המפה נטענת...
המפה נטענת...

מבט מקרוב

מבט מעל

הסבו את תשומת ליבי בהערה מטה:"סיפור ייסוד באר טוביה נמצא בזכרונותיו של יחיאל מיכל פוחצ'בסקי, "מהתם להכא - סיפור חיים של עובד אחד", שיצא בהוצאת יד בן-צבי ב-2013."

קטעים בערך הזה מבוססים על ערכים מקבילים בוויקיפדיה העברית

השלט בכניסה לישוב
צילם:אפי אליאן

באר טוביה, לפני 1899

קוביית הסליק של באר טוביה צילום: אפי אליאן

אחד המתיישבים מנסה לשכנע את קהל קוראי הצבי לבקר במושבה, 1908

באר טוביה בגלויה עתיקה

בְּאֵר טוֹבְיָה הוא מושב במישור החוף הדרומי, ממערב לקריית מלאכ]. נמצא בתחומי המועצה האזורית באר טוביה, הנקראת על שמו. משתייך לתנועת המושבים.

תולדות המושבה[עריכה | עריכת קוד מקור]

באר טוביה הוקמה כמושבה חקלאית בט' בתשרי תרמ"ט - ערב יום הכיפורים 13 בספטמבר 1888 במהלך העלייה הראשונה, על אדמות שרכש הברון רוטשילד. המושבה מוקמה בין שני כפרים ערבים: קסטינה ובית דראס.

קבוצה של יוצאי בסרביה שהיו בראשון לציון בקשו לעבור למקום בו ניתן לגדל חיטה. פקידות הברון החליטה כי הם ייצאו להתיישבות בבא טוביה, שם יעמדו לרשותם 2,000 דונם. הקבוצה הסכימה לעבור ל"למקום רחוק שלא היה בו כל זכר לישוב תרבותי"

לפי הוראת השלטונות לא ניתן היה לבנות בתים חדשים במושבות, חוץ מאשר רפתות ולכן בתי האיכרים נבנו כדוגמת רפתות. במקום החדש, המיועד להתיישבות, שלא היו בו עדיין פרות היה צריך למצוא פתרון אחר. בלוק, פקיד הברון רוטשילד בראשון לציון החליט לבנות צריפי עץ בראשון לציון, לפרק אותם, לסמן את החלקים וכאשר יעלו על הקרקע בבאר טוביה ניתן יהיה תוך זמן קצר להשלים את הקמת המבנים החדשים. בתקופת השלטון העותמאני בארץ ישראל לא ניתן היה להרוס מבנה לאחר שהגג היה מונח מעליו.

בח' תשרי, יומיים לפני יום כיפור, יצאה מראשון לציון קבוצה ראשונה של נגרים עם עגלונים לאדמות באר טוביה. הם מצאו "גבעה קטנה, שריד לחורבה עתיקה" והחליטו שזהו המקום שבו הברון רכש את האדמות. העגלונים פרקו את הציוד, שכלל צריפים מפורקים וחזרו מייד לראשון לציון, על מנת להיות ביום הכיפורים בעיר. נשארו במקום הנגרים . את יום הצום עברו כאשר ערביי בית דראס לא מבינים מדוע הביאו למקום עצי בניין. לאחר היום הראשון, החלו שיירות של עגלות להוביל למקום החדש חלקי צריפים ורעפים.

מיכל זלמן פוחצ'בסקי שהיה הממונה על המושבה מטעם פקידות הברון החליט לזרז את הבנייה. למטרה זו נאספו במקום "כל הנגרים שנמצאו אז בארץ". מושל עזה הגיע למקום. אך בטרם בואו דאגו לפצות אותו. למושבה נשלח חייל טורקי ועימו כתב רשמי מאת הקימקם האוסר בנייה במקום. וכן הוראה לאנשי המקום לתת אכסניה ומזון לחייל ולסוסו. וכן, החייל זכה לאירוח נאות במושבה. וכן האחריות ממוכתרי הסביבה להודיע על הקמת מושבה חדשה פגה. עובדת הימצאות החייל במקום מנעה גם מערביי הסביבה לבוא ולגנוב מהמושבה.

