז) ובהרחבה:
ופלשתים לקחו את ארון.
ר' יוחנן וריש לקיש
ר' יוחנן אמר:
כבדוהו, אמרו: זה אלוה וזה אלוה, יבא אלוה וישרה אצל אלוה.

ריש לקיש אמר:
כך היה שכרן?!
אלא אמרו: זה נצוח וזה נוצח, יבא נצוח ויעבוד לנוצח.
א"ל הקב"ה: אי אתם נכוין בפושרין אלא ברותחין, הדא הוא דכתיב: וישכימו בבקר והנה דגון נופל לפניו ארצה וראש דגון ושתי כפות ידיו כרותות על המפתן (סימן כ"ג)
(קהלת יעקב) - לדעת רבי יוחנן, יש כאן שבח לפלישתים שעשו זאת לכבוד הארון. לדעת ריש לקי, כוונתם היתה לבזות את הארון. גם לדעת רבי יוחנן, דגון נופל,כי אין זה כבודו של ה' והא מלך ל כל בני שחץ.

פעמיים כתוב: בראשונה - "וַיְבִאֻ֛הוּ...אַשְׁדּֽוֹדָה" ובשנייה- "וַיָּבִ֥יאוּ אֹת֖וֹ בֵּ֣ית דָּג֑וֹן"
תחילה משדה המערכה לעיר החשובה, אשדוד (רמ"ד וואלי: לרמוז שנשדדה מהם (מישראל) ואחרי שנמלכו בסרניהם ובכמריהם העמידו והציגו אותו אצל אלילים וכדברי הילקוט "יבוא נצוח ויעבוד לנוצח".

ב"בראשית רבה" נאמר שיחד עם הארון לקחו את בגדי הכהונה, שהפשיטו מגופות הכהנים חפני ופנחס (פרשה נ"ד).
(סגל) - אפשר שאשדוד הייתה עיר המקדש לכל הפלישתים ולכן הביאו את הארון לשם.

ב. וַיִּקְח֤וּ פְלִשְׁתִּים֙ אֶת־אֲר֣וֹן הָאֱלֹהִ֔ים וַיָּבִ֥יאוּ אֹת֖וֹ בֵּ֣ית דָּג֑וֹן וַיַּצִּ֥יגוּ אֹת֖וֹ אֵ֥צֶל דָּגֽוֹן׃

דג או דגון
(רש"י) - אצל דגון. דמות עשוי כדמות דג
(רד"ק) - אמרו כי דגון מטבורו ולמטה היה צורת דג לפיכך נקרא דגון ומטבורו ולמעלה צורת אדם כמו שאמר ושתי כפות ידיו כרותות אל המפתן וזהו פירושו רק דגון נשאר עליו צורת דג נשאר עליו וי"ת לחוד גופיה דדגון אשתאר עלוהי:
(דעת מקרא) - אפשר שדגון נגזר מדגן, והיה להם אלוהי אדמה ותנובתה, עובדיו היו כנענים ויושבי עבר הירדן, ומהן קבלוהו כנראה הפלישתים.

להלן סיכום המאמר מקתדרא

לקריאת המאמר במלואו הקש כאן

ג. וַיַּשְׁכִּ֤מוּ אַשְׁדּוֹדִים֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וְהִנֵּ֣ה דָג֗וֹן נֹפֵ֤ל לְפָנָיו֙ אַ֔רְצָה לִפְנֵ֖י אֲר֣וֹן יְהוָ֑ה וַיִּקְחוּ֙ אֶת־דָּג֔וֹן וַיָּשִׁ֥בוּ אֹת֖וֹ לִמְקוֹמֽוֹ׃
ד. וַיַּשְׁכִּ֣מוּ בַבֹּקֶר֮ מִֽמָּחֳרָת֒ וְהִנֵּ֣ה דָג֗וֹן נֹפֵ֤ל לְפָנָיו֙ אַ֔רְצָה לִפְנֵ֖י אֲר֣וֹן יְהוָ֑ה וְרֹ֨אשׁ דָּג֜וֹן וּשְׁתֵּ֣י ׀ כַּפּ֣וֹת יָדָ֗יו כְּרֻתוֹת֙ אֶל־הַמִּפְתָּ֔ן רַ֥ק דָּג֖וֹן נִשְׁאַ֥ר עָלָֽיו׃
ה. עַל־כֵּ֡ן לֹֽא־יִדְרְכוּ֩ כֹהֲנֵ֨י דָג֜וֹן וְכָֽל־הַבָּאִ֧ים בֵּית־דָּג֛וֹן עַל־מִפְתַּ֥ן דָּג֖וֹן בְּאַשְׁדּ֑וֹד עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ (ס)

המקור: דף מראה מקומות מהשיעור

(יובל אליצור) - כאן המקום לציין, כי המימצא ההיסטורי-הארכיאולוגי אינו מאשר כלל את ההשערה הפרשנית כי דגון היה אליל פלשתי בדמות דג, מיוחד כביכול לפלשתים יושבי חבל הים. זה כבר הוכח כי דגון היה אליל שמי-אכדי קדמון, שפולחנו רווח בארצות הפרת כאלף וחמש מאות שנה לפני מלחמת ישראל בפלשתים. העיר מארי על שפת הפרת כבר שימשה בתקופת האבות מרכז לפולחן דגון, ובאותה תקופה בערך חדר, כנראה, דגון לפאנתיאון הכנעני, שכן נמצאו בחפירות אוגרית מצבות שהוקדשו לדגון ואף בכתבי אוגרית לא נפקד שמו. פלשת היתה קצה התחום של התפשטות עבודת דגון, שלוחה רחוקה ומאוחרת אתר דעת

חלק ב. הפלישתים סופגים סדרה שלמה של מכות

העימות הוא בין ארון הברית לבין פלישתים - עם ישראל לא בתווך (אגב, גם לא שמואל הנביא) - הכל משמים

אנשי אשדוד מוכים בטחורים (עפולים)

מכה את דגון ואת אנשי העיר בטחורים
וַ. תִּכְבַּ֧ד יַד־יְהוָ֛ה אֶל־הָאַשְׁדּוֹדִ֖ים וַיְשִׁמֵּ֑ם וַיַּ֤ךְ אֹתָם֙ בעפלים [בַּטְּחֹרִ֔ים] אֶת־אַשְׁדּ֖וֹד וְאֶת־גְּבוּלֶֽיהָ׃

(רבי יצחק אברבנאל) - והנה נשאר לדעת בזה שני דברים.
האחד למה הכה הארון בפלשתים מכה רבה?
(והשני) ולמה היתה המכה באותו חולי ולא בחולי אחר?
ומה שראוי שיאמר בזה הוא, כי לפי שהפלשתים ראו שנלקח ארון האלקים היו חושבים שכחם ועוצם ידם עשה להם את החיל הזה, ושארון האלקים היה כלי אין חפץ בו, ומפני זה ראה הקב"ה לעשות ביניהם מופתים חזקים כדי שיראו ויכירו כי יד ה' עשתה זאת ושברצונו לוקח הארון, והוא אשר הכה בישראל והוא המכה גם כן בפלשתים,
והיה זה גם כן לסבה שנית, והיא כדי שימהרו לשלח את ארון האלקים, כי אם לא היה מכה בהם היו מחזיקים בו שנים רבות. והנה בחר להכותם בעפולים, לפי שהם נתגאו בכחם ובגבורתם וחשבו שנפלו ישראל לפניהם לחרב לחולשתם ולכן לקחו מהם ארון הברית, ומפני זה הכם השם בעפולים שהוא החולי הנבזה והנמאס אשר יתדמו בו האנשים לנשים כאבים באותו מקום וביציאת הדם מהם כדרך נשים, ובזה העיר שלא בכחם נצחו את ישראל (כי דרך נשים להם אם ירצה האלקים), אבל יד השם היה בהם להומם ולאבדם
(תרגום השבעים) - "ויך אתם (את אשדודים) בעפלים ובתוך גבולה רבו העכברים ותהי מהומת מות גדולה בעיר.

