המפה נטענת...
המפה נטענת...

מבט מקרוב

מבט מעל


מבט על פנים בית הכנסת בהיקף של 360 מעלות

על העיר - הקש כאן:סיינה

בית הכנסת בסיינה - הויקיפדיה האיטלקית

בית הכנסת של סיינה, שנבנה בשנת 1786 בסגנון הנאו קלאסית, ממוקם במרכז העיר ההיסטורי טוסקנה, ב:Vicolo delle Scotte, כיכר "Piazzetta בית המקדש". סוג טיפוסי של בתי כנסת בגטו, ללא סימנים חיצוניים בולטים, מעוצבים בהידור בפנים.

לידיעת המבקרים

בסיינה יש בית כנסת, שאת הגישה אליו יש לתאם מראש עם קהילת פירנצה. המיקום שלו ממש מאחורי הפאליו.

המקור: מבקר מישראל

היסטוריה[עריכה | עריכת קוד מקור]

ספרי תורה עתיקים ויקישיתוף

בית הכנסת תוכנן על ידי ג'וזפה די סיינה רוסו בשנת 1786, עמד בנקודה שבה מקומות קודמות של תפילה. המקדש הוא אחד כמה דוגמאות של אדריכלות מן רוקוקו ו Neoclassicism באזור.

החזית היא פשוטה. ליד הדלת ממוקם שלט לזכרו של המגורשים סיינה. מול המקור של הגטו, שהיה מעוטר במקורו עם פסל של משה הצביע על המים, המיוחס ג'קופו דלה Quercia. הפסל, הוסר בשנת 1875, כאשר יהודי פולין התלוננו כי זה הפר את האיסור על ייצוג של תמונות, זה הועבר הראשון dell'Opera Museo del Duomo ואחר כך במוזיאון העיר שם הוא נשאר עד היום.

לעומת זאת, הפנים האלגנטי של בית הכנסת מעוטר בעושר. לעומת זה אופייני של בתי כנסת שנבנו לפני ה 'העצמה. אולם, מלבני בצורתו, היא ביתם של הצדדים של המעבר בעוד המרכז הוא במה ( tevah ) משנת 1756 ו מועשר על ידי 9-10 נשק הפמוטים. מול ( ארון ארון ) פנים בגלריה, המקום השמור לנשים לתפילה, להיות הטקס המסורתי של בית הכנסת בסיינה. במקרה זה, היא סוג של מרפסת סגורה על ידי האח.

על הקיר שמאחורי בימת הם חלונות בסגנון הנאו קלאסית, מעוצבים בהידור, להציב שלוש קשתות. על התקרה, טיח לבן הטופס הכחול טבליות של החוק.

בתוך בית הכנסת היא בית חתיכות ערך, כולל כסף מבית היוצר של טקס רווח של פירנצה, בדים נדיר, הנקרא "ההודי'".

פירוט היא מקום מושבם של אליהו, הממוקם בכניסה גדול בצד שמאל, תרם לקהילה ב 1860 על ידי הרב נסים. על גב חקוקות היטב פסוקים עץ להזכיר לנו את טקס ברית המילה שלשמה נוצר.

כיום[עריכה | עריכת קוד מקור]

בית הכנסת פתוח חינם ביום של התרבות היהודית, יום ראשון הראשון בספטמבר, עם תשלום של כרטיס לשמירה על המקדש, כל יום ראשון 10-17. הקהילה היהודית של סיינה הוא עשה עד היום משפחות רבות, לא מגיע המספר המינימלי של יחידות להקים קצין הקהילה, מצורפת פלורנטין.

לוחות הנצחה[עריכה | עריכת קוד מקור]

זכרון לקרבנות השואה - ויקישיתוף

ליד הדלת של בית הכנסת, שני לוחות הנצחה להיות מודבקת. הראשון הונח על 5 דצמבר 1948, לזכרם של ארבעה עשר יהודים גורשו ונרצחו בסיינה מחנות נאצים, ואילו ' השואה. המטרה השנייה, היה יוני 28 1999, על המאתיים האש שבו, ב -28 ביוני 1799, שלוש עשרה יהודים נשרפו סיינה חי, במהלך פגעי של גטו סיינה על ידי תומכיויוה מריה .

מהויקיפדיה האיטלקית[עריכה | עריכת קוד מקור]

L'ingresso all'antico ghetto ebraico di Siena, tra vicolo della Manna e vicolo delle Scotte. Pochi metri oltre l'arco, al numero 14 di vicolo delle Scotte, sorge la Sinagoga צילם:PMM

La comunità ebraica di Siena è una delle più antiche della Toscana, ora sezione della comunità ebraica di Firenze.

Il ghetto senese in una foto ottocentesca di Paolo Lombardi.

I primi documenti risalgono al 1229[1][2]. Agli ebrei italiani si aggiunsero in seguito gruppi provenienti dalla Spagna e dal Nord Europa. La situazione di sostanziale tolleranza andò peggiorando nel XV secolo quando, anche in seguito alle prediche di Bernardino da Feltre, fu imposto agli ebrei senesi nel 1493 di portare un segno di riconoscimento.

Nel 1571 fu decretata la residenza coatta nel ghetto alla spalle della Piazza del Campo[1], dove gli ebrei senesi sarebbero rimasti fino al 1859[1][2]. A questo periodo risale la costruzione, iniziata nel 1756, della sinagoga, in stile Architettura neoclassica|neoclassico].

