Family Wiki
Advertisement

אימא - ציור רבקה ונטורה

אימא מחזיקה ביד את שאול בנה


אנה מריה ונטורה לבית טראצ'ינה הי"ד - לפי הכתובה:חנה מרים, נולדה ברומא ביום י"א באב התר"ס (6 באוגוסט 1900). היא נרצחה ב:Auschwitz Poland ביום ב אדר תש"ד (26 פברואר 1944).

על משפחת ההורים[]

השם של אימא בלוח הזכרון

משפחת טראצ'ינה

כתובת בית העסק של Giacomo Terracina - מי שיזדמן לרומא יראה מה קורה היום בחנות

מוצא המשפחה, טראצ'ינה, כנראה הוא מיהודי איטליה "המקוריים", אשר התגוררו ברומא וסביבותיה מימי בית שני. אלה היו צאצאי העבדים המשוחררים והסוחרים אשר הגיעו מממלכת יהודה איטליה לפני כאלפיים שנה. משפחת אמא, מצד אביה היתה טראצ'ינה ((Terracina כשמה של עיירה מדרום לרומא. בעיר יש עדיין שרידים לקיומה של קהילה יהודית. על העיר עצמה ראו : http://it.wikipedia.org/wiki/Terracina

האבא של חנה מרים עדיין היה גר בגטו של רומא. הוא יצא משם בסוף המאה ה-19, עם "נפילת החומות" והכללת העיר רומא לממלכת איטליה )(עד אז הייתה בשליטת הותיקן).

ראו גם : על הרב משה מטראצ'ינה

הרב משה מטראצ'ינה (1555- 1623) היה אחד מגאוני איטליה במאה ה-17. הוא כונה " הגאון כמה"ר משה מטראצינה". משפחתו היתה מפורסת בתלמידי חכמים. הוא היה רב בקהילת פרארה Ferrara ונחשב כפוסק מרכזי ומקובל באוסף מגוון של נושאים הלכתיים בכל תחומי החיים.

אחיה של אימא דוד פרננדו נהג להצביע את המקום בו הוא עבר לגור. הוא זכר כי התפלל בבית הכנסת של העדה "הקסטליאנית" - בקומה התחתונה של בית הכנסת הגדול של רומא דהיינו מיוצאי ספרד [1]. בבית השתלבו מנהגי מסורת יהודית, כנראה בזכותה של סבתא, משפחת קונסולו, אשר באה ממשפחה שומרת מצוות מהעיר אנקונה.

בעיסוקו, אבי משפחה קונסולו עסק בבנקאות. הוא ניהל בנק איטלקי במצרים בתקופה של פריחת הכלכלה המצרית בסוף המאה שעברה, כאשר נפתחה תעלת סואץ, בשנת 1860. באותה תקופה היתה זרימה של בעלי יוזמה למדינה זו וכמובן גם היהודים הגיעו לשם.

סבא Giacomo Terracina נפטר בשנת 1929 ולא זכינו להכיר אותו. שמו ניתן כשם נוסף לדני.

הסבתא שלנו, ג'וליה לבית קונסולו, נולדה באלכסנדריה. היו לה סיפורים נאים על מעללי המשרת אחמד. סבתא ג'וליה היתה מורה כבר בגיל 16. היא היתה מאוד גאה בזה שהיתה בין המורות הראשונות באיטליה. היה שמור אצלה מאמר מהעתון אשר הודיע באירוניה כי ברשימה של 60 מורים שהוסמכו יש רק 3 מורות... [2]. בתור מורה היא לימדה בנות יותר גדולות ממנה. היא יצאה לפנסיה אחרי 37 שנות עבודה. אך בכך לא סיימה את עבודתה. בכל עת שחשה שנכדיה לא לומדים מספיק היא דאגה להשלמות. ביחוד היה לה חשוב ללמד את הכתיבה הנכונה. היא מתה בגיל 74 במחנה פוסולי, בזרועות הבת שלה. על שמה נקראת יעל, כספי, בתה של שולמית מרים קרצנר.

על משפחת טרצינה[]

(התקבל מאדריאנה)

להלן הסבר על התמונות

  1. יקרים, התצלום הזה היה בדברים של הדוד אלדו. אני חושב שהוא ניסח אותם כך. את הכתיבה יכול היה לעשות אותו או אחד האחרים שידע לעשות קליגרפיה, שמכיר אפילו את סבא.
  2. אז כפי שאתה יכול לראות, זו אחת החבילות שנשלחו לדוד ויטוריו כשהוא כלוא במלחמה הראשונה, באיזה קרב הוא נלקח בשבי אנו לא יודעים, אבל אולי באחת התבוסות הגדולות.
  3. את התמונות יכול היה היה לעשות הדוד פרננדו, בעוד זיה נינה פועלת להכין את החבילה עם אמה וזיו אלדו ילך ותקים אותה.
  4. הכל נחמד מאוד, במיוחד הלבוש היפה והשיער הארוך של אמך הצעירה מאוד. הכובע של אבי (בן 13-14) התחבר לראשונה לקיר ואז על ראשו. הסבא שכותב את המכתב והסבתא הדנה דברים שונים עם בתה. התסרוקת היפה של סבתא. הפטיש של סבא. כולם ביחד, בסדר !!!