המקור:

המקור:(שם)

מדוע הוכו בטחורים

המקור:(שם)

\

ז. וַיִּרְא֥וּ אַנְשֵֽׁי־אַשְׁדּ֖וֹד כִּֽי־כֵ֑ן וְאָמְר֗וּ לֹֽא־יֵשֵׁ֞ב אֲר֨וֹן אֱלֹהֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ עִמָּ֔נוּ כִּֽי־קָשְׁתָ֤ה יָדוֹ֙ עָלֵ֔ינוּ וְעַ֖ל דָּג֥וֹן אֱלֹהֵֽינוּ׃

אנשי גת מוכים - מהומה

בגת - מהומה גדולה ויך את אנשי העיר, מהומת מות (להלן פסוק י"א) מתו המגפה, ומכת הטחורים לנשארים
ח. וַיִּשְׁלְח֡וּ וַיַּאַסְפוּ֩ אֶת־כָּל־סַרְנֵ֨י פְלִשְׁתִּ֜ים אֲלֵיהֶ֗ם וַיֹּֽאמְרוּ֙ מַֽה־נַּעֲשֶׂ֗ה לַֽאֲרוֹן֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֣אמְר֔וּ גַּ֣ת יִסֹּ֔ב אֲר֖וֹן אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיַּסֵּ֕בּוּ אֶת־אֲר֖וֹן אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (ס)
ט. וַיְהִ֞י אַחֲרֵ֣י ׀ הֵסַ֣בּוּ אֹת֗וֹ וַתְּהִ֨י יַד־יְהוָ֤ה ׀ בָּעִיר֙ מְהוּמָה֙ גְּדוֹלָ֣ה מְאֹ֔ד וַיַּךְ֙ אֶת־אַנְשֵׁ֣י הָעִ֔יר מִקָּטֹ֖ן וְעַד־גָּד֑וֹל וַיִּשָּׂתְר֥וּ לָהֶ֖ם עפלים [טְחֹרִֽים]׃

(פירוש רבנו ישעיהו) - ומפני שראו בסתרי הבורא לקו במכת בית הסתריםץ
(דעת מקרא) - וַיִּשָּׂתְר֥וּ - ויסתרו, כלומר מכת העפלים (=הטחורים) באה להם בבית הסתרים, והיה קשה להם שאם היה להם במקום גלוי (רד"ק) , כי היו קשים לריפוי.
(רבי יוסף קרא) - המקור: כתב אוניברסיטת בר אילן

להלן הסבר: "שלא כדרך שהכה במצרים הכה ה'" - נראה לומר, המטרה היתה הוצאת הארון מפלישתים והחזרתו לישראל. לכן, יש כאן מיקבץ של מכות. לעומתם במצרים עיקר המטרה היתה הוצאת בני ישרל ממצרים, שפרעה ידע "כי אין כמוני בכל הארץ (שמות ט',י"ד), וחינוך בני ישראל, לכן היה רווח בין מכה למכה, שהרי המכות היו במשך י"ב חודש.

בעקרון מהומת מוות +טחורים לאנשים לא מתו

בעקרון - מהומת מות (מגפה) ומכת טחורים לנשארים
וַֽ. יְשַׁלְּח֛וּ אֶת־אֲר֥וֹן הָאֱלֹהִ֖ים עֶקְר֑וֹן וַיְהִ֗י כְּב֨וֹא אֲר֤וֹן הָאֱלֹהִים֙ עֶקְר֔וֹן וַיִּזְעֲק֨וּ הָֽעֶקְרֹנִ֜ים לֵאמֹ֗ר הֵסַ֤בּוּ אֵלַי֙ אֶת־אֲרוֹן֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לַהֲמִיתֵ֖נִי וְאֶת־עַמִּֽי׃
י"א. וַיִּשְׁלְח֨וּ וַיַּאַסְפ֜וּ אֶת־כָּל־סַרְנֵ֣י פְלִשְׁתִּ֗ים וַיֹּֽאמְרוּ֙ שַׁלְּח֞וּ אֶת־אֲר֨וֹן אֱלֹהֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְיָשֹׁ֣ב לִמְקֹמ֔וֹ וְלֹֽא־יָמִ֥ית אֹתִ֖י וְאֶת־עַמִּ֑י כִּֽי־הָיְתָ֤ה מְהֽוּמַת־מָ֙וֶת֙ (מצודת דוד -מהומת מות. מלבד מכת העפולים, היתה בהם מגפת ה׳) בְּכָל־הָעִ֔יר כָּבְדָ֥ה מְאֹ֛ד יַ֥ד הָאֱלֹהִ֖ים שָֽׁם׃
י"ב. וְהָֽאֲנָשִׁים֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא־מֵ֔תוּ הֻכּ֖וּ בעפלים [בַּטְּחֹרִ֑ים] וַתַּ֛עַל שַֽׁוְעַ֥ת הָעִ֖יר הַשָּׁמָֽיִם׃

(רש"י ) מהומת מות. כל מהומות על ידי רעם, וזה אביהן, (לקמן ז י): וירעם ה' בקול גדול (ביום ההוא) על פלשתים ויהומם, כך מפורש באגדת 'שלשים ושתים מדות' דרבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי:

(המשך): ,ואחר כך המית ה' יתברך קצתם, והנשארים הכה בטחורים.

פה להם ולא ידברו

מתוך מאמרו של יהודה אליצור ארון ה' בארץ פלשתים אתר דעת

נראה, שיש לשים לב במיוחד לקורות היום השני:
"והנה דגון נפל לפניו ארצה לפני ארון ה'
וראש דגון ושתי כפות ידיו כרתות אל המפתן
רק דגון נשאר עליו".
הראש הנושא את החושים - עיניים, אוזניים, אף, פה, אינו נחוץ לו לדגון; אף כפות ידיים למותר הן לו. המפרשים התקשו בהבנת המילים: "רק דגון נשאר עליו". אבל הרי זו השלמה הגיונית של הרעיון הגנוז בדברים: אין לו לדגון שום צורך בידיים ובראש; הריהו אותו דגון גם בלעדיהם.

המעשה המסופר כאן מביע אפוא את הרעיון, המשמש טענה עיקרית כלפי עבודת האלילים במקרא: "פה להם ולא ידברו, עינים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו, אף להם ולא יריחון, ידיהם ולא ימישון" (תהלים קטו, ד-ז; שם, קלה, טו-יז). דגון, כיתר אלהי הנכר, אינו אל, אף אינו "עצם בעל כח טמיר וחשוך". הוא אך צלם-גלם (Fetish) חסר חיות וחסר כל כוח ויכולת. טענה זו טוענים נביאי הכתב בתוכחות-זעם אירוניות על פי דרכם, מזמורי תהלים בפסוקי שירה פולמוסית-אידיאית על-פי דרכם, ופרקנו בנוסח סיפורי, על-פי דרכו. אכן, יש כאן נימה של היתול, כדברי סגל, אך לא "לערלים המגושמים" כי אם לדגון ולעבודת האלילים.

