עוד על שיעורי הוצאה - מסכת שבת דף פ'

עוד על שיעורי הוצאה - מסכת שבת דף פ' - יום שני ב' סיון תש"פ

התוכן לפי ביאור הרב עדיין שטיינזלץ- המקור ספריא

• המקור אתר סיני - ראו התרשים להלן:

הזז את הסרגל עם העכבר ותוכל לצפות בתרשים במלואו

מבוסס גם על שיעורו של רבי חיים סבתו באמצעות https://zoom.us/my/openforall

ג שנינו במשנה ששיעור הדיו להוצאת שבת הוא כדי לכתוב שתי אותיות

הוציא דיו כדי כתיבת אות אחת, וכתבה, וחזר והוציא דיו כדי כתיבת אות אחת, וכתבה — פטור

ג שנינו במשנה ששיעור הדיו להוצאת שבת הוא כדי לכתוב שתי אותיות.(פ׳ א) ובתוספתא תנא [שנינו]: שתי אותיות כשמוליך בדיו יבש, שתי אותיות כשהן בקולמוס, ושתי אותיות בקלמרין (קסת). בעי [שאל] רבא: הוציא אות אחת בדיו, אות אחת בקולמוס, אות אחת בקלמרין, מהו? האם נאמר שמצטרפים כל אלה לשיעור אחד, או שמא כל אחד לעצמו? לשאלה זו לא נמצאה תשובה, ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה.

הוציא בשבת דיו כדי כתיבת שתי אותיות, וכתבן כשהוא מהלך, ולא הניח את הדבר הכתוב במקום מסויים
אמר רבא: הוציא בשבת דיו כדי כתיבת שתי אותיות, וכתבן כשהוא מהלך, ולא הניח את הדבר הכתוב במקום מסויים — חייב בכל זאת על הוצאת הדיו, כי כתיבתן זו היא הנחתן (זה המקום הטבעי), ואין צורך להניח את הדיו על גבי קרקע. ואמר רבא: הוציא דיו כדי כתיבת אות אחת, וכתבה, וחזר והוציא דיו כדי כתיבת אות אחת, וכתבה — פטור. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? בעידנא דאפקא לבתרייתא [בזמן שהוציא את הטיפה האחרונה], חסר ליה לשיעורא דקמייתא [לו השיעור של הראשונה] שהתייבשה קצת בינתים, ואין בה כדי כתיבת אות, ונמצא שלא הוציא כשיעור שתי אותיות (עוד לא התיבש ולכן אינו מצטרף).

ב. הוציא בשבת חצי גרוגרת אחת, והניחה ברשות אחרת, וחזר והוציא חצי גרוגרת אחת והניחה... ופטור, שלא הוציא כשיעור גרוגרת שחייבים עליו

וכשם שבדיני גיטין שני מקומות הנבדלים זה מזה בקורה אינם נחשבים כרשות אחת לגט, כך נבדלים הם לדיני שבת

(לפי הויקיפדיה העברית)כגרוגרת היא יחידת מידה תנאית לנפח של מוצקים שנהגה בתקופת המשנה. היא אחד משיעורי תורה ויש לה משמעות במספר תחומים הלכתיים. שיעור "כגרוגרת" הוא נפח של תאנה יבשה בינונית.
שיעור "כגרוגרת" הוא השיעור המינימלי לחיוב על כל אחת ממלאכות שבת, ובפחות משיעור זה אין חיוב חטאת על העושה בשוגג או חיוב סקילה על העובר במזיד, אך אף בפחות משיעור זה ישנו איסור, מדין 'חצי שיעור'.
"כגרוגרת" היא מידה קטנה מכביצה וגדולה מכזית, ובשיעורה המדויק נחלקו הראשונים.(מהויקיפדיה העברית)

