תעלומת בית הכנסת הקדום מתחת להר הבית מאת: נדב שרגאי
המקור:ישראל היום ג' באב תש"פ
הכתבה[]
בית הכנסת "המערה" שכן כנראה במקום שמוכר כיום כשער וורן • אלא שהנסתר בתעלומה המרתקת, שנפתרה חלקית בזכות איגרות ותעודות מהגניזה הקהירית, עדיין רב על הגלוי • רק לפני 40 שנה הוא נחשף מחדש על ידי רב הכותל, שבכלל חיפש שם את כלי המקדש
מחסומי הזמן והשכחה עדיין תוחמים את גבולות המחקר והידע על אודות סוד "המערה" - בית הכנסת הקדום של יהודי ירושלים ששכן מתחת להר הבית. אף על פי כן פיסות מידע, תעודות היסטוריות מתפוררות ומחקרים מהדורות האחרונים, שופכים בהדרגה אור על אחת התעלומות היותר מסקרנות בתולדות ירושלים.
את סיפור המערה כדאי להתחיל דווקא מהסוף, הגם שהוא קשה ואיום, שכן הוא החלק הכמעט יחיד בסיפור שפרטיו ידועים ומוסכמים. הוא התרחש במחצית הראשונה של חודש אב תתנ"ט (1099), כשירושלים נפלה לידי הצלבנים. הלוחמים היהודים והמוסלמים שלחמו יחד כתף אל כתף, אמנם הגנו על העיר בחירוף נפש, אך בסופו של דבר הובסו, וטבח נורא התרחש בירושלים. עד השואה הוא צוין על ידי רבים בעם היהודי כחלק מזיכרון הנספים במסעי הצלב ומעשי ההרג ההמוניים שליוו אותם, וכאחד האסונות הקשים ביותר שפקדו את העם היהודי אחרי חורבן בית שני. אפילו קינות ידועות, ששולבו בסדר הקינות לתשעה באב, נכתבו עליו.
"כל המגינים ברחו לאורך קירות בעיר והצלבנים רדפו אחריהם הורגים בהם וקוצרים אותם כל הדרך עד למקדש שלמה", רשם צלבן אלמוני שהשתתף כנראה בקרבות, בחיבור המכונה "גסטה פרנקורום" (עלילות הפרנקים), "שם", הוסיף ותיאר האלמוני, "נערך טבח, עד שאנשינו פילסו את דרכם בדם האויבים שהגיע עד לקרסוליהם". הצלבן ריימון מאגילר, שתיעד אף הוא את מסע הצלב הראשון, דיווח בהתרגשות ובסיפוק: "אם אספר לכם את האמת - לא תאמינו לי. מספיק לומר כי במקדש שלמה אנשים רכבו על סוסים ודם הגיע עד לברכיים ועד למושכות. אכן היה זה מחזה נהדר של דין האלוהים, שמקום זה יתמלא בדמם של הכופרים שחיללו את קדושתו".
שירות לאומי-אזרחי נתן לי כלים ותובנות. לקריאה>
על פי דבריו של גילו מפאריס, משורר רומי מהמאה ה־12, היהודים עמדו בראש המגינים על ירושלים והיו מאחרוני הנופלים. ההיסטוריון המוסלמי אבן אל קלניסי מספר שיהודי העיר ברחו לבית הכנסת, ושם נשרפו חיים על ידי הצלבנים. גם על פי הסופר הערבי סבט אבן אל־ג'ויזי, "הטבח בעיר היה נורא. הם כינסו את היהודים בבית הכנסת שלהם, ואחרי כן העלו בו אש".
ההיסטוריון יהושע פראוור מסכם בספר ירושלים (הוצאת יד בן־צבי) כי היה זה "טבח שלא היה כמותו מאז מצור טיטוס וחורבן העיר בידי לגיונות רומא... משאפסה כל תקווה הסתגרו היהודים בבתי הכנסת וציפו לעזרת אביהם שבשמים... הצלבנים הבעירו את בתי הכנסת על הנמלטים שבתוכם והיהודים קידשו שם שמים ברבים. בתי הכנסת עלו באש". המפורסם והידוע שבהם היה, כאמור, "המערה".
