הדלקת נרות שבת - ישיבת אור דוד

במה מדליקין - מסכת שבת, פרק ב', דפים כ"א, כ"ב

  1. באיזה פתילות ושמנים אין משתמשים : שש ושש.
  2. הלכות חנוכה.

בין השאר מבוסס על שיעורו של הרב בנימין מילצקי, פורטל הדף היומי.

בַּמֶּה מַדְלִיקִין וּבַמָּה אֵין מַדְלִיקִין? (השלהבת אינה עולה יפה) אֵין מַדְלִיקִין לֹא בְּלֶכֶשׁ, וְלֹא בְּחוֹסֶן, וְלֹא בְּכָלָךְ, וְלֹא בִּפְתִילַת הָאִידָן, וְלֹא בִּפְתִילַת הַמִּדְבָּר, וְלֹא בִּירוֹקָה שֶׁעַל פְּנֵי הַמַּיִם, וְלֹא בְּזֶפֶת, וְלֹא בְּשַׁעֲוָה, וְלֹא בְּשֶׁמֶן קִיק, וְלֹא בְּשֶׁמֶן שְׂרֵיפָה, וְלֹא בְּאַלְיָה, וְלֹא בְּחֵלֶב. נַחוּם הַמָּדִי אוֹמֵר: מַדְלִיקִין בְּחֵלֶב מְבוּשָּׁל. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶחָד מְבוּשָּׁל וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ מְבוּשָּׁל אֵין מַדְלִיקִין בּוֹ
הגמרא
על הפתילות ועל השמנים - רוב המילים והמושגים המוזכרים במשנה לא היו מובנים בבבל והם תורגמו והוסברו.

הפתילות הפסולות[עריכה | עריכת קוד מקור]