אז זו הייתה משפחה נחמדה ... הערות אחרות? נשיקה גדולה,אדריאנה

להלן התמונות נסו "לשדך" בין התמונות לבין ההסברים לעיל

Img450 (1).jpg

לזכרה של הסבתא אשר לא נטשה את בתה[]

יוליה קונסלו טרצ'ינה ועל דרכה ממאריאנו קומנסה מחנה הריכוז בפוסולי באיטליה מאת: נכדה, שאול בן-תורה. נכתב לרגל הנחת אבן זכרון לבתה - אימא הי"ד - בכפר בינואר 2020
החלטתי לכתוב גם את הסיפור הזה לקראת טקס הנחת אבן הזכרון מול הבית בו אימא שלנו נעצרה (פרטים ראו בקישור לעיל). אני מניח שאתם מכירים את הסיפור. כתבתי את המקור באיטלקית כדי שהסופר פאול צ'אמפי יפיץ אותו ופאולו פוסתי היוזם של האירוע במריאנו קומנסה.
אני מתכונן לתרגם לעברית עוד שלושה סיפורים שכתבתי באיטלקית. תודה למשה לאודון ש עבר על מה שכתבתי ומצא כרגיל איך לשפר את העברית שלי

2515604240037576929 29151941417 o.jpg
I-terracina-1907 27669827355 o.jpg

Nostra nonna, Giulia Consolo Terracina Da Mariano Comense a Fossoli di Carpi
בשחר של אותו לילה נורא של 2 לדצמבר 1943, היום בו נעצרה אמא שלנו על ידי המשטרה האיטלקית, נסענו ברכבת למילנו, ללא מזוודות כדי לא לעורר חשדות, כל אחד מארבעת האחים, כל אחד בנפרד. נסענו ברכבת למילנו. על פי הנחיתו של אבא, היינו אמורים להיפגש בבית מרזח ברובע עני ומרוחק בעיר.
הסבתא שלנו לא הייתה אתנו. בת 75 ויותר, לא רצתה להיות לנטל עלינו. נודע לנו יותר מאוחר שהיא הסתתרה בביתה של גברת סקטיני, פשיסטית נאמנה למוסוליני אבל בת לב איטלקי חם ומתנגדת לגזרות של תורת הגזע. כאשר נודע לה שהבת שלה, אמא שלנו, הגיעה למחנה הריכוז בפוסולי באיטליה, היא נסעה אליה כדי להיות אתה.
נודע לנו שבמשך שלושה ימים התחננה בפני שומרי המחנה האיטלקים שיתנו לה להיכנס אליו. תנאי החיים במחנה הם קשים ביותר, הם הסבירו לה. היא התעקשה, הם הכניסו אותה והביאו אותה אל מנהל המחנה. נודע לנו שהמנהל הכיר אותה מיד. היא הייתה המחנכת שלו, אחד מתלמידיה. הוא עשה ככל יכולתו כדי לעזור לה. מצא עבורה חדר קטנטן וסיפק לה מזרון ושמיכות.
מאותו יום האם ובתה לא נפרדו לרגע אבל מצב בריאותה התדרדר מיום ליום. ב 5 לפברואר היא נפטרה בזרועות בתה. אישרו לה לוויה כדת וכדין על פי המנהג היהודי בבית הקברות המקומי.
(אחרי המלחמה, הבן שלה, הדוד פרננדו טרצ'ינה, הביא אותה למנוחת עולמים בבית העלמין היהודי וראנו שם היו קבורים בני המשפחה.

זה היה מזל שלה כי אחרי ימים אחדים, הס.ס. הנאצי השתלט על המחנה וב-22 לפברואר כל יהודי המחנה נשלחו בתנאים מחפירים וקרונות משא חתומים, למחנה הריכוז והמוות של אושוויץ. כמעט כל האומללים נרצחו עם בואם למחנה. כך גם אמא שלנו.
על קורות הימים האחרונים במחנה ועל תנאי הנסיעה ברכבת, נודע לנו מפי אחד מנוסעיה ששרד, פרימו לוי. הוא הנציח אותם בספרו הזהו אדם הוא

תהיה זכרם ונשמתם של אמא, של הסבתא שלנו וכל הקורבנות שנרצחו איתן, צרורים בצרור החיים.

אימא בצעירותה[]

(כתב בנה,שאול בן-תורה)

מפת יוון העתיקה - ציור בית ספר של אימא - חנה מרים טראצ'ינה הי"ד

משפחת טראצ'ינה 1907 מימין לשמאל אימא , סבתא ג'יוליה, סבא ג'יאקומו, דוד פרננדו דוד ויטוריו. היושב הוא דוד אלדו.

