Family Wiki
Advertisement

חזית בית הכנסת

הפרוכת של נפוליאון - המקור: היקום של אלי אשד - שימוש הוגן


בית הכנסת מנחם ציון הוקם בשנת ה'תקצ"ז (1837) על-ידי רבי אברהם שלמה זלמן צורף "והוא הבנין הראשון אשר נבנה בהחצר (חצר האשכנזים) כאשר עלה בידי עדת האשכנזים להוציאו מידי הישמעאלים"‏‏[1]. היה זה לאחר שהעולים בשנת 1700 עם רבי יהודה החסיד נאלצו לעזוב את העיר.‏‏[2]

בבית הכנסת הייתה מצויה פרוכת, אשר לפי מסורת נעשתה מהגלימה של נפוליאון בונפרטה (להלן). ראובן גפני הסב את תשומת הלב כי:"על פי המסורת המשפחתית שאני מכיר, בית הכנסת הגיע בידי משפחת לוריא קודם כל למנחם ציון, ורק אחר כך לחורבה, שהרי הם עלו ארצה כמה עשרות שנים לפני הקמת החורבה. כך גם כותב חיים באר בספרו חבלים, אם איני טועה. " - זאת בעקבות סיור שנערך בבתי הכנסת בעיר העתיקה.

תולדות בית הכנסת[]

הראשונים שיזמו את בנית בית הכנסת היו מעדת האשכנזית בצפת ובראשם רבי אברהם שלמה זלמן צורף. לאחר "הרעש הגדול" בצפת בשנת 1838 גבר זרם העוברים להתגורר בירושלים.

פרוכת נפוליאון[]

בבית הכנסת הייתה מצויה פרוכת, אשר לפי מסורת נעשתה מהגלימה של נפוליאון בונפרטה. כידוע, בשנת 1812, כאשר נפוליאון נסוג מפני הצבא הרוסי, הצרפתים נסו בדרכם הביתה. לפי הסיפור, חייט יהודי, יוסף לוריא, פגש ביער אדם נמוך, לבוש בהידור, אשר שאל אותו על מקום הימצאו. היהודי הדריך את האיש והזמין אותו ללון בביתו בכפר מארינוב. למחרת, נפוליאון נפרד מן החייט היהודי בדברי תודה. לאות הכרה של הכנסת אורחים הוא אמר: אין לי מה לתת לך, אבל אתן לך את האדרת שאני מתעטף בה.

בינתיים, האדרת נשדדה והוסרו ממנה תוויות השם וכפתורי הזהב. כאשר נודע ללוריא מי היה אורחו, החליט להקדישה לבית הכנסת ושלח אותה במתנה לירושלים אל קרובו ר' נתנאל לוריא בירושלים. הוא עשה ממנה פרוכת ומסרה לבית הכנסת אוהב ציון. היום היא נמצאת במוזיאון לאומנות בחיפה ‏‏[3].

לפי בדיקת מומחה, אכן הבד של הפרוכת הוא מהתקופה הנידונה.


הצגתה בבית הכנסת החורבה[]

פרוכת נפוליאון בחורבה לקראת חנוכתה - צילום: גידי אבינערי, עבור החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי

אורנית עצר כתבה באתר ערוץ שבע פרוכת נפוליאון חוזרת לבית הכנסת ה"חורבה"

פרוכת נפוליאון שתועדה ע"י רבים ממתפללי ה"חורבה" עד למלחמת העצמאות, נחשבה לאבודה במשך שנים רבות. ההנחה הייתה שהפרוכת נשדדה או נשרפה עם חורבן החורבה בשנת תש"ח, 1948.

החברה לשיקום ולפיתוח הרובע הצליחה לחבר בין האגדה למציאות – ולחשוף את הפרוכת במוזיאון חיפה.הפרוכת הופקדה בשנת 1959 ע"י בעליה האחרונים מר ישעיהו לוריא (1970-1887) במוזיאון לאתנולוגיה ולפולקלור בחיפה (היום מוזיאון חיפה), על מנת שתישמר מהתפוררות. הפרוכת מושאלת ע"י מוזיאון חיפה לתצוגה באירועי פתיחת בית הכנסת (בין ה-15.3.2010 - 18.3.2010).