פטישיסם
בפרשת ארון ה' בארץ פלשתים גלומה, אפוא, טענה כלפי עבודת אלילים על פי הדרך האפית, כשם שטוענות הנבואה והחכמה, היינו טענת פטישיסם. כידוע, דעתו של קויפמן היא שהמקרא סבר לתומו כי כל אלוהי הגויים הם פטישים בלבד: "המקרא אינו יודע את תפיסת הפולחן האלילית כהויתה... המקרא אינו יודע עבודת פסילים סמלית". לפי עניות דעתי אף בסוגיה קשה זו מן הראוי לזכור כי יש פשטות שמעבר לסיבוך. מסתבר, שהמקרא יודע גם יודע כי יש מיתולוגיה וכי הפסילים אך מסמלים, כביכול, אלים מופשטים, אלא שהוא מתעלם מכל זה במתכוון ומתוך הכרה ברורה, שככלות הכול, העיקר והיסוד בכל אלילות ובכל פולחן פסילים הוא פטישיסם. ואין כאן מקום להאריך ולמצות עניין זה, שהוא נושא נכבד בפני עצמו.

הנימה של היתול מורגשת גם בציון מקום הראש והכפות הכרותות ובהמשך הדברים: "על כן לא ידרכו כהני דגון וכל הבאים בית דגון על מפתן דגון באשדוד עד היום הזה". איסור דריכה על המפתן, דליגה על המפתן ואמונות תפלות שונות על "קדושת המפתן" וייחודו היו רווחות במזרח הקדמון מאז ומקדם, ולאו דווקא באשדוד ולאו דווקא מאז היות שם הארון. צפניה (א, ט) הוכיח את הנתפשים למנהגי נכר: "ופקדתי על השרים ועל בני המלך, ועל כל הלבשים מלבוש נכרי, ופקדתי על כל הדולג על המפתן". היה זה בעיני הכתוב אחד מגינוני עבודה זרה. הנביא צפניה שופך זעם תוכחתו על אותו מנהג, ואילו פרשתנו מתקלסת בו על פי דרכה האפית-האירונית. אין כוונת הכתוב לומר כלל כי זהו מנהג אשדודי ומקורו באותו מעשה, אלא אך להדגיש הדגשה אירונית, כי באשדוד נוסף טעם של ממש לאותו מנהג קדמון, נפוץ. אם מאמינים עובדי האלילים כי המפתן נתייחד למושב האל או למדרך רגלו, אפשר לכפור בכך והרי הם יכולים לדרוך על המפתן ללא חשש; אך באשדוד מצוי באמת מפתן אחד ש"נתקדש" וזכה ל"כבוד" מיוחד, שכן נתגלגלו אליו ראש דגון וכפות ידיו הכרותות. זהו כנראה פשוטו של הפסוק: "על כן לא ידרכו כהני דגון וכל הבאים בית דמן על מפתן דגון באשדוד".

המכות שהוכו פלשתים
גם את המשכה של הפרשה יש להסביר ברוח זו. לפי פשוטו של מקרא לקו הפלשתים בעפולים (קרי: טחורים) ובעכברים (ה, ו; ו, ה). אסכולה של פרשנים גרמניים בני המאה הי"ט סברה, משום מה, שאין כאן אלא מכה אחת: "עפולים" שהיא לדעתם המגפה המכונה Bubonic Plague, ובגרמנית : Pestbeulen, Bubonenpest.

מגפה זו נפוצה על ידי עכברים נגועים, והואיל והללו הם גורמי המחלה ומפיציה, שימשו צלמי עכברים סמל-אשם למגפה. עפולים ועכברים דבר אחד הם לדעה זו. זוהי המציאות שביקש הכתוב לתאר במקורו. המקראות (ד, ו; ו, ה) המדברים במכת עכברים בפני עצמה, שהשחיתה את הארץ (ואת יבולה), הם לדעת החוקרים הנ"ל "ממקור אחר", פרי עריכה מטעה.

סברה פרשנית זו אפשר שהיא תואמת את התגליות האפידמיולוגיות והפאתולוגיות של שלהי המאה הי"ט, אבל היא מתעלמת ממגמת המקרא ומקטעת את רצף הסיפור. קודם כל יש להטעים שוב, כי המקרא גופו מבחין בפירוש בין מכת העפולים לבין מכת העכברים "המשחיתים את הארץ" (ולא מפיצים מגפת העפולים). צלמי העכברים הם סמל-אשם למכת העכברים, ואילו סמל האשם לעפולים הם עפולי זהב (י, ג-ה). יתר על כן, תרגום השבעים מוסיף בפרק ה פסוק ה בפירוש: "ותשרץ ארצם עכברים". בין שהיתה לפניו גירסה זו ובין שזו (כך מסתבר) תוספת פרשנית הרי סברו השבעים גם הם, שבשתי מכות שונות הכתוב מדבר, עכברים לחוד ועפולים לחוד. גם לפי יוסף בן מתתיהו מכת העכברים לחוד ("שהשחיתו את האדמה ולא חסו על כל צמח ועל כל פרי") ומכת העפולים לחוד. לעומת כל המקורות הקדמונים הללו אין טעם להאמין בהשערות הפתלתולות בדבר "מקורות, תוספות, עריכה מטעה" וכל כיוצא באלה.

המכה העיקרית היתה מכת העכברים, וחשיבות יתירה נודעת בעניין זה למסורת הפרשנית שנשתמרה בפי יוסף בן מתתיהו: "עכברים שהשחיתו את האדמה ולא חסו על כל צמח ועל כל פרי". היה זה, אפוא, אסון חקלאי, פורענות שפגעה באדמה ויבולה. זהו החוט המקשר שבין תחילת הפרק, "מפלת דגון", לבין המשכו - מכות ארץ פלשתים.

האליל דגון
כאן המקום לציין, כי המימצא ההיסטורי-הארכיאולוגי אינו מאשר כלל את ההשערה הפרשנית כי דגון היה אליל פלשתי בדמות דג, מיוחד כביכול לפלשתים יושבי חבל הים. זה כבר הוכח כי דגון היה אליל שמי-אכדי קדמון, שפולחנו רווח בארצות הפרת כאלף וחמש מאות שנה לפני מלחמת ישראל בפלשתים. העיר מארי על שפת הפרת כבר שימשה בתקופת האבות מרכז לפולחן דגון, ובאותה תקופה בערך חדר, כנראה, דגון לפאנתיאון הכנעני, שכן נמצאו בחפירות אוגרית מצבות שהוקדשו לדגון ואף בכתבי אוגרית לא נפקד שמו. פלשת היתה קצה התחום של התפשטות עבודת דגון, שלוחה רחוקה ומאוחרת.

חשוב יותר להדגיש שאין לדגון ולדג ולא כלום. מסתברים יותר סימוכין בין דגון לדגן, שכן היה אליל זה - וזה עיקר להבנת פרשתנו - אל הצמיחה ותנובת האדמה. פילון איש גבל מעיד, כי הפניקים האמינו שדגון התקין את המחרשה הראשונה, אף לימד באי עולם לגדל תבואות.