תמונת המחזור של בית הספר להוראה ברומא. אנה טרצ'ינה עומדת במרכז הצילום ראו את החץ

אימא ואבא עומדים במרכז התמונה ביום חתונתם 20.12.1927. מסביבם כל משפחת טרצ'ינה. לימינם הדודים ויטוריו ופרננדו, לשמאלם דוד אלדו. היושבים הם סבא ג'יאקומו וסבתא ג'יוליה.

מעט אנחנו יודעים על ילדותה. ידענו שנולדה ברומא, ביום 6 באוגוסט 1900, למשפחת טראצ`ינה (Terracina ) בין שני אחיה הבוגרים, ויטוריו ופרננדו - בעלי הטמפרמנט הסוער ואחיה הקטן, רגוע יותר - אלדו. מימי לימודיה נותרה לנו רק מפת יוון עתיקה שאימא ציירה, הייתה יד טובה! אימא ניגנה היטב בפסנתר ואמנם היא נהגה לנגן לנו, יצירות קלאסיות קלות ושירי עם. היא ניסתה ללא הצלחה שגם אנחנו נלמד לנגן, אבל המורה שהוזמנה לביתנו נאלצה לשכנע אותה כי אולי נכדיה ידעו לנגן, ילדיה – לא.

בדומה לאימה, גם אימא בחרה במקצוע ההוראה. ללא כל מודעות מכוונת, רבים מבני המשפחה, הלכו והולכים באותה דרך…גם היום. היא למדה בבית ספר להוראה ועם תום לימודיה השתלבה בצוות המייסד של בית הספר העממי – ע"ש ויטוריו פולאקו, שנוסד ברומא - בשנת 1925, כבית ספר יהודי ראשון מחוץ לחומות הגטו, משלב בחינוכו ערכים של תרבות איטליה, נאמנות לחוקי המדינה וערכי יהדות.

בת 27, נישאה לאבא וכבר כתבתי על כך. אימא הייתה דמות מרכזית במשפחתה , מלכדת ומפשרת בין אחיה החכמים ועקשנים, לבין אמה הכריזמאטית עסקה שנים רבות בהוראה ובחינוך. אני מניח כי גם במשפחתה החדשה, משפחת ונטורה, היה לה תפקיד מפתח באיזון בין שאיפות ויכולת, בין חלומות ומציאות. בנועם הליכותיה, היא עיצבה, את אורח החיים במשפחה.

ברצון אימא הייתה מצטטת את אם האחים גראקים ברומא העתיקה ואומרת כי "ילדיה הם כעדיים לה" ואומנם היא טיפלה בנו במסירות של אם גם יהודיה וגם איטלקייה, צירוף מאוד מומלץ בעיני. יש לי כמה הבזקי זיכרון על דרכי החינוך שלה.

אני משוכנע שהעדר כל כלי משחק מלחמה בבית, לא חיילי עופרת ולא כל כלי דמוי נשק, לא היה מקרי. ההנחיה המפורשת להתרחק מהתקהלויות, ביטאה את רצונה שנתרחק מכל סוג של אלימות או של התנהגות של עדר. נימוסי השולחן היו חשובים לה, "איך תדע להתנהג, אם תוזמן לארוחה אצל זה או זה?". לפי מיטב זכרוני, היא לא הספיקה להשלים את המלאכה בתחום זה. כסף וקניות לא היו נושא לשיחה, בודאי לא בנוכחות ילדים. קונים את הנחוץ, מתלבשים בצניעות, כמו שצריך, Comme il faut"", כפי שנאמר. לא פונקנו בכמויות של משחקים "טיפשים", או של ממתקים. ביצי שוקולד של פסחא או מעשה מאפה של חגי הנוצרים, היו מחוץ לתחום – כמובן.

ההליכה לקולנוע היה אירוע נדיר, לאופרה - הלכנו פעמים בודדות. גלידה ברחוב, כן. לפעמים אפילו בבית קפה. מידי פעם אימא הייתה לוקחת אותי לשוק הירקות והדגים, השוק המקורה של לידו די ונציה, נקי ומסודר – חגיגה של מראות וריחות.

אימא לימדה אותי פרק בבחירת ירקות ודגים, כשרים וטריים. כמו אמא הייתי נהנה מן ההמולה. בעלי הדוכנים היו נהנים מניסיונה לדבר בעגה ונציאנית. "כדי שלא יחשבו שאני מין גבירה שאפשר לסדר אותה בקלות" – הייתה מתרצת, כי הרי הקפידה מאוד על כך ששפת הדיבור שלנו תהייה תמיד נקייה מכל רבב של עגה מקומית.


סטירות לחי או מכות על הישבן? אין ספק שקיבלתי את מנת חלקי, אבל אלה שקיבלתי מאימא נמחקו עם הזמן... ההורים כעסו עלי, בדרך כלל על המריבות ביני לבין מרים, אחותי. לרוב הייתי הצודק, לפי הערכתי, אבל תגובותיי היו תמיד טעונות כעס ומוגזמות. אם לא יכולתי להגיב בדרך אחרת, הייתי מסתגר בשתיקה רועמת ובעיבוי שפתיים - משתחרר מהבעת הפנים הזועפת, רק אחרי שידולים ודברי הרגעה של אימא.