===בור מספר 30====
היכן בדיוק שכן בית הכנסת המערה? באילו שנים פעל וכיצד נוסד? הארכיאולוג פרופ' דן בהט, שחפר וחקר את מנהרות הכותל המערבי, סבור שעלה בידו לאתר את המקום. הוא מעריך כי הוא "שכן בחללו של שער וורן" מתחת לפני הקרקע, ולכן זכה בכינוי "המערה". שער וורן קרוי על שמו של חוקר חומות הר הבית האנגלי, סר צ'רלס וורן (1840-1927), והוא אחד מארבעת השערים שהובילו בימי בית שני מהכותל המערבי להר הבית. הוא נפתח בעבר אל מנהרה שנמשכה מזרחה אל מתחת לפני ההר, ושמהקצה שלה עלו מדרגות עד רחבת ההר.
בהט משער כי בתקופה המוסלמית הקדומה (638-1099) קבעו היהודים בירושלים את בית הכנסת המרכזי שלהם בחלל השער, בשל קרבתו למקומו המשוער של קודש הקודשים, מתחת לכיפת הסלע. "במשך מאות שנים הוא היה מרכז החיים היהודיים בירושלים, אך הצלבנים, שכאמור כבשו את ירושלים ב־1099, חיסלו את הקהילה היהודית בעיר, סתמו את הכניסה לשער והפכו את בית הכנסת לבור מים. הבור הזה", מזהה בהט, "מוכר בספרות המדעית כבור מספר 30 ברשימת 38 בורות המים בהר הבית".
בהט מבסס את דבריו בעיקר על סדרה של תעודות מ"הגניזה הקהירית". הללו נמצאו לפני כ־120 שנה בעליית גג בבית הכנסת העתיק "בן עזרא" בקהיר, בתוך מצבור עצום של כתבי יד קדומים, ובהם גם כתבי יד נדירים של הרמב"ם. מאז, היסטוריונים וחוקרי יהדות אינם חדלים מלחקור אותם. רוב האוצר הזה הגיע אחרי הרפתקאות רבות לאוניברסיטת קיימברידג' שבאנגליה, והוא מאוחסן ושמור שם.
התעודות הרלוונטיות לענייננו הן סדרה של תעודות מהמאה ה־11, שבהן מוזכרים "המערה" ו"שער המערה". חלק מהן מתעדות בקשה של יהודי ירושלים מיהודי מצרים לסייע להם כספית בשיקום בית הכנסת המערה שחרב ברעידת האדמה הגדולה שהתרחשה בירושלים בשנת 1033.
"מהתעודות עולה ששער וורן יכול להתאים לנתונים על מקומה של 'המערה'", מבהיר בהט, "הוא נמצא בנקודה הקרובה ביותר לקודש הקודשים מחוץ להר הבית, וגם גודלו של חלל השער, כ־6 כפול 30 מטרים, מאפשר לכנס שם ציבור גדול יחסית.
כשבדקנו את השער הזה במהלך חפירות מנהרות הכותל, התברר שהוא במקורו מימי בית שני. מפתנו הותקן על ידי הורדוס, וההנחה היתה שגם משקופו יהיה מימי הורדוס, במתכונת שערי הר הבית מאותה תקופה - משקוף ישר ומאבן אחת. אלא שבראשו של שער וורן נמצאה דווקא קשת מסותתת. סיתות שכזה קיים באחד השערים הדרומיים של הר הבית ('השער היחיד') שנבנה או שוקם במאה ה־11. המסקנה ההגיונית לפיכך היתה, שלמרות שהמפתן בתחתית שער וורן הוא מתקופת הורודוס, המשקוף, במרומי אותו שער, אף הוא מהמאה ה־11, ונוצר או שוקם רק 1,000 שנה מאוחר יותר".
