בעקבות מסע המושבות - 100 שנה (תרע"ה-תשע"ד) - "מסע שלא נגמר" - הוא שם של סדרה המציגה את המסע באור של ימינו. היא נכתבה על-ידי ארנון סגל ופורסמה במרחשוון- כסלו תשע"ד בעלון "עולם קטן" - השבועון היהודי לצעירים. הרשומות הובאו ברשות המחבר.
הנהגת המסע

"מסע המושבות" כפי שפורסם בעלון "עולם קטן" - השבועון היהודי לצעירים

הרקע הכללי[עריכה | עריכת קוד מקור]

כריכת הספר - ניתן לצפיה בקישור מטה "היברובוקס"

ארבעה שבועות טלטלו עצמם עשרה רבנים בדרכים מיָפוֹ למטולה ובחזרה. על-גבי עגלות, סוסים, ברכבת, ברגל ואפילו בסירה. מלבד הרב קוק והרב יוסף חיים זוננפלד, לימים מנהיג העדה החרדית, השתתפו במסע גם הרב יונתן הורביץ (המתעד הרשמי של המסע בספר 'אלה מסעי'), הרב יעקב משה חרל"פ (תלמיד-חבר של הרב קוק), רבני הערים צפת, טבריה וחיפה, והרב בן-ציון ידלר, הממונה על המעשרות במושבות. 26 יישובים הם פקדו במסע ההוא, ומשהבינו את משמעותו העצומה, שאפו להתמיד ולקיים מסע כזה פעם-פעמיים בשנה, ואולם מלחמת העולם הראשונה שפרצה בשלהי אותה שנה, תרע"ד, טרפדה את התכניות הללו. עד למסע הבא חלפו עוד 14 שנים. מסע שלישי טרם נערך.

היישוב היהודי בארץ מנה בעת המסע כ-85 אלף נפש. כ-12 אלף מתוכם התגוררו ב-47 נקודות ההתיישבות שהקים ברחבי הארץ מה שכונה 'היישוב החדש'. כשאך דרכו רגליו של הרב קוק על מפתן הארץ לראשונה, כבר שכנו בעמק, בגליל ובשפלה כ-34 מושבות וחוות חקלאיות, פרי ידיהם של בני העלייה הראשונה (1904-1882). ואולם בני העלייה השנייה (1904-1914) היו שונים מאלו שקדמו להם: הם עלו מתוך מרד בעולם שהותירו מאחוריהם, ומתוך שאיפות לאומיות וגם בינלאומיות, בעיקר סוציאליזם. ממילא ניתקו עצמם במכוון מהיהדות: "עולם ישן עד היסוד נחריבה", נהגו לשיר.

בני העלייה הראשונה, לעומתם, היו ברובם דתיים, אפילו חרדים, ואולם גם מושבותיהם נזקקו לעזרה ראשונה רוחנית. צוותי מורים שנשלחו למושבותיהם בעידודם של פקידי הברון רוטשילד, טרחו לבצע בהם במשך שנים חינוך מחדש, ועשו שַׁמות באורחות חייהם הדתיים. אלו כאלו, בני שתי העליות, לא זכו עד אז לביקור של רבני היישוב הישן בהיאחזויותיהם. אלו היו נתוני הפתיחה של המסע, ערב הגעת הרבנים. זה היה ניסיון שהצלחתו מוטלת בספק לאחות את הקרעים ההולכים ומעמיקים בין המחנות, ואם אפשר גם להשיב לב בנים על אבותם.

מעט מפתיע אולי, אבל למרות גישת המוצא, שבזמננו עשויה להיחשב מיסיונרית משהו, הרבנים התקבלו בכבוד מלכים בכל מקום שאליו הגיעו. הן קבוצות העלייה השנייה והן מושבות העלייה הראשונה יצאו מגדרן כדי להביע את התלהבותן מהביקור.

