(הועתק מהויקיפדיה העברית כתב:משתמש:טישיו)

אלמנת עיסה הוא ביטוי תלמודי נפוץ, בקשר לאשה שקיים הרבה ספיקות בקשר לכשרותה להנשא לכוהן. היא קרויה "עיסה" על שם שמעורבים בה הרבה ספקות, כגרגרי קמח שנעשו לגוף של עיסה.

הנידון[עריכה | עריכת קוד מקור]

אלמנת עיסה היא אשה שיש בה ספק פסול חללות, המונע ממנה להנשא לכוהן, ועל כך העידו רבי יהושע ורבי יהודה בן בתירא כי היא כשרה להנשא לכהונה, אבל זאת היא אם הפסול שקיים הוא רק חללות, אבל לא פסול אחר - כמו ממזר, נתין, או עבדות.

כאשר נשיא ישראל, רבן גמליאל שמע את העדות מפיהם של רבי יהושע ורבי יהודה בן בתירא הוא הגיב: מקבל אני עדותכם, אבל קבלה בידי מהנשיא רבי יוחנן בן זכאי שאין שומעין להקל אצל הכהנים, אלא רק להחמיר[1].

אופן התערבות הפסול[עריכה | עריכת קוד מקור]

קיימים מספר שיטות בראשונים בפירוש אלמנת עיסה. רש"י[2] מפרש בשם רבי יוסף טוב עלם, שהספק עצמו החל בבעלה, אמו של בעלה התגרשה מבעלה בגט שספק אם הוא היה קרוב לה - והתגרשה, או קרוב לו - ולא התגרשה. לאחר זמן קצר מת בעלה, ונשאה כוהן, כך שלא ידוע אם היא גרושה ובניה חללים, או שהיא אלמנה הכשרה להנשא לכוהן. במידה ובניה מהכהן נחשב לחללים, אם נולד לה בן זמר קצר לאחר הנישואין, יש בו ספק נוסף: אם הוא כלל בנו של הכהן, או בנו של בעלה הראשון, ואם כן וודאי כשר הוא.

לפי פירוש הריב"א, מדובר באלמנה ממשפחה שהתערב בה ספק ממזר, כך שיש באלמנה זו שני ספיקות: ספק אם נישאה לאותו ספק, וגם אם נניח שכן, השאלה היא אם הוא היה אכן ממזר.

ההלכה[עריכה | עריכת קוד מקור]

במסכת כתובות[3] נחלקו רבן גמליאל ורבי יהושע בקשר לדינה. רבי יהושע סבור כי על פי הכלל שכל ספק שיש בו ספק ספיקא להכשיר, יש להכשיר אותה. לעומת זאת רבן גמליאל סבור כי יש להחמיר בדינה, מכיון שלפי שיטת רבן גמליאל יש חיסרון גדול באדם הטוען טענת שמא. יש המפרשים, שבמקרה כזה אין להכריע על פי הכללים המקובלים, שכן התורה מסרה את ההכרעה לידי בעל הדין עצמו, ובמקרה והוא עצמו מסופק הדבר נותר ספק, וספק איסור - לחומרא. ויש המפרשים, שלמרות שמעיקר הדין ניתן היה להכשיר אותה, מעלה עשו ביוחסין, שכן חכמים החמירו ביותר בדיני נישואין של כוהנים.

שתוק[עריכה | עריכת קוד מקור]

מחלוקת נוספת היא בין תנא קמא לרבי מאיר, מה יהיה הדין, הוא אודות שתוק, והוא מקרה בו אותו ספק - פסול שנפסל במשפחה, שותק כאשר קוראים לו בשם הפסול "חלל". לפי תנא קמא, מהווה שתיקתו כראיה על כך שהוא יודע שהדבר נכון, שלולי כן לא היה שותק, ולפי רבי מאיר אין הדבר מהווה אריה, שכן דווקא כאשר הפסול חמור יותר - ממזרות, היה לו לצעוק ולמחות על כך, שהרי מדובר בפסול חמור, אבל על כך שאינו מוחה שאומרים שהוא חלל, אין ראיה שאכן הדבר כך.

רבי שמעון בן אלעזר חלוק על כל גירסא זו של המחלוקת וסבור שההפך הוא הנכון; מה שהכשיר רבי מאיר כאשר קוראים לפסול בשמו והוא שותק, הוא דווקא בפסול ממזרות, שאז יש לומר שהוא שותק מכיון שהוא סובר שהדבר מופרך מדי; שכן פסול כזה, של ממזרות, הוא דבר מפורסם, ומכיון שאינו מפורסם שהוא ממזר, אין לו למחות על כך, אבל כאשר קואים לאדם חלל והוא שותק, הרי זו ראיה ניצחת שהוא אכן פסול.

קישורים חיצונים[עריכה | עריכת קוד מקור]

הערך אלמנת עיסה, באתר "ויקישיבה" - הרב יהודה חיון, מ"ספרי אנציקלופדיה תורנית מרוכזת"

הערות שוליים[עריכה | עריכת קוד מקור]

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.