בין אור לחושך, בין ישראל לעמים, בין תורת ארץ ישראל לתורת הגלות
באדיבות יעקב יואל שני - סופר סת"ם - טל נייד 054-5611027, פאקס 153-77-4661731 - להערות מייל: tryg613@gmail.com

הקדמה[עריכה | עריכת קוד מקור]

ההשתלשלות של לימוד התורה, במשך הדורות, מקובל (מלשון ע"פ הקבלה) לומר שמופיע בפסוק הבא: וַיֹּאמֶר אִם

  • שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה
  • וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו
  • וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו,

כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ: (שמות, ט"ו,כ"ו)

שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע – זה בדור המדבר, כאשר עם ישראל שמע בהר סיני את ה' מדבר אליו מתוך האש, וגם אחרי כן במשך 40 שנה, הקב"ה דִבֵּר מתוך גרונו של משה, כאמור: "... משֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱ-לֹקים יַעֲנֶנּוּ בְקול". (שמות י"ט) . המצב הזה הסתיים עם הסתלקותו של משה, אדון הנביאים, הנביא הרואה את הנבואה דרך מראה שקופה, אספקלריא מאירה, בלשון חז"ל.

וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו – כאשר עם ישראל ישב בארצו, הם הפסיקו לשמוע את קול ה', הברור היוצא מגרונו של משה, אולם (ובאופן מיוחד כאשר המקדש עמד על תילו, בב"א) לימוד התורה היה כולל גם פרטי המצוות, החוקים והמשפטים, וגם... הֶאֱזִינוּ לַמִצְווֹת, דהיינו הלימוד כלל גם את הרעיונות הנשגבים הכלולים בפרטי כל מצווה, את פנימיות המצווה. דברים הנמשכים אל לבו של אדם, והם מאהיבים את התורה ומצוותיה עליו.

וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו – משגלינו מארצינו, ומשבטלה עבודת הקרבנות, עבודת הלב, בעוונינו, נשאר למוד התורה וקיום מצוותיה מוֹחָנִי וְכוֹחָנִי בלבד, (דהיינו עבודת השם הצטמצמה לעיסוק במוח ובכלי המעשה) - חסר לבביות. המצב הזה, בגלות, מתואר בגמרא בבטויים לא קלים:

העמוד הראשון בתלמוד הבבלי במהדורת וילנא. הטקסט במרכז הוא התלמוד ומסביב - דברי הפרשנים השונים: בצד אחד רש"י ובצד שני בעלי התוספות. בעוד שהתלמוד כתוב בגופן מרובע הפרשנים כתובים בגופן כתב רש"י. פורמט זה מקובל כבר למעלה מ-500 שנה מאז דפוס שונצינו - הצילום הועלה על־ידי Bubamara

העמוד הראשון של מסכת ברכות הירושלמית עם פירוש פני משה - הצילום הועלה על-ידי : Omergold

"בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם" (איכה ג), אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה, זֶה תַּלְמוּדָהּ שֶׁל בָּבֶל. (מסכת סנהדרין) ועוד...אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא, מַאי דִּכְתִיב: "וָאֶקַּח לִי שְׁנֵי מַקְלוֹת, לְאַחַד קָרָאתִי נֹעַם וּלְאַחַד קָרָאתִי חֹבְלִים" (זכריה יא) ? - "נֹעַם" - אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁמַּנְעִימִין זֶה לָזֶה בַּהֲלָכָה; "חֹבְלִים" - אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּבָבֶל, שֶׁמְּחַבְּלִים זֶה לָזֶה בַּהֲלָכָה.

"וַיֹּאמֶר אֵלֶּה שְׁנֵי בְנֵי הַיִּצְהָר הָעֹמְדִים וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ" (זכריה ד). "יִצְהָר" - אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנּוֹחִין זֶה לָזֶה בַּהֲלָכָה, כְּשֶׁמֶן זַיִת. "וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ" - אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּבָבֶל, שֶׁמְּרוֹרִין זֶה לָזֶה בַּהֲלָכָה, כְּזַיִת. (שם)

המצב שהחזירנו הקב"ה לארצינו, ואנחנו נדבקים במסורת הלימוד של ה'גלות', המאופיין בעבודת המוח, בלימוד, והכוח, במעשה, מבלי למצוא נתיבות אל ה'לב', דורש התיחסות מאד רצינית. תורת ארץ ישראל, קרי: קבלה, חסידות, ותלמוד ירושלמי, מפתחים את הלב היהודי. ו..."רַחֲמָנָא לִבָּא בָּעֵי".