פתילות : לכש, חוסן, כלך, פתילת האידן, פתילת המדבר, ירוקה שעל פני המים

  1. לכש (הצמר שתחת הקליפה של הארז) - ומסבירים כי לכש הוא שוכא דארזא [ענף הארז]. ושואלים: הלא שוכא דארזא [עץ ארז] עץ בעלמא [סתם] הוא! וכיצד יתכן לעשות ממנו פתילה? ומשיבים: מדובר כאן בעמרניתא דאית ביה [בכעין צמר שיש בו - הנמצא בעץ ארז], מתחת לקליפתו.
  2. חוסן (כשמכינים פשתן תחילה חובטים את הגבעולים ואז מנפצים (מברקים) כדי להפריד את הסיבים). אמר רב יוסף : (נעורת פשתן – חבטו וניפצו, ויש סיבים שהם קצרים ושבורים) - החוסן הוא נעורת (החלקים הדקים הנופלים מאניצים) של פשתן'. אמר ליה [לו] אביי: והכתיב [והרי נאמר] "והיה החסון לנעורת" (ישעיה א, לא), ומכלל הדברים אתה למד כי חוסן לאו [לא] נעורת הוא! אלא אמר אביי:(פשתן שנחבט אבל עוד לא נופץ)- החוסן הוא כיתנא דדייק [פשתן שכבר דכו] את גבעוליה ועדיין לא נפיץ [נפצום], והחוטים המצויים בגבעול מכוסים עוד בקליפה ולכך אינם בוערים יפה.
  3. כלך. אמר שמואל: (יורדי הים אמרו שזה כולכא - סיב דומה לצמר שמצוי על אבנים בים -) שאלתינהו [שאלתי אותם] את כל נחותי ימא [יורדי הים] ואמרי [ואמרו] לי שכלך האמור במשנה כולכא שמיה [שמו] היום. רב יצחק בר זעירא (גושקרא, כלומר סוג של משי) אמר: כלך הוא גושקרא [פקעת של תולעת משי].ומסופר כי רבין ואביי(מה שרב נחמיה לובש ("מטכסא") זה כלך של המשנה (ולכאורה לא הפסולת), ואביי מסכים ואומר שקוראים לזה גם "שירא פרנדא" (לפי ר"י בתוס') הוו יתבי קמיה [היו יושבים לפני] רבנא נחמיה אחוה דריש גלותא [אחיו של ראש הגולה]. חזייה דהוה לביש מטכסא [ראה אותו רבין את ר' נחמיה שהוא לבוש סוג משי]. אמר ליה [לו] רבין לאביי: היינו [זהו] הכלך דתנן [ששנינו במשנתנו]. אמר ליה [לו] אביי: אנן [אנחנו] "שירא פרנדא" קרינן ליה [קוראים אנו לו].מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו:(השיראים, הכלך והסיריקין (סוגי משי) חייבים בציצית) מכאן שכלך ושיראים זה דברים נפרדים השיראים והכלך והסיריקין (סוג משי) חייבין כולם בציצית, והרי שהשיראים והכלך (אם מזכירים את שנים סימן שאלו דברים שונים) הם מינים שונים, ואם כן הרי זו תיובתא [קושיה חמורה]; על רבין שקרא "כלך לשירא פרנדא"! ומעירים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה] היא. איבעית אימא [אם תרצה אמור], ותתרץ כי שירא לחוד, ושירא פרנדא לחוד. ושירא פרנדא הוא המין הזהה לכלך.
  4. פתילת האידן (סיבי צמר מתחת לקליפת עץ הערבה) - ומסבירים כי פתילת האידן היא אחוינא [ערבה], ובעירתה אינה יפה. ומסופר כי רבין ואביי הוו קאזלי בפקתא [היו הולכים בבקעת] טמרוריתא. חזינהו להנהו ארבתא [ראו את אותם ערבות]. אמר ליה [לו] רבין לאביי: היינו [זהו] האידן דתנן [ששנינו במשנה]. אמר ליה [לו] אביי: הרי האי [זה] עץ בעלמא [סתם] הוא! וכיצד עושים ממנו פתילה? קלף רבין את הערבה ואחוי ליה עמרניתא דביני ביני [והראה לו מעין הצמר שביניהם], כלומר, בין הקליפה לעץ.
  5. פתילת המדבר (שברא - סוג של עשב) - יומסבירים כי פתילת המדבר היא שברא, שהוא מין עשב ארוך שבעירתו אינה יפה.
  6. ירוקה שעל פני המים (הירוקת שתחת הספינות - אבל הירוקת שבתעלות מתפוררת וממילא א"א להכין ממנה פתילות) - ושואלים מאי [מה] היא ירוקה זו? אילימא אוכמתא דחריצי [אם תאמר שהיא הירוקת שעל תעלות המים]? והלא ירוקת זו איפרוכי מפרכן [נפרכת היא] ואי אפשר לטוות ממנה פתיל. אלא אמר רב פפא: המדובר הוא באוכמתא דארבא [ירוקת המצטברת על הספינה] שהיא גמישה יותר, ואפשר לעשות ממנה פתילה כשהיא מתייבשת.


 בברייתא: הוסיפו עליהן, על הפתילות האסורות בהדלקה ששנינו במשנה גם את של צמר (מתכווץ ולא דולק) ושל שער (נשרף) . ומעירים: והתנא דידן [שלנו] במשנה לא מנה את אלה כיון שלא מצא צורך בכך, כי כמעט בלתי אפשרי הוא לעשות פתילות מחמרים אלה, שכן הצמר הבוער מכווץ כוויץ [מתכווץ], והשער רק איחרוכי מיחרך [נחרך], ולפיכך אינם יכולים להגיע לשימוש כפתילות.

חוסןפורטל הדף היומי

השמנים הפסולים[עריכה | עריכת קוד מקור]

שמנים : זפת, שעווה, שמן קיק, שמן שריפה, אליה, חלב. חלב מבושל – מחום המדי – כן, חכמים לא (גוזרים אטו לא מבושל).

  1. זפת (נוזל שיוצא מעצים) הוא זיפתא. על כך שואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שמזפת וכיוצא בה אי אפשר לעשות פתילה!
  2. השעוה - (ושעוה היא קירותא (קירותא – השעווה של חלת הדבש שעושים הדבורים) ;ששעווה שעוד רגע נראה שאסורה כשמן, אינה אסורה כפתילה כלומר כמו הנרות שלנו) -איצטריכא ליה [הוצרך לו] לומר. שכן מהו דתימא [שתאמר] שכציפוי לפתילות, כדרך שעושים כרגיל נרות נמי לא חזיא [גם כן אינה ראויה], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאף שהשעוה אינה יפה כשמן, אבל כציפוי לפתילה ראויה היא. אמר רמי בר אבין: עטרנא פסולתא דזיפתא (עטרן זה פסולת הזפת, שעוה זה פסולת הדבש), שכאשר מבעירים עצים להוציא מהם זפת זבה אחר הזפת תמצית בהירה יותר, והיא העיטרן. וכן שעוה היא פסולתא דדובשא [פסולת הדבש]. (מה הנפק"מ? (הרי כבר הסברנו מה זה שעווה)למקח וממכר).

