אתרוג יווני כנראה הסוג אתרוג קורפו צילם:ohnbrewe ויקישיתוף

רוב האתרוגים שהשתמשו בהם במאה התשע עשרה באו מאיי יון, טורקיה ואיטליה. לרוב השתמשו באתרוגי קורפו אשר התיר הרב בעל "בית אפרים" ז"ל בשנת 1825, ונתפשטו ברוסיה ובפולין. בשנת 1876 התעורר חשש שהם מורכבים, והרב ר' יצחק אלחנן ספקטור אב"ד מקאוונא כתב ספר "תוכחת מגולה" (מאינץ 1876) וערער על כשרותם, ועמו הסכימו כמאה וחמישים רבנים ובתוכם הרב ר' ישראל סלנטר והרב ר' שלמה קלוגר אב"ד מבראדי גליציה. הם פסקו שלא לברך על אתרוני קורפו אלא על אתרוגי קורסיקה.

בשנת 1852 התאחדו כל היונים נוטעי האתרוגים בפראנא וקורפו והעלו את מחיר האתרוגים עד שישה פלורין לאתרוג, בהניחם כי היהודים מוכרחים לקנות מהם ולשלם המחיר שקבעו. סוחרי האתרוגים היהודים שמרכזם היה בטריסט התאחדו והחליטו בנדר בהסכמת הרבנים שלא לקנות בשנה ההיא אתרוגים מהיונים. הם בחרו ועד של עשרה, ובראשם ר' אברהם יצחק משכיל לאיתן אב"ד מעיר סמאלעוויטש, והסוחרים נתנו ערובה עשרת אלפים רו"כ לבל יפרוץ איש מהם הנדר מול הנוטעים היונים. הם קנו אתרוגים מארץ ישראל, גנואה, קורסיקה, מרוקו, ונמנעו מלקנות אתרוני יון. היונים אבדו הון רב, ומזימתם הייתה להם לרועץ.

האנציקלופדיה היהודית דעת

בין אתרוגי קורפו ואתרוגי ארץ ישראל[עריכה | עריכת קוד מקור]

בצלאל לנדוי בבטאון מחניים כתב על המאבק למען אתרוגי ארץ ישראל -בשנת תקס"ט (1808) יצא ערעור על אתרוגי קורפו שהם מורכבים, ורבים החלו להקפיד לא לברך על אתרוגים סתם אלא מפרדסים שיש להם מסורת כשרות מיוחדת. לעומתם יצאו מגינים על אתרוגי קורפו בטענה שיש להסתמך על חזקתם ועל תעודת ההכשר של רבני המקום. בראשיתו של פולמוס זה, שרישומיו ניכרים בספרות ההלכה, לא הוזכרו עדיין אתרוגי ארץ ישראל, אולם בהמשכו של פולמוס זה, שנמשך עשרות בשנים, כבר השתפרו אמצעי התחבורה בין הארץ והגולה. אתרוגי ארץ ישראל הופיעו כבר בשוק, ואלה שהתנגדו לאתרוגי קורפו יכלו כבר להצביע על תחליף מתאים, על אתרוגי ארץ ישראל שיש להם מסורת כשרות קדומה, וכאן הטעימו גם את חשיבות הדבר להחזקת ישוב ארץ ישראל.

רבה של ירושלים בעת ההיא, הגאון רבי מאיר אויערבוך מקאליש, בעל "אמרי בינה", מציין באגרתו משנת תרל"ז כי: "לאחר הערעור שיצא על אתרוגי קורפו, ונודע וגלוי לכל החשש שיש עליהם כי הם מורכבים, ולכתחילה כמעט רוב גאוני הדור שלפנינו אסרו אותם לברך עליהם, ורבים ונכבדים מגדולי הצדיקים וגאוני הדור החמירו למאוד, שלא לברך עליהם", וכאן הוא מציע את אתרוגי ארץ ישראל ופוסק ש: "חיובא רמיא על אחינו בני ישראל יושבי חוץ לארץ, לשמוע להוראת גדולי הרבנים שיחיו, שלא לברך על אתרוג קורפו, באם ישיג אתרוג אשר ממקור קדוש יהלך, מאתרוגים הגדלים בארץ הקדושה תובב"א, שזה כשר אליבא דכולי עלמא".

