בישול בשבת בתולדות האור ותולדות חמה - מסכת שבת דף ל"ט
- בישול בשבת בתולדות אור ובתולדות החמה.
- גזירת מרחץ בישול ביום טוב והצינור בטבריה.
התוכן לפי ביאור הרב עדיין שטיינזלץ- המקור ספריא
- המקור אתר סיני - ראו התרשים להלן:
הזז את הסרגל עם העכבר ותוכל לצפות בתרשים במלואו מבוסס גם על שיעורו של רבי חיים סבתו באמצעות :https://zoom.us/my/mizpenevo
חימום ביצה[]
תוכן
גמרא איבעיא להו [נשאלה להם לתלמידים שאלה זו]: עבר אדם על דברי המשנה וגלגל ביצה בסודר מאי [מה דינו]? אמר רב יוסף: גלגל — חייב חטאת, שהדבר נחשב למלאכת בישול שנעשתה בשבת, והאסורה מן התורה. אמר מר בריה [בנו] של רבינא: אף אנן נמי תנינא [אנחנו שנינו גם כן] מעין דברים אלה במשנה:
ל״ט א
כל דבר מלוח שבא (נתבשל) כבר בחמין מלפני השבת — שורין אותו בחמין אף בשבת, וכל שעדיין לא בא בחמין מלפני השבת — מדיחין (רוחצים) אותו בחמין בשבת, אך אין שורים. חוץ מן המליח הישן או הדג קולייס האיספנין שהדחתן בחמין זו היא גמר מלאכתן, שאם מדיחן בחמין הרי זה כאילו בישלם בשבת, לפי שאינם צריכים לבישול נוסף. ומכאן נלמד לענייננו, שביצה שנתגלגלה, כיון שנעשתה בכך ראויה לאכילה הרי עובר בכך משום בישול. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד ממנה] שכן היא משמעות הדברים.
א שנינו ב
חימום מהחמה[]
תוכן
שנינו במשנה שלדעת התנא הראשון לא יפקיענה (יעטוף אותה) את הביצה בסודרין שנתחממו בשמש כדי לחממה, ור' יוסי מתיר. ושואלים: והא דתנן [וזו ששנינו במשנה] נותנין תבשיל לתוך הבור בשבת בשביל שיהא שמור מן החום, וכן נותנים את המים היפים (הטובים) לשתיה בתוך המים הרעים (שאינם ראיים לשתיה) בשביל שיצננו בתוכם. וכן את הצונן (מים צוננים) מותר להניח בחמה בשביל שיחמו המים. לימא [האם נאמר] שמשנה זו כשיטת ר' יוסי במשנתנו היא ולא כשיטת רבנן [חכמים, התנא הראשון]?
שהרי חכמים אסרו לחמם דברים מכוח השמש! אמר רב נחמן: בחמה עצמה — דכוליה עלמא לא פליגי דשרי [הכל אינם חלוקים ודעתם שמותר] להניח דברים לחמם בה, שהרי ודאי אין זו אש, ואין זו דרך בישול. וכן בתולדות האור (האש), דברים שנתחממו מכוח האש כוליה עלמא לא פליגי דאסיר [הכל אינם חלוקים שאסור] לחמם בהם, שהמחמם בהם הרי הוא כמבשל באש עצמה. כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה בתולדות החמה (בדברים שנתחממו מחום השמש). מר סבר [חכם זה, חכמים סבור] כי גזרינן [גוזרים אנו לאסור] חימום באמצעות תולדות החמה אטו [משום] תולדות האור [האש] שהן אסורות, שהרי אין הרואים יודעים במה נתחמם כלי הבשול, ואם יתירו את השימוש בתולדות החמה יבואו להתיר את השימוש אף בתולדות האור. ומר סבר [וחכם זה ר' יוסי סבור] כי לא גזרינן [אין אנו גוזרים], ואף שאסור לחמם בתולדות האור, מותר לחמם בתולדות החמה.
