|
|
|
|
מבט מקרוב |
מבט מעל |
לפי ההשערה שארץ גושן" היא Faiyom - ראו מטה
ארץ גושן משוער - ויקישיתוף
ארץ גושן מוגדרת בפרשת ויגש שבספר בראשית כחבל הארץ אשר אליו יוסף הצדיק מזמין את יעקב אבינו וכך הוא מציע לו]:"וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ-גּשֶׁן וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ וְצֹאנְךָ וּבְקָרְךָ וְכָל-אֲשֶׁר-לָךְ" ספר בראשית, מ"ה,י'). יצויין כי ההזמנה כוללת את הצאן והבקר שהיחס של המצרים אליהם שונה מיחסם של בני יעקב ולכן חשובה הישיבה הנפרדת שלהם בארץ מצרים. בהמשך מוגדרת הנחלה:"וְאֶתְּנָה לָכֶם אֶת-טוּב אֶרֶץ מִצְרַיִם" (כ"ז) - דהיינו אחד האזורים המשובחים שבמצרים. גם פרעה מלך מצרים מסכים:"אֶרֶץ מִצְרַיִם לְפָנֶיךָ הִוא בְּמֵיטַב הָאָרֶץ הוֹשֵׁב אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אַחֶיךָ יֵשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גּשֶׁן" וכן מוסיף בקשה:" וְאִם-יָדַעְתָּ וְיֶשׁ-בָּם אַנְשֵׁי-חַיִל וְשַׂמְתָּם שָׂרֵי מִקְנֶה עַל-אֲשֶׁר-לִי" (מ"ז,ו') - אם הם רועי צאן מקצועיים שייטפלו גם בעדר שלי. מיקומה של ארץ גושן מצויין בהמשך:"וַיִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזָּה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּמֵיטַב הָאָרֶץ בְּאֶרֶץ רַעְמְסֵס"(י"א). והכתוב מסכם:וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד (כ"ז).
היכן גרו בני ישראל[]
לפי הכתובים נראה שבני ישראל התגוררו בקרבת המצרים ולכן ארץ גושן הייתה קרובה למרכזי הערים. שכן, בת-פרעה יצאה ליאור ושם היא מצאה את הילד העברי. שמכאן יש להסיק שמגורי משה היו בסמוך לבית פרעה. גם העובדה שנשי בני ישראל שאלו משכנותיהן כלי כסף וזהב, כלומר הן דרו בקרבת משכנות המצרים.
מנשה הראל מסביר כי לדעתו בני ישראל לא היו רק כפריים: רועי צאן ועובדי אדמה אלא גם בעלי מקצוע עירוניים: בנאיים שהרי הם בנו לפרעה את פיתום ואת רעמסס כערי מסכנות. ובנוסף לכך הכירו גם את עבודות: המתכת, האריג והעץ - כנדרש לבניית המשכן.
הוא מקבל את דעתו של החוקר ברטלט שארץ גושן חייבת להיות בקרבת מקום מושב יוסף [1], דהיינו בצוען - טאניס בירת ההיקסוס בדרך לארץ כנען, בחבל פורה מאד ובמרחק קצר מהמדבר המזרחי.לדעת רוב החוקרים הארכיאולוגים, היתה הבירה רעמסס בצפון-מזרה הדלתה וארץ גושן צריכה להיות קרובה אליה. לפיכך יכול מקום ארץ גושן להיות בקצה אחת הדרכים הבאות : "דרך ארץ פלשתים", "דרך שור" או "דרך המדבר ים סוף", דהיינו בצפון-מזרח הדלתה במזרחה, או בדרום-מזרחה.
הראל קושר גם את מיקום ארץ גושן עם נקודת יציאת מצרים ומסכם:"אם נקבל את דעת הארכיאולוגים שגילו תילים וחורבות עתיקות בואדי תומילאת ונסכים אף עם דעת החוקר טרומבול , המציין שמפרשי המקרא, המונומנטים המצריים והוכחות הסטוויות מעידים, שמקום ארץ גושן הוא בואדי תומילאת ונאשר גם את מסקנותינו בעניין מקום ארץ גושן, הרי מן הדין להגיע להכרעה שים-סוף צריך להיות לא רחוק מארץ גושן, משמע שים סוף צריך להיות, בקצה המזרחי שלואדי תומילאת, דהיינו בתחום מדבר שור ו"דרך שור".