מעתה ברור הרעיון המבריח את הפרק מתחילתו ועד סופו. בתחילה מספר הכתוב, כי ראש דגון וכפותיו נכרתו, "רק דגון נשאר", כלומר דגון (והוא הדין ליתר גילולי העמים) אינו אלא צלם-גלם ואינו נזקק לראש ולידיים. אחר כך נאמר, כי ה' נגף את גבולות דגון דווקא בעכברים שהשמו את הארץ והשחיתו את יבולה, ללמדך כי אך שקר נחלו הפלשתים כי דגון הוא כביכול אל האדמה ויבולה.

בצדק העיר סגל: "ומפני שדגון היה אלוהי הדגן באה השחתת הארץ על ידי העכברים". אלא שיש להשיג על סיום דבריו ומסקנתם: "להוכיח להם שאלילם דגון אינו יכול להציל את דגן אדמתו מיד אלהי ישראל". אין הכתוב מתכוון להשוות שני אלים ולהצביע על החזק ביניהם, כי אם להכריז על אפסותו של דגון. נקודה חשובה זו אין להבהיר אלא מתוך רצף הפרשה כולה, בחינת תחילתו המוכיחה על סופו. הצד השווה בין ההתחלה לבין ההמשך הוא הקובע. כשם שאין דגון צריך לידיים ולראש כי אינו אלא גלם-חמר, כך אינו יכול להציל את האדמה ויבולה מידי העכברים. כי העכברים יצורים חיים הם, ואילו דגון אינו אלא צלם-גלם ללא רוח חיים. רמז לגלגני נוסף עולה בהדרגה מתוך רצף הכתובים: הפלשתים ביקשו להפגיש כביכול את דגון אלוהיהם עם האל "המנוצח" של ישראל. אך העלילה הופכת להתמודדות בין דגון ובין... העכברים, ולא עוד אלא שיד העכברים על העליונה. מוטיב זה של "העכבר החי טוב מן האליל או הענק המת" אינו יחיד בפרשתנו. מעין זה דרש רבי שמעון בן אלעזר: "תינוק בן יומו חי אין צריך לשומרו מן החולדה ומן העכברים, אבל עוג מלך הבשן מת צריך לשומרו מן החולדה ומן העכברים" (שבת קנא, ע"א). גם כאן העכבר הוא סמל העליונות של החי הזעיר והנקלה על הפגר הנכבד והכביר.

אשר למכת העפולים הרי אין היא תופסת מקום מרכזי ברצף הסיפור. מכל מקום, אין היא יחידה במינה בפרשתנו. כבר הצביע בנו יעקב בפירושו הגדול לבראשית על הדמיון בין העפולים לבין החולי שפקד את אבימלך (בראשית כ, יז-יח), ומסתבר כי גם "הנגעים הגדולים" של פרעה (שם, יב יז) היו מסוג זה, הרי זה עונש משמים על עצירה-חטיפה של נפש יקרה או כלי יקר בעיני ה'.

פולמוס נגד האלילים
לפנינו אפוא פרשה של פולמוס עוקצני-אירוני עם האלילות. הטענה העיקרית המונחת ביסוד הסיפור זהה עם הטענה העיקרית של הנבואה ושל מזמור הפולמוס: אלילות היא פטישיזם ותו לא. ברם, רמוזות כאן (כמו בנבואה ובחוכמה המקראית) גם טענות נוספות נגד אמונות ודעות הרווחות בעולם האלילי וממילא גם כמה אמיתות יסוד מונותיאיסטית. וכבר עמדו חז"ל על עניין זה: "ריש לקיש אמר: אמרו (הפלשתים שובי הארון) יבוא נצוח ויעבד לנוצח. אמר להם הקב"ה אי אתם נכוין בפושרין, אלא ברותחין" וגו'. בפרק ד, פס' ח-ט מלמדנו הכתוב, לא בלי נימה של לגלוג, מקצת מאמונותיהם של פלשתים ודעותיהם: "אוי לנו מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה. התחזקו והיו לאנשים פלשתים... ונלחמתם". הפלשתים סבורים אפוא, כי אפשר להילחם באל אדיר - כמובן, בעזרתו של האל שלהם. הריהם קרובים אפוא לדעה האלילית הפרימיטיבית, כי מלחמה בין עמים היא מלחמה בין אלוהיהם. המנצח הוא העם שאלוהיו ניצח את האל היריב. במישור זה של האלילות שוכנת גם ההשקפה כי לכל ארץ אל משלה, וכל אל שולט בתחום שלו. פרק ה ופרק ו רומזים, כי דגון אינו אל ואין לו שום תחום, ואילו אלוהי ישראל, שהוא אלוהים אמת לבדו, שולט הוא בכל התחומים, בארצות העמים ובארץ ישראל כאחת. מלחמה בין עמים אינה מלחמה בין אלים, כי לה' לבדו הכוח והממשלה, מידו המפלה לעמים ואף לישראל, ומידו הניצחת והישועה כי אין בלתו.

השבת ארון ה' לבית שמש

הרב יעקב זיסברג השבת ארון ברית ה' משדה פלישתים לישראל

השבת ארון ברית ה' משדה פלישתים לישראל ספר שמואל א פרק ו שיעורו של הרב יעקב זיסברג בפני באי כולל משכן בנימין ליד ישיבת קדומים כ"ב תמוז תש"פ

למה שבעה חודשים

א. וַיְהִ֧י אֲרוֹן־יְהוָ֛ה בִּשְׂדֵ֥ה פְלִשְׁתִּ֖ים שִׁבְעָ֥ה חֳדָשִֽׁים׃
(בראשית רבה) - וַיִּקַּח אַבְרָהָם צֹאן וּבָקָר וַיִּתֵּן לַאֲבִימֶלֶךְ, וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל אַבְרָהָם מָה הֵנָּה שֶׁבַע כְּבָשׂת (בראשית כא, כז כט), אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתָּה נָתַתָּ שֶׁבַע כְּבָשׂוֹת בְּלִי רְצוֹנִי, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי מַשְׁהֶה בְּשִׂמְחַת בָּנֶיךָ שִׁבְעָה דוֹרוֹת. אַתָּה נָתַתָּ לוֹ שֶׁבַע כְּבָשׂוֹת בְּלִי רְצוֹנִי, חַיֶּיךָ כְּנֶגֶד כֵּן הוֹרְגִים מִבָּנֶיךָ שִׁבְעָה צַדִּיקִים, וְאֵלּוּ הֵן: חָפְנִי, וּפִינְחָס, וְשִׁמְשׁוֹן, וְשָׁאוּל, וּשְׁלשֶׁת בָּנָיו. אַתָּה נָתַתָּ לוֹ שֶׁבַע כְּבָשׂוֹת בְּלִי רְצוֹנִי, כְּנֶגֶד כֵּן בָּנָיו מַחֲרִיבִין מִבָּנֶיךָ שִׁבְעָה מִשְׁכָּנוֹת, וְאֵלּוּ הֵן: אֹהֶל מוֹעֵד, וְגִלְגָּל, נוֹב, וְגִבְעוֹן, וְשִׁילֹה, וּבֵית עוֹלָמִים תְּרֵין. אַתָּה נָתַתָּ לוֹ שֶׁבַע כְּבָשׂוֹת בְּלִי רְצוֹנִי, כְּנֶגֶד כֵּן אֲרוֹנִי חוֹזֵר בִּשְׂדֵה פְלִשְׁתִּים שִׁבְעָה חֳדָשִׁים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים עח, סא): וַיִּתֵּן לַשְּׁבִי עֻזּוֹ, זֶה אֲרוֹן בְּרִית. וּכְתִיב (שמואל א ו, א): וַיְהִי אֲרוֹן ה' בִּשְׂדֵה פְלִשְׁתִּים שִׁבְעָה חֳדָשִׁים, (תהלים עח, סא)(נ"ד,ד')
ב. וַיִּקְרְא֣וּ פְלִשְׁתִּ֗ים לַכֹּהֲנִ֤ים וְלַקֹּֽסְמִים֙ לֵאמֹ֔ר מַֽה־נַּעֲשֶׂ֖ה לַאֲר֣וֹן ה' הוֹדִעֻ֕נוּ בַּמֶּ֖ה נְשַׁלְּחֶ֥נּוּ לִמְקוֹמֽוֹ׃
ג. וַיֹּאמְר֗וּ אִֽם־מְשַׁלְּחִ֞ים אֶת־אֲר֨וֹן אֱלֹהֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ אַל־תְּשַׁלְּח֤וּ אֹתוֹ֙ רֵיקָ֔ם כִּֽי־הָשֵׁ֥ב תָּשִׁ֛יבוּ ל֖וֹ אָשָׁ֑ם אָ֤ז תֵּרָֽפְאוּ֙ וְנוֹדַ֣ע לָכֶ֔ם לָ֛מָּה לֹא־תָס֥וּר יָד֖וֹ מִכֶּֽם׃