האם דוד שמש הוא חמה או תולדות חמה ? רק לגבי שימוש ולא רחצה - הראשונה -מותר והשני - אסור ;רבי עובדיה יוסף - מקל , שמירת השת - מחמיר
ולא יטמיננה לביצה בחול ובאבק דרכים שהם חמים[]
על גג שטוח - מותר;על סיד רותח - אסור;מים חמי טבריה - רבנן אוסרים;
שנינו במשנה: ולא יטמיננה לביצה בחול ובאבק דרכים שהם חמים. ושואלים: וליפלוג נמי [ושיחלוק גם כן] ר' יוסי בהא [בהלכה זו], שהרי אם סבור הוא שמותר לבשל בשבת בדברים שנתחממו על ידי השמש, הרי יש להתיר גם חימום על ידי חול! לכך נתנו שתי תשובות. רבה אמר: אף ר' יוסי מקבל דעת חכמים במקרה זה, לפי שגזרה גזרו חכמים על דבר זה מתוך החשש שאם יתירו לו להטמין בחול ובאבק דרכים שמא יבוא ויטמין ברמץ (אפר חם) שזהו ודאי איסור גמור, לפי שההטמנה בחול וההטמנה ברמץ נראות דומות מאד. ואילו רב יוסף אמר: ר' יוסי מסכים לאסור במקרה זה מפני שבשעה שטומנו בחול הריהו מזיז עפר ממקומו והרי זה כחופר בחול, ואסור. ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל למעשה ביניהם]? שהרי לכאורה שני ההסברים מגיעים למסקנה מעשית אחת. ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל למעשה במקרה של עפר תיחוח (זה נוזל ואין חשש). שבעפר זה אין צורך בחפירת גומה ומטעם זה אין לאסור. ואילו גזירה משום הטמנה ברמץ עדיין קיימת כאן.
מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא, שרבן שמעון בן גמליאל אומר: מגלגלין ביצה על גבי גג רותח שנתחמם מכוח השמש, ואולם אין מגללין ביצה על גבי סיד רותח. ומעתה, בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] כי הטמנה בחול אסורה משום גזרה שמא יטמין ברמץ — על גג ליכא למיגזר [אין לגזור], שאין זה דומה להטמנה ברמץ. אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שהטעם הוא מפני שמזיז עפר ממקומו, ליגזר [יגזור] ויאסור גם על גבי הגג, שלעיתים יש עליו מעט עפר. ומשיבים: אין זו קושיה, כי סתם גג לית ביה [אין בו] עפר, ואין מקום לגזור משום מקרה שאינו מצוי.
כיון שנדחתה ההוכחה תא שמע [בוא ושמע] פתרון אחר לדבר ממה שסופר במשנתנו: מעשה שעשו אנשי טבריא והביאו סילון (צינור) של צונן לתוך אמה של חמין ואסרו להם חכמים להשתמש בצינורם. בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת האומר] שהאיסור הוא משום גזרה שמא יטמין ברמץ — היינו דדמיא [זוהי הסיבה שנאסר הדבר משום שדומה] היא להטמנה, שכן מכניסים את המים הצוננים (כעין הטמנה) בתוך מים חמים יותר. אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שהטעם הוא מפני שמזיז עפר ממקומו מאי איכא למימר [מה יש לומר] להסברת הדבר?
ומשיבים: מי סברת [האם סבור אתה] כי מעשה טבריא (טבריה) אסיפא קאי [על סופה של המשנה הוא עומד, מתייחס]? לא, אלא ארישא קאי [על ראשה הוא עומד, מתייחס]. וכך יש להבין את הדברים: לא יפקיענה בסודרין (אסור להשתמש בסוודר שחומם) ורבי יוסי מתיר, נחלקו חכמים ור' יוסי בענין הפקעה בסודרים, והכי קאמרי ליה רבנן [וכך אמרו לו חכמים] לר' יוסי: הא [הרי] מעשה זה שהיה באנשי טבריא בתולדות חמה הוא שהיה, שהרי לא נתחממו חמי טבריה בחום האש, ואף על פי כן אסרי להו רבנן [אסרו להם חכמים]! אמר להו [להם] ר' יוסי: אין הדבר כן אלא המעשה ההוא בתולדות האור הוא שהיה, שכן חמי טבריה חמים הם משום דחלפי אפיתחא דגיהנם [שהם חולפים על פתח הגיהנם ומתחממים מאשו] ולמעשה הם מתחממים מאש של ממש, אלא שהיא אש תת ־ קרקעית, מה שאין כן בחמה