בתכונותיה הטובות, כציר מרכזי במשפחה, קובעת הליכות חיים בבית, אני מוצא הרבה קווי אופי דומים לאלה של יערה, אשתי. אני בטוח שזה לא מקרה. כמוה יערה משתדלת למתן תגובות אימפולסיביות שלי, כמוה היא מתלוננת על שמיעתי הסלקטיבית, כמוה היא כועסת אם אני פושט בגדים וזורק אותם לכל עבר, כמוה היא רוטנת אם אני שקוע מדי בקריאת עיתון או ספר…, דומה לה במבנה גופה ואפילו במספר ילדיה… אכן, אדם מוצא את בת זוגתו כדמות אימו – כך אומרים…

השמירה על הכשרות בבית הייתה, נוסף על מהותה, הייתה מנוף לאסטטיקה של עריכת השולחן. היו מערכות כלים נפרדות לבשר ולחלב – כמובן, אבל גם כלים מהודרים במיוחד לפסח ואף מערכת נוספת מיועדת ליום שבת, עדינה ומעוטרת בפס דק של ציפוי זהב. הדלקת הנרות בערב שבת, היה טכס פיוטי שהצליחה להוריש לבתה, מרים – שולה, ודרכה לנכדותיה, חנל`ה ויעל. אותה תנועת ידיים, אותה הבעת פנים…

עיין ערך מורחב: הזמנה לשבת

על ערך השבת בעיניה, אפשר לדעת מעיון בתעתיק של הרצאה שהיא נשאה, בפני חוג של נשים במועדון "א.ד.א.י"., ה"ויצ`ו" של איטליה. חייבים להבין את הרקע להרצאה ולדעת כי כוונה לקבוצת נשים, שהשתלבה היטב בתרבות, בכלכלה ובחברה האיטלקית. סכנת ההתבוללות הייתה מוחשית מאוד. אימא התריעה כנגד נשואי התערובת "הקורעים קרעים בלתי הפיכים, בחברה היהודית ומדללת כוחותיה", כנגד "העדר רגש של הזדהות עם העם היהודי, לעוינות מופגנת כלפיו – כעין אנטישמיות יהודית". היא הזהירה בפני התופעה הרווקות ההולכת ומתרחבת, מפני שצעירים רבים מצד אחד לא מוכנים לנשואי תערובת ומצד שני לא מוכנים להיעזר בשידוך. "החיים עבורם הופכים ליבשים ורדודים"- היא טענה. "רק חינוך יהודי יכול לגרום לשיפור המצב – היא המשיכה - והדרך הטובה ביותר כדי להגשים דרך חינוך כזאת, היא שמירה על השבת". זכור לי אירוע מיוחד . ימים אחדים לפני עזיבתנו את ונציה בדרכנו לרומא, אימא לקחה אותנו לכיכר סן מרקו לארמון הדוג'ה וונציה. "לא יתכן שלא תבקרו ממתחם מיוחד זה " היא אמרה. עברנו יחד את אולמות הארמון, את החצרות, את גשר הדמעות... הייתי בן 8 בלבד אבל אני זוכר עד היום את הסבריה.

יש לי חשש שציירתי דמות של אישה חסודה ומסוגרת. חס וחלילה. יהדותה הייתה שורשית אבל רחוקה מכל שמץ של קנאות. ללא נישוק של תשמישי קודש, ללא בילוי זמן יקר בשינון תפילות או פרקי תהילים. יהדות על פי אמות המידה של צדק אוניברסאלי של נביאי ישראל – כן. התנשאות, צרות אופק ושמרנות – בשום אופן לא.

הייתה לה האמונה עמוקה ומוחלטת באלוהים ועל תפקידו כשומר על עם ישראל ועל משפחתה, אמונת שלא פגעה בהתנהגותה בחיי יומיום . להיות יהודי בבית ואדם ביחס לעולם, היה העיקרון שלה, שכיח באירופה באתם הזמנים. אמונה זאת תבוא לידי ביטוי מרגש, במכתביה ממחנה הריכוז בפוסולי, בימי השואה הנוראיים.

אני מניח שבמיוחד אחרי שבגלל הגזרות של חוקי הגזע שהטילו את מלוא הכובד של ניהול משק הבית וגידול הילדים , אימא סבלה מעיפות וכאבים פה ושם. עובדה היא שהיא פיללה לרגע שאיש מדע כל שהוא, ימציא את מכשיר הדולורימטר (dolorimetro) למדידת עוצמת כאבים, או הסטנקינומטר (stanchinometro) למדידת מידת העיפות. שני המכשירים היו צריכים, לפי דעתה, לשים קץ לשיחות אין סופיות בין קרובים או ידידים, על כאבים ועייפות. או אולי רצתה לומר להם, שגם לה יש בעיות, אבל לא תיכנס איתם לתחרות.

דמות אידיאלית, אמא שלי? בטח לא, אבל הזמן וגורלה הטרגי עצבו כך את דמותה. בדצמבר 1944 נעצרה, נשלחה לאושוויץ ושם נרצחה, בהיותה בת ארבעים וחמש בלבד! על כך עוד אכתוב בנפרד.

