FANDOM


ערך זה נכתב במקורו בויקיפדיה העברית על-ידי דניאל ונטורה

ATA Logo

הלוגו של החברה (מצולם מתוית של בגד)

PikiWiki Israel 20 20654e192f2bdfd105d4139e71529429

מגדל המים היה אחד המבנים הראשונים שהוקמו במפעל. הקונסטרוקציה הוזמנה במפעל סקודה בצ'כיה. "המרפסת" סביב המכל בקומה העליונה תוכננה מלכתחילה כעמדת שמירה

Ata factory

אולם הייצור של המפעל, 1947

PikiWiki Israel 5382 Clothing store of Atta

חנות אתא ברמתיים, סביבות 1940

PikiWiki Israel 4859 Econimy of Israel

פועלי אתא מפגינים בחיפה במהלך השביתה הגדולה

אתא חברה לטקסטיל בע"מ הייתה מפעל תעשייתי מהראשונים בארץ ישראל, והפעילה רשת לשיווק תוצרתה. המפעל נחשב עד שנות השבעים לגדול מסוגו בארץ ונסגר בשנת 1985.

הקמת המפעל עריכה

ראשית רכש אריך מולר שטח של 110 דונם דרומית ליישוב הצעיר כפר עטא (כיום קריית אתא).

בחודשים מאי-יולי 1934 נקדחה בהצלחה באר מים ואחר כך הוקם סביבה "בית הבאר" וביולי נסלל כביש באורך של 1,100 מטרים, שחיבר את שטח המפעל למרכז הכפר. בחודשים אוגוסט וספטמבר נמתחו קוי חשמל וטלפון.

במקביל הוזמנו המבנים בחברת סקודה הצ'כית, שהייתה אמורה לשמש כקבלן-משנה במיזם וכן פנו בני משפחת מולר לארגונים ציוניים בצ'כיה לצורך גיוס והכשרת עובדים מיומנים למפעל. הם גם הקימו חברת-בת מקומית, שבה הוכשרו ועבדו העובדים העתידיים. לעובדים הובטחה אשרת עלייה (סרטיפיקט) בתום ההכשרה.

העובדים הראשונים מצ'כיה הגיעו לשטח המפעל ב-31 בדצמבר 1934 וחיו בתנאי קומונה בצריף אחד, שחולק לתאים קטנים רבים, בחצר המפעל. במקביל הוקמו מבני בית החרושת מעבר לכביש.

שם המפעל נגזר משמו של הכפר הערבי שהיה במקום, כפר עטה, וקיבל ראשי תיבות:אריגים תוצרת ארצנו.

בשנת 1936 מנה המפעל 115 עובדים, רבים מהם היו חברי הקבוצים באזור - משמר הים, עין המפרץ, כפר מסריק ואחרים.

בשנת 1938 מנה המפעל 205 עובדים וניהולו עבר לידי בן הדוד הנס מולר שעלה אז ארצה.

המפעל בשנות ה-40 עריכה

פרוץ מלחמת העולם השנייה גרמה לנתק בין בית החרושת לחברת האם סקודה. המפעל נאלץ לפעול באופן עצמאי, מצד שני הפכה אתא לספק הגדול ביותר של אוהלים, מדים, לבנים וגרביים לצבא הבריטי במזרח התיכון. בזמן המלחמה הייתה ארץ ישראל מרכז חשוב לצבא הבריטי אשר הוצב להגן על המעבר להודו דרך תעלת סואץ. התחבורה הימית (התחבורה האווירית טרם התפתחה) לצורך הובלת האספקה מבריטניה הייתה נתונה למתקפות הצוללות הגרמניות אשר שלטו על נתיבי התחבורה בים התיכון ופגעו שוב ושוב בצי הבריטי. בשל כך צבאות בעלות הברית שחנו במזרח התיכון קיבלו את רוב אספקת המזון והביגוד ממפעלים בארץ ישראל. הייתה זו תקופת צמיחה לתעשייה הארצישראלית ורוב מפעלי התעשייה הוותיקים הוקמו באותם הימים.

הנס ואריך מולר הקימו את חברת הבת לשיווק "טתא", זו הקימה רשת חנויות שמכרו את מוצרי החברה בקמעונאות לצרכנים.

אתא העניקה לעובדיה הטבות סוציאליות רבות: בשטח המפעל הוקמה צרכניה שמכרה מוצרי מזון במחירים מוזלים, העובדים נהנו מבונוסים ונהנו גם הם מרווחי המפעל. בשנת 1942 הוקם גן לילדי העובדים. בנוסף הקימה אתא שיכונים לפועלים - ראשית את "בתי חנה" ואחר מכן את גבעת אתא א', ב' וג'.