לאור הגילוי והסמיכות לחנוכת ה"חורבה", החליטו מנכ"ל החברה, נסים ארזי, ומנכ"ל מוזיאון חיפה, מר נסים טל, כי הפרוכת תוצג ב"חורבה" במהלך אירועי חנוכת הבית. עבור אנשי היישוב הישן זוהי התרגשות גדולה מאין כמוה: חפציה האבודים של ה"חורבה" מתגלים ומתקבצים בתיזמון מושלם לפאר ולרומם את בית הכנסת שנחשב למרכז הדתי והלאומי החשוב ביותר עד לתש"ח, 1948, המבנה הראשון שתוכנן והוקם לגובה כבית כנסת בירושלים מאז חורבן בית שני, כשהוא מתנשא מעל לכל מבני העיר העתיקה.

לסיפור פרוכת נפוליאון שלוש גרסאות שונות לפחות, אחת מהן עובדה ע"י הסופר חיים באר, צאצא של משפחת לוריא ממוהליב, בעלת הפרוכת המקורית.בני המשפחה מסרו עדויות לגבי הפרוכת לפרופ' דב נוי שהקים בזמנו את "ארכיון הסיפור העממי" בחיפה.

הגרסא המשולבת מספרת על בריחתו של נפוליאון (או קצין גבוה אחר בצבאו) במהלך המפלה הצרפתית מול הרוסים בשנת 1812. נפוליאון או הקצין הבורח ביקש מחסה אצל הרב יוסף בן הרב יעקב אהרון ממוהליב או אצל חייט עני מהכפר (גרסת באר) ובתמורה להצלתו העניק לו את הגלימה המפוארת שלבש. המשפחה הפכה את הגלימה לפרוכת ועליה נרקמו בחוטי זהב וכסף פסוקים הנושאים את ראשי התיבות של הרב יוסף ואשתו. הפרוכת נתרמה לרב ברדקי רב בית הכנסת "סוכת שלום" שפעל במתחם ה"חורבה", עברה איתו ל"חורבה" כשהתמנה לרב שם, והוצגה בה בחגים המרכזיים.

"בין אם הייתה זו גלימתו של נפוליאון או של חייל בכיר אחר מצבאו, נראה כי הפרוכת נתרמה לבית הכנסת ע"י קהילת האשכנזים הרוסים", אומר נסים ארזי, "בדיקות אימות שערכו אנשי מוזיאון חיפה אישרו כי בד ורקמה כאלו היו נהוגים בקרב המעמדות העליונים של צרפת בתחילת המאה ה-19".

במבט קרוב ניתן לראות בבירור כי הפרוכת נתפרה מבגד בעל שרוולים וכי חוטי הזהב שעליה עדיין מבריקים. כן ניתן לעקוב אחרי ראשי התיבות של שמו של הרב יוסף ואשתו בפסוקים שנבחרו לעטר את הפרוכת

.חברת "כפתור ופרח", מבצעיה של פרוכת ה"חורבה" המשוחזרת נבחרו רק לאחרונה ע"י צוות היגוי לשיחזור פנים "החורבה" בראשותנו של מנכ"ל החברה לשיקום ולפיתוח הרובע נסים ארזי. עיצובה מתבסס על קו הפרוכות המסורתיות והקלאסיות שהיו בבתי כנסת בישראל באותה תקופה.

הפרוכת החדשה אינה בדוגמת פרוכת נפוליאון, ותהיה מחולקת לשלושה חלקים: עליונה, תחתונה וכפורת זאת בנוסף לכיסוי לבמה וכיסוי לעמוד. על הפרוכת יירקם הפסוק "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" ומילות הקדשה לתורמים: ואדים (דוד) רבינוביץ, איגור קולומיוסקי וצבי הירש גנדי בוגולובוב."

מדובר בפרוכת מאוד קלאסית שנבחרה מבין כמה מתמודדים", אומר נחום מלצר, אדריכל שיחזור ה"חורבה" שקבע את הקווים המנחים לעיצובה של הפרוכת החדשה. "יופיה בפשטותה" – מסכם המנכ"ל מר נסים ארזי.