גלריה תמונות[]

באתרי נופש[]

יש לנו אוסף של תמונות עם אימא באתרי הנופש השונים. שם היה זמן לתמונות:



בימי המלחמה[]

בניין המשטרה בMariano Comense אליו אימא וסבתא נלקחו בשנת 1944 - נשאר ללא שינוי מאז 1943 ועד 2006

במחנה הריכוז פוסולי[]

תמונת המחנה

כריכת הפרוספקט של עירית קארפי

אימא נלקחה למחנה הריכוז פוסולי. מחנה, אשר הוקם בכפר פוסולי במחוז אמיליה-רומאניה, בקרבת העיר מודנה. תחילה, במאי 1942, היה מחנה לשבויי מלחמה, בדצמבר 1943 היה למחנה ריכוז ליהודים והחל ממאי 1944 הגיעו אליו גם מתנגדים פוליטיים. באוגוסט 1944 הו נסגר, כאשר הצבא הגרמני נסוג מאיטליה. עברו דרכו 5,000 אסירים, בינהם כ-2,500 יהודיים (36% מיהודי איטליה שנספו בשואה אשר נשלחו בארבע שיירות לאושוויץ. המחנה נמצא קרוב לצומת הרכבות בעיר מודנה, סמוך לעיירה קארפי אשר פוסולי מהווה כפר בתחומה.

בעיר קארפי מצוי מוזיאון לזכר המגורשים על רקע גזעי או פוליטי המהווה אתר זכרון הקשור למחנה. המחנה עצמו נותר כביום נטישתו. היו ניסיונות להקים בו מוסדות, כולל להנצחת השואה אך עדין הוא בשממנו ומנציח את המצב שהיה קיים בשנת 1944.

הווי המחנה[]

האסירים במחנה פוסולי חיו באוטונומיה. שומרי המחנה היו ברוב התקופה איטלקים. לאחר הכיבוש הגרמני של איטליה, הניהול עבר לידי האס אס. עם זאת נשמרה המסגרת העצמאית של המחנה. מעטים היו המקרים בהם אסירים במחנה נענשו. ניתן היה לשלוח מכתבים למחנה לפי הכתובת המקורית של המחנה: "מחנה השבויים 73" קארפי. עם זאת במשלוח המכתבים הונהגה זהירות על מנת לא לחשוף את כתובות היהודים שהצליחו להמלט, וכך חלק מן המכתבים הגיעו ליעדם רק אחרי המלחמה. כומר מקארפי הסמוכה ביקר במחנה באופן שוטף והביא את הדואר, כולל חבילות, ונטל מכתבים חזרה.

אסירי המחנה לא נדרשו לעבוד, אלה רק בעבודת המטבח והניקיון. במחנה היו בית ספר ובית כנסת. התפילות בבית הכנסת היו מוקד חשוב לציבור היהודי, אשר חלקו היה רחוק מהדת. בשבתות נהגו לעשות "מי שברך" לשלומם של בני המשפחות שנותרו מחוץ למחנה . אסירי המחנה נזקקו לממון על מנת להשלים את מזונם, לרכוש בגדים ושאר חפצים. הדואר שעמד לרשות האסירים שימש להעברת הכספים למחנה.

מאמץ רב הושקע במכתבים על מנת לבקש מקרובי המשפחה לא לבוא לביקורים. אלה שבאו, עקב געגועים, הצטרפו לאסירי המחנה. היו שבחרו בדרך זו בדעה צלולה.

על מידת העצמאות תעיד העובדה כי הסבתא שלנו, שנפטרה במחנה בשל מחלה הובאה לקבורה בבית הקברות היהודי בעיר הסמוכה.‏ וכך כתבה לנו אימא מפוסולי:‏‏‏ "זכתה לכך שנעשו לה טקסי-הלוויה-וקבורה. ועשו בשבילה כל מה שניתן. הבאנו אותה ל-Carpi. בשבת נאמרה תפילת "אשכבה". נאמר "קדיש" בכול ערב. יש כאן רבנים."‏

הגירוש לגרמניה[]

הדרך בין המחנה לבין תחנת הרכבת לפוסולי

אסירי המחנה נשלחו לשלושה מחנות בגרמניה: היהודים לאושוויץ הלא-יהודים הופרדו: הגברים למחנה הריכוז בוכנוואלד והנשים למחנה ריכוז ראוונסבריק שהיה מיועד לנשים. המגורשים נשלחו לגרמניה ברכבות להובלת בהמות דרך מעבר ברנירו (Passo del Brennero).

