המקור: הויקיפדיה העברית

'במה בהמה יוצאת - מסכת שבת דף נ"ג

  • איך לנהוג ביציאת חמור על מרדעת
  • יציאה שאר בהמות
  • שלא יצא הזב בכיס שלו ולא עזים בכיס שבדדיה

התוכן לפי ביאור הרב עדיין שטיינזלץ- המקור ספריא

פורטל הדף היומי
פורטל הדף היומי

הזז את הסרגל עם העכבר ותוכל לצפות בתרשים במלואו

מבוסס על שיעורו של הרב אליהו אורנשטיין - ארגון דרשו

ד משנה חמור יוצא במרדעת בזמן שהיא קשורה בו ואין לחשוש לנפילתה[עריכה | עריכת קוד מקור]

(אסור לשים עליו דבר כמשאוי) שאז קושרים קשר יציב וקבוע, אבל לא יוצאות העיזים כשהן צרורות בשבת אם המטרה היא לצורך החלב שישתמר

ד משנה חמור יוצא במרדעת (כעין אוכף העשוי לחמם את גופו של החמור) ( רש"י - בשטי"ל ומניחין אותו כל היום על החמור לחממו דאמרי אינשי חמרא אפילו בתקופת תמוז קריר ליה:) שהיא קשורה בובזמן שהיא קשורה בו ואין לחשוש לנפילתה. זכרים (אילים) יוצאים לבובין, והרחלות יוצאות שחוזות, כבולות (עוטפים את הכבש ההבגד שהצמר ישאר לבן) וכבונות. וכל המונחים הללו נידונים ומתבארים אחר כך בגמרא. העזים יוצאות צרורות (רש"י - דדיהן צרורות פעמים ליבש שמהדקן כדי שלא יחלבו עוד ויתעברו או יהו שמנות לאכול ופעמים לחלב לשמור חלבן שלא יטפטף לארץ וקושרין להם כיס בדדיהן), שקושרים את עטיניהן. ר' יוסי אוסר בכולן, חוץ מן הרחלים הכבונות (רש"י- שהוא שמירת צמרן שלא יטנף והוי להו תכשיט) ואת כל השאר חושב הוא כמשאוי.
ר' יהודה אומר: עזים יוצאות צרורות (מתקן ששמים על העתינים) ליבש, כלומר, כאשר קושרים את עטיניהם כדי שתפסיק העז לתת חלב (בדרך כלל לפני לידתה), שאז קושרים קשר יציב וקבוע, אבל לא יוצאות העיזים כשהן צרורות בשבת אם המטרה היא לצורך החלב שישתמר.

הסברים נוספים
משנה (מקורית) - חֲמוֹר יוֹצֵא בְמַרְדַּעַת, בִּזְמַן שֶׁהִיא קְשׁוּרָה לוֹ. זְכָרִים יוֹצְאִין לְבוּבִין. רְחֵלוֹת יוֹצְאוֹת שְׁחוּזוֹת, כְּבוּלוֹת וּכְבוּנוֹת. הָעִזִּים יוֹצְאוֹת צְרוּרוֹת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר בְּכֻלָּן, חוּץ מִן הָרְחֵלִין הַכְּבוּנוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עִזִּים יוֹצְאוֹת צְרוּרוֹת לְיַבֵּשׁ, אֲבָל לֹא לְחָלָב:

רש"י - יוצאות צרורות ליבש - ר' יהודה סבירא ליה כתנא קמא דלאו משוי הוא ומיהו ליבש דמיהדק שפיר וליכא למיחש דילמא נפיל ואתי לאיתויי אבל ליחלב דלא מיהדק שפיר חיישינן - (תרגום לפי פורטל הדף היומי) - יוצאות צרורות ליבש - ר' יהודה הוּא סָבוּר כתַּנָּא רִאשׁוֹן שלֹא עוֹשֶֹה הוּא ואֲבָל ליבש שמְהֻדָּק יָפֶה ועִרְבּוּב לחשוש שֶׁמָּא נוֹפֵל ובָּא לְהָבִיא אבל ליחלב שלֹא מְהֻדָּק יָפֶה אָנוּ חוֹשְׁשִׁים
(אם זה קשור הדוק, אין חשש שיפול)