המגינים על אתרוגי קורפו השתמשו בדבריו של ה"חתם סופר" שנכתבו עוד לפני הופעתם של אתרוגי ארץ ישראל בשוק (או"ח סימן ר"ז): "דינו של אתרוג כדין עוף טהור שאינו נאכל אלא במסורת, על כן אותם הבאים מיאנאווא [1] שמסורת בידינו מאבות אבותינו, ורבותינו חכמי הצרפתים אשר מעולם, יושבי מדינות אשכנז יוצאים ידי חובתם באתרוגים הבאים מיאנאווא, הן הנה הכשרים, ואין צריך שום סימן".

בין אוסרי אתרוגי קורפו שהביעו תמיכתם באתרוגי ארץ ישראל נמנו גאוני הדור ההוא: המלבי"ם, רבי ישראל סלנטר, רבי יצחק אלחנן מקובנה, ר' יהודה זכריה שטרן משאוול, רי"י עטלינגר בעל "ערוך לנר", רי"ד במברגר מוירצבורג ורבי יהושע מקוטנא, אולם ביחוד מסר נפשו על מפעל זה רבי חיים אלעזר וואקס, רבה של קאליש ופיעטרקוב, בעל "נפש חיה", ששימש כנשיא כולל פולין ווארשה בארה"ק.

יחס יהודים לאתרוגי קורפו[עריכה | עריכת קוד מקור]

אלחנן ליב לוינסקי (1858–1910) כתב בעיתון השילוח על אתרוגי קורפו:

  • "בכלל, אומות-העולם יש להם מזל בעסקיהם עם ישראל. הנה אתרוגים. אתרוגי ארץ-ישראל הם בזול, ובקושי גדול יקנו אותם היהודים הכשרים. אבל בעד אתרוגי קורפו ישלמו במיטב כספם וישמחו עת ישיגום. יין ארץ-ישראל, הטוב והמובחר, רק בדוחק ואחרי מחשבות רבות יקנה אותו היהודי, והוא מפחד תמיד, פן יעלה לו ביוקר. ובעד "מים אחרונים" של "טוקיי ואיזמיר" ישלם בשמחה כמה שידרשו ולא יקפיד על המחיר. ועל כן אני בטוח, כי גם עסק ביש כמו הספרות העברית ותורת ישראל, לו נפלו בידי שאינם יהודים, כי אז עשו חיל והצליחו מאד
  • הגידו מה שתגידו, ואני לא מקרה בודד, כי אם חזות הכל אחזה בזה: פני הדור ומצב ההמון. מצד אחד יהרג על ערקתא דמסאני (היינו שמירה על סגנון שרוך הנעל) , ומצד השני – יחלל כל קדש; מצד אחד – אתרוגי קורפו דוקא עם פטמאות, בעלי המוסר עם "ראשית חכמה", התנגדות עצומה לחבת-ציון, מפני שאין כל חו"צ מדקדקים במצות כדבעי; בקצרה, מצד אחד – "האורתודוכסיא" הקשה כאבן, שלא תחפוץ לזוז ממקומה אפילו כמלא-השערה; ומצד השני – קרירות נוראה לכל תנועה לאומית, הפקרות משונה וחלול כל דבר שבקדושה, באופן מגונה מאד. לא במינסק לבד יקרו מקרים כאלה, כי אם בכל אשר נפנה נחזה כזאת. וכפני הגבאות במינסק כן גם, למשל, פני הרבנות בחמעלניק

ראו גם[עריכה | עריכת קוד מקור]

הערות שוליים[עריכה | עריכת קוד מקור]

  1. כנראה ביוון - ולא כפי שכתוב בסוגריים (גינואה)
Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.