להלן ציטוטים מאגרות הראי"ה, האומרים הכל, ולא נשאר לי אלא להוסיף מלה פה ומלה שם. (בסוגריים, ולא מודגש) "אנו יכולים להמשיך טל אורות של אויר ארץ חמדה, באופן כל כך נוזל ושופע, באופן כל כך מעדן ומקדש, כל רוח ונפש, כל קרב וכליות, עד שילך עמנו אור ה"בבלי" להתאחד עם התלמוד ה"ירושלמי", ויחדיו יאירו באור שבעתיים, ואל זה אנחנו צריכים לשאוף. לא לעזות (פנים) ייחשב לנו, כי "חביבה כת קטנה שבארץ ישראל מסנהדרי גדולה שבחוץ לארץ". (ירושלנו נדרים פרק ו' הלכה ח). יסוד הגלות והשפלות הנמשך בעולם, בא רק ממה שאין מודיעין את (שבח) ארץ ישראל, את ערכה וחכמתה, ואין מתקנים את חטא המרגלים, שהוציאו דבה על הארץ, (תקון) בתשובת המשקל. להגיד ולבשר בעולם כולו, (עד כמה) הודה והדרה, קדושתה וכבודה. (של ארץ ישראל, כמובן). והלוואי שנזכה אחרי כל ההפלגות (הגוזמאות) כולן, מצדנו (הנראים לנו גוזמאות, אבל באמת, הן לא גוזמאות, כי באמת עוד לא בטאנו מלוא ההערצה הראויה לתורת ארץ ישראל) להביע אף אחד מרבבה. (מחמדת ארץ חמדה ומהדרת אור תורתה, אגרות הראי"ה, אגרת צ"ו).

"יסוד הפלפול והחידוש שבארץ ישראל, אפילו בהלכה, בנוי הוא בעיקרו, מעצם עומק היסוד הרוחני של חֵפֶץ אדון כל עולמים, יתברך שמו, הנמצא בכללותה של תורה, (כלומר: אור הרעיון המרכזי העומד מאחורי ציווי התורה) ומזהיר (מלשון 'זוהר' אור) ומנהיר (נהורא = אור בארמית) בכל מצוה והלכה, בסעיפיה ובסעיפי סעיפיה, עד שהדברים שמחים כנתינתם מסיני. (בכל ההלכות גנוז רעיון פנימי, אדיאל מוסרי נשגב, לכן, הקב"ה צוה בתורה את ההלכות בצורה זאת דוקא. בא"י שנדבקים ברעיון הפנימי, משיגים ומבינים את הרעיון הפנימי הנעלה הזה, ואילו...) בחוץ לארץ צריך לעולל 'במחשכים' , ע"י התיבות של התולדות, לדמות רק מהן מילתא למילתא, (כלומר דנים על פי הלשון שנמסרה, וממנה מדייקים דיוקים, מבלי שהבינו את המסר הרוחני הפנימי, שהוא...) והנקודה התוכיית המיוסדת במעמקי קודש עליון, אי אפשר (לבני חוץ לארץ או בתלמוד הבבלי) לתפוס. " (שם).

(וממשיך הרב קוק זצ"ל, בענין הפגם והקלקול במה שדורשים מבני ארץ ישראל שימשיכו ללמוד את התורה בע"פ באותה צורה שלמדו בגלותינו מארצנו) "מובן הדבר שע"י העזיבה (של הפסקת אופן הלימוד שלמדנו בתורה בא"י לפני שגלינו מארצנו) ע"י מיעוט ידיעת הערך העצמי, ע"י השפלה של הגבירה נגד שפחתה , ושהיא עוד מלובשת בתואר של מין 'יראת שמים' (מוטעית) מה שהוא 'למרות עיני כבודו' , ב"ה, ע"י מה שנותנים בזה למרמס את כבוד ארץ חמדה ומקום הדום רגליו, יתברך עדי עד, הדברים נעשים עמומים, ותלמידי חכמים שבארץ ישראל, חוזרים להיות שפופים ושפלים, ועוזבים את חילם, וחושבים שלא נוצרו אלא למגרם גרמי, (למצוץ עצמות) אצל חכמי חוץ לארץ ולחקות פלפולים נמוכים הבאים מתוך 'מחשכים', ובזה, באמת, כוחם של חכמי ארץ ישראל חלוש, (דהיינו הם לא מתאימים לצורת למוד זה...) מפני שהם נוצרו לגדולות מאלה". (יוצא, אפוא, שלהמשיך ללמוד בארץ ישראל תורה על פי הדרך שמתאימה לגלות, הנזק הוא כפליים: א. שתלמידי חכמים בארץ ישראל אינם מתאימים ללימוד כזה, ולכן הלימוד לוקה. ב. שאנחנו יוצאים מופסדים בהעדר השפעת לימוד פנימיות המצוות והתורה עלינו.)