מעמד הר סיני בבית הכנסת: ארון הקודש בבית הכנסת מנחם ציון[]

מעמד הר סיני בבית הכנסת ארון הקודש בבית הכנסת מנחם ציון.jpg

הצילומים: באדיבות רון פלד, אתר allaboutjerusalem.

בבית הכנסת מנחם ציון שבלב הרובע היהודי מגולמים קורותיו של היישוב האשכנזי בירושלים לפחות ב-400 השנים האחרונות, אבל דווקא הפרט החשוב ביותר בבית הכנסת בימינו – ארון הקודש – אינו מתקשר לסיפורו ההיסטורי של המקום, וגם אנו לא נעסוק הפעם בסיפור חשוב זה. ארון הקודש בבית הכנסת הוא יצירת מופת אמנותית של גילופי עץ וציורים צבעוניים מן המאה ה-18. יש בו שתי קומות – העליונה לספרי התורה והתחתונה לחפצים שונים - ומעליהן כתר מוזהב עם הכיתוב "דע לפני מי אתה עומד".

מקורו של ארון הקודש בסָאלוּצוֹ שבפיימונטה, צפון-מערב איטליה, בבית הכנסת של הקהילה היהודית שהורכבה בעיקר מצאצאי מגורשי ספרד. זהו פרט אחד מתוך עשרות חפצי קדושה עתיקים שהעברת ארונות הקודש מאיטליה הועברו מבתי כנסת נטושים באיטליה לישראל ומוצגים כיום בבתי כנסת, בישיבות ובמוזאונים ברחבי הארץ. העברתם של הפריטים החלה ב־1952, ביזמתו של שלמה אוּמְבֶּרְטוֹ נכון, יושב ראש 'ארגון יוצאי איטליה'. המבצע דרש תיאום מורכב בין הרשויות באיטליה ובישראל, וטיפול מקצועי של פירוק וניסור ריהוט עתיק, הובלתו ללא פגע והרכבתו מחדש בצורתו המקורית והמדויקת. עם שיקומו של בית הכנסת מנחם ציון לאחר איחוד העיר במלחמת ששת הימים, והשׂמתו לבית הכנסת האשכנזי המרכזי של תושבי הרובע, הוענק לו ארון הקודש הייחודי. כדי להתבונן בציורים יש לפתוח את דלתות ארון הקודש, משום שהם מוקמו משום מה בצדן הפנימי דווקא. נעשה זאת ביחד:

סולוצקי 4.jpg

לכבוד חג שבועות, נפתח את הדלת השמאלית העליונה, המתארת את מעמד הר סיני. מעל ההר מצוירים הענן, הקולות, הברקים והשופר, על פי המתואר בתורה. האמן אף עיטר את היצירה בציטוטים ממנה: "וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים, וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל [...] וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד, וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה. וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה, וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר. וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד, מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל" (שמות יט, ג-יט).

נשים לב לידיים האוחזות את לוחות הברית, ידיו של משה כמובן. דמותו של משה לא צוירה, בוודאי מפני האיסור "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה" (שמות כ, ג), הנזכר על אותן לוחות עצמן. מסיבה זו גם לא צוירו דמויותיהם של בני ישראל העומדים בתחתית ההר, אלא רק צוטט הפסוק המציין זאת.

שלוש הדלתות הנותרות מציגות את כלי המשכן. הדלת הימנית העליונה מתארת את מנורת שבעת הקנים.

סולוצקי 3.jpg


מכאן נעבור לדלת השמאלית מלמטה: לפנינו שולחן לחם הפנים, שהיה מכלי המשכן, כמצווה בתורה (שמות כה, כג-ל). מדי שבת בשבתו היו מניחים על השולחן במשכן ובמקדש את שנים עשר לחמי הפנים, כשהם מסודרים עליו בשתי מערכות. בכל אחת מהמערכות היו שישה לחמים, המופרדים ביניהם בגלילי זהב. לכך כנראה התכוון האמן, שצייר על השולחן שני כלים בעלי שש קומות. הוא אף 'הכריע' במחלוקת האמוראים באשר לצורתן של אותן קומות – 'סניפין' בלשון הגמרא (בבלי, מנחות צד ע"ב): לדעת ר' חנינא הן היו מרובעות ולדעת ר' יוחנן הן היו בצורת קונוס, בדומה לציור שלפנינו.