א. אין החמור יוצא בשבת במרדעת בזמן שאינה קשורה לו[עריכה | עריכת קוד מקור]

ובלבד שלא יקשור לו מסריכן (רצועת רתמה), ובלבד שלא יפשול לו רצועה תחת זנבו כדרך שנוהגים לקשור את האוכף כרגיל

א גמרא אמר שמואל: מה ששנינו שהחמור יוצא בשבת במרדעת, והוא דווקא באופן שהמרדעת שקשורה לו מערב שבת. אמר רב נחמן: מתניתין נמי דיקא [משנתנו גם כן מדוייקת] כך, דקתני [ששנינו] בהמשך הפרק: אין החמור יוצא בשבת במרדעת בזמן שאינה קשורה לו.
ונברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא [אם נאמר] שמדובר באופן שאינה קשורה לו כלל — הרי דבר זה פשיטא [פשוט, מובן מאליו], שיש לחשוש דילמא נפלה ליה ואתי לאתויי [שמא תיפול לו המרדעת ויבוא בעל החמור להביאה] ברשות הרבים. אלא לאו [האם לא] שהכוונה שאינה קשורה מערב שבת. ומכלל הדברים נלמד דרישא [שראש, התחלת המשנה], כלומר, משנתנו שלנו המתירה במרדעת ומציינת שזהו דווקא כאשר היא קשורה לו, הכוונה היא שקשורה לו מערב שבת. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד ממנה].
תניא נמי הכי [שנוייה ברייתא גם כן כך]: חמור יוצא בשבת במרדעת בזמן שקשורה לו מערב שבת, ואולם לא יצא החמור באוכף אף על פי שקשורה לו מערב שבת. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף יוצא החמור באוכף בזמן שקשורה לו מערב שבת, ובלבד שלא יקשור לו מסריכן (רצועת רתמה), ובלבד שלא יפשול לו רצועה תחת זנבו כדרך שנוהגים לקשור את האוכף כרגיל.

ב. מהו הדין לענין ליתן מרדעת על גבי חמור בשבת בחצר רשות היחיד[עריכה | עריכת קוד מקור]

רב פפא אמר, יש לחלק בין הדברים כך: כאן כשהתירו לשים מרדעת על החמור בשבת היה זה כדי לחממה, וכאן שאסרו להסיר את האוכף היה זה כדי לצננה