"אבל כשהם (בני ארץ ישראל) מעמידים עצמם על כנם הרם, אז הם מוצאים הכל, ו'בכלל מאתים – מנה'. ערך חכמת היראה, האמונה והעבודה, הרחבת המוסר וחכמת החיים, ע"פ עומקה של תורה וגדולתה באורח גאוני אמיתי, הוא מופלג ומחולק מחוץ לארץ, ומוכרח להיות מופלג. (כי אם היינו יכולים ללמוד כתורת ארץ ישראל בחו"ל, אז היה פער עצום, בלתי אפשרי בנפש תלמידי החכמים, בין האור הנלמד למציאות החשוכה, חסד עשה הקב"ה, ש...) שביסורים גדולים עומדים תלמידי חכמים וצדיקים שבחוץ לארץ, המבקשים לאחד מקצועות נפרדים לפי הרגיל, והכל מפני שאין ההארה העליונה של האחדות האלוקית מאירה שם. פה (בארץ ישראל) נודה אחים ונשבח את שם כבוד אלוקי ישראל, אשר העמידנו בקרן אורה. הכל אפשר (לנו להשיג) ולא רק אפשר כי אם מוכרח. כשמבקשים את הטוב העליון המוכן (המתאים והאפשרי) לְהִדָּרֵשׁ בציון, מוצאים הכל. וכשמסתפקים פה בדרכים נמוכים, שהם ראויים רק ליושבי חשכת ארץ מאפליה, אין מוצאים אפילו את השיעור המועט... צריכים אנו לגשת לעסוק בתורה לשמה על אדמת הקודש. לדרוש, אנו חייבים, את המעלה היותר עליונה, שיגיעו מעשינו למעשי אבותינו: אברהם, יצחק ויעקב" (אגרות הראי"ה, ח"א, עמ' קי"ג)

"... וכל שהשכל הוא יותר כללי, הוא משוטט יותר מענינים דקים (רעיוניים) ודי לו בפלפול מועט, (כדרכו של ה'ירושלמי') ... עד אשר אפילו בדרך רחוק הרבה יש איזה רושם, וזה הרושם הוא עיקר ההבדל (הנראה) בין ה'בבלי' ל'ירושלמי'. ומשום הכי, לדידן, ה'בבלי' עיקר, דדרך ה'פשוט' מוסבר בו בהרחבה. ומכל מקום לעת שיחדש השם יתברך, לב חדש על עמו ויוחזר כל קדושת ארצנו הקדושה בגלוי, יתגלה האור של ה'ירושלמי' מצד סגנונו הקצר והעמוק שמסתייע מצד שכל עליון, וההגדה (האגדה) המקובלת מחוברת בו עם ההלכה בדרך פעולה נסתרת... מכפי הסגנון הרגיל של ה'בבלי' שסתמו הדברים יותר בזה מפני כח התלמידים שאינו כל כך יפה בחוץ לארץ...". (אגרות הראי"ה, ח"א, עמ' קכ"ו)

כל מילה מיותרת. בפרקים הבאים נביא, בעזרת ה"חונן לאדם דעת", דוגמאות לסוגיות מקבילות ב'בבלי' וב'ירושלמי', וננסה להבין מאיפה השוני ולאן הוא מוביל. יהי רצון שהקב"ה יצליח דְּרָכֵנוּ. אמן.


סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב[עריכה | עריכת קוד מקור]

להלן דוגמאות להבדלים בין ה'בבלי' ל'ירושלמי' בנושא שבכותרת.

בבלי ירושלמי 1.png

מה המשותף לכל הדוגמאות שהבאנו ? ה'בבלי' חושש שחייל במלחמה לא יוכל לעמוד בפני יצרו הרע ולכן מותר לו בעילה ראשונה ב'אשת יפת תואר'. שינת ארעי בסוכה אסורה כי אי אפשר לסמוך על השומר שֶׁשָּׂם למנוע ממנו להסחף לשינת קבע. תקיעת שופר בשבת אסורה, כי חוששים שיטלטל שופר ברשות הרבים לצורך למוד תקיעת שופר ולא לצורך התקיעה עצמה. בזמן הטיפול בסוטה, חוששים להרהורי עבירה כי יצר הרע שולט ... במה שעיניו רואות, ולא יכול להתחמק מזה. לעומת זה ...

ה'ירושלמי' נותן יותר אמון באנשים, ומאמין שרצונם לעשות טוב. התורה התירה 'אשת יפת תואר' רק אחרי שייקחנה לביתו, תבכה את אביה ואת אמה, תתנוול בבכיה, ואחרי חודש בבית, מותר לו לשאתה לאשה. כל כך אפשר לסמוך עליו שלא ייגרר אחר יצרו הרע. מותרת שינת ארעי בסוכה, כי ניתן לסמוך על ה'שומר' שימנע ממנו, ולדעת האוסר זה בגלל שפעמים אחרי שינה קצרה די לו לאדם בשינה זו, ואז אוטומאטית הפכה השינה הארעית לקבועה. תקיעת שופר בשבת אסורה כי רק במקום שמקריבים קרבנות חובת התקיעה דוחה שבת, כפי שהקרבנות עצמן –דוחין שבת במקדש. 'אין יצר הרע מצוי לשעה', ולכן טירדת הכהן העוסק במצוות השקית סוטה מרחיקה אותו מהרהורי עבירה.

מסקנת הדברים – בשעה שגישת ה'בבלי' היא למנוע אותנו מלהכשל "סוּר מֵרָע", גישת ה'ירושלמי' היא לסמוך עלינו שנקיים "וַעֲשֵׂה טוֹב". לי הרבה יותר נעים כשסומכים עלי ! איך אצלכם ?