ד. וַיֹּאמְר֗וּ מָ֣ה הָאָשָׁם֮ אֲשֶׁ֣ר נָשִׁ֣יב לוֹ֒ וַיֹּאמְר֗וּ מִסְפַּר֙ סַרְנֵ֣י פְלִשְׁתִּ֔ים חֲמִשָּׁה֙ עפלי [טְחֹרֵ֣י] זָהָ֔ב וַחֲמִשָּׁ֖ה עַכְבְּרֵ֣י זָהָ֑ב כִּֽי־מַגֵּפָ֥ה אַחַ֛ת לְכֻלָּ֖ם וּלְסַרְנֵיכֶֽם׃
ה. וַעֲשִׂיתֶם֩ צַלְמֵ֨י עפליכם [טְחֹרֵיכֶ֜ם] וְצַלְמֵ֣י עַכְבְּרֵיכֶ֗ם הַמַּשְׁחִיתִם֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ וּנְתַתֶּ֛ם לֵאלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל כָּב֑וֹד אוּלַ֗י יָקֵ֤ל אֶת־יָדוֹ֙ מֵֽעֲלֵיכֶ֔ם וּמֵעַ֥ל אֱלֹהֵיכֶ֖ם וּמֵעַ֥ל אַרְצְכֶֽם׃
(אליהו רבא) - המכה שהביא עליכם עכברים והיו ממיתים בכם אנשים ונשים וטף, ויצאו אחר כך מתוך בתיכם לשדה ואכלו חיטים ושעורים וכל מיני קטניות כנגדו. ועשיתם צלמי טחורים של זהב עכברי זהב לכבודו, שנאמר: ויאמרו מספר סרני פלשתים חמישה טחורי זהב וחמישה עכברי זהב וגו׳ ועשיתם צלמי טחוריכם וצלמי עכבריכם המשחיתים את הארץ ונתתם לאלוקי ישראל כבוד (י"א)

ו. וְלָ֤מָּה תְכַבְּדוּ֙ אֶת־לְבַבְכֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֧ר כִּבְּד֛וּ מִצְרַ֥יִם וּפַרְעֹ֖ה אֶת־לִבָּ֑ם הֲלוֹא֙ כַּאֲשֶׁ֣ר הִתְעַלֵּ֣ל בָּהֶ֔ם וַֽיְשַׁלְּח֖וּם וַיֵּלֵֽכוּ׃
ז. וְעַתָּ֗ה קְח֨וּ וַעֲשׂ֜וּ עֲגָלָ֤ה חֲדָשָׁה֙ אֶחָ֔ת וּשְׁתֵּ֤י פָרוֹת֙ עָל֔וֹת אֲשֶׁ֛ר לֹא־עָלָ֥ה עֲלֵיהֶ֖ם עֹ֑ל וַאֲסַרְתֶּ֤ם אֶת־הַפָּרוֹת֙ בָּעֲגָלָ֔ה וַהֲשֵׁיבֹתֶ֧ם בְּנֵיהֶ֛ם מֵאַחֲרֵיהֶ֖ם הַבָּֽיְתָה׃

(רלב"ג) - וידמה שכבר שלח השי עוד שם עכברים היו משחיתים את הארץ והתשפטה המכה הזאת בכל ערי פלשתים ולזה אמרו להם כומריה' וקוסמיהם שיעשו להם צלמי טחורי זהב ועכברי זהב כמספר הסרנים וזהו האשם שישיבו לה' כדי שתסור ידו מעליהם והזהירום שלא יקשה להם מעשות זה שלא יקרה להם כמו שקרה למצרים ולפרעה, והנה היישירו אותם עוד באופן אחר לדעת בקלות אם בא להם רע זה בסבת ארון האלהים כי האופן הראשון היה בו מה ספק וזה כי אף על פי שהיה זה הרע להם בסבת ארון האלהים הנה לא יחויי' שירפאו תכף קוד' השבתם אותו למקומו ולזה לא יתכפר להם כי מידו היתה זאת להם עד שובו לישראל וזה אם לא ירפאו לא יוכלו הפלשתים להשיבו אליהם עם האשם ולזה לא תועיל לפלשתי' זאת הבחינה הראשונה ולזה ידמו שלא היו מסכימים בזאת העצה והכירו זה הכהני' והקוסמים ואמר להם שלא יכבדו לבם ועם כל זה נתנו להם בחינה שנית תוכר להם קודם השיבם הארון לישראל ולזה צוו שיעשו עגלה חדשה לכבוד השי ויהיו להם שתי פרות מניקות עגלים שלא עלה עול על הפרות ולזה לא תהיינה בנות תרבות למשוך בעגלה כי לא נסו שום מלאכה עם שבכאן תהיה סבה שנית למעט מן ההליכה והיא היותם משיבים בניהם מאחריהם הביתה כי אהבתם את העגלים תמשכם לשוב אליהם כפי כחם אם לא היה זה מאת השי להשיב הארון לישראל ואם תתישרנה הפרות מעצמן ללכת לישראל דרך בית שמש שהיה המקום הקרוב להם מישראל הנה יתבאר כי מה' היתה זאת בסבת ארון האלהים ואם לא הנה הגיע זה לנו במקרה שאם היה מגיע ממנו על דרך המופת לא תקצור ידו מעשות זה המופת השני והוא להניע הפרות אל שילכו מעצמן דרך בית שמש ואם היה זה לנו במקרה לא יושב זה האשם לו ולא נשיב ארון האלהי' לישראל