ב בעא מיניה [שאל ממנו] רב אסי בר נתן מר' חייא בר אשי: מהו הדין לענין ליתן מרדעת על גבי חמור בשבת בחצר רשות היחיד כדי שיתחמם, בלא להוציאו לרשות הרבים כשמרדעתו עליו? אמר ליה [לו]: מותר. אמר ליה [לו] רב אסי בר נתן: וכי מה בין זה לאוכף, שאסור לטלטלו בשבת? אישתיק [שתק] ר' חייא בר אשי ולא ענה. וחשב רב אסי בר נתן שסבור ר' חייא שאף אוכף מותר להניח.
על כן איתיביה [הקשה לו] ממה ששנינו: אוכף שעל גבי חמור ורוצה בעליו להסירה מעליו — לא יטלטלנה בידו להסירה מעליו, אלא מוליכה (את הבהמה) ומביאה בחצר, ועל ידי הליכתה זו של הבהמה הוא, האוכף, נופל מאיליו. ואם כן, השתא [עכשיו] לענין ליטול את האוכף מעל החמור אמרת שלא יטול, להניח מיבעיא [צריך לומר] שאסור?!
אמר ליה [לו] ר' זירא לרב אסי: שבקיה [עזוב אותו] את ר' חייא, ואך תקשה עליו, שכן הוא כרביה סבירא ליה [כרבו הוא סבור], שאמר רב חייא בר אשי שכך אמר רב: תולין טרסקל (אמתחת שבהמות אוכלות ממנה) לבהמה בשבת, וקל וחומר למרדעת שמותר להניחה על גבי בהמה בשבת. ומהו קל וחומר זה? — ומה התם [שם] בענין טרסקל שיש בו רק משום תענוג — שרי [מותר], שכיון שנוח לבהמה לאכול מן הטרסקל ולא להתכופף — מותר שתישא את הטרסקל, הכא [כאן] בענין המרדעת שמשום צער הבהמה שמים אותה, שלא תסבול מן הקור — לא כל שכן שמותר.
שמואל אמר: במרדעת מותר לחמור לצאת בשבת, ואולם בטרסקל — אסור. אזל [הלך] ר' חייא בר יוסף אמרה לשמעתא [להלכה] זו של רב קמיה [לפני] שמואל. אמר ליה [לו] שמואל: אי הכי [אם כך] אמר אבא, רב, לא ידע במילי דשבתא [אינו יודע בדברי, דיני, שבת] ולא כלום.
כי סליק [כאשר עלה] ר' זירא לארץ ישראל אשכחיה [מצאו] לר' בנימין בר יפת דיתיב וקאמר ליה משמיה [שיושב ואומר לו משמו] של ר' יוחנן הלכה זו: נותנין מרדעת על גבי חמור בשבת. אמר ליה [לו] ר' זירא: יישר [יפה, נכון אמרת], וכן תרגמה [תרגם, אמר, אותה] אריוך בבבל.
ואומרים: "אריוך" מנו [כינוי של מי הוא] — של שמואל. והא [והרי] רב נמי [גם כן] אמרה, שהרי בענין מרדעת שניהם הסכימו לאותו דבר, ומדוע ייחס זאת לשמואל דווקא? אלא שמעיה דהוה מסיים ביה [שמע אותו שהיה מסיים בה, בהלכה זו]: ואין תולין טרסקל לבהמה בשבת ועל כך אמר ליה [לו]: יישר, וכן תרגמה אריוך [תרגם, אמר, אותה] בבבל.
דכולי עלמא מיהת [לדעת הכל על כל פנים] מרדעת מותר לשים על החמור בשבת, ויש לשאול אם כן מאי שנא [מה שונה] הדבר מאוכף, שכפי ששנינו אסור אפילו להורידו מעל גבי החמור? ואם מתחשבים אנו בצער בעלי חיים — מדוע לא יתירו גם להוריד את האוכף מעל החמור? ומשיבים: שאני התם [שונה שם] בדין אוכף שלא התירו להסירו בידים משום שאפשר דנפיל ממילא [שיפול מעצמו].
רב פפא אמר, יש לחלק בין הדברים כך: כאן כשהתירו לשים מרדעת על החמור בשבת היה זה כדי לחממה, וכאן שאסרו להסיר את האוכף היה זה כדי לצננה. וההבדל ביניהם הוא, שאם יניח עליה את המרדעת כדי לחממה, הרי תשאר בקור ואית [ויש] לה בכך צערא, ולכן התירו. ואולם אף אם לא יסיר מהחמור את האוכף כדי לצננה, הרי החמור אינו סובל מחום יתר, ולית [ואין] לה בשל כך צערא [צער], ויכול הוא שיישאר באוכף. והיינו דאמרי אינשי [וזהו שאומרים אנשים] כפתגם עממי: חמרא [חמור] אפילו בתקופת תמוז קרירא [קר] לה, וחשוב אם כן יותר לדאוג לחימומו.