שבוע ראשון[עריכה | עריכת קוד מקור]

מאה שנה למסע המושבות הראשון – שבוע ראשון (י"ט-כ"ה בחשוון תרע"ד)

חדרה[עריכה | עריכת קוד מקור]

בית הכנסת הגדול והחאן- בית הכנסת הגדול של חדרה - נבנה אחרי 1936 (אחרי "מסע המושבות) - לידו "החאן" - שם אפשר להניח כי התפללו תושבי חדרה

המשלחת מיפו לחדרה, בבוקר י"ט בחשוון תרע"ד, שחל ממש כמו השנה ביום רביעי בשבוע. הנסיעה התמשכה מאשמורת הבוקר ועד שקיעת החמה בדרך שהיום היתה אורכת לכל היותר ארבעים דקות (טוב, לא כולל המתנה בפקקים). חדרה, אז מושבה בת עשרים שנה ו-450 תושבים, כבר התבססה באותה עת, אך בית העלמין שלה היה מלא בקברים של חללי הקדחת. "בבואנו אל האכסניא ביקשנו מזוזה ולא מצאנו, ואחר נוכחנו כי הוקבעה בשמאל הכניסה".

למחרת בבוקר, אחרי תפילת שחרית, ישבו הרבנים בחורשת אקליפטוסים מקומית והאזינו לסיפורי המתיישבים על המלחמה בביצות. פועל תימני סיפר להם בדמעות שבית הכנסת של המושבה נעול בימות החול בשל היעדר פופולריות כרוני. גם בשבת מתכנס שם בקושי מניין. בעיות הלכתיות התגלו גם בכשרות מטבח הפועלים ובשמירת השבת. הרבנים כינסו אסיפה והרב קוק תבע בה מהחלוצים ללמד תורה לבניהם, לשמור שבת וכשרות ולהפריש תרומות ומעשרות מהיבול. חדרה של היום היא עיר גדולה. 85 אלף תושבים. ביום רביעי השבוע, יום השנה המאה להגעת מסע הרבנים, היתה העיר עסוקה בתוצאות הבחירות לעיריה המקומית. כבר לא מתים כאן מקדחת ומעט קשה לאתר מי ששמע על מסע המושבות שהשבוע מלאו לו מאה. על כל פנים, אורה רוזנפלד ממוזיאון החאן ההיסטורי של חדרה בהחלט שמעה על המסע. הרבנים לנו בחאן, שהוא ככל הנראה האכסניה המדוברת שבו נקבעה המזוזה בצד שמאל במקום בצד ימין. "אז זה היה מאורע גדול, אבל היום לא זוכרים את זה. חדרה נבנתה עוד בעליה הראשונה שהעולים בה היו בחלקם הבלתי מבוטל דתיים ממש כמו בני היישוב הישן. הרעיון היה לגשר על הפערים ביישוב, אבל הפערים אז לא היו גדולים כפי שהם היום. יכול להיות שגם היום יכול להתרחש מסע כזה. למה לא? לא מזמן נעשה ניסיון לשחזר את המסע, נסיון שכלל גם חילונים. בחדרה גם היום יש דתיים ויש חילונים, כמו בכל מקום אחר בארץ. להבנתי היום הציבור פחות פתוח לשיח כזה מהסוג שהרבנים ניסו ליצור. היום הקיטוב גדול יותר".

איזו חדרה היו הרבנים פוגשים היום?
חדרה תוססת, תעשייתית, בעלת אוכלוסיה מגוונת, עיר מסחר, אבל כבר אין חקלאות.

זכרון יעקב[עריכה | עריכת קוד מקור]

בית הכנסת "אוהל יעקב" בזכרון יעקב - היה קיים בימי "מסע המושבות" - צילם:User:Rickjpelleg