בשנת 1946 העסיקה אתא 921 עובדים. המפעל התרחב ומבנים נוספים הוקמו באזור כורדני.

עם הקמת המדינה והקמת צה"ל הפך המפעל לספק הביגוד הראשי שלו.

באותה שנה איבדה אתא את צביונה כחברה משפחתית בעקבות רכישת חלק נכבד ממניותיה על ידי חברת אפריקה-ישראל. האווירה המשפחתית במפעל נעלמה ואת מקומה תפסו יחסי עבודה של עובד-מעביד.

בשנת 1949 מנה המפעל 1128 עובדים ובסתיו אותה שנה פרש אריך מולר מההנהלה על רקע חילוקי דעות עם הנס מולר והקים מאוחר יותר מפעל לחוטי אריגה בנהריה ומפעל טקסטיל בקריית שמונה.

בתחילת שנות ה-50 הפכה אתא גם לספק המרכזי של ביגוד לסקטור האזרחי במסגרת תוכנית הצנע. כל משפחה בישראל הייתה מקבלת הקצבה של נקודות ובאמצעותם רכשה צורכי לבוש בחנויות הרשת (חלק מן החנויות היו בבעלות אתא והשאר פעלו בזיכיון).

שנות ה-50 - מוניטין ואיכות עריכה

בתחילה היצור התרכז בבגדי חאקי - הכובע המפורסם, מכנסים וחולצות אשר היוו שם נרדף לתוצרת אתא. בגדים אלו נחשבו לבגדים המקובלים בחברה ומי שלבש בגדים אחרים נחשב לחריג, כלומר יהודי גלותי או סנוב. לפי המקובל באותם הימים, היו בגדי עבודה בצבע כחול כהה, והם נקנו בדרך כלל תמורת תלושים שסיפקו מקומות העבודה. בחנויות הוצעו החולצות למיניהן: הלבנות, התכלת והכחולות בהתאם לגוון החברתי ביישוב.

בחנות אתא היו כל סוגי הביגוד הדרושים ולעתים הייתה אתא משווקת בחנויותיה מוצרים של חברות אחרות, כמו גרביים של לודז'יה. אך גם על אלה היא נטלה את האחריות לטיב ולא הפנתה את הלקוחות לספק.

בהמשך ייצרה אתא גם בגדים בסגנונות אחרים. ידועים היו מכנסי הגברדין, אשר שימשו את הגברים לטקסים חגיגיים.

במודעות של "אתא" הוצגה ססמת החברה: מסורת באיכות ותנופה באופנה. על החלק הראשון של הססמה לא היו עוררים. אשר לחלקה השני של הססמה, לאתא הייתה בעיה: רמת החיים בארץ עלתה, דרישות האופנה הגיעו לרמה גבוהה יותר ואתא לא התאימה את תוצרתה לכך.

רכישת בגדים באתא הייתה חלק מתהליך ההתערות של חלק מהעולים החדשים. בתקופה מסוימת, היה נוהג אצל ילדים ונערים עולים חדשים ולעתים גם אצל נערות, לקנות בלוויית תושב ותיק בחנות אתא את כל הביגוד הדרוש ליום חול, וחולצה לבנה לשבת.

באמצע שנות ה-50 של המאה ה-20 החל המשק הישראלי לקבל שילומים מגרמניה. באזורי הפיתוח בארץ, בעיקר בצפון ובדרום, הייתה אבטלה רבה. שר המסחר והתעשייה דאז פנחס ספיר החליט לעודד הקמת מפעלי טקסטיל. המפעלים היו עתירי עבודת יד והתאימו להעסקת עובדים רבים. כתוצאה מכך גברה התחרות בענף ומצבה של אתא הורע.

בסוף שנות ה-50 הוקם קו לעיצוב וייצור בגדי נשים בשם "ספלנדיד מודל", אך לא זכה להצלחה רבה.

רשת החנויות עריכה

רשת החנויות של אתא נוהלה על ידי חברה בת בשם תטא שהייתה בעלת מוניטין טוב בתחום השירות לציבור. זכיין חנות (אם כי היו גם חנויות בבעלות החברה) היה נדרש לקיים תצוגה אחידה של המוצרים - בכל רחבי הארץ תוכן חלונות הראווה היה אחיד. אך המיוחד מכל היה היחס ההוגן ללקוח. במקרים בהם הלקוח קיבל סחורה פגומה, מכל סיבה שהיא, הוא זכה למענה. בקרת האיכות של החברה הייתה מעולה ומי שקנה מוצר של "אתא" היה בטוח בטיבו.