ג. לא יצא הסוס בשבת בזנב שועל שתולים לו כסגולה למניעת עין הרע[עריכה | עריכת קוד מקור]

ומשיבים: לא, המדובר הוא בסייחים קטנים, והתירו זאת משום צער, כי סייחים אלה כיון שרגליהם ארוכות וצוארם קצר עדיין, קשה להם לאכול עשב מן הקרקע, ותולים עליהם את הטרסקל כדי שלא יצטערו בזמן האכילה

ג מיתיבי [מקשים] על אותם חכמים שאסרו לשים את הטרסקל, ממה שנינו בתוספתא: לא יצא הסוס בשבת בזנב שועל שתולים לו כסגולה למניעת עין הרע, ולא בזהרורית (צמר אדום) שתולים לו לנוי בין עיניו. וכן לא יצא האדם הזב בכיס שלו שהוא שם כדי שלא יתלכלכו בגדיו בזוב, ולא עזים בכיס שתולים בדדיהן כדי שלא ישרטו מהאבנים, ולא פרה בחסום (זמם) שבפיה, ולא סייחים בטרסקלין (השק בו שמים אוכל) שבפיהם לרשות הרבים. ולא תצא בהמה בסנדל של מתכת ששמים ברגליה (כנראה לא רק לסוסים), ולא בקמיע שתולים בה לבריאותה אף על פי שקמיע זה הוא של מומחה ונבדק (שזה עבד שלוש פעמים) והוכח שהוא מועיל. ובנקודה זו חומר בבהמה מבאדם, שלאדם מותר לצאת בקמיע שהוכחה תועלתו.
אבל יוצא הוא באגד (תחבושת) שעל גבי המכה, ובקשישין (חתיכות עץ - כמו גבס היום) שמניחים אותן על גבי השבר לקיבוע האבר השבור, לשמור שלא יתפרקו העצמות השבורות ממקומן ויתאחו שנית, ובשיליא המדולדלת בה שלא יצאה עם לידת הולד. ופוקקין לה במוך את הזוג (פעמון - לתפוס שלא יצלצל) התלוי בצוארה כדי שלא יוכל הענבל לקשקש בתוכו ולהשמיע קול, ומטיילת עמו כשהוא פקוק בחצר שהיא רשות היחיד, אבל לא ברשות הרבים.
קתני מיהת [שנינו בכל אופן]: ולא יצאו הסייחין בשבת בטרסקלים שבפיהם לרשות הרבים. ונדייק: לרשות הרבים הוא שלא הותר שתצאנה הבהמות עם הטרסקל, הא [הרי] שבחצר — שפיר דמי [יפה הדבר, מותר, ומאי לאו [האם לא] מדובר כאן בסייחים גדולים שתולים את הטרסקלים בצוארם משום תענוג?!
ומשיבים: לא, המדובר הוא בסייחים קטנים (צואר קטן ורגלים גבוהות ולכן קשה לה להגיע לאוכל), והתירו זאת משום צער, כי סייחים אלה כיון שרגליהם ארוכות וצוארם קצר עדיין, קשה להם לאכול עשב מן הקרקע, ותולים עליהם את הטרסקל כדי שלא יצטערו בזמן האכילה. ומוסיפים: דיקא נמי [מדוייק הדבר גם כן] על פי העיון בהקשר, דקתני [ששנה] דבר זה (נ״ג ב) דומיא בדומה לקמיע ששמים אותו לרפואה. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד ממנה].