בכ' בחשוון תרע"ד, אור ליום שישי, הגיעו הרבנים לזכרון יעקב. ארבע שנים לפני התפוצצות פרשת ניל"י ערכו הרב קוק וחבריו ביקור בחווה המדעית של אהרון אהרונסון. מאוחר יותר, במושבה עצמה, "הרב מיפו דרש בהתעוררות רבה... על הפרשת תרומות ומעשרות, ושיקבל בית הספר מלמד דתי שילמד לתלמידים חומש ועוד ענייני אמונה. ויכוחים סוערים היו בנוגע לכל הדרישות".
הרב קוק הודיע לחברי הוועד, שהרבנים מתנים את תפילתם בבית-הכנסת בהבטחה למלא אחרי דרישותיו, אחרת יקבעו תפילתם בבית פרטי. הוא קבע מועד לתשובתם לשעת הצהריים. בינתיים ביקרו הרבנים ביקב ובבית הבד. בשובם בא ראש הוועד והודיע להם שדרישותיהם התקבלו. הרבנים ניאותו להתפלל בבית הכנסת.
תלמה בחור, הממונה כיום על הארכיון של זכרון יעקב, מציינת שהרבנים רגזו בעיקר על כך שהבמה נקבעה בקידמת בית הכנסת ולא באמצעו. "באותו לילה הזיזו את הבמה אחורנית כדי שהרבנים יואילו להיכנס לבית הכנסת".
מה זה אומר לך מנקודת המבט של היום, מאה שנים מאוחר יותר?
"אינני דתית והדברים האלה לא אומרים לי הרבה. אינני מאמינה בטקסים אלא בדברים שבלב. עצם העובדה שהרבנים ביקרו כאן בוודאי היתה כבוד גדול למושבה, וזה נתן גם לגיטימציה מצד היישוב הישן ליישוב החדש. זכרון יעקב מעולם לא היה מקום חרדי, אבל הוא היה מסורתי. מלבד הכבוד הגדול הביקור גרם גם להרבה כאב ראש ובדרישה להעביר את הבמה היתה פגיעה בחלוצים שהתיישבו כאן, בעצם ההתערבות באורחות חייהם. מצד שני, עובדה שהבמה הוזזה, כלומר היה חשוב להם שהרבנים יואילו להיכנס לבית הכנסת.
והיום, מהו מצב היחסים דתיים-חילונים?'

בזכרון יעקב דהיום מתגוררים הרבה דתיים. ביחס למדינה בכלל אינני רוצה לדבר כי יש לי בטן מלאה על כך. זה לא הלך לכיוון טוב במאה השנים שחלפו. אני חושבת שמי שהורס את הדת אלו הדתיים. כל מה שמנסים לעשות בכפיה מוביל להתרחקות. הרי לא כופים על קיום ברית מילה ובכל זאת כולם מלים את בניהם.
מהי הקריאה שלך לרבנים של היום?
"שיעזבו אותנו במנוחה".

עתלית[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרבנים עברו ליד החווה של אהרונסון, אולי גם ראו את השדרה של דקלי וושינגטוניה - היום בעתלית 3 בתי כנסת - צילמו: נתבי שטח - אתר תפוז

ביום ראשון בבוקר יצאו הרבנים לדרכם לעתלית. "בהילוכם פגשו בילד בן שמונה, והרב זוננפלד שאלהו 'פְּסוֹק פסוקך'. הילד משך בכתפיו ולא הבין את השאלה. מעולם לא ראה בעיניו סידור. תוך כדי שיחה עם הילד בא במרוצה מורה מבית הספר המקומי ואמר ברוגזה: 'כיצד אתם מרשים לעצמכם לבחון תלמיד בלי רשותי?'. הרב קוק הרגיע אותו בדברי נחת, טפח על כתפו ושאלהו: נניח שעברנו עבֵרה ובחנו את תלמידך ללא נטילת רשות, אבל מדוע אינך מחנך את תלמידיך לתורה ולתפילה, לתפילין ולציצית? המורה התרתח, נעץ בהם עיניים כועסות והתחיל להטיח דברים כלפי הרבנים: 'אתם, מרוחקים מהחיים אתם! אין לכם ידיעה כלשהי מהנעשה במושבות... והאמת אגיד, שהדת היא למורת רוחנו ואין כל צורך בה בארץ ישראל החדשה'. "בערב נערכה סעודה לכבוד האורחים ונתגלגלה שיחה על מתן שם עברי למושבה... קם הרב קוק והציע: 'הַתחילו לתקן הפרשת תרומות ומעשרות, ולאות קבלת המצווה תכנו את המקום הזה בשם 'תרומיה'. ההצעה התקבלה. בסיום הסעודה בירך הרב ברכת 'נברך לא-לוהינו שהשמחה במעונו', ואחרי כן יצאו כל המסובים בריקוד". הרב בן-ציון ידלר עוד נותר במקום לסייע בהפרשת המעשרות, ושאר הרבנים עזבו את המושבה בתחושת סיפוק".