ח. וּלְקַחְתֶּ֞ם אֶת־אֲר֣וֹן יְהוָ֗ה וּנְתַתֶּ֤ם אֹתוֹ֙ אֶל־הָ֣עֲגָלָ֔ה וְאֵ֣ת ׀ כְּלֵ֣י הַזָּהָ֗ב אֲשֶׁ֨ר הֲשֵׁבֹתֶ֥ם לוֹ֙ אָשָׁ֔ם תָּשִׂ֥ימוּ בָאַרְגַּ֖ז מִצִּדּ֑וֹ וְשִׁלַּחְתֶּ֥ם אֹת֖וֹ וְהָלָֽךְ׃
ט. וּרְאִיתֶ֗ם אִם־דֶּ֨רֶךְ גְּבוּל֤וֹ יַֽעֲלֶה֙ בֵּ֣ית שֶׁ֔מֶשׁ ה֚וּא עָ֣שָׂה לָ֔נוּ אֶת־הָרָעָ֥ה הַגְּדוֹלָ֖ה הַזֹּ֑את וְאִם־לֹ֗א וְיָדַ֙עְנוּ֙ כִּ֣י לֹ֤א יָדוֹ֙ נָ֣גְעָה בָּ֔נוּ מִקְרֶ֥ה ה֖וּא הָ֥יָה לָֽנוּ׃
י. וַיַּעֲשׂ֤וּ הָאֲנָשִׁים֙ כֵּ֔ן וַיִּקְח֗וּ שְׁתֵּ֤י פָרוֹת֙ עָל֔וֹת וַיַּאַסְר֖וּם בָּעֲגָלָ֑ה וְאֶת־בְּנֵיהֶ֖ם כָּל֥וּ בַבָּֽיִת׃
י"א.אֶת־אֲר֥וֹן יְהוָ֖ה אֶל־הָעֲגָלָ֑ה וְאֵ֣ת הָאַרְגַּ֗ז וְאֵת֙ עַכְבְּרֵ֣י הַזָּהָ֔ב וְאֵ֖ת צַלְמֵ֥י טְחֹרֵיהֶֽם׃

"שירת" הפרות

י"ב. וַיִשַּׁ֨רְנָה הַפָּר֜וֹת בַּדֶּ֗רֶךְ עַל־דֶּ֙רֶךְ֙ בֵּ֣ית שֶׁ֔מֶשׁ בִּמְסִלָּ֣ה אַחַ֗ת הָלְכ֤וּ הָלֹךְ֙ וְגָע֔וֹ וְלֹא־סָ֖רוּ יָמִ֣ין וּשְׂמֹ֑אול וְסַרְנֵ֤י פְלִשְׁתִּים֙ הֹלְכִ֣ים אַחֲרֵיהֶ֔ם עַד־גְּב֖וּל בֵּ֥ית שָֽׁמֶשׁ׃

הרעון: הסרנים מודים בקב"ה וגם בעלי החיים מודים שאין ממש בעבודה זרה והקב"ה הוא המושל היחיד
(המלבי"ם) - וישרנה ספר שהיו בזה כמה פלאים א) וישרנה, כי המקום שעמדו שם הפרות היה אצל הבית רחוק מן הדרך, והיו יכולים לפנות במהלכתם אל צד הבתים או השדות והם הישירו מהלכם אל הדרך, ב) על דרך בית שמש כי אחר שהגיעו אל הדרך היה להם ברירה ללכת לפנים או לאחור אל צד פלשתים והם בחרו ללכת אל צד בית שמש למזרח, ג) במסלה אחת הלכו כי על הדרך יש בו כמה מסלות כבושות להולכי רגל ודרך הבהמה ללכת פעם בצד זה ופעם בצד זה והם הלכו במסלה אחת, ד) הלך וגעו מרוב השמחה וחכמינו זכרונם לברכה אמרו על זה שאמרו שירה כי הדבר הפלאיי המעיד על השגחת ה' הוא השיר העולה מבריותיו שעל ידו יוכרו עלילותיו ונפלאותיו, ה) ולא סרו ימין ושמאל כי הדרך מתעקם לפעמים במקום סלעים ורכסים והם לא סרו בעקמימות רק הלכו בקו הישר שגדרו הקו היותר קצר בין שתי נקודות מונחות, ו) וסרני פלשתים הלכים אחריהם כי לא היה זה פלא אם היו הולכים לפניהם שדרך הבהמה להמשך אחרי בעליה לא כן בשהלכו אחריהם וזה התמיד עד גבול בית שמש:
(בראשית רבה) - : וְתִפְאַרְתּוֹ בְּיַד צָר, אֵלּוּ בִּגְדֵי כְּהֻנָּה, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (שמות כח, ב): וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן וגו' וּלְתִפְאָרֶת. רַבִּי יִרְמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּא לָמָּה לָקוּ אַנְשֵׁי בֵּית שֶׁמֶשׁ, עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ מַלִּיזִין בָּאָרוֹן, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִלּוּ תַּרְנְגָלְתּוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם אָבְדָה הָיָה מְחַזֵּר עָלֶיהָ כַּמָּה פְּתָחִים לַהֲבִיאָהּ וַאֲרוֹנִי בִּשְׂדֵה פְלִשְׁתִּים שִׁבְעָה חֳדָשִׁים וְאֵין אַתֶּם מַשְׁגִּיחִים בּוֹ, אִם אֵין אַתֶּם מַשְׁגִּיחִין עָלָיו אֲנִי אַשְׁגִּיחַ עָלָיו (תהלים צח, א): הוֹשִׁיעָה לוֹ יְמִינוֹ וּזְרוֹעַ קָדְשׁוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמואל א ו, יב): וַיִּשַּׁרְנָה הַפָּרוֹת בַּדֶּרֶךְ, מְהַלְּכוֹת בְּיַשְׁרוּת, הָפְכוּ פְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי אָרוֹן וְאָמְרוּ שִׁירָה, וְהַיְנוּ דִּכְתִיב וַיִּשַּׁרְנָה, אָמְרוּ שִׁירָה בַּפֶּה, אֵי זוֹ שִׁירָה אָמְרוּ, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר שִׁירַת הַיָּם אָמְרוּ, נֶאֱמַר כָּאן (שמואל א ו, יב): הָלְכוּ הָלֹךְ וְגָעוֹ, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (שמות טו, א): כִּי גָאֹה גָּאָה. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר (תהלים צח, א): שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אָמַר (תהלים קה, א): הוֹדוּ לַה' קִרְאוּ בִשְׁמוֹ. רַבָּנָן אַמְרֵי (תהלים צז, א): ה' מָלָךְ תָּגֵל הָאָרֶץ. רַבִּי יִרְמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק אָמַר תְּלַת שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ, (תהלים צו, א): שִׁירוּ לַה' כָּל הָאָרֶץ, (תהלים צט, א): ה' מָלָךְ יִרְגְּזוּ עַמִּים. תָּנֵי אֵלִיָּהוּ רוֹמִי הַשִּׁטָּה הִתְנוֹפְפִי בְּרוֹב הֲדָרֵךְ, הַמְחֻשֶּׁקֶת בְּרִקְמֵי זָהָב, הַמְהֻלָּלָה בִּדְבִיר אַרְמוֹן, הַמְעֻלֶּפֶת מִבֵּין שְׁנֵי כְּרוּבִים. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן כַּמָּה יְגִיעוֹת יָגַע בּוֹ בֶּן עַמְרָם עַד שֶׁלִּמֵּד שִׁירָה לַלְוִים, וְאַתֶּם אוֹמְרוֹת שִׁירָה מֵאֲלֵיכֶם, יִישַׁר חֵילְכֶם.יגוּבֵ֣ית שֶׁ֔מֶשׁ קֹצְרִ֥ים קְצִיר־חִטִּ֖ים בָּעֵ֑מֶק וַיִּשְׂא֣וּ אֶת־עֵינֵיהֶ֗ם וַיִּרְאוּ֙ אֶת־הָ֣אָר֔וֹן וַֽיִּשְׂמְח֖וּ לִרְאֽוֹת׃