קבלתי הערה מיהודי יקר, הוא כתב שגם ב'ירושלמי' נפוצים נמוקים להלכות וסיגים, בסגנון של 'סור מרע'. זה נכון, להלן תשובתי:

ודאי שאני מסכים שהחשש מיצר הרע וענין עשית סיג קיים בירושלמי. הרי "עשו סיג לתורה", היא משנָה, דהיינו מתורת א"י, אבל עצם העובדא שכאשר ניתן לנמק הלכה וסיג בדרך של 'עשה טוב', דרך זו מועדפת כפי שראינו בדוגמאות שהבאתי. משל למה הדבר דומה ? לאב המלמד את בנו הקטן ללכת. אם כל הזמן ישדר לו 'תזהר מזה !' ו'מזה !' וכו'. יאבד את הבטחון העצמי, ולא ילמד ללכת. אבל אם נותנים לו יד שלא יפול, מידי פעם עוזבים את היד והוא הולך לבד כמה שניות ושוב מחזיקים בידו וכן הלאה. כך מחזקים את בטחונו העצמי , ואת תעוזתו, ומרגילים אותו ללכת. זה דרכו של ה'ירושלמי', לתת בנו אמון ! זה חשוב !

בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ, סדרי חברה מתוקנים[עריכה | עריכת קוד מקור]

להלן דוגמאות להבדלים בין ה'בבלי' ל'ירושלמי' בתחום שבכותרת.

בבלי ירושלמי 2.png
בבלי ירושלמי 3.png

מה המשותף לכל הדוגמאות שהבאנו ?

הסיבות להלכה, ב'ירושלמי', של כל המקרים שהבאנו היא גדולת השלום והדאגה לסדרי חברה תקינים. השותפות הנעשית ב'עירוב חצרות' מביאה ליחסי שכנות טובים ולהשכנת שלום בין אדם לשכנו. להעמיד רוצח על ענשו דוחה עבודת הקרבנות. לא יתכן שיעמוד כהן שרצח ויעבוד עבודה, ואנחנו נמתין לסיומה כדי להענישו. אם אנחנו לא מרגישים אי נוחות בזמן ההמתנה, סימן הדבר שלא ירדנו מעולם להבין את "רצונו של מקום", הבא לידי בטוי בתורה. אחדות ישראל והימנעות מלדבר לשון הרע, חשובים לפני הקב"ה יותר מ'עבודה זרה'. ומניח תפילין כל היום ומרמה, טוב שלא יניחו תפילין כל היום. להעניש את 'פושעי החברה' בעונש הראוי להם, היא הופכת את החברה לנקיה יותר, למתוקנת יותר ושלומה בטוח יותר. מה עוד שזו אהבת ישראל, כי אם בית דין של מטה לא יעשו את עבודתם להעניש את הראויים, יעשה זאת הקב"ה, והחוטא יקבל עונש גדול יותר, כפי שנאמר: "(ד) וְאִם הַעְלֵם יַעְלִימוּ עַם הָאָרֶץ (הכוונה כאן לצבור בכללו, המיוצג ע"י בית הדין שתפקידו לדון את הפושעים) אֶת עֵינֵיהֶם מִן הָאִישׁ הַהוּא בְּתִתּוֹ מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ לְבִלְתִּי הָמִית אֹתוֹ: (ה) וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ וְאֵת כָּל הַזֹּנִים אַחֲרָיו לִזְנוֹת אַחֲרֵי הַמֹּלֶךְ מִקֶּרֶב עַמָּם:" (ויקרא כ') (אני, הקב"ה, יעניש אותו ועוד...). שלום החברה וסדרי חברה נאותים זו אחריות של מנהיגי הצבור ושופטיו.

אחדות ישראל[עריכה | עריכת קוד מקור]

השאלה שאנחנו רוצים להעלות היא מה המעמד של "כלל ישראל" בארץ ישראל לעומת חוץ לארץ. ומזה נגזור גם על היחס לפרט הישראלי. נעמוד על הבדלי גישה ב'בבלי' וב'ירושלמי'.

בבלי ירושלמי 4.png

והנה אם נלך בעקבות ה'ירושלמי' צעד אחר צעד, דוגמא אחר דוגמא, נלמד מדוגמא

  1. ש'קהל' יהודים בא"י איננה אוסף יהודים פרטיים, כל אחד לעצמו, 'קהל' זה הוא אישיות משפטית נפרדת, שהיא יותר מאוסף של פרטים. מה שאין כן בחו"ל. ברור, אפוא, שיש להתיחס לכל ה'קהל' הזה כגוף אחד, כפי העולה מדוגמא
  2. גם הערבות ההדדית של היהודים בארץ, שונה משל היהודים בחו"ל, בשעה שבחו"ל הערבות חלה רק על 'הנגלות' (כמו שָׁכֵן שרואה את מעשי חבירו) בא"י חלה הערבות הן על ה'נגלות' והן על ה'נסתרות' (כמו 'יד ימין' שיודעת מה 'יד שמאל' עושה, גם אם היא לא ראתה מה עשתה), לכן מובן משל ה'ירושלמי' שלא הגיוני שיד שמאל תכה את יד ימין שפגעה בה. כי אנחנו, היהודים בארץ ישראל גוף אחד. אם כך ברורה מסקנת ה'ירושלמי'
  3. שעל יהודי להסתכן בשביל להציל את חברו, כמו שבודאי כל איברי הגוף יהיו נכונים להציל איבר בודד שנמצא בסכנה.