יתרה מזאת, מבאר בהט, "בהמשך לשער וורן, צפונה ממנו, נמשכים כ־35 מ' מהכותל המערבי, שמכונים 'הטלאי', שכן גם קטע זה נבנה מחדש במאה ה־11. מייד בסופו מתחדשת הבנייה ההרודיאנית, שמאפיינת את הכותל כולו. העובדות הארכיאולוגיות הללו תואמות לאזכור של שיקום 'המערה' ועשרות אמות מהכותל שנמשכים ממנה צפונה, לאחר רעידת האדמה של 1033, כפי שהם מופיעים בתעודות מהגניזה הקהירית'".
בהט מרכיב תצרף: מצד אחד האזכורים בגניזה הקהירית של רעש האדמה ב־1033, המערה החרבה ומראה קטע הכותל החרב בהמשכה; ומצד שני - הממצאים הארכיאולוגיים, שבהט וחבריו חשפו לאורך השנים בשער וורן שבתוך מנהרות הכותל; ממצאים שתואמים לאזכורים ההיסטוריים בתעודות הגניזה. כל אלה יחד יוצרים לכאורה את הזיהוי של "המערה" עם שער וורן.
מה ידוע לנו על הנסיבות שבהן המקום נמסר כנראה ליהודים?
בהט: "לאחר חורבן הבית השני אסרו הרומאים ואחר כך גם הנוצרים את עליית היהודים להר הבית. התנאים השתנו רק כאשר הערבים כבשו את ירושלים. בתחילה הם הניחו ליהודים לשוב אל ההר, אך עד מהרה חזרו ואסרו עליהם את השהייה בו, והתירו להם להתפלל רק ליד שעריו. ההשערה שלי היא שבזמנו של סולימאן בן עבדל מאלק, בשנת 716 לערך, ניתנה ליהודים אפשרות לבחור באחד השערים הללו כמקום תפילה. הם בחרו בשער וורן, הוא שער יהודה הקדום, שאז היה עדיין פתוח לכיוון ההר, וכאמור נסגר רק בתקופה הצלבנית".
מגילת אחימעץ
בהט אינו היחיד שמזהה את בית כנסת המערה עם שער וורן. גם ההיסטוריון פרופ' אלחנן ריינר (כיום המנהל האקדמי של הספרייה הלאומית בירושלים), שמחקריו עסקו רבות בהיסטוריה הדתית והתרבותית של ארץ ישראל בשלהי העת העתיקה ובראשית ימי הביניים, מזכיר אותו באחד ממחקריו, וכך גם הרב זלמן מנחם קורן, אחד מחוקרי הר הבית הידועים בדורנו. לעומת זאת, ההיסטוריון פרופ' בן־ציון דינור (1884-1973), שר החינוך הראשון של מדינת ישראל, שחקר אף הוא את מקומו של בית הכנסת המערה, סבר כי שכן באזור שער השלשלת, הדרומי יותר.
הסיפור ההיסטורי על המערה ומיקומה רלוונטי עתה, לא רק בשל העיתוי שבו חרב ונשרף בית הכנסת הזה בחודש אב, שבפתחו אנו מצויים עתה. סיפור המערה רלוונטי משתי סיבות נוספות: ראשית - לעובדה שיהודים התפללו מזרחה מהכותל המערבי, בתחומי הר הבית, אם כי מתחתיו, יש השלכה הלכתית במחלוקת בין המתירים והאוסרים כניסת יהודים להר גם בימינו. שנית - בשיח הרווח כיום, שלו שותפים בהט וחוקרים אחרים בני זמננו, מקובל לציין, ובצדק, שיהודים מתפללים תפילה מוסדרת בציבור באזור רחבת הכותל של היום (זו שכונתה לפני 1948 "סמטת הכותל" והיתה צרה בהרבה) רק 500-400 שנה. אלא שסיפור המערה ומחקרים נוספים שעוסקים בכותל מספקים הוכחה לכך, שכבר יותר מ־1,000 שנה יהודים מתפללים תפילות יחיד - ובמקרה של המערה גם תפילות בציבור - בעוד מקומות לאורך 488 המטרים של הכותל המערבי. לא רק באזור רחבת התפילה המוכרת כיום.