א. שהבהמה לא יוצאת בקמיע[עריכה | עריכת קוד מקור]

גם אם קמיע זה היא של מומחה לאדם - לא יוצא לבהמה (מומחה לאדם אך לא לבהמה);שיש חכמים שאסרו כל ריפוי בהמה משום גזירה זו, ויש שהתירו

א קודם הוזכר שאמר מר [החכם] שהבהמה לא יוצאת בקמיע אף על פי שקמיע זה הוא של מומחה ונבדק והוכח שהוא מועיל. ומקשים: והא אנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה] שלא יוצא אדם בשבת בקמיע שאינו של מומחה, ומשמע: הא [הרי] אם של מומחה הוא — שפיר דמי [יפה הדבר, מותר]! ומשיבים: הכא נמי [כאן גם כן] יש לומר שמדובר באופן שאינו של מומחה.
ומקשים: והא [והרי] "אף על פי שהוא מומחה" קתני [שנה]! ומשיבים: הכוונה היא שקמיע זה מומחה לאדם ואינו מומחה לבהמה. ותוהים: וכי איכא [והאם יש] קמיע שהוא מומחה לאדם ולא הוי [ואינו] מומחה לבהמה? שלכאורה רפואת הבהמה קלה יותר מרפואת האדם. ומשיבים: אין [כן] אפשר להבין את הדבר, כי אדם כיון דאית ליה מזלא [שיש לו מזל, מלאך המגן עליו] — מסייע ליה [לו] הקמיע, בהמה דלית [שאין] לה מזלא [מזל] — לא מסייע לה הקמיע.
ומקשים: אי הכי [אם כך] שמדובר בקמיע שאינו מומחה לבהמה, ואולם בזה שהוא מומחה לבהמה אף לבהמה מותר לצאת, מאי [מהו] אם כן זה ששנינו בברייתא "זה חומר בבהמה מבאדם"? והרי דינם שווה, שהרי קמיע שאינו מומחה אף אדם אסור לו לטלטלו, בשבת והמומחה אף לבהמה מותר לצאת בו! ומשיבים: מי סברת [האם סבור אתה] כי מאמר זה על קמיע קאי [הוא עומד, מוסב]? על סנדל קאי [הוא עומד, מוסב], שאף שאין הבהמה יוצאת בשבת כשסנדל לרגלה, לאדם מותר. לגוף הענין אם מתחשבים ועד כמה מתחשבים בצער בעלי חיים בשבת מביאים ראייה ממה ששנינו בברייתא.
סכין ומפרכסין (מורידים קרומים קשים שעל גבי הפצע) בשבת לאדם (משום פינוק), ואין סכין ומפרכסין לבהמה
תא שמע [בוא ושמע]: סכין ומפרכסין (מורידים קרומים קשים שעל גבי הפצע) בשבת לאדם, ואין סכין ומפרכסין לבהמה. מאי לאו דאיכא [האם לא מדובר באופן שיש] מכה (פצע) ומשום צער, ובכל זאת הותר לאדם ולא לבהמה! ודוחים: לא, מדובר באופן דגמר [שנגמרה, נתרפאה] המכה והסיכה והפירכוס הם רק משום תענוג ונוחיות יתירה.
רפואה - רחיצה במים קרים
ושוב מנסים להוכיח: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: בהמה שאחזה דם ועלה חומה, אין מעמידין אותה במים בשביל שתצטנן. אדם שאחזו דם, מעמידין אותו במים בשביל שיצטנן. והרי שאין חוששים לצערה של הבהמה! אמר עולא: כאן נאסר הדבר כדרך שנאסר כל דבר רפואה בשבת, גזירה משום שחיקת סממנין כי חלק מן הרפואה הוא שחיקתם של הסממנים המרכיבים את הרפואות, ודבר זה אסור מן התורה.
שאין דרכה של הבהמה לרדת למים בעצמה, או שיורידוה לשם צינון בלבד, ואם נמצאת היא במים הרי זה מוכיח שנעשה הדבר לצורך רפואה
ומקשים: אי הכי [אם כך] באדם נמי [גם כן] יגזרו כמו כן, ויאסר לו להכנס למים ולהצטנן בהם, משום האיסור על רפואה בשבת! ומשיבים: אדם נראה כמיקר, שכשאדם נכנס למים אין זה מוכרח שעושה זאת כדי להתרפא, אלא יתכן שרצונו לצנן עצמו מעט.
ומקשים: אי הכי [אם כך] בהמה נמי [גם כן] כאשר היא בתוך המים נראה הדבר כמיקר [כאילו ירדה למים לצנן עצמה] ולא לרפואה! ומשיבים: אין מיקר לבהמה, שאין דרכה של הבהמה לרדת למים בעצמה, או שיורידוה לשם צינון בלבד, ואם נמצאת היא במים הרי זה מוכיח שנעשה הדבר לצורך רפואה.
שמשום גזירה מחמירים עד כדי שתמות הבהמה במחלה
ולעיקרו של דבר, שמשום גזירה מחמירים עד כדי שתמות הבהמה במחלה, שואלים: ולבהמה מי גזרינן [האם גוזרים אנו]? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: בהמה שהיתה עומדת חוץ לתחום שבת שאסור לאדם לצאת למקומה, קורא לה והיא באה מעצמה. והרי שלא גזרינן דילמא אתי לאתויי [גוזרים אנו שמא יבוא הוא להביאה], והרי שבמקום הפסד לא גזרו חכמים במקום שאין עבירה בפועל לגבי אדם.
ועל כך אמר רבינא: אין להביא ראייה מהלכה זו, כי מדובר בכגון שהיה תחום שלה מובלע בתוך תחום שלו. כלומר, תחום השבת שמותר להוביל בו את הבהמה לא היה זהה לתחום שהוא עצמו מותר לו ללכת בו, ששל הבהמה מסתיים קרוב יותר מזה שלו, ואף שאסור היה להוציא את הבהמה מחוץ לתחומה, ואולם המקום שעמדה בו כיון שהוא נמצא בתוך תחומו של בעל הבהמה הריהו רשאי להגיע לשם ולקחת אותה, ולכן לא גזרו כאשר הוא קורא לה, שאף אם היה בא לשם בעצמו לא היה בכך איסור. ולמה שעושה הבהמה עצמה, שיצאה מחוץ לתחומה, איננו חשים כלל.
רב נחמן בר יצחק אמר: שחיקת סממנין גופה תנאי [במחלוקת תנאים] היא, שיש חכמים שאסרו כל ריפוי בהמה משום גזירה זו, ויש שהתירו. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: בהמה שאכלה כרשינין הרבה והיא נעצרת במעיה ועשוייה לבוא לידי סכנה לא יריצנה בחצר בשביל שתתרפה (תשתלשל), מחשש גזירת רפואה. ור' אושעיא מתיר. הרי שברפואות שאין בעשייתן משום מלאכה נחלקו התנאים אם יש לגזור משום שחיקת סממנים. דרש רבא: הלכה בענין זה כר' אושעיא.