כיום מכל מקום, חזר המקום להיקרא בשמו הראשוני, עתלית. האם זה אומר שכבר לא מפרישים כאן תרומות ומעשרות? האם משהו מהמסע הקדום הזה בתולדות היישוב נחקק כאן ושרד עד ימינו? שבוע ראשון של המסע מסתיים בסימן שאלה.

השבוע השני[עריכה | עריכת קוד מקור]

"רכבת העמק" הגיע לעפולה - בה נסעו הרבנים

שבוע 2 – כ"ו בחשוון-ג' בכסלו

תקציר: ארבעה שבועות טלטלו עצמם עשרה רבנים בדרכים מיָפוֹ למטולה ובחזרה. על-גבי עגלות, סוסים, ברכבת, ברגל ואפילו בסירה. מלבד הרב קוק והרב יוסף חיים זוננפלד, לימים מנהיג העדה החרדית, השתתפו במסע גם הרב יונתן הורביץ (המתעד הרשמי של המסע בספר 'אלה מסעי' - להלן קישור לספר)), הרב יעקב משה חרל"פ (תלמיד-חבר של הרב קוק), רבני הערים צפת, טבריה וחיפה, והרב בן-ציון ידלר, הממונה על המעשרות במושבות. 26 יישובים הם פקדו במסע ההוא, ומשהבינו את משמעותו העצומה, שאפו להתמיד ולקיים מסע כזה פעם-פעמיים בשנה, ואולם מלחמת העולם הראשונה שפרצה בשלהי אותה שנה, תרע"ד, טירפדה את התכניות.

חיפה[עריכה | עריכת קוד מקור]

מנורת שבעת הקנים חרוטה בקיר מערת אליהו

ביום שלישי בערב, כ"ה בחשוון תרע"ד, אחרי הביקור בעתלית, הגיעו הרבנים לחיפה "סמוך למנחת ערב". "התפללנו מנחה במערת אליהו ואחרי התפלות ומזמורי אליהו הנביא נכנסנו העירה. הרב מחיפה ונכבדי העדה ערכו קבלת פנים נהדרה לרבנים".

בבוקר כ"ו בחשוון, שחל ממש כמו השנה ביום רביעי בשבוע, יצאו הרבנים ברכבת העמק מחיפה בואכה מרחביה. בקרון הרכבת פגשו הרבנים יהודים אחרים וצירפו אותם למניין שחרית. "בברכת כהנים פרש הרב קוק את כפיו ובירך בדבקות, כשכל הנמצאים בקרון, לרבות נוסעים ערבים, עומדים על רגליהם". הרב חרל"פ: "על הדרך שרנו עוד הפעם את השיר 'יבנה הגליל' ו'אדיר הגליל', עם רגשות של דמעות חמות שנפרץ מאִתנו מרוב שמחה".

מרחביה[עריכה | עריכת קוד מקור]

"החצר הגדולה" במרחביה - הייתה קיימת בימי "מסע המושבות" - הצילום משנת 2005

בתחנת הרכבת של מרחביה כבר חיכו להם התושבים. מרחביה – כיום קיבוץ בן 1,200 תושבים – היה אז חווה שיתופית שהוקמה רק שנה קודם לביקור הרבנים ובה "חמישים בחורים ועשר בחורות". "המנהל, מר דיק, קיבל את הרבנים בסבר פנים. קנה כבר י"ד מזוזות וקבע אותן בפתחי משרדו, בבית החולים ובבית התבשיל לפני בוא הרבנים". בחדר האוכל התפתחה שיחה בין הרבנים לבין אנשי המקום. הפועלים הודו שאינם מדקדקים בכשרות ואינם שומרים שבת. היו כאלה שדיברו בלשון פוגעת ברבנים, ש'מחמירים בדיניהם הגלותיים'. פועל אחר הטיח ברבנים: "חבל על העבודה והדיבורים שלכם, פה לא תשפיעו כלום".
ואז, באמצע ויכוח קשה, התפרצו שומרים לחדר האוכל והודיעו שבשדות דגניה נרצחו שני יהודים בידי שודדים ערבים, משה ברסקי מדגניה ויוסף זלצמן מכִּנרת. בערב נערכה אזכרה. הרב קוק התבקש לדבר, הודה שהוא מתקשה לשאת הספד על מחללי שבת, אך לבסוף מצא דרך לעשות זאת ושיבח את מסירות נפשם של המתיישבים. בהמשך הספדו "פרץ הרב בבכי כשהכל בוכים יחד עמו, וסיים בבקשה לכבד את זיכרון הנופלים באמירת קדיש כל ימות השנה, בשמירת שבת ושולחן כשר". למחרת, יום חמישי כ"ז בחשוון תרע"ד, אחר תפילת-שחרית בציבור, הודיעו חברי מזכירות מרחביה לרב קוק שהוחלט להפסיק את העבודות בשבת ולהכשיר את המטבח.