התעודה הידועה הקדומה ביותר שיש בה עדות על היותו של הכותל מקום תפילה בפועל היא "מגילת אחימעץ", שכתב ההיסטוריון והפייטן היהודי־איטלקי רבי אחימעץ בן פלטיאל. התעודה נכתבה בשנת 1050 לספירה, כלומר עוד לפני התקופה הצלבנית, שבראשיתה נהרס בית הכנסת המערה. במגילה מדובר במפורש על תרומת כסף "למקדש בכותל המערבי".
הכותל מוזכר כמקום תפילה יהודי גם בספר המסעות של רבי בנימין מטודלה (1170) וגם באיגרת רבנו שמואל ברבי שמשון (1211) ואחר כך על ידי רבים אחרים.
"סמטת הכותל" - רחבת הכותל של ימינו - הוקצתה כפי הנראה לתפילת יהודים רק בעקבות רעש האדמה שפקד את ירושלים בשנת 1546. רעש זה מוטט מבנים שהיו שעונים על חלק מהכותל המערבי, באזור רחבת התפילה של היום. לאחר שההריסות פונו - השלטונות העות'מאניים הקצו את המקום לתפילת יהודים, כפי הנראה באמצעות פירמאן (כתב זכויות) שנמסר להם במאה ה־16.
המפגש המחודש של ישראלים עם מנהרת המעבר להר הבית, שהפכה לבית כנסת המערה ושבה נשרפו רבים מיהודי ירושלים שנמלטו לשם בעת כיבוש ירושלים על ידי הצלבנים, התרחש בקיץ 1981. רב הכותל באותם ימים, הרב יהודה מאיר גץ, ופועלי משרד הדתות, פרצו את שער וורן האטום מזרחה, מכיוון מנהרת הכותל המערבי, אל מתחת לאזור כיפת הסלע. הם חשפו מחדש את מנהרת וורן כשהיא מלאה בבוץ ומים והחלו לנקותה בחשאי.
גץ חיפש באותן שנים (על בסיס תורת הקבלה) את מקומו המדויק של קודש הקודשים וגם חלק מאוצרות המקדש, ובהם ארון הברית. הוא קיווה שחשיפת מנהרת וורן תקדם אותו בכך, ואף תכנן להקים במקום בית כנסת.
תחילה שיתף הרב גץ בסודו את שר הדתות דאז, אהרון אבוחצירא, ואת שני הרבנים הראשיים באותה תקופה, הרב שלמה גורן והרב עובדיה יוסף. הללו הניחו לו להמשיך בעבודתו, אך התוכנית השתבשה כאשר המוסלמים על הר הבית הבחינו בנעשה מבעד לחרכי פתחים שקבועים ברצפת ההר (תקרת המנהרה). גץ חשש מפיגוע שיבוצע דרך הפתחים הללו - "אפשר היה להשחיל פנימה רימון יד ומטעני חבלה וסתם אבנים", וכדי לסכל אפשרות שכזאת, הוא הכניס אל תוך המחילה פיגומי ברזל, לצורך איטום הפתחים.
סולם חבלים מהר הבית
מי שחשף באותם ימים את "מנהרת הרב גץ" היה כתב קול ישראל מוטי עדן, שהפך לשותף סוד ולבן בית במנהרות הכותל. ב־27 באוגוסט 1981 פתחה הידיעה שלו את מהדורות החדשות וזכתה לתהודה עולמית.
מדינות ערב ואש"ף הציגו את החפירה כניסיון של היהודים לערער את יסודות המסגדים ולבנות בעתיד את בית המקדש תחתיהם. בשטח עצמו החלו הערבים להציף את האולם בזרנוקי מים דרך הפתחים הקבועים בתקרתו (רחבת הר הבית). אנשי הווקף שלשלו פנימה תאורה רבת עוצמה, שאפשרה להם לעקוב אחר הנעשה בחלל החשוך. כעבור כמה ימים פרצה קבוצה של צעירים מוסלמים את הפתחים מרחבת הר הבית לכיוון מנהרת וורן. היא השליכה אל קרקעית המחילה סולם חבלים, שבאמצעותו שולשלו פנימה אנשים, כלי עבודה, מלט, לבנים וגם בקבוקי שתייה מזכוכית, שכמעט שהפכו מאוחר יותר לכלי נשק קטלניים.