עמק פאיום כארץ גושן[]
עמק פאיוס המקור:ויקישיתוף
זאב ח' ארליך (ז'אבו) במדורו "ארץ מקרא" בשבועון "מקור ראשון" במאמר ארץ גושן בעמק פאיום מציג בשם בעל ההצעה ר' דניאל משה לוי (גולדמן), המובאת בספרו 'מקרא וארכיאולוגיה' הצעה אלטרנטיבית. לדעתו ארץ גושן היא ב"עמק פאיום" - "בלב המדבר שממערב לנילוס, כ-100 ק"מ מדרום לקהיר, נמצא שקע גדול הנקרא 'שקע פאיום'. שקע זה מפורסם באדמתו הפוריה, בכרמיו ובפרדסיו, ובעיקר בצמחי הבושם השונים הגדלים בו, "מיטב הארץ". אל שקע זה, המצוי, כאמור, בלב המדבר, מגיעה תעלת-מים היוצאת מאפיק הנילוס, ומספקת את מימיו, הנאגמים באגם גדול. התעלה נקראת בשם: 'בחר יוסף', כלומר, 'ים-יוסף' או 'נהר יוסף'." וזאת במקום הזיהוי המקובל, בצפון-מזרחה של מצרים, במזרח הדלתה של הנילוס.
הוא מביא לכך נימוקים אחדים:
- כתוב כי יוסף עולה לארץ גושן ועולה למקום מושב פרעה - לארץ גושן בהצעה המקורית אין לעלות ואין לרדת.
- המחוז מכונה TA-SHE והוא לא כלול ב-42 המחוזות הקדומים של מצרים.
- בשקע מצאו אלפי קברים של עם שהיה שונה "מתכלית השינוי מן המצרים". הוא חי בנפרד, שמר על מנהגיו ונעלם".
- התגלו גם פפירוסים "פפירוס ייסורי איפובאר" המתארים את אירועים הדומים למה שקרה בעת יציאת מצרים וכן את ארץ גושן, אם כי התיארוך המשוער שלהם הוא 600 שנה לפני יציאת מצרים !
על "ארץ גושן"[]
מאת: ד"ר משה רענן, מרצה במכללות 'הרצוג' ו'ירושלים לבנות' פורסם ב"שבת בשבתו" לשבת פרשת ויגש תשע"ד
"וַאֲמַרְתֶּם אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד עַתָּה גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבֹתֵינוּ
בַּעֲבוּר תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן" (מו,לד)
.
(ברשות המחבר ומכון צומת)
איתור מקומה של ארץ גושן היה נושא שמשך עניין מחקרי רב ועדיין לא הגיע לפתרון מוסכם. הפרשות שלפנינו מספקות כמה רמזים אשר אחד מהם נמצא בפסוק שבו פתחנו. על פי פסוק זה ארץ גושן היא חבל ארץ מתאים לרעיית מקנה צאן. מאידך גיסא מהמשך הפרשה משתמע שהיא גם ראויה לעיבוד חקלאי אינטנסיבי וכפי שאמר פרעה: "... בְּמֵיטַב הָאָרֶץ הוֹשֵׁב אֶת אָבִיךָ וְאֶת אַחֶיךָ יֵשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן" (מז,ו). על מנת שנוכל לדעת מהם מאפייני ארץ מקנה שכדוגמתה נוכל לחפש במצרים נפתח בהיכרות עם חבל ארץ מקביל בארץ ישראל.
כבשים מחברון - מפתח לאיתור אזורי מרעה טובים הוא איכות הצאן הגדל בהם ובארץ ישראל היו אלה כבשי חברון. הם היו ידועים כמשובחים ביותר ולכן הועדפו לקרבנות. מצאנו בברייתא (מנחות, פז,א): "ת"ר: אלים ממואב, כבשים מחברון ... ר' יהודה אומר: מביאין כבשים שגבהן כרחבן וכו'". מפרש רש"י: "שגובהן כרחבן - שהיו רחבים מרוב שמנות כמו שגבוהים והיינו כר נרחב". על פי דברי הגמרא בסוטה (לד,ב) הסיבה לכך שכבשי חברון היו שמנים היתה, באופן פרדוקסלי, דווקא דלות הקרקע שסביבה. אומרת הגמרא: "ואין לך טרשים בכל א"י יתר מחברון... וחברון טרשים הוי? והא כתיב: ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך אלכה נא וגו', ואמר רב אויא, ואיתימא רבה בר בר חנן: שהלך להביא כבשים מחברון וכו'... מינה, איידי דקלישא ארעא, עבדה רעיא ושמן קניינא". מפרש שם רש"י: "דקלישא ארעא - עפר של טרשים דק וקלוש ומועט הוא ומתוך כך לא היו חורשים וזורעים אותה תבואה מאכל אדם. ועבדה רעיא - מצמחת ומעלה עשבים ואוכלים הצאן. ושמן קניינא - המקנה הצאן שכן דרך הצאן להשביח בארץ יבשה וטרשים יותר מארץ לחה".
אמנם הקרקע מסביב לחברון יבשה יחסית ואיננה פורייה אך היה בכך יתרון לגידול כבשים, משום ששטחי המרעה שעמדו לרשותם היו גדולים.