(מכאן:כ"א א) לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְמִקָּח וּמִמְכָּר. תָּנוּ רַבָּנַן: כׇּל אֵלּוּ שֶׁאָמְרוּ אֵין מַדְלִיקִין בָּהֶן בְּשַׁבָּת, אֲבָל עוֹשִׂין מֵהֶן מְדוּרָה — בֵּין לְהִתְחַמֵּם כְּנֶגְדָּהּ בֵּין לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ, בֵּין עַל גַּבֵּי קַרְקַע, בֵּין עַל גַּבֵּי כִּירָה. וְלֹא אָסְרוּ אֶלָּא לַעֲשׂוֹת מֵהֶן פְּתִילָה לַנֵּר בִּלְבַד

  1. בשמן קיק - ושואלים: מאי [מהו] שמן קיק זה? אמר שמואל: שאילתינהו [שאלתי אותם] את כל נחותי ימא [יורדי הים], ואמרו לי: עוף אחד יש בכרכי הים ו"קיק" שמו, ומשמנו עושים את שמן הקיק. רב יצחק בריה [בנו] של רב יהודה אמר: המדובר הוא במשחא דקאזא [שמן כותנה]. ריש לקיש אמר: הוא שמן שנעשה מן הקיקיון, כעין קיקיון של יונה. ואמר רבה בר בר חנה: לדידי חזי לי [אני ראיתי] את מין הקיקיון של יונה ולעץ צלוליבא דמי [הוא דומה] ומדפשקי רבי [וגדל על יד תעלות מים], ועל פום חנותא מדלן יתיה [פתחי החנויות מדלים אותו], ומפרצידוהי עבדי משחא [ומגרעיניו עושים שמן], ובענפוהי נייחן כל בריחי דמערבא [ותחת ענפיו נחים כל חולי ארץ ישראל].
  2. שמן שריפה – שמן של תרומה שנפסלה
  3. אליה – השומן שבאליה
  4. חלב – חלב מבושל – נחום המדי – כן, חכמים לא (גוזרים אטו לא מבושל).

דיונים כלליים[עריכה | עריכת קוד מקור]