י"ג. וּבֵ֣ית שֶׁ֔מֶשׁ קֹצְרִ֥ים קְצִיר־חִטִּ֖ים בָּעֵ֑מֶק וַיִּשְׂא֣וּ אֶת־עֵינֵיהֶ֗ם וַיִּרְאוּ֙ אֶת־הָ֣אָר֔וֹן וַֽיִּשְׂמְח֖וּ לִרְאֽוֹת

(רש"י) - וישמחו לראות. היו מסתכלין היאך הוא בא לבדו, ומשמחתם נהגו בו קלות ראש, שלא היו מסתכלין בו באימה ודרך כבוד: (מלבי"ם) - אם שמחו למה קצף ה' עליהם: ,ובית שמש ספר כי בית שמש היו עוסקים אז בקציר חטים והיה ראוי שיצאו לקראת הארון ולקבלו ולנהלו בכבוד וגיל, והם בנשאם עיניהם ויראו את הארון וישמחו לראות רצה לומר לא שמחו כראוי בשמחה של מצוה להניח מלאכתם ולהביאו אל חדר הורתו, רק השמחה היה לראות כשמח על דבר חדש מפליא עיני רואים וזה הוצעה אל הקצף שקצף ה' עליהם כמו שיתבאר </poem>

האבן הגדולה

י"ד. וְהָעֲגָלָ֡ה בָּ֠אָה אֶל־שְׂדֵ֨ה יְהוֹשֻׁ֤עַ בֵּֽית־הַשִּׁמְשִׁי֙ וַתַּעֲמֹ֣ד שָׁ֔ם וְשָׁ֖ם אֶ֣בֶן גְּדוֹלָ֑ה וַֽיְבַקְּעוּ֙ אֶת־עֲצֵ֣י הָעֲגָלָ֔ה וְאֶת־הַ֨פָּר֔וֹת הֶעֱל֥וּ עֹלָ֖ה לַיהוָֽה׃ (ס)
ט"ו. ווְהַלְוִיִּ֞ם הוֹרִ֣ידוּ ׀ אֶת־אֲר֣וֹן יְהוָ֗ה וְאֶת־הָאַרְגַּ֤ז אֲשֶׁר־אִתּוֹ֙ אֲשֶׁר־בּ֣וֹ כְלֵֽי־זָהָ֔ב וַיָּשִׂ֖מוּ אֶל־הָאֶ֣בֶן הַגְּדוֹלָ֑ה וְאַנְשֵׁ֣י בֵֽית־שֶׁ֗מֶשׁ הֶעֱל֨וּ עֹל֜וֹת וַֽיִּזְבְּח֧וּ זְבָחִ֛ים בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא לַֽיהוָֽה׃(נ"ד, ד')

המקור

אבן יוצאת דופן בצורתה שנחשפה בהריסות של מקדש עתיק סמוך לירושלים מעלה השערה בקרב החוקרים לפיה מדובר ב"אבן הגדולה" עליה הונח ארון הברית ובו לוחות הברית הקדושים. ארכיאולוגים איתרו בחפירות בתל בית שמש את הריסות המקדש בן ה-3,100 שנים ואת האבן המיוחדת, הדומה לחפץ דומה שתואר במקרא. את האתר ולוח האבן ניתן לפרש בהרבה אופנים, אולם אפשרות אחת שהמומחים בוחנים כעת היא הקשר שלה לסיפור המקראי של ארון הברית. ד"ר צבי לדרמן, ארכאולוג מאוניברסיטת תל אביב ואחד ממובילי המחקר, אמר לכתב אריאל דויד מ"הארץ": "זה יהיה מקרה נדיר בו נוכל לאחד בין הנרטיב המקראי לממצא ארכאולוגי". אם התיאוריה שלהם נכונה, זו יכולה להיות עדות לכך שהתנ"ך מכיל אמיתות היסטוריות מתקופת זמן קדומה בהרבה מכפי שמומחים תיארכו אותם.

המקדש עצמו מתוארך למאה ה- 12 לפני הספירה ונמצא ממש מחוץ לבית שמש. צורתו המרובעת באופן מושלם והדרך בה המקדש היה מבודד ממבנים אחרים באתר מרמזת על כך שמדובר היה במקום בעל חשיבות רבה. הארכאולוגים מצאו גם מאפיינים של מבני דת בפנים, כולל אזורים לשמירת יין, פלטפורמה לטקסים, סירים מעוטרים ועצמות בעלי חיים שעשויים היו לשמש לטקסים. כדי להוסיף יותר מסתורין לעניין, נראה שהמקדש נהרס באמצע המאה ה -12 לפני הספירה, כאשר כל כלי החרס בפנים נופצו לרסיסים. לאחר מכן הוא כוסה בצואה של בעלי חיים והוצת. לדרמן אמר ל"הארץ ": "בעיניי זה היה מעשה איבה, חילול מכוון של מקום קדוש".

ט"ז. וַחֲמִשָּׁ֥ה סַרְנֵֽי־פְלִשְׁתִּ֖ים רָא֑וּ וַיָּשֻׁ֥בוּ עֶקְר֖וֹן בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא

(מלבי"ם) - מה יודיענו ששבו עקרון: ,וחמשה גם זה היה פלא שהסרנים (הגם שנתעכבו שם עד שראו כל המעשה מהקרבת הפרות והזבחים בכז) שבו עקרון ביום ההוא באופן שביום אחד הלכו וחזרו מהלך הגדול הזה, עם מה ששהו בבית שמש:

י"ז. וְאֵ֙לֶּה֙ טְחֹרֵ֣י הַזָּהָ֔ב אֲשֶׁ֨ר הֵשִׁ֧יבוּ פְלִשְׁתִּ֛ים אָשָׁ֖ם לַֽיהוָ֑ה לְאַשְׁדּ֨וֹד אֶחָ֜ד לְעַזָּ֤ה אֶחָד֙ לְאַשְׁקְל֣וֹן אֶחָ֔ד לְגַ֥ת אֶחָ֖ד לְעֶקְר֥וֹן אֶחָֽד׃

(מלבי"ם) - ואלה טחורי הזהב הטחורים שהביאו הסרנים היו חמשה כמספר סרני פלשתים כנל אבל העכברים שבאו בעבור העם (הגם שלפי צווי הכהנים היה די גם כן בחמשה כנל בכז) הוסיפו והביאו

י"ח. וְעַכְבְּרֵ֣י הַזָּהָ֗ב מִסְפַּ֞ר כָּל־עָרֵ֤י פְלִשְׁתִּים֙ לַחֲמֵ֣שֶׁת הַסְּרָנִ֔ים מֵעִ֣יר מִבְצָ֔ר וְעַ֖ד כֹּ֣פֶר הַפְּרָזִ֑י וְעַ֣ד ׀ אָבֵ֣ל הַגְּדוֹלָ֗ה אֲשֶׁ֨ר הִנִּ֤יחוּ עָלֶ֙יהָ֙ אֵ֚ת אֲר֣וֹן יְהוָ֔ה עַ֚ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה בִּשְׂדֵ֥ה יְהוֹשֻׁ֖עַ בֵּֽית־הַשִּׁמְשִֽׁי׃