רפי צור מתגורר במרחביה לאורך כל 75 שנותיו. כיום הוא רכז ההדרכה במוזיאון החצר הגדולה של מרחביה. את ביקור הרבנים במחוזותיו הוא מתאר כחוויה שהותירה רושם קשה על שני הצדדים: "במרחביה נחשפו הקרעים הגדולים בין היהדות הרבנית לבין אנשי הציונות המעשית שהדת לא היתה במרכז סדר יומם. מי שהבין את העניין היה הרב קוק, מפני שהרב זוננפלד היה בכלל מוכן לוותר על ההתיישבות לאור המציאות שבה הפועלים אינם מקיימים מצוות. הוא אמר דברים קשים, ולא הסכים להספיד את זלצמן וברסקי מפני שלדעתו אסור להספיד יהודי שאיננו שומר תורה ומצוות. הרב קוק התקומם על כך ואמר ששני הנרצחים קיימו על כל פנים את מצוות ישוב ארץ ישראל השקולה כנגד כל שאר מצוות התורה.
"הרב זוננפלד גם שמע שהבחורים במקום יוצאים לשמירה בשבת ותהה מנין ההיתר לדבר, ואז הרב קוק שאל מה יקרה אם לא יצאו לשמירה. ענו לו שאם היהודים ישבו ויתפללו במקום לשמור הערבים ישחטו את כולם. בעקבות זאת הגיע הרב קוק למסקנה שהשפיעה בהמשך גם על התפיסה בצה"ל – ששמירה בשבת היא פיקוח נפש. הוויכוח של הרבנים עם החלוצים היה כה קשה, ובעקבותיו הרב קוק הבין שבלי החבר'ה הצעירים הללו לעולם לא יהיה אפשר להגשים את יישוב ארץ ישראל, ולכן הכריז את הכרזתו המפורסמת 'לא באנו להשפיע עליכם, אלא להיות מושפעים מכם'. בסופו של דבר הרב קוק הספיד את החלוצים, לאחר שמצא ברמב"ם הלכה האומרת שיהודים שלא שמרו מצוות אבל נרצחו בגלל עצם יהדותם, חייבים להספידם".

לרפי צור עצמו יחסים קרובים עם בני הציונות הדתית, בפרט חברי הקיבוצים בעמק בית שאן. בכל שבוע הוא מעפיל ברכבו לקיבוץ מעלה גלבוע כדי לשמוע שיעורים בתנ"ך. "לידינו, בעמק בית שאן קיימים כמה וכמה קיבוצים דתיים. יש בינינו יחסים נפלאים אבל אלו אינם מייצגים את הציונות הדתית, שלצערי הרב הפכה לציבור של מטורפים ומסיתים. לכן המרחק הולך וגדל. אני זקוק לרב קוק".

כפר תבור[עריכה | עריכת קוד מקור]

בית הכנסת בכפר תבור - הוקם בשנת 1937 - לא היה קיים ב"מסע המושהות" - מקור התמונה:אתר כפר תבור

בבוקר יום חמישי בשבוע, כ"ח בחשוון תרע"ד, ליוו שלושה רוכבים את הרבנים שיצאו בעגלת שדה גדולה לעבר כפר תבור. בכפר תבור נורו שבע יריות לכבוד האורחים. בשיחה עם הרבנים הודו חברי ועד המושבה במצבו הגרוע של החינוך היהודי בבית הספר, אך בשל העניות הרבה ששררה במקום פחדו פרנסי המושבה לתבוע את שינוי המצב מפטרוניהם הכלכליים – היק"א [=החברה היהודית להתיישבות, שניהלה את המושבות לאחר ביטול פקידות הברון]. לעומת זאת נאות הוועד לציית להוראות הרבנים בענייני תרומות ומעשרות ושאר ענייני מסורת.