המוסלמים הקימו מחדש חציצת לבנים בין הפתח בכותל המערבי לאולם שגץ חשף. כשנודע הדבר, הגיעו למקום אנשי משרד הדתות כשהם מתוגברים בתלמידי ישיבות מאזור העיר העתיקה והחלו להרוס את הקיר שבנו אנשי הווקף. במקום פרצה תגרה. היהודים הותקפו באבנים, במקלות ובשברי זכוכית. בשלב מסוים שלף הרב גץ את אקדחו ונופף בו מול המוסלמים.
כוחות משטרה נכנסו למחילה, הפרידו בין הניצים וביצעו מעצרים. ראש הממשלה דאז מנחם בגין, שר המשטרה יוסף בורג והמפכ"ל אריה אבצן החליטו במשותף לאטום מחדש את הפתח. אנשי המועצה הדתית בירושלים הקימו שוב את קיר הלבנים, הפעם עבה פי כמה, ועליו הוסיפו יציקת בטון. הרב גץ חש באותם ימים כי מנעו ממנו לחשוף את מקומם של חלק מכלי המקדש, ורשם בכרך ט' של יומנו: "הרגשתי ב'תיקון חצות' קרובה לזו של אבותיי, בראותם במו עיניהם את הלהבות העולות מבית אלוקינו בשעת החורבן. קול הלמות, קול ערבים בתוך המנהרה. הם סותמים כנראה בבטון עבה את פנים הקיר. כל צעקה שלהם היא כמדקרה בלבי הפצוע".
לימים התברר שוועדת החקירה הממשלתית שבדקה את פרשת מנהרת וורן טשטשה ראיות. אלה לימדו כי פועלי משרד הדתות לא גילו את המחילה בדרך מקרה - "במהלך חפירת גומחה לארון קודש" כפי שנטען - אלא חיפשו מלכתחילה אחרי המחילה, כחלק משאיפתו של הרב גץ לגלות את מקום קודש הקודשים וחלק מכלי המקדש.
פרשת הגילוי והאטימה מחדש של המנהרה שמאחורי שער וורן, שהתרחש לפני כמעט 40 שנה, סיפקה לחוקרים עוד מידע על השער שהיה כנראה פתחו של בית הכנסת המערה, אולם הנסתר בסיפור בית הכנסת הקדום עדיין רב על הגלוי. עד כה, כמעט לא נמצאו כתבים מוסלמיים שמתעדים את המקום, וגם בגניזה הקהירית נותרה עבודה רבה. בהחלט ייתכן שהמערה נזכרת בתעודות ואיגרות נוספות בגניזה, שטרם נחקרו.
מכל מקום, האיגרת המרכזית מהגניזה הקהירית, שכבר נחשפה ונחקרה, שמורה כיום באוניברסיטת קיימברידג'. היא נשלחה ב־1035 על ידי שלמה בן יהודה, ראש ישיבת ירושלים, ל"רבי אפרים החבר בסנהדרי גדולה" שבקהיר. הרב הירושלמי ביקש סיוע בשיפוץ המערה, שהתמוטטה ברעש האדמה הגדול שפקד את העיר שנתיים קודם, ופגע גם בכותל המערבי. ראש הישיבה כותב באיגרת שהוא זקוק ל־62 קורות עץ ול־600 נסרים.
משה גיל - מחשובי חוקרי תולדות עם ישראל במאות הראשונות להתפשטות האסלאם, שפרסם את האיגרת, שיער אף הוא כי מדובר במערה תת־קרקעית במעבה הר הבית, ששימשה בית הכנסת המרכזי בירושלים. אלא שמאז פרסומה חלפו שנים רבות, ויתכן שבגניזה הקהירית ממתינות תעודות נוספות לפענוח. פיצוח תעלומת בית הכנסת המערה עדיין לא תם