(מלבי"ם) - ועכברי הזהב. כמו שהיו טחורי זהב במספר הערים חמשה כן היו העכברים מספר כל ערי פלשתים שהם חמשה הנזכרים וכן היו חמשה בעבור חמשת הסרנים כלומר שהיו כפרה לכולן כמו שאמר למעלה כי מגפה אחת לכלם ולסרניכם, ומה שאמר מעיר מבצר עד כפר הפרזי חסר וי"ו מעיר מבצר כלומר אף על פי שלא היתה מצות הקוסמים והכהנים לעשות אלא חמשת טחורי זהב וחמשה עכברי זהב למספר הסרנים והעיירות הגדולות שהם אשדוד ועזה ואשקלון וגת ועקרון הם עשו מעצמם יותר טחורי זהב ועכברים כי היו יראים עדיין ועשו מכל הערים והכפרים שהם ערי הפרזות כל עיר וכל כפר עשו טחור זהב ועכבר זהב בכל המקומות שהיו יושבים שם פלשתים

המגפה - "מכה גדולה" - 75,000

י"ט. וַיַּ֞ךְ בְּאַנְשֵׁ֣י בֵֽית־שֶׁ֗מֶשׁ כִּ֤י רָאוּ֙ בַּאֲר֣וֹן יְהוָ֔ה וַיַּ֤ךְ בָּעָם֙ שִׁבְעִ֣ים אִ֔ישׁ חֲמִשִּׁ֥ים אֶ֖לֶף אִ֑ישׁ וַיִּֽתְאַבְּל֣וּ הָעָ֔ם כִּֽי־הִכָּ֧ה יְהוָ֛ה בָּעָ֖ם מַכָּ֥ה גְדוֹלָֽה

(במדבר רבה) - מַהוּ כְּבַלַע, אָמַר רַבִּי לֵוִי אִם רוֹאִין בָּאָרוֹן כְּבַלַּע הַזֶּה שֶׁהוּא נוֹפֵל מִן הָעַיִן, מִיָּד הֵם מֵתִים. תֵּדַע מֵאַנְשֵׁי בֵּית שֶׁמֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ו, יט): וַיַּךְ בְּאַנְשֵׁי בֵית שֶׁמֶשׁ כִּי רָאוּ בַּאֲרוֹן ה' וַיַּךְ בָּעָם וגו', מַהוּ כִּי רָאוּ בַּאֲרוֹן ה', רַבִּי אַבָּהוּ וְרַבִּי אֶלְעָזָר חַד אָמַר קוֹצְרִים וּמִשְׁתַּחֲוִים הָיוּ, וְחַד אָמַר מְדַבְּרִים דְּבָרִים יְתֵרִים הָיוּ, מָה אָמְרוּ, מַאן אַמְרִיךְ דְּאִמַּרִית וּמַאן פִּיְסָךְ דְּאִפַּיַּסְתְּ. רַבִּי לֵוִי אָמַר נִכְפְּפָה הַיְרִיעָה שֶׁעַל הָאָרוֹן וְרָאוּ בוֹ, אִיתָא חֲמֵי כַּמָּה תַּקָּלָה גְדוֹלָה הָיָה לָהֶם עַל כֵּן, שֶׁכֵּן כְּתִיב (שמואל א ו, יט): וַיַּךְ בָּעָם שִׁבְעִים אִישׁ חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ, רַבִּי אַבָּהוּ וְרַבִּי אֶלְעָזָר חַד אֲמַר שִׁבְעִים אִישׁ הָיוּ וְכָל אֶחָד וְאֶחָד שָׁקוּל כַּחֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ. וְחַד אָמַר חֲמִשִּׁים אֶלֶף הָיוּ כָּל אֶחָד וְאֶחָד שָׁקוּל כְּשִׁבְעִים סַנְהֶדְּרִין. רַבִּי חֲנִינָא וְרַבִּי מוֹנָה חַד אֲמַר שִׁבְעִים אִישׁ זוֹ סַנְהֶדְּרִין, וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ שֶׁהָיוּ שְׁקוּלִין כְּנֶגֶד חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ, וְחַד אֲמַר שִׁבְעִים אִישׁ אֵלּוּ סַנְהֶדְּרִין וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ מֵעַם הָאָרֶץ. אֵלִיָּהוּ אוֹמֵר נִתְקַבְּצוּ וְיָצְאוּ לַמִּלְחָמָה וְנָפְלוּ מֵהֶם חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ וְנָפְלָה כַּת סַנְהֶדְּרֵי גְדוֹלָה עִמָּהֶם, מִי הָרַג אוֹתָם הֱוֵי לֹא הָרַג אוֹתָם אֶלָּא אַנְשֵׁי בֵּית שֶׁמֶשׁ עַל שֶׁרָאוּ בָּאָרוֹן, לְכָךְ הִזְהִיר בְּנֵי קְהָת וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת וגו', אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּשֵׁם שֶׁעָשִׂיתִי לִבְנֵי קְהָת עַל שֶׁהָיוּ יְרֵאִים אוֹתִי כִּבַּדְתִּים וְחָלַקְתִּי לָהֶם כָּבוֹד וְהִזְהַרְתִּי עֲלֵיהֶם לְהַצִּיל מִמָּוֶת נַפְשָׁם, כָּךְ כָּל מִי שֶׁהוּא מִתְיָרֵא מִמֶּנִּי אֲנִי מְכַבְּדוֹ וְאֵינִי מַכְרִית שְׁמוֹ מִן הָעוֹלָם (ה',ט')

כ'. וַיֹּֽאמְרוּ֙ אַנְשֵׁ֣י בֵֽית־שֶׁ֔מֶשׁ מִ֚י יוּכַ֣ל לַעֲמֹ֔ד לִפְנֵ֨י יְהוָ֧ה הָאֱלֹהִ֛ים הַקָּד֖וֹשׁ הַזֶּ֑ה וְאֶל־מִ֖י יַעֲלֶ֥ה מֵעָלֵֽינוּ׃

(מצודת דוד) - מי יוכל לעמד וכו׳. רצה לומר: הלא הגדולים שבנו מתו, ומי הוא הנשאר אשר יוכל לעמוד לפני ארון ה׳, לשמרו ולהזהר בקדושתו

כ"א. וַֽיִּשְׁלְחוּ֙ מַלְאָכִ֔ים אֶל־יוֹשְׁבֵ֥י קִרְיַת־יְעָרִ֖ים לֵאמֹ֑ר הֵשִׁ֤בוּ פְלִשְׁתִּים֙ אֶת־אֲר֣וֹן יְהוָ֔ה רְד֕וּ הַעֲל֥וּ אֹת֖וֹ אֲלֵיכֶֽם׃

(מלבי"ם) - וישלחו מלאכים אל יושבי קרית יערים הנה בית שמש הזאת היתה ביהודה כי היא היושבת על הגבול הקרוב לעקרון (לא כן בית שמש אשר ליששכר) וכן קרית יערים היא ליהודה בגבול שבין יהודה לבנימין, לכן שלחו לשם להיותו קרוב אליהם ומחלק שבטם, ולבל יתיראו לקבעו קרוב לארץ פלשתים פן יקחוהו מאתם שנית הודיעום לאמר השבו פלשתים את ארון ה', רצה לומר השיבוה מעצמם כי נפל פחדו עליהם ואין להתירא כי יגעו בו שנית ולכן רדו העלו אותו אליכם

• ראו גם השיעור הבא:המכה באנשי בית שמש

השיעור הבא

• המכה באנשי בית שמש