ב. שלא יצא הזב בכיס שלו ולא עזים בכיס שבדדיה[עריכה | עריכת קוד מקור]

החשש שהכיס יפול ואז יטלטלו

ב שנינו שאמר מר [החכם] בברייתא שלא יצא הזב בכיס (נועד לבוק את טיבה של הזיבה) שלו ולא עזים בכיס שבדדיהן. ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] מפורשת שיוצאות עזים בכיס שבדדיהן!
אמר רב יהודה: לא קשיא [אין זה קשה], כי הא [זה] ששנינו שיוצאות, הרי זה באופן דמיהדק [שמהודק] הכיס בדד ואין חשש שיפול, ולכן מותר. הא [זה] ששנינו שאינן יוצאות, הרי זה באופן דלא מיהדק [שאינו מהודק].
רב יוסף אמר: וכי תנאי שקלת מעלמא [את התנאים הוצאת מן העולם]? הלא תנאי [מחלוקת תנאים] היא, דתנן [שכן שנינו במשנתנו] העזים יוצאות כשהן צרורות, שעטיניהן קשורים. ור' יוסי אוסר בכלן חוץ מן הרחילות הכבונות. ר' יהודה אומר: עזים יוצאות כשהן צרורות ליבש, כלומר, כאשר קושרים את עטיניהם כדי שתפסיק העז לתת חלב (בדרך כלל לפני לידתה), שאז קושרים קשר יציב וקבוע, אבל לא יוצאות העיזים כשהן צרורות בשבת אם המטרה היא ליחלב [לצורך החלק] שישתמר. ליבש אבל לא ליחלב. הרי שבענין כיסים על עטיני העיזים יש תנאים אוסרים ומתירים.
ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר: הא והא [זו וזו, שתי הברייתות] כדברי ר' יהודה, ולא קשיא [ואינו קשה], כאן שהתירו לעיזים לצאת בכיס היה זה כששמו את הכיס ליבש, וכאן כשאסרו היה זה ליחלב.
ובענין זה תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' יהודה: מעשה בעזים מבית אנטוכיא שהיו דדיהן גסין (גדולים) והיו נגררים על הקרקע ונשרטים, ועשו להן כיסין כדי שלא יסרטו דדיהן.

