מקור הערך אמוראים קישור לויקיפדיה


השתלשלות ההלכה


אמוראים הם חכמי התלמוד, שפעלו בתקופה שמתום חתימת המשנה בידי רבי יהודה הנשיא ועד לחתימת התלמוד. האמוראים פעלו בשני מרכזים: בארץ ישראל ובבבל. לפניהם פעלו התנאים ואחריהם הסבוראים. הכינוי "אמורא" שימש במקור לתאור תפקיד שהיה קיים בבית המדרש - ה"אמורא" שהיה מבאר את דברי החכם בפני הצבור, אך כבר בתקופת התלמוד הפך לכינוי כללי לחכמים.

בארץ ישראל היה המרכז התורני בתקופה זו בציפורי שבגליל תחתון, ואחר כך בטבריה. בבבל המרכז העיקרי בישיבת סורא, ולעתים עבר לפומבדיתא ולנהרדעא. אמוראי בבל ואמוראי ישראל שמרו על קשר ונעזרו זה בזה לדיונים הלכתיים על ידי שליחים.

מספר האמוראים הידועים לנו עולה על שלושת אלפים, לפי מנין של חלק מהעוסקים בביוגרפיה תלמודית. בין האמוראים היו שהצטיינו בבקיאותם וכונו "סינַי", והיו שהצטיינו בחריפותם, כלומר ביכולתם להגיע, באמצעות הסקה לוגית, לפתרון של כל סוגיה שעלתה לדיון – אלה כונו "עוקר הרים" (להרחבה ראו סיני ועוקר הרים).

שאלת הביוגרפיה של חכמי התלמוד היא שאלה סבוכה. הביוגרפיות המקובלות כיום (כולל הביוגרפיות אליהן מפנה ערך זה) מתבססות על החומר המצוי בתלמודים ובמדרשים, כפי שהוא לפנינו. חומר זה בחלקו הוא חומר אגדי. שאלת ההיסטוריות של החומר והדרך בה ניתן להפיק מידע היסטורי ממנו אינה מוסכמת כיום על כל החוקרים.

תקופת האמוראים בארץ ישראל נחלקת לחמישה דורות ובבבל לשבעה (או לשמונה) דורות.

אמוראים[עריכת קוד מקור]

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.