להלן פרטים על השיירה שבה אימא נשלחה לאושוויץ, כפי שהופיעו ברישומים:
‏‏[3]

  1. משלוח 08 יצא ממחנה פוסולי ביום 22 בפברואר 1944 הגיע לאושוויץ ביום 26 בפברואר 1944
  2. סימול המשלוח היה: RSHA.
  3. מספר הרישום על היד: גברים: 174471-174565 ונשים: 75669-75697
  4. מספר האנשים במשלוח 489: הושמדו 466 ונותרו בחיים 23, בהם הסופר היהודי-איטלקי פרימו לוי

‏‏[4]

פרימו לוי בפוסולי[]

פרימו לוי מתאר בספרו "הזהו אדם" את הרגשותיו במחנה פוסולי ובעת הנסיעה ברכבת

Cquote2.svg זה היה מחנה ריכוז גדול, שנועד לקלוט שבויי מלחמה אנגליים ואמריקאיים אך קלט גם אנשים שלא היו רצויים לממשלת הרפובליקה הפשיסטית הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית שעתה זה נוסדה.

הגעתי למחנה (פוסולי) בסוף ינואר 1944, היו משפחות יהודיות שלמות שנפלו לידי הנאצים או הפשיסטים משום שלא נשמרו על נפשם או משום שמישהו הלשין עליהן. אך היו גם כאלה שהסגירו עצמם מתוך יאוש, מאסו בחיי חיה נרדפת או שלא רצו להפרד מבני משפחתם שנתפסו קודם לכם. היו גם כאלה שהגיעו משום שהגיעו לפת לחם.
ב-20 פברואר הודיעו לנו להיכון לנסיעה של 5 עד 10 ימים. על כולם היה להצטרף לנסיעה, גם הקשישים והחולים. יצאנו ליעד לא נודע. ידענו מה הפירוש של "להתכונן לנסיעה". מסורת היא לנהוג בנידונים למוות בטקסיות חגיגית. מעניקים לו להתבודד, מעניקים לו נחמה וסעד רוחני. שלא יחוש בשנאה או ברירות לב - אלא בכורח הנסיבות - שיחוש שעם מתן העונש מחלו לו על מעשיו הרעים.
כל אחד נפרד מהחיים לפי דרכו: אחדים התפללו, אחרים שתו לשכרה ןאחרים היקהו את חושיהם בתאוות הבשרים. הכינו את המזון לדרך, רחצו את הילדים והכינו את המזוודות. האם אתם לא הייתם נוהגים כך אילו ידעתם כח מחר ימיתו אתכם עם ילדיכם
הבוקר הגיע, כאלו השמש הייתה בעלת הברית של צוררנו הנחושים בדעתם להשמידנו. הגרמני שאל Wieviel Stuck (כמה חתיכות) - התשובה הייתה 650 "פריטים". בתחנת הרכבת בקארפי קבלנו מכות ראשונות ועלינו על 12 קרונות. היינו 45 איש בקרון: נשים, גברים וילדים לחוצים ללא רחמים כמו סרדינים. היו איתנו שתי אימאות צעירות שהניקו את ילדיהן והתחננו למים. הכל במסע אל האין סוף, במסע אל הריק, מטה, אל תהום התחתית. הפעם אנחנו בדרך.
מעטים בני האדם המסוגלים ללכת אל מותם בכבוד. מעטים יודעים לשתוק ולא להפריע את מנוחת הזולת. השינה הטרופה הופרעה לעיתים קרובות בריב קולני על דברים של מה בכך: בקללות, בבעיטות ובמכות אגרופים שהוטחו כהגנה בלא אבחנה כהגנה מפני טרדה או מגע בלתי נמנע. לאור הנר, התעלה על הרצפה, צל אדם חסר צורה וכאוב, גונח, מתעוות פתאום ומפסיק לנוע בשל תשישיות.
מהחלון ראינו שמות כמו מעבר ברנר, שמות ערים אוסטריות, צ'כיות ובסוף פולניות. הרכבת חנתה, הדלת נפתחה בשאון, בחלל החשוך הדהדו פקודות בשפה זרה. כנביחות הברבריות הנשמעות מפי הגרמנים כשהם מצווים. חקרו את היורדים, הגברים הכשרים לעבודה הלכו לכיוון אחד והנשים, הילדים וזקנים ...

Cquote1.svg

הגלויה האחרונה[]

גלויה אחרונה מאימא - נזרקה במעבר ברנינו מהרכבת

המכתב האחרון של אימא - תחנת הרכבת ליד הגבול האיטלקי 1.השליט היצוגי גם במשטר הפשיסטי. 2. חותמת הדואר Bolzano - Ponte Gardena 22.2.44 3. הערה בכתב יד: בבקשה נא לשים בתיבת הדואר 4. שם וכתובת נכונים. (כך זה מופיע רק בגלויה זו על מנת להבטיח את קבלתה) 5. יקירי, הבריאות טובה מאוד 6. המורל גבוה. נתראה במהרה. 7. הרבה נשיקות לכולם 8. אליכם מלוא מחשבותי 9. נינה 10 . כתובת פיקטיבית על מנת לעורר אימון בלב מוצא הגלויה כדי שיניח אותה בתיבת הדואר

האתר היום[]

המחנה היום

מצבו הנוכחי של המחנה הוא כמעט כמו שהיה בשנת 1944. נשארו הקירות של המבנים ותשתית הבניינים. בשנת 1984 התקבל חוק מיוחד אשר קבע ששטח המחנה ימסר חינם לבעלות עיריית קארפי, אחרי שבשנת 1973 נפתח בקארפי המוזיאון לזכר המגורשים על רקע גזעי או פוליטי. בשנת 1996 הטיפול בהנצחה עבר לידי "מורשת פוסולי" (Fondazione Fossoli). בשנת 1998 הארגון זכה להכרה רישמית. הארגון ערך טקסי זכרון ביום הזיכרון לשואה המקובל באיטליה 26 -28 בינואר, המועד בו היה גירוש יהדות רומא.