השביתה הגדולה עריכה

ב-1956 רצה הנס מולר, מנכ"ל אתא, לבצע פיטורי ייעול במפעל ולהגביל את עליית השכר. באפריל 1956, החל סכסוך עבודה, כאשר עובדי המפעל דרשו תוספות שכר, מעבר לאלו שהנהלת המפעל הסכימה להן. הסכסוך נמשך זמן רב ובמאי 1957‏‏‏[1] פרצה שביתה שעוררה הדים בכל הארץ. השביתה נתמכה על ידי מועצת פועלי חיפה שבראשה עמד יוסף אלמוגי והייתה שביתה גדולה וארוכה.

משנות ה-60 ועד סגירתו עריכה

בשנת 1962 נפטר מנהל המפעל, הנס מולר ולמשפחה היו קשיים בניהולו, לכן הוא נמכר לקבוצת משקיעים בראשות טיבור רוזנבאום, שמינתה את עמוס בן-גוריון לנהל את המפעל.

עקב קריסת עסקיו של רוזנבאום ב-1974, מונה למפעל כונס נכסים שווייצרי שמכר אותו בשנת 1977 לקבוצת אייזנברג.

בשנת 1980 החליף דוד ארבל את עמוס בן-גוריון בהנהלת המפעל והיה המנכ"ל האחרון בו עד סגירתו. המפעל התקיים עד לשנת 1985, שבה לאחר מאבק ממושך (שהתדרדר לאלימות) של ועד העובדים בראשות פיני גרוב, נמכר לקבוצת משקיעי נדל"ן בראשות מיכאל אלבין.

על שטח סניף המפעל בכורדני הוקם הקריון, ועל שטח המפעל בקריית אתא הוקמה שכונת מגורים הכוללת מרכז מסחרי גדול.

הסמל היחיד שנשאר מהמפעל הוא מגדל המים, אשר סיפק מים לתעשיית הטקסטיל.

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. [1]


תערוכהעריכה

שחר אטואן כתב הארץ כתב ב-27 ספטמבר 2011 על התערוכה שנערכה על המפעל בן גוריון כפרזנטור - הסיפור של מפעל אתא - תערוכה חדשה בוחנת איך התנהל מפעל בגדים שראשיו לא התעניינו כלל באופנה, למה דווקא הזיכיון לליווייס מסמל את תחילת הסוף של אתא והאם יש למה להתגעגע?

""מבחינתי זו לא תערוכת אופנה אלא תערוכה היסטורית", מבהירה לביא, בת 50 . שותפה לאצירת התערוכה ליטוין, בן 36 , בוגר לימודי מוזיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב, הוא שיזם את התערוכה ואמנם, מי שמצפה לחזות בתערוכת אופנה צפוי להתאכזב. אף שמוצגים בה לא מעט פריטי לבוש מקוריים מתקופות שונות שבהן פעל המפעל - מהקמתו ב 1934- ועד לסגירתו ב 1985- - הם לא עמדו בראש מעייניהם של האוצרים. סיפורו של המפעל כמייצג של תהליכים חברתיים, כלכליים ופוליטיים שהתרחשו בשנות פעילותו בארץ, הוא שריתק אותם בעיקר.

לביא מציינת כי מה שמשך אותה בקיום התערוכה כעת היה "היכולת שלה לסמן קו שבר מובחן מאוד בחברה הישראלית, שרק לעתים נדירות ניתן לסימון בצורה כל כך ברורה. קו שמסמל את המעבר של ישראל מחברה עם ערבות הדדית שמכירה בערך העבודה, ושאינה מדברת אמנם על שוויון מעמדי אבל דוגלת בפערים מעמדיים סבירים, לחברה בעלת אוריינטציה חזקה מאוד לקפיטליזם. במקרה של אתא זה התבטא בסגירה של המפעל, שהיתה מאורע טראומטי לעובדים ולחברה הישראלית כולה". חאקי, לא רק צבע