ב ובענין דומה אמר רבא: הוציא בשבת חצי גרוגרת אחת, והניחה ברשות אחרת, וחזר והוציא חצי גרוגרת אחת והניחה, הראשונה נעשה כמי (כאילו) שקלטה (תפסה) כלב. או שנשרפה, ופטור, שלא הוציא כשיעור גרוגרת שחייבים עליו. ותוהים: ואמאי [ומדוע]? הא מנחה [הרי מונחת] הגרוגרת כולה כאחת, ומדוע לא יתחייב על הוצאתה? ומסבירים: הכי קאמר [כך אמר, נתכוון לומר]: ואם קדם והגביה את הראשונה מהמקום שהניחה קודם הנחת השנייה, ולא היו שני חצאי הגרוגרת מונחים יחד — נעשית הראשונה כמי שנקלטה או שנשרפה, ופטור. ואמר רבא: הוציא חצי גרוגרת והניחה, וחזר והוציא חצי גרוגרת והעבירה דרך עליה, שהעביר את החצי השני מעל לחצי הראשון המונח — חייב, ואפילו אינם מונחים יחד. ומקשים: ואמאי [ומדוע]? הא [הרי] לא נח החצי השני! ומשיבים: כגון שהעבירה תוך שלשה טפחים (סמוך לארץ), וכלל בידינו שדברים המצויים במרחק של פחות משלושה טפחים זה מזה נחשבים כצמודים (אם הוציא כל אחד לרחוב אחר - לא מצטרף).

והרי אמר רבא עצמו שדבר העובר תוך שלשה טפחים לשיטת רבנן צריך שתהא בו הנחה על גבי משהו, ואם לא נח כלל אינו נחשב כנוגע!
ומקשים: אפילו כך אין זה מספיק, והאמר [והרי אמר] רבא עצמו שדבר העובר תוך שלשה טפחים לשיטת רבנן צריך שתהא בו הנחה על גבי משהו, ואם לא נח כלל אינו נחשב כנוגע! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], כאן שאמר רבא שדרושה הנחה ממש הרי זה בזורק, וכאן שעצם הקירבה מספקת הרי זה במעביר ביד, כיון שיכול להניח את החפץ בכל עת.

הוציא חצי גרוגרת וחזר והוציא חצי גרוגרת, אם היה זה בהעלם אחד — חייב, בשתי העלמות — פטור, לפי שלא הוציא בכל פעם כשיעור המחייב.נו רבנן [שנו חכמים]: הוציא חצי גרוגרת וחזר והוציא חצי גרוגרת, אם היה זה בהעלם אחד — חייב, בשתי העלמות — פטור, לפי שלא הוציא בכל פעם כשיעור המחייב. ר' יוסי אומר: אם הוציא בהעלם אחד לרשות אחד — חייב, לשתי רשויות — פטור. שאם הוציא לשני חלקים ברשות הרבים, המופרדים זה מזה — פטור, כיון שאין דרך היתר לקרב את שני החצאים זה לזה (אם יש הפרדה בינהם - לא ניתן לצרף) . אמר רבה: בדברי ר' יוסי יש להדגיש: והוא דווקא כשיש חיוב חטאת ביניהם, שבין חלק אחד ברשות הרבים ומשנהו יש איזור של רשות היחיד שמן התורה אסור לטלטל בו. אבל היתה ביניהם כרמלית — לא, שהרי אין איסור מן התורה להעביר בה, ואין שתי רשויות הרבים נחשבות כמופרדות.

אפילו היתה כרמלית מפרידה ביניהם, אין זו נחשבת כרשות אחת
אביי אמר : אפילו היתה כרמלית מפרידה ביניהם, אין זו נחשבת כרשות אחת. אבל אם היתה ביניהם פיסלא [קורה גדולה] — לא תיחשב זו כהפרדה בין שתיהן. ורבא אמר: אפילו פיסלא [קורה גדולה] מפרידה לדעת ר' יוסי בין חלק לחלק שברשות הרבים ועושה אותו כשתים. ומעירים: ואזדא [והולך] רבא לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר רבא: רשות שבת כרשות גיטין דמיא [נחשבת]. וכשם שבדיני גיטין שני מקומות הנבדלים זה מזה בקורה אינם נחשבים כרשות אחת לגט, כך נבדלים הם לדיני שבת.