לפי תכניתם היו הרבנים צריכים להתארח בלילה בסג'רה – אילניה (כיום מושב בן 500 תושבים), ואולם "לפנות ערב ירדו גשמים, ששיבשו את הדרך בביצות, ואנשי כפר תבור יעצו להם ללון במקום ולמחרת לצאת לדרכם. אחד מהם הוסיף שעלולים לירד גשמים עזים, שגורפים בשוטפם עגלות מהדרך אל הוואדיות. הנסיעה כרוכה בסכנת נפשות. קם הרב זוננפלד על רגליו ואמר: 'אני הולך ברגל עד סג'רה'. שלוש שעות היה בדרך. צעד בביצות בתוך ערפִלי הלילה. "כיוון שראו הרבנים את חברם יוצא יחידי לדרך, הלכו אחריו. רתמו אנשי כפר תבור סוס ועגלה, הושיבו את הרבנים ונסעו אט אט בדרך המשובשת. אחד האיכרים הלך ברגל כשפנס בידו וחיפש את צעדיו של הרב זוננפלד. חשש שמא תעה. כשהגיעו אחר חצות לסג'רה מצאו שם את הרב זוננפלד עוסק בתורה".

סג'רה[עריכה | עריכת קוד מקור]

בית משפחת קורקין היתה ממשפחת הגרים הסובוטניקים (שומרי שבת) שהתיישבו בסג'רה - יש להניח שבו בקרו הרבנים - צילם: דר' אבישי טייכר

השומרים של אילניה, רכובים על סוסים, חזרו בדהרה מהשדות וסיפרו לרבנים שדווקא הלילה ניסו שודדים ערבים לגנוב עדר מאחד המשקים של הכפר. אחרי חילופי יריות ברחו השודדים יחפים. ובלילה כזה הסתובבו הרבנים בדרכים...

הרבנים פרשו לחדרם להתפלל שחרית של יום שישי, ואילו הרב קוק הוסיף להקשיב לסיפורי השומרים. עניין מיוחד גילה באיכרים ממוצא רוסי, שהתגיירו לאחר קריאה בכתבי הקודש, עלו לארץ והתנחלו בסג'רה. הרב קוק היה מלא התפעלות. עיניו דלקו. בשעת צהריים נערכה מסיבה לכבוד האורחים, ובה התחייבו האיכרים להשתדל לשפר את המצב הדתי במושבה. מורה מבית הספר המקומי, לעומת זאת, התרעם על הדרישה: "הרבנים דורשים היום שלוש מצוות. מחר-מחרתיים תדרשו שלוש מצוות נוספות. הרי ישנן תרי"ג מצוות. עד שאתם משתדלים לתקן אותנו צאו ותקנו את היישוב הישן בירושלים, שאינו פרודוקטיבי ומתפרנס מכספי חלוקה".

מול העוקצניות הזאת השיב הרב קוק, דווקא בנחת, שצורת דיבור זו אף היא מסימני הגאולה: "בעקבתא דמשיחא חוצפה יסגא" [=בעקבות המשיח תרבה החוצפה]. עוד הוסיף: "רבנים לא יוציאו דיבה על יושבי ארץ ישראל. אמונתנו העמוקה בקדושתו של כל יהודי הביאה אותנו לסג'רה ולנקודות יישוב אחרות. נשוחח יחד, נמצא את המאחד אותנו ואולי נגיע לידי הבנה הדדית בדברים הנראים כמפלגים אותנו".