האתר אינו ערוך לביקורים. יחד עם זאת, "מורשת פוסולי" פתחה את חלקו לקהל במועדים קבועים מראש.

מראות המחנה[]

גורלה בשואה[]

גלויה_אחרונה_שהושלכה_מרכבת

גלויה אחרונה שהושלכה מרכבת

יקרים מאוד שלי, המורל שלי גבוה מאוד. נתראה בקרוב. נשיקות רבות לכולכם. לכם כל מחשבותיי. נינה אלו היו המילים האחרונות שכתבה אנה ונטורה לבעלה לואיג'ו ולילדיהם מרים, שאול, דניאל ועמנואל, על גבי גלויה שנזרקה מהרכבת בה נשלחה לאושוויץ ממחנה הריכוז פוסולי די קרפי באיטליה .

http://www.yadvashem.org/he/gathering-fragments/stories/torn-families/ventura

סרטי אנימציה - פרוייקט משותף בין בית הספר המרכזי להוראת השואה ביד ושם למכללה טכנולוגית חולון HIT.]]
התצלום של אנה ונטורה עם ארבעת ילדיה, ששלחה לבעלה לואיג'י בפריס בשנת 1940. מימין - דניאל, מרים, שאול, עמנואל
ההקדשה שכתבה אנה בגב התצלום: "המשפחה הקדושה"
אנה ולואיג'י ונטורה בירח דבש, 1921
סבתא ג'וליה (אמה של אנה) עם נכדיה שאול ומרים, כיכר סן מרקו 1935. ג'וליה הצטרפה מרצונה לבתה אנה במחנה פוסולי די קארפי ונפטרה שם
מצבה על קברו של לואיג'י ונטורה בפיזה. על המצבה מונצחת גם אשתו אנה שנרצחה באושוויץ
גלויה ששלחה אנה רגע לפני יציאתה מהמחנה בדרך לאושוויץ
תעודת זהות של שאול ונטורה מה-9/2/44. בחלק הכהה מימין ניתן להבחין בסימני המחיקה שביצע אביו בכדי להעלים את מוצאו היהודי של שאול
"המשפחה הקדושה" כך כתבה אנה ונטורה מאחורי התמונה בה היא מצולמת עם ארבעת ילדיה מרים, שאול, דניאל ועמנואל. את התצלום שלחה אנה לבעלה לואיג'י, ששהה באותה תקופה בפריז.
ארבע שנים מאוחר יותר, ממחנה הריכוז פוסולי די קארפי, בו נעצרו יהודים איטלקים לפני שילוחם לאושוויץ, כתבה אנה לבעלה ולילדיה שנותרו במילנו:

מסמך הצלב האדום מתוך ארכיב גרמני על גורלה בשואה - הדיווח הוא כנראה מקהילת יהודי מילאנו

קריאת מכתביה של אמא ממחנה הריכוז היו עבורי תמיד חוויה מסעירה ומרגשת. כל משפט מחזיר אותי אל אותה תקופה טרגית. תקופה המעלה שוב את דמותה הנהדרת, כפי שבאה לידי ביטוי דרך מכתביה. אלה מגלים ברמז את אישיותה החזקה, אמונתה ואת אופיה האופטימי על-אף סימני האסון, ההולך והמתרחש סביבה - סמל של אומץ וגבורה שכל מטרתה הוא לעודד אותנו ולתת לנו תקוה להפגש אחרי המלחמה, כולנו, בריאים ושלמים. היא מבקשת שנשמור על עצתמנו, נבטח באלוקים ונצא מהתקופה הזאת מחוזקים.

קבלתי על עצמי את החובה להוסיף דברי פתיחה אשר בלעדיהן יקשה על הקורא להבין את הרקע לכתיבתם.

איטליה, 8 בספטמבר 1943, הממשלה האיטלקית חתמה על הסכם שביתת נשק עם בעלות-הברית והצבא הגרמני מגיב בכיבוש צפון ומרכז איטליה היהודים, 40.000 בקרוב, נחשפו בין רגע למנגנון ההשמדה הנאצי. משפחתנו, כמו כולם, לא ידעה דבר על צעדי הגרמנים באירופה בכלל ובמזרח אירופה בפרט. המשכנו את חיינו בכפר קטן ליד מילאנו, Marriano Commense , המוזכר במכתבים של אימא. אליו עברנו ממילאנו לאחר ההפצצות המסיביות של בעלות-הברית על העיר התעשייתית הגדולה באיטליה.