שדות דגן ושטחי מרעה- מימי קדם ועד היום מנוצלים השטחים שמסיבות שונות אינם ראויים לעיבוד חקלאי לרעייה. באזורי ספר המדבר אין די גשם לגידול עצי פרי אך ניתן להשתמש בהם לרעייה ובמידת מה גם לגידול חיטה ושעורה. בלשון המקרא ובלשון חז"ל נקראו מרחבים אלו בשם "מדבר". שורש המילה מדבר (ד.ב.ר) הוא להדביר את הצאן, כלומר, להביא את הצאן לאכול בו. בשטחים שבהם כמויות המשקעים היו גדולות די הצורך (אקלים ים תיכוני עם ממוצע שנתי מעל 400 מ"מ) השתמשו, בדרך כלל, לגידול עצי פרי ובעיקר גפנים וזיתים כפי שנהוג גם בימינו. ערכם הכלכלי של עצי הפרי שהיוו בסיס לתעשיית היין והשמן היה גבוה יותר במונחים של יחס תוצרת/שטח קרקע ולכן נדחקו שדות הדגן ושטחי המרעה לשולי החבל הים תיכוני, כלומר לאזורים בעלי אקלים צחיח למחצה (ממוצע משקעים שנתי של 200-400 מ"מ).
מעיון במפת המשקעים ואזורי אקלים בישראל (ראו בשרטוט) ניתן ללמוד שרצועת ספר המדבר בעלת האקלים הצחיח למחצה רחבה יותר ממזרח ומדרום לחברון בהשוואה לאזור ירושלים. רצועת ספר המדבר הנמצאת מזרחית לירושלים צרה ואילו ממזרח לחברון רצועה זו מתרחבת ומתלכדת עם השטחים שמדרום להרי חברון. כמויות המשקעים ברוב אזור ספר המדבר מתאימות למרעה טבעי או לשדות דגניים המספקים לאחר הקציר שטחי מרעה עשירים. מסיבה זו ניתן לשער ששטחי המרעה באזור חברון סיפקו מזון רב יותר לכבשים בהשוואה לכבשים שממזרח לירושלים ולכן היו איכותיים יותר.
על קו התפר - עתה "נחזור" לארץ גושן. אדמת ארץ גושן היתה פוריה ולכן נקראה "מיטב הארץ". חבל ארץ זה היה עשיר בדגה ובגידולים שונים כפי שתיארו בני ישראל: "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם, את הקשאים ואת האבטחים...". יחד עם זאת היא היתה גם ארץ מרעה. ניתן לשער שארץ גושן שכנה בתפר בין שטחים חקלאיים מובהקים ובין המדבר. בדרך כלל נוף מסוג זה איננו אופייני למצרים משום שהמעבר משטחים המושקים על ידי הנילוס לרמות המדבר היבש לחלוטין חד מאד. יוצאת מן הכלל היא בקעה שבשוליה בנויה העיר איסמעיליה ודרכה עובר נחל טומילאת. בעזרת נחל זה ניתן היה להזרים מים מהנילוס אל הבקעה לצרכי חקלאות אך גם בלעדיו היו מקורות מים לצרכי מרעה. מי גשמים שזרמו מהרמות סביב הבקעה ומי תהום קרובים יצרו אזורי מעבר בין המדבר הקיצוני לשטחי החקלאות שקיבלו את מימיהם מהנילוס, שטחים שהיו מתאימים למרעה.
לפי דעת רוב החוקרים בקעה זו ובייחוד חלקה הצפוני הם ארץ גושן המתוארת בפרשתנו. בניגוד לדעה זו סבור פרופ' אב. נ. פולק שהשם 'גושן' איננו שמו של חבל ארץ מסוים אלא שם קבוע לאזור מעבר בין המדבר לארץ חקלאית המיושב על ידי רועים. את דעתו הוא מבסס על העובדה שהשם 'גושן' מופיע בספר יהושע גם בתחומי ארץ ישראל.
להעמקה ותגובות: במדור "להרחיב" בפורטל הדף היומי (תמורה, יד,ב) ראו שם:להביא כבשים מחברון – כבש הבית
הערות שוליים[]
- ↑ בראשית מ"ה, י
לקריאה נוספת[]
- ארליך זאב ח., 'גושן במצרים ובארץ ישראל', מקור ראשון, עש"ק ויגש תשס"ז.
- לוי (גולדמן) דניאל משה ויוסף רוטשטיין, 'היכן ארץ גושן?', מקרא וארכיאולוגיה – השוואת תגליות המחקר לנאמר בתנ"ך, ירושלים תשס"ח, 21-19.
קישורים חיצוניים[]
- מנשה הראל, עויש'ב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן* - בית המקרא ל"ד, תמוז תשכ:ח - מובא באתר "דעת"