את התצוגה חילקו האוצרים לשני פרקים עיקריים: החלק הראשון מוקדש למפעל ולמקימיו והחלק השני לאופנה שנוצרה בו במשך השנים. כל אחד מהם נחלק לתת-פרקים. "הפרק הראשון מספר על שתי הדמויות המרכזיות בסיפור הקמת המפעל - אריך מולר ובן דודו הנס מולר - ועל תפישת העולם שלהם", אומר ליטוין. הוא מגולל את סיפורה של המשפחה שהפעילה מטווייה בצ'כוסלובקיה, את היוזמה הציונית של הנס לייסד מפעל טקסטיל בפלשתינה, ומתעד את ההוויה בין כותלי המפעל בשנים הראשונות לפעילותו בתצלומים ומסמכים שנשתמרו מהתקופה

השביתהעריכה

הפרק הבא מתמקד בסיפור השביתה הגדולה שפרצה במפעל ב 1957- . "זו נקודת שבר באתא: האיום של פיטורי ייעול, מהלך שהנס מולר ניסה להוביל, היה דבר חדש בארץ אז", אומר ליטוין. "הסתדרות העובדים התערבה במו"מ והשביתה הסתיימה בסוג של פשרה - פיטרו פחות עובדים מהמתוכנן".

תור הזהבעריכה

התקופה שהיא מתארת - שני העשורים הראשונים לקיומה של המדינה - נחשבת לתור הזהב של אתא. המפעל החזיק חנויות ברחבי הארץ והכתיב את קוד הלבוש המקומי. "אבל אי אפשר ליצור חברה סגורה הרמטית שמופעלת על ידי קוד אתי אחד לאורך זמן", אומרת לביא. "האופנה שנוצרה באתא מספרת סיפור של צניעות, של הסתפקות במועט ושל חוסר הבנה באופנה. הנס ואריך מולר לא האמינו שתפקיד המפעל להיות מעודכן מבחינה אופנתית. המחשבה שלהם היתה פשוטה: צריך ללבוש מדי צבא, אנשים צריכים ללבוש משהו בשביל ללכת לעבוד, ובגדי פנאי - ללכת בשבת לחדר האוכל, אז יהיו להם מכנסיים כחולים וחולצה לבנה טובים שיוכלו לשמש אותם לאורך שנים רבות. נשים צריכות ללבוש שמלות אז נייצר בשבילן שמלות, ילדים צריכים בגדים - נעשה להם אותם מהשאריות של בגדי הגברים. גם בגדי נשים החלו משאריות של בגדי גברים ושל בגדי עבודה או צבא שנצבעו

לוויסעריכה

ב 1978- קיבל אתא את הזיכיון לייצר ולשווק בארץ את ג'ינס ליווייס. בזמנו זה נראה כצעד מבטיח, אך במבט לאחור נראה כי חרץ את גורל המפעל. המעבר מחאקי לג'ינס בישר שינוי מהותי בחברה הישראלית, שמשמעותו תום עידן הצניעות של דור מייסדי המדינה ומעבר לעידן חדש של צריכה חופשית ומותרות. אלא שמנהלי אתא ידעו לשווק בגדי חאקי. הם לא ידעו כיצד לשווק ג'ינס. אתא איבד את ייחודו בנוף המקומי - את יכולתו להגדיר את מראה הצבר. הוא נהפך למפעל נוסף להלבשה, שנאלץ להתחרות בשוק המקומי בלא יתרון של ממש.

ולסיוםעריכה

אפשר שהם משחזרים בכך, גם אם בלי משים, את רוחם של מייסדי המפעל. "מלכתחילה לא באנו להתעסק באופנה, אלא לתפוש את המפעל כסיפור ישראלי", אומרת לביא. "אם היינו עושים תערוכה על המכונית סוסיתא ועל המפעל שייצר אותה, לא בטוח שהיה מעניין אותנו להראות איזה סוג של מנוע היה לה. זה סיפור שמספר משהו חשוב בישראליות, ואני חושבת שזה מתקשר לכל אחד, כי כל אחד לבש את הבגדים האלה.

"המוטיבציה שלנו לא היתה אופנתית. אנחנו מציגים אופנה - אנחנו מראים בגדי גברים, נשים וילדים, במהלך כרונולוגי, כותבים עליהם ומסבירים עליהם, אז מי שרוצה לראות תערוכת אופנה, יש שם. ועם זאת, זו לא תערוכת אופנה".

היא נעצרת לרגע ומוסיפה: "אולי זה דווקא טוב. אולי זה מאפשר לנו להסתכל על זה מבלי להיות מאוהבים מדי בדבר עצמו".

כדאי לקרוא את כל הכתבה. התערוכה פתוחה עד תחילת 2012 [[]]