אמר רבה: אותן פתילות שאמרו חכמים שאין מדליקין בהן בשבת, טעמו של דבר: מפני שהאור מסכסכת בהן, שאין האש דולקת יפה, אלא מקפצת על גבי הפתילה. ואותם שמנים שאמרו חכמים שאין מדליקין בהן בשבת, טעמו של דבר: מפני שאין נמשכין כראוי אחר הפתילה.
בעא מיניה [שאל ממנו] אביי מרבה: אותם שמנים שאמרו חכמים שאין מדליקין בהן בשבת, מהו דינם לענין שיתן לתוכן שמן הכשר להדלקה מלכתחילה כל שהוא וידליק בתערובת? וצדדי השאלה: מי גזרינן דילמא אתי לאדלוקי בעינייהו [האם גוזרים אנו שמא יבוא להדליק שמנים אלה בעינם], בלא תוספת שמן כשר, או לא חוששים בכגון זה? אמר ליה [לו] רבה: אין מדליקין. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? לפי שאין מדליקין, כלומר, כך היא ההלכה שגם בתערובת אין מדליקים (ערוך).
איתיביה [הקשה לו] אביי לרבה ממה ששנינו בתוספתא: כרך דבר שמדליקין בו על גבי דבר שאין מדליקין בו — אין מדליקין בו. אמר רבן שמעון בן גמליאל: של בית אבא היו כורכין פתילה שמדליקים בה על גבי אגוז וכך היו מדליקין. וקתני מיהת [ושנינו בכל אופן] כי מדליקין, והרי שמותר להדליק כשמצרפים פתילה מותרת ואסורה!
אמר ליה [לו] רבה: אדמותבת [עד שאתה מקשה] לי מדברי רבן שמעון בן גמליאל, סייעינהו [סייע לנו, לדברינו] מדברי התנא קמא [הראשון] שאסר להדליק בכגון זה! ומשיבים: הא לא קשיא [זו אינה קשה], שעדיף להקשות כאן מדברי רבן שמעון בן גמליאל אודות מנהג בית אביו בענין זה משום הכלל "מעשה רב". כי גדול כוח ההוכחה שמביאים מדבר שנהגו בו למעשה, מהלכה מופשטת בלבד, שאולי אף אומרה לא התכוון לבצעה הלכה למעשה. מכל מקום עדיין קשיא [קשה] מדברי רבן שמעון בן גמליאל, שהרי מאי לאו [האם לא] מדובר כאן לענין להדליק את הפתילה עם האגוז? ואם כן הרי שמותר הדבר! על כך משיבים: לא, המדובר הוא להקפות, כלומר לסייע שהפתילה תצוף על גבי השמן בעזרת האגוז. על כך שואלים: אי [אם] מדובר רק לענין להקפות את הפתילה, מאי טעמא [מה הטעם] של התנא קמא [הראשון] שאוסר? ומשיבים: המשנה כולה דעת רבן שמעון בן גמליאל היא, וחסורי מיחסרא, והכי קתני [וחסרה היא וכך יש לשנותה]: כרך דבר שמדליקין בו על גבי דבר שאין מדליקין בו — אין מדליקין בו. במה דברים אמורים — להדליק בשניהם, אבל אם השתמש בדבר שאין מדליקים בו להקפות בלבד — מותר, ששנינו שרבן שמעון בן גמליאל אומר: של בית אבא היו כורכין פתילה על גבי אגוז. בכל אופן סוכם עד כה כי אסור להדליק בתערובת של שמן מותר ושמן אסור.
ושואלים: איני [וכי כן הוא]?! והאמר [והרי אמר] רב ברונא אמר רב: חלב מהותך (מותך על-ידי בישול ) או קרבי דגים שנמוחו (נמעכו, נמסו) ונעשו כשמן, אדם נותן לתוכן שמן הראוי להדלקה כל שהוא ומדליק בהם. והרי שמדליקים בתערובת שמן מותר ושמן אסור? על כך משיב רבה: הני מימשכי בעינייהו, והני לא מימשכי בעינייהו [אלה, החלב וקרבי הדגים, נמשכים בפתילה אף בעינם, ואלה, השמנים שנאסרו, אינם נמשכים בעינם]. כי מתחילה אסרו את החלב המהותך כיון שגזרו רבנן [חכמים] על חלב מהותך משום חלב שאינו מהותך, ועל קרבי דגים שנמוחו משום קרבי דגים שלא נמוחו, ואולם אם הוסיף לתוכם שמן כלשהו הראוי להדלקה התירם. ושואלים: אם גזירה היא, אם כן וליגזור נמי [ושיגזור גם כן] חלב מהותך וכן קרבי דגים שנמוחו שנתן לתוכן שמן משום חלב מהותך וקרבי דגים שנמוחו שלא נתן לתוכן שמן ראוי! ודוחים: היא גופא [עצמה], חלב מותך וקרבי דגים שנימוחו הלא איסורם רק משום גזירה, ואנן ניקום [ואנו נעמוד] וניגזור גזירה אחת על גזירה אחרת?! ולכן אין סיבה לאוסרם

אין מדליקין בהן גם במקדש[עריכה | עריכת קוד מקור]