ג שנינו במשנה, ששיעור כחול להוצאת שבת הוא כדי שיוכלו לכחול בו עין אחת

ששיעור הוצאת שעוה הוא שיש בה כדי ליתן על פי נקב קטן

ג שנינו במשנה, ששיעור כחול להוצאת שבת הוא כדי שיוכלו לכחול בו עין אחת. ושואלים: עין אחת הא לא כחלי [הרי אין כוחלין] אלא שתיים! אמר רב הונא: שכן נשים צנועות המכסות את פניהן ברעלה כוחלות עין אחת בלבד, שאותה הן מגלות. מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא, ר' שמעון בן אלעזר אומר: כחול, אם משתמשים בו לרפואה — שיעורו כדי לכחול עין אחת, אם לקשט — בשתי עינים. תרגמא [פירש אותה] הילל בריה [בנו] של ר' שמואל בר נחמני: כי תניא ההוא [כשנשנתה ברייתא זו] הרי היא בעירניות (בנות כפר) שאינן נוהגות לכסות פניהן.

(רש"י): הא לא כחלי - אלא שתי עינים:
צנועות - שהולכות מעוטפות ואין מגלות אלא עין אחד לראות וכוחלות אותו:
בעירניות - בנות כפרים אינן צריכות צניעות כל כך שאין שחוק וקלות ראש מצוי שם ועמה מועטין ואינן מכסין פניהם וכוחלות ב' עיניהם

שנינו במשנה ששיעור הוצאת שעוה הוא שיש בה כדי ליתן על פי נקב קטן. תנא [שנינו] בתוספתא: כדי ליתן על פי נקב קטן של יין, שדי בנקב קטן ביותר עבור יין, ולא בנקב כלי המכיל חומרים אחרים הסמיכים יותר ובהם יש צורך בנקב גדול יותר.

(רש"י): של יין - למעוטי שמן ודבש שהיין זב דרך נקב קטן יותר משמן ודבש

ד שנינו במשנה ששיעור הדבק להוצאת שבת הוא שיהא בו כדי ליתן בראש השפשף

שיעורו להוצאת שבת הוא שיהא בו כדי ליטול הימנו מדת מנעל לקטןן

ד שנינו במשנה ששיעור הדבק להוצאת שבת הוא שיהא בו כדי ליתן בראש השפשף. תנא [שנו] חכמים: משמעו — כדי ליתן בראש שפשף שבראש קנה של ציידין, שהם שמים עליו דבק כדי שילכד בו העוף.

(רש"י): שפשף שבראש קנה של ציידין - מושיבין נסר קטן בראש קנה ונותנין עליו דבק והעוף יושב עליה ונדבק בו וצריך ליתן שם הרבה כדי שיהא העוף נדבק בו

עוד שנינו במשנה ששיעור הזפת וגפרית להוצאת שבת הוא כדי שיהא בו כדי לעשות נקב. והכוונה היא שסותמים בזפת ובגפרית חור גדול שבכד, ואותה סתימה עשויה שיעשו בה נקב. תנא [שנה] החכם בתוספתא: המדובר כאן בנקב קטן.

שנינו במשנה ששיעור חרסית להוצאת שבת הוא כדי לעשות בו פי כור, ולדעת ר' יהודה כדי לעשות פטפוט (רגל) לכירה. ותמהים: למימרא דשיעורא [האם נאמר כי השיעור] של ר' יהודה נפיש [גדול יותר]? הא קיימא לן דשיעורא דרבנן נפיש [הלא מוחזק בידינו ששיעורם של חכמים גדול], דתנן שכן שנינו במשנה] בדין גמי, שר' יהודה אומר: שיעורו להוצאת שבת הוא שיהא בו כדי ליטול הימנו מדת מנעל לקטן. והיא פחות מן השיעור שקבעו חכמים. ומתרצים: אף כאן אין הכוונה כדי לעשות את הרגל כולה, אלא כדי לסוד פיטפוט כירה קטנה ושיעור הטיח קטן ביותר.
ה

ה שנינו במשנה ששיעור סובין להוצאת שבת הוא כדי שיהא בו כדי ליתן על פי כור של צורפי זהב.

המוציא שיער שיעורו כדי לגבל בו את הטיט, שנוהגים לערב שיער בטיט כדי לחזקו

ה שנינו במשנה ששיעור סובין להוצאת שבת הוא כדי שיהא בו כדי ליתן על פי כור של צורפי זהב.(פ׳ ב) תנו רבנן [שנו חכמים] המוציא שיער שיעורו כדי לגבל בו את הטיט, שנוהגים לערב שיער בטיט כדי לחזקו. וטיט שיעורו כדי לעשות בו פי כור של צורפי זהב.