ג. מעשה באחד שמתה אשתו והניחה לו בן שהיה צריך לינק[עריכה | עריכת קוד מקור]

כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית. שאף שאירע לו נס, מכל מקום בצורה לא נוחה ולא נעימה אירע לו.

ג כיון שדובר בענין הדדים מביאים את מה שתנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: מעשה באחד שמתה אשתו והניחה לו בן שהיה צריך לינק ולא היה לו שכר מניקה ליתן, ונעשה לו נס ונפתחו לו דדין כשני דדי אשה והניק את בנו.
אמר רב יוסף: בוא וראה כמה גדול אדם זה שנעשה לו נס כזה! אמר לו אביי: אדרבא (להיפך) כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית. שאף שאירע לו נס, מכל מקום בצורה לא נוחה ולא נעימה אירע לו.
והוסיף ואמר רב יהודה: בוא וראה כמה קשים מזונותיו של אדם להשיגם, שנשתנו עליו סדרי בראשית וקרוב היה יותר הדבר מלהמציא לו פרנסה. אמר רב נחמן: תדע שכן הוא, דמתרחיש ניסא [שמתרחש נס] לכמה בני אדם ואולם עוד לא קרה בצורה כזו שאברו מזוני [יבראו לאדם מזונות] בתוך ביתו.
ואגב המסופר באנשים יוצאים מגדר הרגיל תנו רבנן [שנו חכמים] מעשה באדם אחד שנשא אשה גידמת ולא הכיר בה שהיא גדמת עד יום מותה. אמר רב: בוא וראה כמה צנועה היתה אשה זו שלא הכיר בה בעלה. אמר לו ר' חייא: זו דרכה בכך, שדרכה בכלל כאשה להתכסות, ובפרט אשה גדמת שבדרך כלל דואגת להסתיר את מומה. אלא כך אמור: כמה צנוע אדם זה שלא הכיר באשתו.

מהערך: "==בספרות חז"ל== מקרה מיוחד מובא במסכת שבת דף נג:

Cquote2.svg תנו רבנן - מעשה באחד שמתה אשתו והניחה בן לינק ולא היה לו שכר מניקה ליתן, ונעשה לו נס ונפתחו לו דדין כשני דדי אשה והניק את בנו... Cquote1.svg

גם במשנה מוצאים עדות קצרה על אפשרות כזאת. "רבי שמעון בן אלעזר אומר: חלב הזכר טהור" (מסכת מכשירין פ"ו, ז). ולפירוש ר' עובדיה מברטנורה - "דלא חשיב משקה" (אלא זיעה בעלמא).

