בין ביזנטים, פרסים וערבים במאה ה-7: מאה שנות אחיזה עקשנית של יהודים בירושלים. לזכרה של ד"ר אילת מזר ז"ל במסגרת הפינה: ירושלים מכל מקום מבט עומק לפינה ירושלמית, עם איל דודסון

השבוע הלכה לעולמה הארכאולוגית ד"ר אילת מזר, שהייתה מחוקרי ירושלים הבולטים בזמננו. גילוייה המפורסמים ביותר הם מבנה האבן הגדול בראש גבעת עיר דוד, שאותו היא זיהתה עם ארמון המלך דוד (2005), והחומה המזרחית בעופל, אותה היא זיהתה עם חומת העיר מימי שלמה המלך (2015). גילויים אלו עומדים בלב פולמוס שמסעיר את העולם האקדמי שנים רבות, בשאלת ביטוייו של הסיפור המקראי במחקר הארכאולוגי, ואילת הציגה באומץ ובנחישות את הממצאים הארכאולוגיים כמסבירים ואפילו כמפרשים את המקרא. היא הייתה דומיננטית בוועד למניעת הרס העתיקות בהר הבית, ואולי בפטירתה דווקא בימים אלה, של רוחות איבה ושִׂטנה המוזנות בהכחשת הקשר היהודי להר הבית, יש משהו סמלי.

אבל מעל לכל אלה, אילת הייתה קודם כל אישיות – מאירת פנים, לבבית, דעתנית ואוהבת ירושלים בכל מאודה. בפגישתנו האחרונה, אי-אז לפני פרוץ הקורונה, סיפרה לי שהיא עמלה על הוצאתם לאור של דו"חות החפירה של סבה הדגול, הארכאולוג פרופ' בנימין מזר. כעת, מי יודע מתי נזכה לכך, אם בכלל. האבדה גדולה וכואבת.

את הטור השבועי שלנו נקדיש אפוא לזכרה של ד"ר אילת מזר. בשנת 602 פרצה מלחמה מרה בין הביזנטים (בראשות הראקליוס) לפרסים (בראשות ח'וסרו ה-2), בני הדת הזורואסטרית. בשנת 614 כבשו הפרסים את ירושלים מידי הביזנטים, וערכו טבח המוני בנוצרים והרס רב בכנסיותיהם. סילוק הצלב הצית בגלוי את התקוות היהודיות הכמוסות מזה שנים. מספר מקורות יהודיים, שהחוקרים מייחסים לתקופה קצרה זו, עוסקים בחזיונות אפוקליפטיים. אחד מהם הוא ספר זרובבל:

"ואחר כל זאת יבוא מנחם בן עמיאל וכל ישראל עמו, הקרובים והרחוקים, ונחמיה בן חושיאל וכל המתים שחיו, ואליהו הנביא עמהם, ויעלו לירושלם. ובחדש אב, אשר בו ספדו את נחמיה, ישבו חרבות ירושלם, ותהיה שמחה גדולה לישראל. ויקריבו קרבן לה', וירצה לבם, וערבה לה' מנחת ישראל כבראשונה וכימים קדמונים, וירח ה' את ריח ניחוח עמו ישראל וישמח ויגל מאד בישראל. ויורד ה' את הבית הבנוי למעלה לארץ, וענן הקטרת אשר בהיכל ה' יעלה לשמים. ויצא משיח ה' וכל ישראל אחריו ויעמדו לפני שערי ירושלם, מול הר הזיתים, והאל הקדוש יעמד בראש ההר, ואימתו תכבד על השמים ושמי השמים ועל הארץ ותחתיותיה, ועל המים ומבועיהם ועל ההרים ויסודותיהם, ועל כל בשר וכל נשמה, כי נגלה ה' אליהם לעיני הכל. וגליות ירושלם יעלו להר הזיתים, ותראינה ציון וירושלם ותשמחנה [...]" (ספר זרובבל, בתוך: י' אבן שמואל [קופמן] [עורך], מדרשי גאלה, תל אביב תש"ג, עמ' 85-84).

בחפירות הכותל הדרומי ב-2013 התגלה תליון זהב עם מדליון מעוטר במוטיבים יהודים – מנורה, ומשני צדיה שופר וחפץ נוסף. לדעת אילת מזר, שחשפה אותו, החפץ הנוסף הוא ספר תורה, והמדליון הוא עיטור לספר תורה. היא תארכה את הממצא לתקופה הפרסית.

מזר 5 תמונות.png


אולי הממצא הייחודי הזה מעיד על ההתרגשות הגדולה שאחזה ביהודים עם סילוק הנוצרים מירושלים. על כל פנים, היא לא ארכה זמן רב. כעבור 3 שנים, בשנת 617, שינו הפרסים את מדיניותם, והפכו לפייסנים כלפי הנוצרים. 9 שנים אחר כך, בשנת 628, גברה ידם של הנוצרים והם סילקו את הפרסים מירושלים. הנוצרים התפנו לפרוע ביהודים, אנסו אותם לנצרות או טבחו בהם.