L'occupazione francese portò alla comunità ebraica senese una svolta: il commissario francese Abram riconobbe, il 29 marzo 1799, gli ebrei senesi cittadini a pieno titolo e, a simboleggiare la raggiunta parità, le porte del ghetto furono bruciate in Piazza del Campo. Poche settimane dopo, tuttavia, quando i seguaci del moto antifrancese e antigiacobino del Viva Maria liberarono momentaneamente Siena dai francesi, si verificò, in tutta risposta, l'unico grave episodio di violenza cui fu vittima la comunità senese prima dell'Olocausto: il 28 giugno un violento pogrom causò ampie distruzioni nel ghetto e l'uccisione di 19 ebrei, 13 dei quali furono arsi vivi in Piazza del Campo, con il legno dell'albero della libertà, che era stato ivi innalzato, usato per accendere il rogo[3]. Il ritorno dei francesi restituì agli ebrei senesi i propri diritti, ma, da quell'episodio, cominciò il lento periodo di diaspora e declino della comunità.

Durante la seconda guerra mondiale], 14 ebrei senesi furono deportati e uccisi nei campo di sterminio nazisti.

La comunità conta oggi circa un centinaio di iscritti.

Il cimitero in via Certosa (fuori Porta Romana) è stato l'unico ad essere usato dalla comunità dalla sua fondazione; vi si trovano tombe dal XVI secolo|Cinquecento ad oggi.[4]

בית הכנסת של סיינה[עריכה | עריכת קוד מקור]

La sinagoga di Siena, edificata nel 1786 in stile neoclassico, si trova nel centro storico della città toscana, in vicolo delle Scotte, già "Piazzetta del Tempio". La tipologia è quella tipica delle sinagoghe di ghetto, prive di segni distintivi esterni, riccamente decorate all'interno.

Storia[עריכה | עריכת קוד מקור]

La sinagoga di Siena venne progettata dall'architetto Giuseppe del Rosso nel 1786, nel punto dove sorgevano precedenti luoghi di preghiera. Il Tempio rappresenta uno dei pochi esempi di architettura tra Rococò e Neoclassicismo della zona.

La facciata esterna è semplice. Accanto al portone è collocata una lapide in ricordo dei deportati senesi. Di fronte sta la fonte del ghetto, originariamente ornata da una statua di Mosè che additava l'acqua, opera attribuita a Jacopo della Quercia. La statua, rimossa nel 1875 allorché ebrei polacchi si lamentarono che essa infrangeva il divieto di rappresentazione delle immagini, fu trasferita prima nel Museo dell'Opera del Duomo e quindi nel Museo del Comune dove si trova tuttora.[5]

In contrapposizione, l'elegante ambiente interno della sinagoga è riccamente decorato. Questo contrasto è tipico delle sinagoghe costruite prima dell'Emancipazione. La sala, di forma rettangolare, ospita ai lati le file di banchi mentre al centro si trova il podio (tevà) realizzato nel 1756 e arricchito da nove candelabri a dieci bracci. Di fronte all'arca (aròn) si affaccia il matroneo, il luogo riservato alla preghiera per le donne, essendo la sinagoga di Siena di rito tradizionalista. In questo caso, si tratta di una specie di balcone chiuso da una grata.

Sulla parete dietro al podio si trovano le finestre in stile neoclassico, riccamente decorate e inserite in tre archi. Sul soffitto, stucchi bianchi e azzurri formano le tavole della legge.

Al suo interno, la sinagoga ospita pezzi di grande valore, tra cui argenti rituali della bottega dei Guadagni di Firenze e stoffe rare, dette "indiane".

Particolare è la sedia di Elia, collocata nell'ampio ingresso a sinistra, donata alla Comunità nel 1860 dal rabbino Nissim. Sullo schienale in legno sono finemente intarsiati i versetti che ricordano la circoncisione, cerimonia per la quale è stata creata.

Ai giorni nostri[עריכה | עריכת קוד מקור]

La sinagoga è visitabile gratuitamente nel giorno della cultura ebraica, la prima domenica di settembre e, dietro pagamento di un biglietto per la manutenzione del Tempio, tutte le domeniche dalle 10 alle 17. La comunità ebraica senese è al giorno d'oggi composta da poche famiglie e, non raggiungendo il numero minimo di unità per formare una comunità ufficiale, è annessa a quella fiorentina.

Targhe commemorative[עריכה | עריכת קוד מקור]

A fianco del portone della sinagoga, sono state apposte due targhe commemorative. La prima vi fu collocata il 5 dicembre 1948, in memoria dei quattordici ebrei senesi deportati e uccisi nei campi di sterminio nazisti, durante l'Olocausto. La seconda vi fu apposta il 28 giugno 1999, in occasione del bicentenario del rogo nel quale, il 28 giugno 1799, furono arsi vivi tredici ebrei senesi, durante le devastazioni del ghetto senese ad opera dei sostenitori del Viva Maria.

תמונות[עריכה | עריכת קוד מקור]

Note[עריכה | עריכת קוד מקור]

  1. 1.0 1.1 1.2 תבנית:Cita web
  2. 2.0 2.1 תבנית:Cita web
  3. תבנית:Cita web
  4. Annie Sacerdoti, Guida all'Italia ebraica, Marietti, Genova, 1986.
  5. Annie Sacerdoti, Guida all'Italia ebraica, Marietti, Genova 1986.
Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.