בפרקים הבאים נמשיך להביא, בעזרת ה"חונן לאדם דעת", דוגמאות לסוגיות מקבילות ב'בבלי' וב'ירושלמי', וננסה להבין מאיפה השוני ולאן מובילים אותנו ה'בבלי' וה'ירושלמי' כל אחד בדרכו. יהי רצון שהקב"ה יצליח דְּרָכֵנוּ ללמוד וללמד, לשמור ולעשות. אמן.

תלמוד ומעשה, מי גדול ? מה בין מעשה בחו"ל למעשה ב(ארץ) הקודש ?[עריכה | עריכת קוד מקור]

השאלה הראשונה שבכותרת, נידונה זמן רב בבית המדרש. נביא את הבדלי הגישה בין ה'בבלי' ל'ירושלמי', וההשלכות של הבדל זה למעשה .

בבלי ירושלמי 5.png

הגענו למבוי סתום. ברור שה'ירושלמי' אומר שהמעשה עדיף. ברור שה'בבלי' אומר שתלמוד עדיף. אבל לא הצלחנו לענות על אף אחת מן השאילות שהעלינו. לא השאלה שאם גדולתה של התורה היא בזה שהיא מביאה לידי מעשה, ההגיון אומר שהמעשה עדיף, בגללה באה התורה. לא ? ולא הגענו לשום מקור העונה על שלושת שאלות ה'ירושלמי' על שיטת רשב"י.

ה"חונן לאדם דעת" הבריק לי רעיון לפני שבועות מספר, ואנסה להרחיבו ולפתחו. התשובה היא שהגדרת המלה 'מעשה' ב'בבלי' וב'ירושלמי', במחלוקת זו, אינה זהה. במחלוקת אם תלמוד גדול או מעשה גדול הנמצא ב'בבלי', הכוונה למילה 'מעשה' למצוות ומעשים טובים הנעשים בגלותינו מעל אדמתינו (להלן: מַעֲשֶׁה חוֹ"לָנִי, נעשה בחו"ל), וכשה'ירושלמי' מתיחס למעשה הגדול מתלמוד כוונתו למצוות ומעשים טובים הנעשים בארץ חֲיוּתֵנוּ על אדמת קדשנו. (להלן: מַעֲשֶׁה קוֹדֶשׁ, נעשה בארץ הקודש)

כדי לחזק את ההבדל בין המַעֲשֶׁה חוֹ"לָנִי למַעֲשֶׁה קוֹדֶשׁ, הרשו לי להביא ראיה לדברי מן הרמב"ן, המביא ראיה לדבריו מה'ספרי'.
ומן הענין הזה אמרו בספרי: (עקב מג), 'ואבדתם מהרה' (דברים יא יז) , "אף על פי שאני מַגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ, היו מצויינין במצוֹת, שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים. משל לאדון שכעס על אשתו ושִׁלחה לבית אביה, אמר לה: 'הוי מתקשטת תכשיטים שכשתחזרי לא יהיו עליך חדשים' ". וכן אמר ירמיה :(לא כ) 'הציבי לך ציונים', אלו המצות שישראל מצוינין בהם: והנה הכתוב שאמר: (דברים יז יח) 'ואבדתם מהרה ושמתם את דברי אלה'... אינו מחייב בגלות אלא בחובת הגוף כתפילין ומזוזות, ופירשו בהן 'כדי שלא יהו חדשים עלינו כשנחזור לארץ', כי עיקר כל המצות ליושבים בארץ ה' ולפיכך אמרו בספרי: (ראה פ), 'וירשתם אותה, וישבתם בה, ושמרתם לעשות'. (דברים יא לא לב), ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה.(שע"י ישיבת ארץ ישראל, המצוות מקבלות יתר תוקף, כי ארץ ישראל היא מקום מעשה המצוות) (רמב"ן על ויקרא פרק יח פסוק כה)

ונראה לי שלא צריך ללכת רחוק אל הרמב"ן כי הדברים מפורשים בתורה, ולזה רומזים ה'ציטטות' שהביא ה'ספרי'. כתוב בתורה ואנו אומרים את זה לפחות פעמיים ביום:

(יז) וְחָרָה אַף יְ-הֹוָה בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר יְ-הֹוָה נֹתֵן לָכֶם: (מפני חטאינו נגלה מארצנו)
(יח) וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם:
(יט) וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ:
(כ) וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ: (תשמרו את המצוות ותלמדו תורה, גם בגלות)

וכאן הפרשה לא נגמרת, למרות שיש סדורים שהערבי שהדפיס אותם, התחיל שורה חדשה ובאותיות אחרות. הפרשה ממשיכה...