הביזנטים האמינו בוודאי שמובטחות להם מעתה מאות שנים נוספות של שליטה בעיר הקודש, אבל באותן שנים ממש הלך והתעצם בחצי האי ערב כוח חדש ובלתי צפוי – מוחמד ודת האסלאם שהביא לעולם. המוסלמים הביאו לקצו את השלטון הביזנטי בשנת 638, ופתחו בירושלים פרק היסטורי חדש. הם גילו יחס הוגן לאוכלוסייה הנכבשת, ולא התנגדו להמשך אורח החיים היהודי או הנוצרי, במגבלות מסוימות (ובראשן תשלום מס חסות - ג'זיה). תעודה שנמצאה בגניזה הקהירית מתארת את הדיון בין המצביא המוסלמי, עמר אבן אל-ח'טאב, לבין היהודים והנוצרים בירושלים, סביב שאלת היתר מגורי היהודים בעיר:

"אחר כך שלחו היהודים אל כל ארץ ישראל להגיד להם על מה הסכים עמם עמר [...] ויכנסו אל עמר ויאמרו לו: וכמה יצווה אמיר המאמינים שיעברו אל העיר הזאת מעדת היהודים? ויאמר עמר: [אשמע] מה יריביכם אומרים [תחילה], אחר כך דברו אתם, ואחרי זאת אומר אני דברים שיפסיקו את המחלוקת שביניכם [...] אז אמר הפטריארך [הנוצרי]: יהיו העוברים, כולל משפחותיהם וילדיהם, חמישים בית. אז ענו לו היהודים: לא נהיה פחות ממאתיים בית. ונתארכה העמידה על המקח עד שציווה עמר שבעים בית, ונענו לכך. אז אמר: באיזה מקום תרצו להתגורר? ואמרו: בדרום העיר, הלא הוא שוק היהודים, כי הלא ביקשו להיות קרובים לקודש ולשעריו, וכמו כן למי השילוח לטבילה, והעניק להם אמיר המאמינים את הדברים הללו. אז עברו מטבריה ומסביבתה אותם שבעים בית על נשיהם וטפם, וכוננו שכונתם בבניינים שעקבותיהם נשארו לדורות רבים" (ב' דינור, ישראל בגולה, א, 1, תל אביב תשכ"א, עמ' 34).

בית הכנסת ברובע היהודי[עריכה | עריכת קוד מקור]

Nzr2.png
Nzr4.png

לפי תיאור זה, נוסד 'הרובע היהודי' בראשית התקופה המוסלמית המוקדמת במרחב שבין הר הבית ("הקודש ושעריו") למעיין הגיחון ("מי השילוח"). את האישור הארכאולוגי למידע זה מצאה אילת מזר בחפירותיה למרגלות הפינה הדרום-מערבית של הר הבית. היא חשפה מבנה שזוהה על ידה כבית כנסת, שהולם בזמנו ובמיקומו את המידע ההיסטורי. כך היא תיארה את הממצא המאלף:

"בניין בית הכנסת נמצא בשכונת היהודים שהוקמה בימיו של הח'ליף עומר אבן אל-חטאב [...] בקיר הדרומי של החדר השתמר חלק תחתון של גומחה ובצידה המזרחי, מצויירת על הקיר בצבע אדום, מנורת שבעת קנים. ציור נוסף של מנורת שבעה קנים התגלה על אבן, שנמצאה במפולות החדר וככל הנראה הייתה שייכת לצידה השני של הגומחה. במפולות החדר התגלה גם משקוף האבן של פתח הכניסה הצפוני. על המשקוף צוירו בצבע אדום שתי מנורות שבעה קנים. במרכז המשקוף, בין שתי המנורות, חקוק צלב יווני בתוך מסגרת עגולה. יש להניח שהצלב, אשר עיטר את פתח הכניסה לבניין בתקופה הביזנטית, כוסה בטיח ועוטר במנורות שבעה קנים כאשר הבניין הוסב בראשית התקופה הערבית לשמש בית כנסת. הופעתן של שתי המנורות על קירות החדר ושתי מנורות נוספות על גבי משקוף הכניסה אליו מכיוון הרחוב, הן עדות לכך שחדר זה שימש אולם בית כנסת. על קיר המזוזה הימני של פתחי הכניסה לחדרים שהשתמרו סביב החצר המרכזית נחקקו שקעים לכתבי מזוזה. על סמך כלי החרס וכלי הזכוכית שנמצאו בבניין ניתן היה לתארך את שלב השימוש האחרון שלו לראשית המאה השביעית לספירה. בית הכנסת המשיך להתקיים במשך שישים שנה ויותר, עד אשר נבנה מעליו הבניין האומאי הגדול מס' III, בימיו של הח'ליף אל-וליד (715-705 לספירה). בית הכנסת הזה הינו בית הכנסת הקדום ביותר שנתגלה בירושלים עד היום" (אילת מזר, המדריך השלם לחפירות הר הבית, 2000, עמ' 82-80).


ד"ר אילת מזר זכרה לברכה. תהא נשמתה צרורה באבני ירושלים. ירושלים - ירושלים מכל מקום מבט עומק לפינה ירושלמית, עם איל דודסון

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.