א. שנינו במשנה ששיעור הסיד להוצאת שבת הוא שיהא בו כדי לסוד קטנה שבבנות

כדי לסוד אצבע של קטנה שבבנות, שבעזרת הסיד היו מרככים ומעדנים את העור

שנינו במשנה ששיעור הסיד להוצאת שבת הוא שיהא בו כדי לסוד קטנה שבבנות. תנא [שנה] החכם בתוספתא: כדי לסוד אצבע של קטנה שבבנות (רש"י: "אצבע קטנה - דרכן לסוד את כל הגוף להאדים:", שבעזרת הסיד היו מרככים ומעדנים את העור. אמר רב יהודה שכך אמר רב, מלפנים היה לסיד שימוש אחר: בנות ישראל שהגיעו לפירקן בסימני התבגרות (רש"י:"שהגיעו לפרקן ולא הגיעו - שהביאו שתי שערות ולא באו לכלל שנים הראויות לכך ומתביישות בדבר:") ולא הגיעו עדיין לשנים של בגרות ורוצות להשיר את השערות, וכן נשים הרוצות להשיר שערותיהן לנוי, אם היו בנות עניים — טופלות (מורחות) אותן (את עצמן) בסיד. בנות עשירים — טופלות אותן בסולת. בנות מלכים — טופלות אותן בשמן המור, וכןפי שנאמר: "כי כן ימלאו ימי מרוקיהן ששה חדשים בשמן המור" (אסתר ב, יג). ואגב שואלים: מאי [מהו] שמן המור? רב הונא בר חייא אמר: סטכת (מין שמן מבושם). ורב ירמיה בר אבא אמר: שמן זית שממצים מזית שעדיין לא הביאה שליש בישולו, והשמן חריף ומסייע להשרת השיער. תניא [שנויה ברייתא], ר' יהודה אומר: אנפיקנון הוא שמן זית שלא הביאה שליש. ולמה סכין אותו — לפי שמשיר את השיער ומעדן את הבשר.

[היה גוי אחד בשכנותו] של רב ביבי. הויא ליה ברתא [היתה לו לאותו גוי בת] ורצה לעשות כמוהו, טפלה בחד זימנא [בפעם אחת] ומתה.
ולענין הסיד מסופר: רב ביבי הויא ליה ברתא [היתה לו בת], טפלה בסיד אבר אבר ונתייפתה עד שכתוצאה מכך שקל בה [נטל בשבילה] ארבע מאות זוזי [זוז] כמתנות נוסף לנדונייתה. הוה ההוא גוי בשבבותיה [היה גוי אחד בשכנותו] של רב ביבי. הויא ליה ברתא [היתה לו לאותו גוי בת] ורצה לעשות כמוהו, טפלה בחד זימנא [בפעם אחת] ומתה. אמר: קטל [הרג] רב ביבי לברתי [את בתי]. אמר רב נחמן: רב ביבי דשתי שיכרא [שנוהג לשתות שכר] — בעיין בנתיה טפלא [צריכות בנותיו טפילא בסיד], שהשיכר מגדל את השיער, אנן דלא שתינן שיכרא [אנחנו שאיננו שותים שיכר] — לא בעיין בנתן טפלא [אין בנותינו צריכות מריחה בסיד].

ב שנינו במשנה שר' יהודה אומר ששיעור הטפילה הוא כדי לסוד כלכול, ור' נחמיה אומר לסוד אנדיפי

ואם עולה על דעתך שאלה הם הרקה ומה שתחת לרקה, אלה ואלה בסיד חבוט הוא הוא שמשתמשים!