ג תני [שנה] רמי בר חמא ברייתא: אותם פתילות ושמנים שאמרו חכמים שאין מדליקין בהן בשבת — אין מדליקין בהם אף ב(נרות) מקדש, משום שנאמר במנורת המקדש: "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות (שלהבת עולה) נר תמיד" (שמות כז, כ). הוא רמי בר חמא תני לה [שנה אותה] ברייתא, והוא גם אמר לה [אותה], כלומר, את פירושה; מה היא הראייה מן הכתוב — שיש בדרש הכתוב כדי לחייב שתהא שלהבת הנר עולה מאיליה, ולא שתהא עולה על ידי דבר אחר, על ידי תיקון והטייה של הפתילה מאוחר יותר.
תנן [שנינו במשנה]: מבלאי מכנסי הכהנים ומהמיניהם (חגורותיהם) היו מפקיעין (מתירים חוטים) לעשות מהם פתילות, ומהן, מאותן פתילות, היו מדליקין בשמחת בית השואבה (בליל סוכות). ומאחר שבאבנטים היה גם צמר, שהרי נאמר שהיו עשויים בין השאר מתכלת, ותכלת האמור במקרא הוא צמר צבוע, והרי שמדליקים בדבר שיש בו תערובת פתיל שאינו ראוי לדלוק! ומשיבים: שמחת בית השואבה שאני [שונה], שבשמחה זו לא הדליקו את מנורת המקדש, אלא פנסים מיוחדים שנעשו לצורך זה, ובהם לא הקפידו על סוג הפתילות. תא שמע [בוא ושמע] שאלה על כך ממה דתני [ששנה] רבה בר מתנה: בגדי כהונה שבלו (קורעים לרצועות) מפקיעין אותם לחוטים, ומהן היו עושין פתילות למקדש. מאי לאו [האם לא] שהשתמשו גם בבגדים שהם כלאים, וכגון אבנטי הכהנים העשויים צמר ופשתים (כלאיים) יחד! ומשיבים: לא, את הפתילות הללו היו עושים רק מבגדי בוץ (פשתן).

גם לא בחנוכה[עריכה | עריכת קוד מקור]

אמר רב הונא: אותן פתילות ושמנים שאמרו חכמים שאין מדליקין בהן בשבת, אין מדליקין בהן אף לצורך נר בחנוכה, בין בשבת בין בחול. אמר רבא: מאי טעמא [מה הטעם] של רב הונא? — קסבר [הוא סבור] שאם כבתה נר חנוכה לאחר שהדליק אותו כראוי, זקוק לה לתקן ולהדליקה מחדש באופן שתבער היטב, ולכן יש לדאוג מראש שתהיה הפתילה בוערת כראוי. ומכיוון שאמר שמותר להשתמש לאורה של מנורת החנוכה הרי אינו פורש מלהשתמש בה בימות החול, ואם כן כדי שלא יבוא לידי תקלה אף בשבת יש להקפיד מלכתחילה שתבער הפתילה היטב, שמא יבוא לתקן את הנר בשבת. ורב חסדא אמר: אותם שמנים ופתילות שאסרו חכמים להדליקם בשבת מדליקין בהן בחנוכה בימי החול, אבל לא בשבת. קסבר [סבור הוא] שאם כבתה נר החנוכה כ״א ב אין זקוק לה להדליקה, ולכן אין סיבה לדאוג מראש להדלקה בדבר שבוער היטב, שהרי אף אם תכבה אינו צריך לתקן את הדבר. ואולם אף לדעתו מותר להשתמש לאורה, ומכיון שכן בשבת צריך לדאוג שתהא הפתילה בוערת כראוי, שאם לא כן עלול לבוא לידי תקלה ולבוא להטות ולתקן את הנר כדי שיוכל להשתמש בו. דעה שלישית אמר ר' זירא אמר רב מתנה, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת ר' זירא אמר רב: פתילות ושמנים שאמרו חכמים שאין מדליקין בהן בשבת, מכל מקום מדליקין בהן בחנוכה, בין בחול בין בשבת. אמר ר' ירמיה: מאי טעמא [מה הטעם] של רב? — קסבר [הוא סבור] שאם כבתה אין זקוק לה להדליקה שנית, ואסור להשתמש לאורה, ולכן גם ביום השבת אין לחשוש שמא יבוא לתקן את הפתילה, שהרי ממילא אסור לו להשתמש לאורה. מסופר כי אמרוה רבנן קמיה [חכמים להלכה זו לפני] אביי משמיה [משמו] של ר' ירמיה ולא קיבלה, שלא החשיב למדי את ר' ירמיה. ואולם כי אתא כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמרוה רבנן קמיה [חכמים להלכה זו לפני] אביי משמיה [משמו] של ר' יוחנן וקיבלה. ואז אמר אביי בצער: אי זכאי, גמירתיה לשמעתיה מעיקרא [לו הייתי זוכה, הייתי לומד ההלכה הזאת מתחילה]. ותוהים: והא גמרא [והרי למדה] וקבלה לבסוף! ומשיבים: נפקא מינה לגירסא דינקותא [יוצא מכאן, הבדל, לגבי גרסת הילדות], שדברים שאדם לומד בצעירותו זוכר הוא יפה יותר. על שיטה זו ששנינו שאם כבה נר חנוכה אין נזקקים לו להדליקו בשנית, שואלים: והאם אכן כאשר כבתה נר חנוכה אין זקוק לה? ורמינהו [ומשליכים, מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: מצותה של הדלקת הנר בחנוכה משתשקע החמה עד שתכלה רגל העוברים מן השוק. מאי לאו דאי [האם לא הכוונה היא שאם] כבתה הנר הדר [חוזר] ומדליק לה [אותה] כדי שתהא בוערת במשך כל הזמן הזה! ומשיבים: לא, את הברייתא אפשר להבין באופנים אחרים; דאי [שאם] עדיין לא אדליק [הדליק] כלל עם שקיעת החמה — מדליק עוד במשך הזמן הזה את נרות החנוכה. אי נמי [או גם כן] יכול אתה לומר כי אמרו זאת לענין שיעורה של ההדלקה, שיש להכין פתילה ושמן המספיקים לבעור במשך זמן זה, אך אם כבה הנר — אין להקפיד על כך. הוזכר כאן הביטוי "עד שתכלה רגל מן השוק". ועל כך שואלים: ועד כמה בדיוק הוא זמן זה? אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: עד דכליא ריגלא דתרמודאי [שתכלה הרגל של אנשי תדמור] שהיו מוכרים עצים להדלקה, והם היו נשארים בשוק אחרונים כדי שיוכלו הכל לקנות עצים מהם.