(כא) לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְ-הֹוָה לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ: (לְמַעַן, כדי שכשתחזרו לארץ, התורה והמצוות יהיו מורגלים לכם, ואז לא תחטאו וירבו ימיכם על האדמה הזאת)

לאור הנ"ל, אין סתירה בין 'בבלי' ל'ירושלמי', ואין שום קושיא. אצל אחד ה'מעשה' הינו תִּרְגוּל למניעת שיכחת המצוות, מעין מצוות חינוך, ואצל השני ה'מעשה' הוא דבר ה' וחכמתו מבוצע ב'תחתונים', ומשליך (עוז) ל'עליונים' המשפיעים שפע רב ל'תחתונים'. ברור שהראשון, תלמוד תורה דוחה מַעֲשֶׁה חוֹ"לָנִי כזה, ואילו אצל השני, תלמוד תורה לא ידחה מַעֲשֶׁה קוֹדֶשׁ הגורם לעולם לעמוד על מטרתו שֶׁלְּשֵׁם כך בראהו הבורא יתברך.


לסיום ברצוני להרחיב את מושג ה'מעשה' בארץ ישראל[עריכה | עריכת קוד מקור]

לסיום ברצוני להרחיב את מושג ה'מעשה' בארץ ישראל . די בשביל זה להעתיק את דברי החת"ם סופר, בהדפסות הלא- מצונזרות:

נראה לעניות דעתי, שרבי ישמעאל לא אמר מקרא "ואספת דגנך" אלא בארץ-ישראל ורוב ישראל שרויין על אדמתן, שהעבודה בקרקע עצמה מצווה משום יישוב-ארץ-ישראל, ולהוציא פירותיה הקדושים, ועל זה ציוותה התורה "ואספת דגנך". ובֹעז זורה גורן השעורים בלילה משום מצווה. וכמו שאי-אפשר לומר 'לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה', כך לא יאמר 'לא אאסוף דגני בעצמי משום שאני עוסק בתורה'. ואפשר, שאפילו שאר האומניות שיש בהם יישוב העולם - הכל בכלל מצווה. וכל זה דוקא בארץ-ישראל, אבל בחוץ-לארץ - כל מה שמרבה ביישוב העולם, מוסיף חורבן בעבודת ה'. ובחוץ-לארץ, מודה רבי ישמעאל לרבי שמעון בר-יוחי, אבל בארץ-ישראל אומר רבי ישמעאל, "ואספת דגנך" - מצווה ליישב את ארץ-ישראל, והיא אינה נדחית מפני לימוד תורה, אלא עם הלימוד יש גם ליישב את ארץ-ישראל ולעבוד את אדמתה ולהוציא פירותיה הקדושים. (חידושי החת"ם סופר למסכת סוכה דף לו.)

בנית חוסנה הכלכלי של ארץ ישראל, פיתוח הייצור, רוחת תושביה, בטחונם, כל אלה, לדעת החת"ם סופר – מצוה. וכמו שאי-אפשר לומר 'לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה', כך לא יאמר 'לא אאסוף דגני בעצמי משום שאני עוסק בתורה'. הלואי שנשכיל להבין, לקבל, וליישם מבלי להתנצל !!! בפרק הבא ננסה לעמוד על האחריות הגדולה המוטלת על היהודים בארץ ישראל, בפרט, ועל הנהגתה בכלל.

עד היכן מגיעה אחריות של יהודי בארץ ישראל ?[עריכה | עריכת קוד מקור]

שתי בריתות כרת הקב"ה עם ישראל בצאתם ממצריים. האחד בסיני והשני – בערבות מואב. הברית בסיני היתה עם הפרטים בעם ישראל, לשמור את התורה והמצוה, כפי שהקב"ה צוה במעמד הר סיני. הברית בערבות מואב עטופה בדברים המצביעים על משמעותה כ"ערבות הדדדית" בין הפרטים. התורה אומרת:

(ט) אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְ-הֹוָה אֱ-לֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל:
(י) טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ:
(יא) לְעָבְרְךָ בִּבְרִית יְ-הֹוָה אֱ-לֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר יְ-הֹוָה אֱ-לֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם:
(יב) לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵא-לֹהִים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב: ...
(כח) הַנִּסְתָּרֹת לַי-הֹוָה אֱ-לֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת: (ספר דברים פרק כט)

הברית בערבות מואב הוא מול עם ישראל, וכל פרט מישראל אחראי על מעשי חבירו. אמנם, על הַנִּסְתָּרֹת האדם הפרטי לא ייענש, אא"כ היה יכול למחות ולא מחה, אבל האחריות על הַנִּגְלֹת, (האחריות היא) לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם. בפרשת כי תבוא, מצווה התורה על מעמד 'הברכות והקללות' בהכנסם לארץ ישראל, ואחרי שהיא מפרטת 11 ענינים שאדם עלול לעשות בסתר, וכורכת לעשייתם "אָרוּר", היא מוסיפה:

(כו) אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן: (ספר דברים פרק כז)

הרמב"ן בפירושו לתורה, מביא את הירושלמי, מצטט ואומר:

  • "ראיתי: 'אשר לא יקים' וכי יש תורה נופלת ? ... אמר רבי אסי בשם רבי תנחום בר חייא: (אדם ש)לָמַד ולִימֵד ושָׁמַר ועָשָׂה, והיה סִפֵּק בידו להחזיק, ולא החזיק, הרי זה בכלל ארור...". עכ"ל (ירושלמי בסוטה, פ"ז ה"ד) ידרשו (יבואו חשבון אתו בענין) בהקמה הזאת, (את) בית המלך והנשיאות (כל מנהיגי הצבור) שבידם להקים את התורה ביד המבטלים אותה, ואפילו היה הוא צדיק גמור במעשיו, והיה יכול להחזיק התורה ביד הרשעים המבטלים אותה (ולא עשה) הרי זה "אָרוּר". (רמב"ן על דברים פרק כז פסוק כו)

'לא יאומן כי יסופר' עד כמה מגיעה האחריות של כל אחד מאתנו, כשאנחנו רואים 'תורה' נופלת, ואיננו מקימים אותה. ובארץ ישראל, הכל תורה ! כל המצוות וכל המעשים הטובים הנעשים בה לחיזוקה, פריחתה, שגשוגה הגשמי והרוחני, בטחונה וכבודה, הכל מצוה! (כפי שראינו בפרק הקודם את דברי החת"ם סופר). להמחיש עד היכן אחריותנו מגעת, נביא 2 דוגמאות.

בבלי ירושלמי 6.png

ההשתתפות בבניה הכלכלית של ארץ ישראל, אינו ענין הגיוני בלבד, כאמור ב'בבלי', אם לא תתפרנס, סופך לְלַסְטֵם את הבריות, אלא פסוק המובא ב'ירושלמי': "ובחרת בחיים" - זו אומנות. גם "להתחבא" מאחורי הרב שלי, אתה לא יכול ! רק אם אומרים לך על ימין שהוא ימין, ועל שמאל שהוא שמאל תשמע להם. מקסימום הנחה שאתה יכול לקבל, שאם במזיד עשית מעשה לא נכון ע"פ הוראת חכם, זה ייחשב לך כ'שוגג'.

מסתבר שהחיים בארץ ישראל, לא פשוטים כלל וכלל. אחריות גדולה, חובה לקרב ולשתף את הרחוקים, בכל דרך שאנחנו יכולים, והמשימות הן על כל שטחי החיים, כל ממש. אבל אל ייאוש. בשבוע הבא נביא כמה הקלות שה'ירושלמי' מביא לנו, ואחרי כן נביא גם כמה הפתעות, שיעשו לנו את החיים בארץ ישראל נוחים ונעימים. ושחלילה, אף לא אחד יפסיק את ה'רומן' שלו עם ארץ ישראל דווקא עכשיו. חלילה.

דייך מה שאסרה תורה, האם גישה זו נכונה ?[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרב שלמה זלמן אויערבך זצוק"ל, אמר לי שההבדל בין החרדים בבני ברק לחרדים בירושלים (ואפשר להרחיב, בין אשכנזים לספרדים, בין ליטאים לחסידים ועוד) הוא שה'בני ברקים' - מחמירים וה'ירושלמים' ... מהדרים. ההבדל בין שני המושגים הנ"ל, הוא כהבדל שמיים וארץ.

  • המחמיר– נמצא כל הזמן במצב שהוא דואג שטרם יצא ידי חובה במילוי המשימה. מחפש הוא כל חומרה שיכולה להביא אותו לשקט הנפשי. אבל לא היא. כי לכל חומרה יש חומרה יתרה.
  • המהדר – נמצא במצב שהוא מרגיש שעשה את חובתו, ואפי' יותר מהדרוש. אמנם ניתן להדר יותר, אבל, אי"ה, לכשירחיב הקב"ה, נעשה יותר.

מה הדרך של ה'ירושלמי' בזה ? נביא כמה דוגמאות, שיבהירו את הנושא.

בבלי ירושלמי 7.png
בבלי ירושלמי 8.png

אשה פטורה ממצוות עשה שהזמן גרמן, לא בגלל שהיא לא מסוגלת, חלילה, ולא בגלל שהיא לא רוצה, חלילה, אלא בגלל שהקב"ה קבע לה בסדר היום תפקידים הרבה יותר חשובים:

  • חינוך הילדים, לתורה ולדרך ארץ (כן גם לדרך ארץ),
  • לאמונה באלוקים ובאדם (כן גם באדם),
  • לבצוע המטלות הנדרשות ממנו ברוחניות ובגשמיות (כן גם בגשמיות)

