דוד הנשקה במוסף השבת של מקור ראשון כתב על גמרא של קלף - "איך הפך הישן־נושן לחדש אסור מן התורה ?] ומה אירע להשוואת נוסחי התלמוד מאז המצאת הדפוס? על ערנותם הביקורתית של רבותינו, לכבוד הוצאת 'אוצר כתבי היד התלמודיים וזאת לרגל בן־צבי לרגל צאתו לאור של אוצר כתבי היד התלמודיים מאת פרופ' יעקב זוסמן.
הכתבה פותחת בסיפורו של ש"י עגנון:"ברגע הדרמטי ביותר בסיפורו של עגנון, 'שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו', כשר' משה פנחס מראה לעיני כול שדרשת ר' שלמה הלוי איש הורוויץ בטֵלה מעיקרה מכוחה של גמרא מפורשת, משיב ר' שלמה: "לכאורה קושיא עצומה הקשית עליי מן הגמרא, ואין לכאורה אחרי דבריך ולא כלום; אלא אילו דקדקת יפה היית רואה שהגירסא שם משובשת". וכאן באה זעקה גדולה ומרה של ר' משה פינחס: "אשריך, שכספך וזהבך עמדו לך לקנות לך ספרים מוגהים". זו נקודת הטרגדיה בסיפור: השגת התורה, אמיתה של תורה, שראויה הייתה להיות עניין להישגי הרוח בלבד, תלויה בסופו של דבר בכסף וזהב; לא מבני עניים תצא תורה, כפי שראוי היה, אלא ירושה היא התורה דווקא לעשירים ומיוחסים. יומא טבא הוא אפוא לתורה וללומדיה יום זה, שבו נפתחו לַכול האוצרות הגנוזים של כתבי היד לתורה שבעל־פה כולה; מעתה, כל הרוצה לעמוד על אמיתה של תורה אין לו אלא לדפדף ב'אוצר כתבי היד התלמודיים' – וכל רז לא אָנֵס ליה."
הוא הביא את סיפורם של מגיהים:
- אין צריך לומר שבַּמזרח ישבו במאה הט"ז ובתחילת המאה הי"ז חכמים כר' שמואל לירמא, ר' בצלאל אשכנזי, ר' יהוסף אשכנזי, ר' סולימן אוחנה ור' שלמה עדני, שהגיהו שיטתית משניות, מדרשי הלכה ותלמוד, מתוך כִּתבי יד שהיו ברשותם; הדברים ידועים ומפורסמים. ואף חכמים במזרח שאין עיקר עניינם בהגהה עיינו בכתבי יד תלמודיים, וכגון הרדב"ז, המעיד בתשובותיו על גרסת הספרא "בספר מוגה מכתיבת יד" (סי' תתטו), או על "תוספתא כתיבת יד" (סי' ב אלפים רכו). אך גם באירופה, שֶבה כבר בתקופה זו כתבי היד מועטים, גדולי החכמים היו מודעים לערכם, ביקשו להסתייע בהם, ועתים אף עלה בידם.
- החיד"א, שנפטר בתחילת המאה הי"ט, כבר מביאנו אל המאה שבה נתרחש מפנה בהכרתם של כתבי יד תלמודיים ובפרסומם. בשנת 1854 נדפס ספרו של ר' נחמן קורוניל, 'בית נתן', הכולל חילופי נוסח למסכת ברכות מ"כ"י קדמון על קלף נושן", המוּכר כיום ככ"י אוקספורד 366; ובראש הספר באות שבע הסכמות מגדולי הדור ההוא, ספרדים ואשכנזים. י"ד שנה עוברות וכבר מופיע הכרך הראשון של 'דקדוקי סופרים', אותו מפעל כביר של חילופי הנוסחאות על הש"ס שיָסד ר' רפאל נתן רבינוביץ. חלקו האחרון של מפעל זה יצא, לאחר פטירת המחבר, שלוש שנים לפני סיום אותה מאה. ובשנות הארבעים של המאה העשרים נוסד בירושלים המפעל הגדול 'דקדוקי סופרים השלם' מטעם מכון התלמוד הישראלי – יד הרב הרצוג, בנשיאות רש"י זֶוין.