מצוות חנוכה[עריכה | עריכת קוד מקור]

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: מצות חנוכה הריהי מעיקרה הדלקה בכל יום של נר אחד שידליק איש, כלומר, בעל הבית, הוא וביתו. והמהדרין (מקפידים במצוות) מדליקים נר לכל אחד ואחד מבני הבית. והמהדרין מן המהדרין משנים בסדר הנרות מיום ליום. ונחלקו במהות סדר זה בית שמאי ובית הלל. שבית שמאי אומרים: ביום הראשון מדליק שמנה נרות, ומכאן ואילך פוחת והולך במנין הנרות, עד שביום האחרון של חנוכה מדליק רק נר אחד. ובית הלל אומרים: ביום הראשון מדליק נר אחת, ומכאן ואילך מוסיף והולך עד שביום האחרון מדליק שמונה נרות. אמר עולא: פליגי [נחלקו] בה בהלכה זו תרי אמוראי במערבא [שני אמוראים בארץ ישראל], והם ר' יוסי בר אבין ור' יוסי בר זבידא. חד [אחד מהם] אמר כי טעמא [הטעם] של בית שמאי הוא כנגד ימים הנכנסין, כלומר, העתידים לבוא. שביום הראשון, מאחר שיש עוד שמונה ימי חג — מדליקים שמונה נרות, וביום השני שנשארו עוד שבעה ימים — מדליקים שבעה וכן הלאה. וטעמא [ואילו הטעם] של בית הלל הוא כנגד ימים היוצאין, שמדליקים בכל יום כמנין ימי החג שיצאו ועברו כבר. וחד [ואחד מהם] אמר כי טעמא [הטעם] של בית שמאי הוא כנגד פרי החג, הפרים שהקריבו בחג הסוכות, שביום הראשון היו מקריבים שלושה עשר פרים, ובכל יום הפחיתו פר אחד (במדבר כט, יב–לא). וטעמא [ואילו הטעם] של בית הלל הוא שמעלין בקדש ואין מורידין, ולפיכך אם רוצים לשנות מנין הנרות לפי הימים, ראוי שיוסיפו וילכו במניינם עם עבור הימים. אמר רבה בר בר חנה שאמר ר' יוחנן: שני זקנים היו בצידן, שאחד מהם עשה כשיטת בית שמאי ואחד מהם עשה כדברי בית הלל ונתנו טעם לדבריהם; זה נותן טעם לדבריו כנגד פרי החג, וזה נותן טעם לדבריו משום שמעלין בקדש ואין מורידין. ב תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ כדי שיראו הכל את הנרות. ואם היה דר בעלייה (קומה גבוהה יותר) — מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים. ובשעת הסכנה כאשר גזרו איסור על הדלקת נרות — מניחה על שלחנו ודיו בכך. אמר רבא: צריך, נוסף לנרות החנוכה, עוד נר אחרת כדי להשתמש לאורה, שהרי אסור להשתמש בנרות חנוכה. ואי איכא [ואולם אם יש] מדורה — לא צריך להדליק נר נוסף, שמשתמש הוא באור המדורה. ואולם אי [אם] אדם חשוב הוא, שאינו רגיל להשתמש לאורה של המדורה — אף על גב דאיכא [אף על פי שיש] מדורה צריך נר אחרת. ג ושואלים: מאי [מה היא] חנוכה? ומה טעם מדליקים בחנוכה נרות דווקא? ומשיבים, דתנו רבנן [ששנו חכמים] במגילת תענית: בכ"ה בכסליו יומי [ימי] החנוכה תמניא אינון [שמונה הם] שלא למספד בהון [לספוד בהם] ושלא להתענות בהון [בהם]. ומה טעם