בראשית דצמבר 1944 הממשלה החדשה הוציאה צו המורה על כל יהודי להתייצב בתחנת המשטרה על מנת להיעצר. היה זה צעד ראשון בדרך לישום המדיניות החדשה. משפחתנו נמלטה מהדירה שבה התגוררנו - בית משפחת קאפליני. (משפחה שאימא מזכירה במכתביה) והסתתרנו בבית מכרים בצד השני של הרחוב. משפחתנו מנתה אז שבע נפשות. אבא - לואיג'י או ג'יג'י כמו ממוזכר במכתבים, אימא - אנה, ארבע בנים: מרים (לימים נוסף לה השם שולמית) - בת 16 , שאול - בן 14 , דניאל - בן 8, עמנואל - בן 5 וסבתא ג'וליה - בת 76.

לרוע המזל הסבתא נתקפה בכאבים ואימא החליטה להגיח מהבית בו הסתתרנו ולגשת לבתנו הקבוע הוא בית קאפלינו על מנת לקחת משם את התרופות הנחוצות. יד המקרה או הלשנה ? לעולם לא נדע. על כל פנים ברגע שהיא נכנסה אל הבית שוטרי המשטרה המקומית אסרו אותה ולקחו אותה לתחנה.

הסבתא שלנו, ג'וליה לבית קונסולו, נשארה איתנו, אך לזמן קצר בלבד. היא היתה אישה חזקה, אשר חינכה מאות תלמידים על ערכים של נאמנות לאיטליה מולדתה. עולמה נחרב עליה כאשר פורסם הצו הדורש מן היהודים למסור את עצמם למחנה המעצר. היא לא יכלה לסבול את המחשבה כי בתה נאסרה תוך כדי נסיון להביא לה תרופות. אחרי ימים של יסורים היא צטרפה לבתה במחנה פוסולי. שם היא נפטרה בזרועות בתה ב5- פברואר 1944. כך ניצלה מחרפת ההגליה וממות היסורים בתא הגזים. יהי זכרה ברוך !

הסבתא מגלה כי אחד האיטלקים ממפקדי המחנה היה מתלמידיה וכך היא זוכה ליחס טוב. לאחר המלחמה נודע לנו, מאסיר במחנה, הסופר פרימו לוי, אשר זכרונותיו מהמחנה מובאים בנספח, כי אימא עזרה לרבים. היא היתה גאה שהיא לא נכנעת ללחצים של החוקרים ולא מגלה היכן התחבאנו.

הצלחנו להתכתב עם אימא במשך ימי שהותה במחנה הריכוז. אנחנו היינו שולחים מכתבים ממקומות שונים כדי שהמשטרה לא תעלה על עקבותנו. היא כתבה אל מריאתה ברטלי, המשרתת הנאמנה של המשפחה במשך עשרות שנים, או אל אטיליו מנוצ'י, ידיד משפחה שהתגורר בפיזה. היא לא רצתה להכאיב לנו ולכן תארה בפנינו מצב קשה אבל נסבל. בקשותיה המעטות היו מעט בגדים, קצת כסף להוצאות קטנות, כסף לביצוע "סידורים" ואת ספר התפילה האהוב עליה עם תרגום באיטלקית.

היא דאגה מאוד על גורלנו. היא ביקשה כל הזמן שלא נסתכן.

ב-22 בפברואר 1944 הס.ס נטל את הפיקוד הישיר על המחנה והיא נשלחה יחד עם 600 יהודים אל מחנה המוות באושוויץ. על פי עדויות שונות היא נרצחה שם בתא גזים, ביום הגיעה לשם, ב- 26לפברואר 1944, אחרי מסע של ארבעה ימי נסיעה בקרון המיועד לבקר, תוך כדי סבל ותנאים בלתי אנושיים.

בדרך אל הגבול הגרמני, ליד הכפר קסטנזו ופעם שניה ליד פונטה-גרנדה היא הצליחה לזרוק שתי גלויות דואר, קורעות לב, בנסיונה להרגיע אותנו ולרומם את רוחנו ולתת לנו אמונה ותקוה עד לרגע האחרון.

כומר מהעיר קרפי, ליד פוסולי כתב לנו במרץ כי אימא עברה "למקום בלתי ידוע".

איש לא ידע לתאר את השפלתה, את כאביה ואת יסוריה.

יהיו מכתבים אלה עדות תמיד על ימיה האחרונים.

שאול ראו ערך מורחב:מכתבים מאימא

ראו גם[]

קישורים חיצוניים[]

הערות שוליים[]

  1. סותר את המסורות האחרות ואין לי הסבר לכך
  2. עד השנים האלה, תפקיד המורה בבתי הספר הממלכתיים היה שמור לגברים בלבד
  3. ‏לפי ספר הזיכרון של ד"ר ליליאן פיצ'וטה פרג'יון‏
  4. ‏קיים הבדל בין מספר המגורשים המופיע במסמך הרישמי לבין הציטוט מטה מפי פרימו לוי‏
Advertisement