סיפור דומה מובא במדרש על מרדכי ואסתר - "מרדכי זן ופרנס. ר' יודן אומר: פעם אחת חזר על כל המניקות ולא מצא לאסתר מניקה והוא היה מניקה, כדדרש ר' אבהו בצבורא גחיך צבורא. אמר להון: ולא מתניתא היא (תרגום מארמית: כשדרש על כך ר' אבהו בציבור, גיחך הציבור (על הדרשה), אמר להם -"ולא שנינו כך?!") - ר' שמעון בן אלעזר אומר : חלב הזכר טהור" (ילקוט שמעוני, מגילת אסתר, סי' תתרנג).

ד. שנינו במשנה שהאילים הזכרים יוצאין כשהם לבובין[עריכה | עריכת קוד מקור]

שהזכרים זוקפים את חוטמם והולכים ומסתכלים סביב ;וחושבים הזאבים שפניהם למלחמה ואז מתנפלים הם עליהםן

ד שנינו במשנה שהאילים הזכרים יוצאין כשהם לבובין. ושואלים: מאי [מה פירוש] "לבובין"? אמר רב הונא: תותרי [צמודים זה לזה]. ומסבירים: מאי משמע דהאי [מה המשמעות, מהיכן אתה למד שלשון זו] "לבובין" לישנא דקרובי [לשון של קירבה] הוא, — דכתיב [שנאמר]: "לבבתני אחתי כלה" (שיר השירים ד, ט), ומפרשים זאת: קרבתיני.
לבובים משמעו עור שקושרין להם לזכרים כנגד לבם (ומכאן "לבובים" — מכוסי לב) כדי שלא יפלו עליהם זאבים
עולא אמר: לבובים משמעו עור שקושרין להם לזכרים כנגד לבם (ומכאן "לבובים" — מכוסי לב) כדי שלא יפלו עליהם זאבים. ותוהים: האם הזאבים רק על הזכרים נפלי [הם מתנפלים], ואולם על נקבות הם לא נפלי [מתנפלים]? ומדוע עושים הגנה זו רק לזכרים? ומשיבים: משום דמסגו בריש עדרא [שהזכרים מהלכים בראש העדר]. ושואלים: וכי זאבין בריש עדרא נפלי [בראש העדר הם מתנפלים] ובסוף עדרא [העדר] הם לא נפלי [מתנפלים]? אלא יש לומר: משום דשמני [משום שהזכרים שמנים] ולכן הזאבים מתנפלים דווקא עליהם. ומקשים: וכי בנקבות ליכא שמני [אין שמנות]? ותו [ועוד], מי ידעי [האם יודעים, מכירים] הזאבים בין הני להני [אלה לאלה, בין שמן לרזה]? אלא משום דזקפי חוטמייהו ומסגי כי דוו [שהזכרים זוקפים את חוטמם והולכים ומסתכלים סביב ] וחושבים הזאבים שפניהם למלחמה ואז מתנפלים הם עליהם
הכוונה בלבובים הוא עור שקושרין להן לזכרים תחת אבר זכרותן כדי שלא יעלו על הנקבות
רב נחמן בר יצחק אמר: . וממאי [וממה מסיק הוא שבכך מדובר]? — מדקתני סיפא [ממה ששנינו בסוף המשנה]: והרחלים יוצאות שחוזות. מאי [מה פירוש] "שחוזות" — כמו "שאחוזות", שאוחזין וקושרים האליה שלהן למעלה כדי שיעלו עליהן זכרים בנקל. ומתקבל על הדעת שרישא [בראש המשנה] מדובר על דבר שעושים כדי שלא יעלו על הזכרים הנקבות, וסיפא [ובסוף] מדובר בנושא דומה כדי שיעלו עליהן זכרים.
ושואלים: מאי משמע דהאי [מה המשמעות, מהיכן לומדים אנו שזה] לשון "שחוזות" לישנא דגלויי [לשון של] הוא? — דכתיב [שכן נאמר] בתיאור האשה הרעה: "והנה אשה לקראתו (נ״ד א) שית זונה ונצרת לב" (משלי ז, י), ושחוזות דומה ל"שית זונה".

השיעור הבא[עריכה | עריכת קוד מקור]

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.