ב שנינו במשנה שר' יהודה אומר ששיעור הטפילה הוא כדי לסוד כלכול, ור' נחמיה אומר לסוד אנדיפי. ושואלים: מאי [מהו] כלכול ומאי [ומהו] אנדיפי (רש"י:"אנפיקנון - דתנן במנחות (דף פה:) אין מביאין אנפיקנון הוא שמן זית שלא הביא שליש:")? אמר רב הסבר הדברים הוא: צידעא ובת צידעא [הרקה, והמקום שתחת הרקה]. ומקשים: למימרא דשיעורא [שהשיעור] של ר' יהודה נפיש [הוא הגדול]? הא קיימא לן דשיעורא דרבנן נפיש [והרי מוחזק בידינו ששיעורם של חכמים הוא הגדול]! ומשיבים: שיעורו של ר' יהודה הוא זוטא מדרבנן [קטן מזה של חכמים], ונפיש [וגדול] משיעורו של ר' נחמיה. מיתיבי [מקשים] על הסבר זה ממה ששנינו בברייתא, שאמר רבי: נראין דברי ר' יהודה ושיעורו בסיד חבוט (שהומס במים), ודברי ר' נחמיה בביצת הסיד (גושי סיד). ואי סלקא דעתך צידעא ובת צידעא, אידי ואידי [ואם עולה על דעתך שאלה הם הרקה ומה שתחת לרקה, אלה ואלה] בסיד חבוט הוא הוא שמשתמשים! אלא אמר ר' יצחק, אמרי דבי [אומרים בני בית המדרש] של ר' אמי: מה שאמר ר' נחמיה "אנדיפי" פירושו — אאנדיפא, שמורחים בסיד את תוכו של כלי חרס המכיל יין.

וכי אדם עושה מעותיו אנפרות [הפסד, בזבוז]?! שהרי בכך הוא מקלקל את גם את הסיד וגם את היין! (עושים מידות - סימנים בסיד
מתקיף לה [מקשה על כך] רב כהנא: וכי אדם עושה מעותיו אנפרות [הפסד, בזבוז]?! שהרי בכך הוא מקלקל את גם את הסיד וגם את היין! אלא אמר רב כהנא: סיד זה אין שמים בכלי אלא מסמנים בו מבחוץ שנתות, שמסמנים על ידן שיעורים שונים בכלי. וכדתנן [כפי ששנינו במשנה]: בבית המקדש שנתות היו במידה של הין למדידת היין, שבה היו מסמנים עד כאן לקרבן פר (חצי ההין), עד כאן לקרבן איל (שליש הין). עד כאן לקרבן כבש (רבע הין). ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר: מאי [מהו] "אנדיפא" — אפותא [המצח], ועליו היו טופלים סיד לא להשרת השערות, אלא רק להעדין ולרכך את העור, ולשם זה אפשר להשתמש בסיד סמיך.

ויצאה צירעה מן הכותל ועקצה אותו במצחו ומת
 וראיה לשימוש לשון זה כי הא דההוא בר גלילא דאיקלע [כמו בן גליל אחד שהזדמן] לבבל, ואמרו ליה [לו]: קום [עמוד] ודרוש לנו בתורת הסוד הנקראת "מעשה מרכבה". אמר להו [להם]: אדרוש לכו [לכם] כפי שדרש ר' נחמיה לחבריה [לחבירו]. ונפקא ערעיתא מן כותלא ומחתיה באנדיפי ומית [ויצאה צירעה מן הכותל ועקצה אותו במצחו ומת]. ומכאן שלשון "אנדיפי" משמעו — מצח. ולגוף הדבר אמרו ליה [לו] על אותו גלילי במשחק מילים: מן דיליה דא ליה [משלו זו לו], שנענש בשל גאוותו שרצה לדרוש ברבים במעשה מרכבה.

ג משנה אדמה שיעורה לענין איסור הוצאה בשבת כחותם המרצופין (השקים הגדולים)

וחכמים אומרים: אין צורך בשיעור מרובה זה ודי בכדי חותם האיגרות. זבל וחול הדק שיעורם כדי לזבל קלח של כרוב, אלו דברי ר' עקיבא

ג משנה אדמה שיעורה לענין איסור הוצאה בשבת כחותם המרצופין (השקים הגדולים) שמשתמשים באדמה כדי לחתום את פי השק שיהיה ניכר אם נפתח, אלו דברי ר' עקיבא. וחכמים אומרים: אין צורך בשיעור מרובה זה ודי בכדי חותם האיגרות. זבל וחול הדק שיעורם כדי לזבל קלח של כרוב, אלו דברי ר' עקיבא. וחכמים אומרים: בפחות מזה, כדי לזבל צמח של כרישא (כרתי, חציר). חול הגס, שיעורו — כדי ליתן על מלא כף סיד. קנה שיעורו — כדי לעשות ממנו קולמוס. ואם היה הקנה עבה ואינו ראוי לכתוב בו, או שהיה מרוסס (שבור לרסיסים), שיעורו כדי לבשל בו ביצה הקלה לבישול שבביצים, כשהיא כבר טרופה (מעורבת ובחושה) ונתונה באילפס.