(האם יש קשר לפסח - במסכת פסחים נשאל האם אפשר לבשל בפסח, איך יתכן? מבלים בירושלים. אם יהיה בירושלים מעיינות חמים זה יהיה הדין, או כאשר לא ניתן לקיים את הפסח בירושלים)
ההטמנה בחומר המוסיף הבל אסורה בשבת[]
ואסורה הטמנה של קדירה בשבת בדבר המוסיף הבל (חום) במשך השבת, ולא נאסרה רק ביום השבת עצמו אלא אפילו מבעוד יום
באותי ענין אמר רב חסדא:(ל״ט ב) ממעשה זה שעשו אנשי טבריא ואסרי להו רבנן [ואסרו להם חכמים] למדנו להלכה כי בטלה ואסורה הטמנה של קדירה בשבת בדבר המוסיף הבל (חום) במשך השבת, ולא נאסרה רק ביום השבת עצמו אלא אפילו מבעוד יום. שהרי העברת הסילונות הצוננים במים המתחממים והולכים דומה בכל להטמנה בחומר המוסיף הבל (כמו שמיכות). אמר עולא: הלכה כאנשי טבריא. אמר ליה [לו] רב נחמן: כבר תברינהו אנשי טבריא לסילונייהו [כבר שברו אנשי טבריה את צינורותיהם] ואף הם חזרו בהם
(אסור לעביר בשבת אוכל מפלטה עם שמיכה ממקום למקום - ההטמנה מייצרת חם כמו בקיבוצים התחמיץ מזון לפרות - חול רק משמר - השאר מייצרים אנרגיה)- (לחמם מים בעזרת שמיכה שעוטפת את הכל - רק מותר קצת) (האם מותר למלא תורמוס במים חמים בשבת - אסור לשמר חום - נוהגים להתיר - המכסה לא מבודד - לכן זה לא הטמנה - תוספות)
רחיצה במים שחוממו בשבת[]
לא ישתטף אדם כל גופו בין בחמין אף שהוחמו מערב שבת ובין בצונן
א שנינו במשנה את המעשה שעשו אנשי טבריא, והוזכר בדרך אגב שהמים שנתחממו בחמי טבריה דינם כחמין שהוחמו בשבת ואסורים ברחיצה. ומבררים את הענין: מאי [מה, מאיזה סוג] היא רחיצה זו? אילימא [אם תאמר] שהמדובר ברחיצת כל גופו — אלא אם כן יש לתמוה שמכאן משמע שרק חמין שהוחמו בשבת הוא שאסורין ברחיצה כזו, הא [הרי, אבל] חמין שהוחמו מערב שבת מותרין, והדבר לא יתכן, שכן והתניא [והרי שנינו בברייתא]: חמין שהוחמו מערב שבת, למחר רוחץ בהן את פניו ידיו ורגליו, אבל לא את כל גופו! אלא יש לומר כי הרחיצה שנאסרה במשנה במים שהוחמו בשבת אכן היתה רחיצת פניו ידיו ורגליו.(אסור בשל גזרת הבלנים - היו אומרים חיממנו קודם - איך נשים טובלות - היה פולמוס על כך - למעשה הפוסקים התירו, אבל רק לנשים)
אולם אם כן אימא סיפא [אמור את סופה של המשנה], ששנינו בה שאם היה זה ביום טוב, הרי דין המים כחמין שהוחמו ביום טוב באמצעות האש, ואסורין ברחיצה ומותרין בשתיה, הרי שאף ביום טוב אסורה רחיצת פניו ידיו ורגליו בחמין אלה. אם כן לימא תנן סתמא [האם לומר שנשנתה סתם משנה] כשיטת בית שמאי? דתנן [שכן שנינו במשנה], בית שמאי אומרים: לא יחם אדם חמין לרגליו ביום טוב אלא אם כן ראויין הם אף לשתיה, ובית הלל מתירין. הרי שמותר לדעת בית הלל לחמם מים ביום טוב לצורך רחיצת רגלים, ולפי הפירוש שפירשנו את המלה "רחיצה" במשנה (פניו ידיו ורגליו), נמצא שמשנתנו היא כדעת בית שמאי. והדבר תמוה ביותר, שכן נדחתה שיטה זו מן ההלכה ואינה מוזכרת אלא לעתים רחוקות כמשנה סתמית!