סולוצקי 2.jpg

משני צדי השולחן היו ה'בדים', אלו הם המוטות לנשיאתו (שמות כה, כו). נשים לב ל'מעקה' המקיף את השולחן, כנאמר בתורה: "וְעָשִׂיתָ לּוֹ מִסְגֶּרֶת טֹפַח סָבִיב, וְעָשִׂיתָ זֵר זָהָב לְמִסְגַּרְתּוֹ סָבִיב" (שמות כה, כה). נביט גם בשני בכלים המונחים על הארץ. אלו הם, כפי הנראה, שני בזיכי הלבונה. את הלבונה היו מקטירים בשבת לאחר קרבן מוסף. כך פסק רמב"ם להלכה: "מצות עשה לסדר לחם הפנים בכל יום שבת על השולחן לפני ה' בהיכל שנאמר: בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, יַעַרְכֶנּוּ הכהן וגו' (ויקרא כד, ח). ודבר ברור בתורה שהוא שתים עשרה חלות, כל חלה שני עשרונים. ועורכין אותו [על השולחן] שני סדרים, שש חלות בכל סדר, חלה על גבי חלה. ובין כל שתי חלות [מניחים] שלשה קנים של זהב כדי שתהיה הרוח מנשבת בו [בין חלה לחלה]. וסומך כל מערכה בשתי קְשָׂווֹת [=בתומכים מן הצדדים]. ונותנין בצד כל מערכה כלי שיש בו קומץ לבונה, שנאמר: וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה (שם, ז). וכלי זה הוא הנקרא 'בזך'. נמצאו שני קומצי לבונה בשני הבזיכין. ושוליים [=תחתיות רחבות] היו לבזיכין, כדי שיניחום על השולחן" (רמב"ם, יד החזקה, הלכות תמידיו ומוספין, פ"ה ה"א-ה"ב).

סחלוצו 1.jpg

ונסיים בדלת הימנית התחתונה: זהו מזבח הזהב. מקומו של מזבח הזהב במשכן ובמקדש היה בהיכל, בין מנורת הזהב לשולחן הפנים. הוא היה רבוע ושימש את הכוהנים להקטרת הקטורת. 'בדים' - משני צדיו שימשו לנשיאתו, בדומה לשולחן הפנים, ככתוב: "וּשְׁתֵּי טַבְּעֹת זָהָב תַּעֲשֶׂה לּוֹ מִתַּחַת לְזֵרוֹ עַל שְׁתֵּי צַלְעֹתָיו תַּעֲשֶׂה עַל שְׁנֵי צִדָּיו, וְהָיָה לְבָתִּים לְבַדִּים לָשֵׂאת אֹתוֹ בָּהֵמָּה" (שמות ל, ד). אינני יודע להסביר מדוע נמנע האמן מלצייר את קרנות המזבח – אלו הם הריבועים הקטנים מעל כל אחת מפינותיו. אינני יודע גם מדוע צייר שני כלי קטורת ולא אחד, אולי כדי להמחיש את השימוש במזבח הקטורת פעמיים ביום - מדי בוקר וערב - עם הקרבת קרבן התמיד (שם, ז-ח)?


קישורים חיצוניים[]

הערות שוליים[]

  1. ‏אברהם משה לונץ מורה דרך בארץ ישראל עמ' 113‏
  2. רק ראשית ה'תקצ"ז (1837) הושג רישיון הבניה המלכותי ('פירמאן') מהסולטן מהמוט השני לבנייתו מחדש של בית הכנסת החורבה
  3. ‏לפי היקום של אלי אשד - הפרוכת הייתה בבית הכנסת החורבה ‏
Advertisement