ראשון המתיישבים היה השוחט. עימו היו שלושים פועלים רווקים. הבנינים נבנו, את השדות חרשו וזרעו בתבואות חורף. המתיישבים המקוריים, יוצאי בסרביה טרם הגיעו למושבה. אל המושבה הגיע מנהל חדש, לוסגרטין שמו, יליד ירושלים שגמר בצרפת בית ספר חגננות והוא היה למנהל העבודה במושבה. בכך מסתיים סיפורו של המנהל הראשון של המושבה מיכל זלמן פוחצ'בסקי.

בימים הראשונים סיפקו ערביי בית דראס מים ומזון תמורת תשלום. עם הזמן חפרו המתיישבים בארות, זרעו תבואות וסימנו בתעלות את גבול שטחם. בשנתיים הראשונות להתיישבות נתמכו המתיישבים על ידי פקידי הברון אך מפאת ריחוקו וניתוקו של היישוב והקשיים המרובים, עזבו חלק גדול מהמתיישבים את המקום כשאת מקומם תופסים פועלים זמניים.

המשך ניסיונות ההתיישבות[עריכה | עריכת קוד מקור]

פילבוקס בכניסה למושב - צילם:אפי אליאן

היישוב ננטש עקב התנכלויות ערבים ויושב מחדש בשנת 1896. לאחר מלחמת העולם הראשונה הקימו הבריטים שדה תעופה ומחנה צבאי בין היישוב לבין בית דראס. המושב נחרב וננטש במאורעות תרפ"ט לאחר שהותקף בידי ערבים. בהתקפה זו נהרג רופא המושבה, ד"ר חיים יזרעאלי. היישוב הוקם בשלישית ב-1930 על ידי קבוצה של אנשי "השומר" בראשות גרשון פליישר (איש הרועה). רוב חברי הקבוצה היו מוותיקי תל חי ועל כן עלו על הקרקע בי"א באדר, תשע שנים לאחר מאורעות תל חי. המתיישבים החדשים השתייכו לתנועת המושבים והיישוב החדש הוקם אז כמושב עובדים. היה זה היישוב היהודי הדרומי ביותר בארץ ישראל, עד הקמת קיבוץ נגבה ומושב כפר ורבורג כשמונה שנים מאוחר יותר. ידוע היה השיר "מקוסטינה עד ראש פינה" שכתב קדיש יהודה סילמן.

בשנת 1933 רכש שמואל פומברובסקי, יהודי מארצות הברית, 700 דונם בסמוך לבאר טוביה באזור שקישר בין באר טוביה לכביש הראשי. במקום ניטע פרדס, נקדח באר, הוקמו רפתות ולולים והייתה כוונה להקים במקום יישוב יהודי בשם "קריית שמואל" לבני המעמד הבינוני[1], אך התוכנית לא יצאה אל הפועל.

בשנת 1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, הוקמו על ידי הבריטים מחנות צבא רבים ברחבי הארץ וביניהם מחנה קסטינה ושדה תעופה של חיל האוויר המלכותי הבריטי שנקרא "RAF Qastina" (היום בסיס חיל האוויר חצור) בסמוך לו. אלו שמשו נקודות מפתח חשובות במלחמה שעתידה הייתה לפרוץ בחודש מאי 1948 - מלחמת השחרור.

בשנת 1936 הצטרפו למושב כמה עשרות משפחות מעולי גרמניה ומתיישבים נוספים מהארץ.

בעקבות מספר התקפות של ערבים מבית דראס על המושב, הקימה בשנת 1936 ממשלת המנדט את משטרת באטאני.

במלחמת השחרור היה המושב הנקודה האחרונה לפני הנגב הנצור. חברי המושב ובניו השתתפו באופן פעיל בקרבות נגבה, גבעת 69, ופינוי ניצנים. וחללי הקרבות הללו קבורים בבית הקברות במושב.