ד גמרא שנינו במשנה ששיעור חול הגס הוא כדי ליתן על מלא כף סיד

שאמנם סבורים חכמים שהחול מקלקל, אך כיון שלאחר חורבן מותר להשתמש רק בסיד מקולקל קצת, יש בעירוב החול משום תיקוןן

ד גמרא שנינו במשנה ששיעור חול הגס הוא כדי ליתן על מלא כף סיד. ותנא [שנה] החכם בתוספתא שהכוונה היא כדי ליתן על פי כף של סיידין ולא כף אכילה. ושואלים: מאן [מיהו] התנא הסבור שחול מעלי ליה [מועיל לו] לסיד, ולכן נותנים אותו בסיד? אמר רב חסדא: שיטת ר' יהודה היא, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מפני האבילות על חורבן בית המקדש לא יסוד אדם את ביתו בסיד שכולו לבן, אלא אם כן עירב בו תבן או חול, שכגון זה אין מראהו נאה כל כך.

ואולם יש לומר כי קילקולו זהו תיקונו. שאמנם סבורים חכמים שהחול מקלקל, אך כיון שלאחר חורבן מותר להשתמש רק בסיד מקולקל קצת, יש בעירוב החול משום תיקון
 ר' יהודה אומר: תבן מותר, חול אסור, מפני שהוא, החול, בהיותו מעורב בסיד יוצר טרכסיד (מעין מלט לבן). והרי שר' יהודה הוא הסבור שנוהגים לשים חול בתוך הסיד. רבא אמר: אפילו תימא [יכול אתה לומר] שמשנתנו כשיטת חכמים החולקים על ר' יהודה, ואולם יש לומר כי קילקולו זהו תיקונו. שאמנם סבורים חכמים שהחול מקלקל, אך כיון שלאחר חורבן מותר להשתמש רק בסיד מקולקל קצת, יש בעירוב החול משום תיקון.

ה שנינו במשנה ששיעור קנה להוצאת שבת הוא כדי שאפשר לעשות ממנו קולמוס, ולא נתפרש גודלו

ומאי שנא [ומה שונה] שכל שיעורי שבת האמורים במאכלי אדם הם כגרוגרת והכא [וכאן] כביצה? אמר ליה [לו], כך אמר רב נחמן: כגרוגרת בלבד מביצה קלה, ואין משערים בכל הביצה

ה שנינו במשנה ששיעור קנה להוצאת שבת הוא כדי שאפשר לעשות ממנו קולמוס, ולא נתפרש גודלו. תנא [שנה] החכם בתוספתא: הוא קולמוס המגיע לקשרי (פרקי) אצבעותיו. בעי [שאל] רב אשי: האם מדובר כאן בקשר (פרק) העליון של האצבעות או הקשר התחתון? לשאלה זו לא נמצא פתרון ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה.(רש"י:"קשר עליון - של אמצע היד או קשר תחתון של אמצע האצבע:")

שנינו שאם היה הקנה עבה, שאינו ראוי לכתוב בו דנים אותו כעץ הסקה, אם די בו כדי לבשל ביצה טרופה
שנינו שאם היה הקנה עבה, שאינו ראוי לכתוב בו דנים אותו כעץ הסקה, אם די בו כדי לבשל ביצה טרופה. תנא [שנה] החכם בתוספתא: טרופה משמעו — טרופה בשמן ונתונה באילפס. אמר ליה [לו] מר בריה [בנו] של רב הונא לבריה [לבנו]: מי שמיע לך [האם שמעת]? ביצה קלה הכתובה במשנה זו מאי היא [מהי]? אמר ליה [לו]: ביעתא דצילצלא [ביצה של תור] אמר לו: מאי טעמא [מה טעם] אומר אתה כך? משום דזוטרא [שהיא קטנה]? אם כן אימא [אמור]: ביצה דציפרתא [ציפור דרור]! אישתיק [שתק] ולא ידע להסביר.