הדבר? — שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו במגעם את כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח סגור בחותמו של כהן גדול ולא פתחוהו היוונים. ולא היה בו שיעור אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים באמירת הלל והודאה מיוחדת, בתפילה ובברכות. ד תנן התם [שנינו במשנה שם] בענין נזיקין: גץ (ניצוץ) היוצא מתחת הפטיש שיצא מחוץ למקום מלאכת האומן, והזיק — חייב המכה בפטיש באחריות. וכן גמל שהיה טעון פשתן והוא עובר ברשות הרבים ונכנסה פשתנו לתוך החנות ודלקה (נדלקה) בנרו של החנוני ואחר כך הדליק את הבירה (הבנין) — בעל הגמל חייב, שפשתנו נכנס לרשות אחרת שלא היה רשאי להכנס לתוכה, וכל הנזקים שנגרמו מחמת רשלנותו נגרמו. ואולם אם הניח החנוני נרו מבחוץ לחנות והדליק את הפשתן — במקרה זה החנוני חייב, שהוא יצא מתחומו. ר' יהודה אומר: אם נדלק הפשתן בנר חנוכה של החנווני שהניחו על פתח חנותו מבחוץ — פטור החנווני, שאז מותר לחנווני להניח את נרו בחוץ. ומכאן אמר רבינא משום (בשם) רבה: זאת אומרת שנר חנוכה מצוה להניחה בתוך עשרה טפחים מהקרקע. דאי סלקא דעתך [שאם יעלה על דעתך] לומר כי מותר להניחה למעלה מעשרה טפחים, מדוע ייפטר החנווני? לימא ליה [יאמר לו], בעל הגמל לחנווני: היה לך להניח את הנר למעלה מגובה גמל ורוכבו, ואז לא היה נגרם נזק, ולכן אין בעל הגמל אחראי. ודוחים: ודילמא [ושמא] יתכן שמותר להניח את נר החנוכה גם למעלה מעשרה טפחים, וטעמו של ר' יהודה שפטר — משום שחשש למצות חנוכה וסבר, אי מיטרחא ליה טובא אתי לאימנועי [אם יטריחו אותו הרבה יבוא להמנע] ממצוה זו של הדלקת נר חנוכה. וכיון שהוצאת נר החנוכה החוצה היא במצות חכמים — אין לחייב את החנווני לנקוט אמצעי זהירות יתרים אלה. ולעיקר הענין אמר רב כהנא: דרש רב נתן בר מניומי משמיה [משמו] של ר' תנחום: (מכאן כ״ב א) נר של חנוכה שהניחה בגובה למעלה מעשרים אמה — פסולה, כדרך שאנו פוסלים סוכה שסככה למעלה מעשרים אמה, וכמבוי שקורתו למעלה מעשרים אמה לענין עירוב. וטעם הדברים אחד הוא — שלגובה שלמעלה מעשרים אמה אין אנשים רגילים לשאת את ראשיהם, ודבר שצריך לראותו — פסול אם היה למעלה מגובה זה. ואגב כך הביאו עוד דבר שאמר רב כהנא, שדרש רב נתן בר מניומי משמיה [משמו] של רב תנחום: מאי דכתיב [מה משמעות כתוב זה שנאמר] ביוסף "ויקחוהו וישליכו אותו הבורה והבור רק אין בו מים" (בראשית לז, כד)? האם ממשמע שנאמר "והבור רק " איני יודע שאין בו מים? אלא מה תלמוד לומר "אין בו מים" — שבא הכתוב להדגיש וללמד כי מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו.

השיעור הבא[עריכה | עריכת קוד מקור]

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.