כל התפקידים החשובים הללו, החייבים להיעשות ברוגע ובשלווה, אסור להם להיות מופרעים אף פעם. לכן, אי אפשר לחייבה ב"מצוות עשה שהזמן גרמן", כי בזמן עשית המצוות הללו, שעכשיו זמנם!, היא תהיה מופרעת מתפקידיה החשובים, שהם בקצרה: "המשכת קיומו של עם ישראל בעולם". כעין זה, עם ישראל בארצו, צריך להיות "אור לגויים", "נס להתנוסס". יש לו תפקידים מרובים בכל שטחי החיים, רוחניים וגשמיים, שמימיים וארציים. במהות הדברים בא"י אין ארצי ואין גשמי, הכל – שמיימי ורוחני. לקיחת עול שלא נתבקשת בו על שכמך, עלולה להפריע לתפקיד העיקרי של כלל ישראל בעת הזאת: "קיומו של עם ישראל, כאור לגויים, בעולם". קשה להתרגל לדברים אלו, כי אלפיים שנה שִׁמַּשְׁנוּ כ"שק אגרוף", פתאום ... אנחנו "פָּנַס לֶד" קטן אבל מאיר למרחקים. צריך להאמין, להתכונן, להיערך, ואז... בב"א יגיע.

עבודת הלב בארץ ישראל[עריכה | עריכת קוד מקור]

כשבית המקדש עמד על תִּלוֹ, ועבודת הקרבנות היתה בעיצומה, הכהנים היו עובדים ו... ישראל מתכפרים. איך ? כשמביא הקרבן, (ובקרבנות הצבור, נציגי הצבור, הנקראים 'מעמדות', עמדו על הקרבן) היה/ו רואה/ים את ה'עבודה', היתה נכנסת בלבבם תשוקה עזה לקב"ה, עד כדי מסירות נפש, ממש, ואז הוא היה חוזר בתשובה מ...אהבה. את החויה הזו אִבַּדְנוּ לפני כ 2,000 שנה. הֲלוֹא לְמִשְׁמַע אוֹזֶן דָאֲבָה נַפְשֵׁינוּ, קשה לנו להשיג את חֲוָיַת הלב הזו בתפילה, שהיא "תחליף" הקרבנות. זו הסיבה שלבבנו לא מתעיף בסיום התפילה. התרגלנו, הרבה מדי שנים, לעבוד את הקב"ה במוח, למוד ופלפול, ובכלי המעשה, מצוות ומעשים טובים, ואיננו מרגישים את מציאותו בלב. זו הסיבה שבזמן התפילה, עבודה שבלב, אנו מוצאים יהודים יקרים שמשעמם להם בזמן המפגש עם "נותן כל חי", ועוסקים ב'שוטנשטיין', עבודת המוח, ל"ע.

תורת א"י: ה'ירושלמי', הקבלה והחסידות (שהיא סניף של הקבלה), באים לרפא את לִבֵּנוּ הַשָּׁבוּר. ולא בכדי הקב"ה גלגל תורות אלו חזרה אלינו לקראת תום הגלות ותחילת הגאולה, כי בְאִמּוּץ תורת א"י יִפָּתַח לבבנו אל הגאולה בב"א. נביא דוגמאות של הסברים להלכות שונות על פי ה'בבלי' וע"פ ה'ירושלמי', ואני מקווה שיבלוט ההבדל, שה'בבלי' מדבר אל המוח וה'ירושלמי' אל הלב.

בבלי ירושלמי 9.png
בבלי ירושלמי 10-.png

די בדוגמאות שהבאנו לעיל להראות לעיני כל, את החַיּוּת שנותן ה"ירושלמי" לתורה למצוותיה. מרגישים את נותן התורה, שהוא בְּלִבֵּנוּ וּמְחַיֶּה את נפשינו.

  • הקב"ה, הטוב ומיטיב לכל, שבטרם הוא מעניש את העולם כולו במי המבול הוא יושב עליו 'שבעה', (כביכול, בדוגמא (1))
  • שכדי לפנות אליו בכל דבר וענין, להללו ולשבחו, כל נברא צריך להכניס ללבו ' חַיּוּת' אליו כי "לא המתים יהללויה" (של דוגמא (2)).
  • זה הקב"ה החפץ והעתיד לגאול אותנו בזרוע נטויה, (בדוגמא (3))
  • שבהגיע 'מועד', בב"א, משרתיו, למעלה ולמטה, יָסִירוּ 'הַבְּגָדִים הַצֹּאִים' מֵעֲלֵיהֶם, והוא ילבישנו 'מַחֲלָצוֹת' (על פי זכריה פרק ג, וכדוגמא (4))
  • וכולם, מקטנם עד גדולם, ידעו אותו, ולא יהיה עוד 'שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה', לא בהלכה ולא באגדה, לא במעשה ולא במחשבה, (כבדוגמא (5)),
  • וכולם יפנימו שכל הבריאה מעשה ידיו, הוא זָן לַכָּל, ואין לשום בריה כח ויכולת מלבדו, (כבדוגמא (6))
  • אזי יסמיך הקב"ה 'גאולה' ל'תפילות'ינו, וה'אוהב' וה'מלך' לא יתפלגו עוד (כבדוגמא (7))

ויתקיים בנו מקרא שכתוב:

יֵדְעוּן כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת שְׁמֶךָ לְיִרְאָה אֹתְךָ כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְלָדַעַת כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל הַבַּיִת הַזֶּה...(מלכים א פרק ח)

אמן, כן יהי רצון, במהרה בימינו. אמן.

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.