הסליק של באר טוביה[עריכה | עריכת קוד מקור]

בשנת 1937 – 1938 החליטו אז, גרעין החברים של מושב באר טוביה לבנות מבנים ציבוריים במהלך הקמתו של היישוב המחודש בבאר טוביה. בין המבנים שהוקמו ביישוב הצעיר, הוקם בית עם בו קיימו מפגשים וישיבות ניהוליות של היישוב. במהלך הבניה, הוחלט להקים בסביבת המבנה של בית העם, סליק אשר ישמש לאכסון נסתר של כלי נשק ותחמושת לכל צרה. באותה תקופה ואף תקופות רבות לפני כן, סבלו המקומיים מהתקפות חוזרות ונשנות של תושבי היישובים הערביים הסמוכים, משום כך ביקשו המקומיים להגן על עצמם. אך מנגד, שלטו בארץ ישראל דאז פלסטין – שלטונות זרים ובתקופה זו (תקופת המנדט הבריטי) , היה איסור מוחלט ליישובים להחזיק בכלי נשק – גם אם זה לטובת השמירה המקומית. לפיכך נאלצו התושבים להסתיר את כלי הנשק בדרכים יצירתיות על מנת שלא להיתפס ולהיות מושלכים לבית הסוהר.

בשנת 1938 סיימו בבניית מבנה בית העם, הסליק הסודי הוקם בתחתית חדר השירותים של המבנה, מתחת לתא השירותים האמצעי. בסליק הוטמנו עשרות כלי נשק, תחמושת כדורים וחומרי נפץ אשר בהם ביצעו שימוש מפעם לפעם בעת מבצעים שביצעו חברי היישוב לשם הגנת היישוב והארץ. לאחר כמחצית השנה מאז הקימו את הסליק, נער מבני היישוב נכנס לתא השירותים וככל הנראה עלה על מיקומו של הסליק. אנשי הסליק אשר הטמינו במקום את כלי הנשק, חששו שגילויו של הסליק על ידי אותו נער יגרום לחשיפתו בקרב בני היישוב ואף מעבר והחליטו שלא לקחת סיכון ולנטוש את המסתור. כלי הנשק, התחמושת וחומרי הנפץ שאוכסנו בסליק הועברו לאחר זמן קצר מהמקום והסליק ננטש למשך השנים הבאות. באמצע שנות השמונים החליטו חברי המושב לבצע שיפוץ נרחב במבנה בית העם אשר שימש אותם לשנים כמקום מרכזי להתקהלות וריכוז התושבים. במהלך השיפוץ בוצעו שינויים רבים בבית העם, קירות נהרסו, חדרים הורחבו ושטחו התפתח בכמה מונים. בעת השיפוץ, הוחלט להרוס את חדר השירותים שהיה במבנה, בעת הריסתו נחשף הסליק והוצא מן האדמה. לאחר עשרות שנים שהיה טמון באדמת היישוב, הוצאה הקוביה בשלמותה והועברה ליער עזריקם, שם הושלכה עם יתר ההריסות של המבנה.

מקור השם[עריכה | עריכת קוד מקור]

בתחילה נקראה המושבה קסטינה (או קוסטינה) על שם הכפר הערבי הסמוך - קסטינה. עם חידוש יישוב המקום בשנת 1896 ביוזמת אגודת חובבי ציון הציע ד"ר הלל יפה את השם באר טוּ‏ב-יה, לפי הצליל הערבי של באר מים שהייתה שם ונקראה בערבית ביר א- תַ‏עַ‏בֶ‏יֶ‏ה (באר היגיעה). בשנת 1953 קבעה ועדת השמות הממשלתית כי יש להגות את שם המקום בְּאֵר טוֹבְיָה (Toviyya), כשמו של סֵפֶר טוֹבְיָה מן הכתובים האחרונים (הספרים החיצוניים).

שנים רבות הייתה קסטינה-קוסטינה המושבה היהודית הדרומית ביותר בארץ ישראל ושרו אז את השיר "מקוסטינה עד ראש פינה"[2]

המושב כיום[עריכה | עריכת קוד מקור]

ענף הרפת הוא ענף מרכזי במושב. במושב פועלים בתי ספר אזוריים: יסודי בשם "מבואות" ותיכון בשם "בית ספר תיכון אזורי באר טוביה על שם פתחיהו צוק", וכן בשטח היישוב ישנו אזור תעשייה נרחב לתעשייה בינונית.

תמונות מהמושב - אדר תשע"ד[עריכה | עריכת קוד מקור]

לקריאה נוספת[עריכה | עריכת קוד מקור]


הערות שוליים[עריכה | עריכת קוד מקור]

קישורים חיצוניים[עריכה | עריכת קוד מקור]

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.