"ביצה קלה" — כי שיערו חכמים שאין לך ביצה קלה לבשל יותר מביצת תרנגולת
 ואחר כך שאל: מידי שמיע [וכי נשמע] לך, ידוע לך, בהא [בבנין זה]? אמר ליה [לו]: הכי [כך] אמר רב ששת: מדובר כאן בביצת תרנגולת. ומאי קרו [ומה הסיבה שקוראים] לה "ביצה קלה" — כי שיערו חכמים שאין לך ביצה קלה לבשל יותר מביצת תרנגולת. והקשה לו: ומאי שנא [ומה שונה] שכל שיעורי שבת האמורים במאכלי אדם הם כגרוגרת והכא [וכאן] כביצה? אמר ליה [לו], כך אמר רב נחמן: כגרוגרת בלבד מביצה קלה, ואין משערים בכל הביצה.

נספח: חצי שיעור וחצי מלאכה במלאכות שבת (ישיבת הר עציון)

החידוש שבהגדרת חצי שיעור כ'חצי מלאכה' הוא שהשיעורים שנקבעו למלאכות שבת לא מכתיבים רק את חיובו של מחלל
השבת, אלא מגדירים ומעצבים את גבולותיה של המלאכה עצמה. הרשב"ם בב"ב )נה:, ד"ה ספק ביאה טהור( הסביר את
טעם הדבר, וז"ל:
"במסכת שבת תנן המוציא אוכלין חייב בגרוגרת, דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה, ולא חשיבא הוצאת דבר חשוב
בפחות מגרוגרת".
מדברי הרשב"ם אנו למדים שבאופן עקרוני חצי שיעור אסור מן התורה, אלא שבהלכות שבת קיים דין נקודתי של מלאכת
מחשבת, ודין זה פוגם בעצם המלאכה ופוטר את המבצע חצי שיעור.
יש שהעלו מסקנה דומה לזו של הרשב"ם מפסקיו של הרמב"ם. בפי"ב ה"ט כותב הרמב"ם:
"אין המוציא מרשות לרשות חייב עד שיוציא כשיעור המועיל...אם עקר ולא הניח או הניח ולא עקר או שהוציא פחות
מכשיעור פטור".
מהלכה זו ניתן להביא שתי ראיות לזיהוי דבריו של הרמב"ם עם שיטתו של הרשב"ם:

• ראיה א'- הרמב"ם סבור שהחיוב במלאכות שבת הוא דווקא בדבר המועיל, ומאחר וחצי שיעור איננו דבר המועיל, סביר
  

להניח שלא יתחייבו עליו.

• ראיה ב'- הרמב"ם משווה בין המוציא פחות מכשיעור לעוקר בלי להניח. להלן נעסוק ביתר הרחבה ביחס שבין העקירה
  

וההנחה בנוגע לחצי שיעור, אך כבר כאן נעיר שאין כל סברא לומר שאדם שביצע רק הנחה או רק עקירה עבר על חצי שיעור.
שהרי, העקירה והנחה אינן רק גורמים שנועדו להשלים את החיוב אלא הן עצמן מגדירות את המלאכה. חידושו הגדול של
הרמב"ם הוא ההקבלה בין חצי שיעור לבין עקירה בלא הנחה- שניהם פוגעים פגיעה אימננטית בעצם המלאכה ולא רק
בהשלמת החיוב. אפריורית, היה מקום לומר שרק במלאכת הוצאה יש תפקיד מהותי לשיעור ההוצאה. להלן נרחיב בביאורו
של חילוק זה, אך אין ספק שבמסגרת דברי הרמב"ם הוא איננו נכון, משום שהרמב"ם פוסק בהדיא )פי"ח הכ"ג( שאין לחלק
בין חצי שיעור במלאכת הוצאה לחצי שיעור במלאכות אחרות 1 .

• לקריאת השיעור במלואו הקש כאן: חצי שיעור וחצי מלאכה במלאכות שבת

השיעור הבא

• הנהגות בית הכסא - מסכת שבת דף פ"א