אמר רב איקא בר חנניא: במים שהוחמו להשתטף (לשטוף) בהן את כל גופו עסקינן [עוסקים אנו] במשנתנו, ודבר זה אין דינו כרחיצה, ומה ששנינו במשנה שאלה שהוחמו בשבת אסורים ברחיצה ומשמע שאלה שהוחמו בערב שבת מותרים ברחיצה בשבת, הרי כשיטת האי תנא [תנא זה] הוא, שיטת ר' שמעון בתוספתא. דתניא [שכן שנינו בתוספתא]: לא ישתטף אדם כל גופו בין בחמין אף שהוחמו מערב שבת ובין בצונן, אלו דברי ר' מאיר, ור' שמעון מתיר בשניהם, אף בחמים, כיון שהוחמו מערב שבת. ר' יהודה אומר: בחמין — אסור, בצונן — מותר. ולדעת ר' שמעון במים שהוחמו בשבת עצמה אסורה הרחיצה כלל, ואם כן משנתנו שאינה מבחינה בין חמין וצונן כשיטת ר' שמעון היא.
רחיצה במים שהוחמו מערב שבת[]
תוכן
ב אמר רב חסדא: מחלוקת זו שאמרו בענין רחיצה במים שהוחמו מערב שבת, הרי היא דווקא בכלי, שהיו המים החמים בתוך כלי, שאז אפשר לחשוב שחממו אותם בשבת, ויש לחשוש שיבואו להתיר מים שנתחממו בשבת על גבי האש. אבל כאשר אותם מים נמצאים בקרקעמ — לדברי הכל מותר. על כך מקשים: והא [והרי] מעשה זה באנשי טבריא בקרקע הוה [היה] ועם כל זה אסרי להו רבנן [אסרו להם חכמים]! אלא אי איתמר, הכי איתמר [אם נאמר הדבר בנושא זה, כך נאמר] וזו היא הגרסה הנכונה: מחלוקת זו היא דווקא כאשר המים נמצאים בקרקע, אבל כאשר הם בתוך כלי — לדברי הכל אסור.
אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: הלכה במחלוקת זו כר' יהודה. אמר ליה [לו] רב יוסף: האם בפירוש שמיע לך [שמעת] דברי ר' יוחנן אלה, או מכללא שמיע לך [מכלל דברים אחרים שאמר שמעת]? ומעירים: מאי כללא [ומהם דברי ר' יוחנן מכללם] אפשר היה להוציא ממנו מסקנה כזו? — שאמר רב תנחום שכך אמר ר' יוחנן שכך אמר ר' ינאי שכך אמר רב: כל מקום שאתה מוצא שנים חלוקין וכל אחד מהם קובע דעתו בשורה של מקרים, ואחד החכמים, שלישי, מכריע ואומר שבמקצת הדברים הלכה כאחד מהם, ובמקצתם הלכה כחבירו — הלכה כדברי המכריע. חוץ מהמקרה של קולי מטלניות (היתר השמוש בטהרה בבלויי מטליות), שאף על פי שר' אליעזר מחמיר ור' יהושע מיקל, ור' עקיבא מכריע — אין הלכה כדברי המכריע. וטעמו של דבר — חדא [טעם אחד]: שר' עקיבא תלמיד הוא ואין כוחו גדול עד כדי הכרעה בין רבותיו. ועוד: הא [הרי](מ׳ א) הדר ביה [חזר בו] ר' עקיבא לגביה [אצלו, לשיטתו] של ר' יהושע. ואף במחלוקת שבדיני רחיצה צריך היה לפסוק כשיטת ר' יהודה כיון שהוא המכריע, ולכן שאל רב יוסף אם הפסק כר' יהודה לא נסמך רק על כלל זה. ושואלים: ואי מכללא, מאי [ואם למדנו הלכה זו מן הכלל, מה הפגם בדבר]? הרי יפה אפשר להסיק דברים אלה מן הכלל! ומשיבים: דילמא הני מילי במתניתין [שמא דברים אלה אמורים שיש תוקף לכלל רק במשנתנו], אבל בברייתא — לא שמא אין הברייתא מהימנת למדי כדי לסמוך הכרעות הלכתיות על סגנונה. אמר ליה [לו] רבה בר בר חנה לרב יוסף: אנא בפירוש שמיע לי [אני בפירוש שמעתי דבר זה].
כותרת[]
תוכן