יבניאל[עריכה | עריכת קוד מקור]

בית כנסת ברסלב ביבניאל - בישוב עוד 3 בתי כנסת - על זה לא חלמו ב"מסע המושבות" - צילם: היכל קטדש

בדרך ליבנאל שקעו העגלות כמה פעמים בבוץ, והרבנים סייעו לעגלונים להעלותן וגם לנקות את גלגליהן. באמצע הדרך הגיעו לקראתם שמונה רוכבים מיבנאל שיצאו לקבל את פניהם. הרב קוק, הרב הורביץ והרב בן-ציון ידלר ביקשו מהם להתחלף, ירדו מהעגלות והתיישבו באוכפי הסוסים, כשהרוכבים תפסו מקומם בעגלות. הרב מיפו רכב בראש. בצהרי יום שישי הם עברו ברכיבה את מושבת בית-גן [כיום חלק מיבנאל], נעמדו במרכז הרחוב והזמינו את המתיישבים לבוא במוצאי שבת ליבנאל, שם יערכו הרבנים אסיפה גדולה. מתיישב אחד, גר צדק זקן, נאם ברוסית, ובדמעות ביקש מהרבנים להקים בית ספר דתי בכפר. הרב קוק השיב לו, מבלי לרדת מהסוס, שהרבנים מוכנים לבוא לעזרת הנאמנים לדבר ה' בכל מקום.

גם ביבנאל התברר לרבנים שהמורים הם הגורם המשמעותי לחילון המקום. יבנאל דהיום היא מועצה מקומית בת כ-4,000 תושבים, אבל אז, ב-1913, התגוררו בה כעשרים משפחות בסך הכל, מקום במשבר שהלך וננטש בשל קשיי המרחק והדלות.

פוריה[עריכה | עריכת קוד מקור]

פוריה היום - בית חולים אזורי - צילצה: רווית

יום ראשון א' בכסלו. "אחר תפילת מנחה נסענו בעגלה לפוריה. שם קיבל אותנו הפקיד מר גולדמן בסבר פנים". פוריה של אז היתה חווה בת שנה. פוריה (עילית) של היום היא יישוב קהילתי בן כ-800 תושבים. הרבנים חשבו לחזור ליבנאל, אבל הפועלים הצעירים ביקשו מהרבנים ללון במקום. "פתאום נשמעו יריות, תכף רצו הפועלים למקום היריות ותפסו ערבי שחפץ לגנוב צאן מהעדר. הפועלים אסרוהו עד יום המחרת כדי שיעמידוהו למשפט הממשלה. נפלא היה לראות ההנהגה הנימוסית היפה שהתנהגו הפועלים גם עם הגנב השפל בעת שהיה בידם. נתנו לו מקום הגון ללינה, האכילוהו והשקוהו. פה ראינו קרן אור... הלב הישראלי הטבעי מתנוצץ בהיגלותו". אחרי סעודת הערב שרו אנשי המקום והרבנים שירים גליליים, ויצאו בריקוד. המסיבה התארכה כל הלילה. הרבנים והפועלים רקדו בזרועות שלובות, שרו שירים וסיפרו מעשיות. הרב זוננפלד, הקנאי הגדול, ישב בין החלוצים וסיפר להם ארוכות על הכוללים בירושלים. שומר גלילי ותיק אחד גמל לו בסיפורי הרפתקאותיו. משהלבינו פני המזרח עמד הרב קוק וביקש מהנוכחים לקבל על עצמם שמירת שבת, כשרות וחינוך יהודי. הוא הפסיק לדבר והתחיל לשיר בקול נרגש, כששתי זרועותיו מחבקות את הרב זוננפלד ואת ראש השומרים: "אדיר הוא יבנה ביתו בקרוב". כשעמדה המשלחת לעזוב את פוריה מסרו חברי הוועד מכתב בידי הרב קוק, שבו הם מתחייבים להכשיר את המטבח, לקיים מנוחה בשבת ולהזמין מורים שומרי תורה לילדיהם.

חוות כנרת[עריכה | עריכת קוד מקור]

חוות כנרת היום - אתר מורשת ארץ ישראל - צילם: Yehudit Garinkol

שלוש עלמות עובדות בגינת הירק ליד החצר בחוות עלמות ליד חוות כנרת - 1912 צילם: דניאל פרל

יום שני ב' בכסלו: "בשעה העשירית נסענו... לְכִנרת, והגענו שמה בצהריים. בכנרת נמצאים שמונה איכרים, כעשרים פועלים וחמש צעירות... המטבח של הפועלים ושל בית הספר אינו מתנהג בכשרות. אין להם לא תפילה ולא תענית אפילו ביום כיפור. בכל כנרת לא מצאנו מזוזה, זולת... תלמידת בית ספר שקבעה שתי מזוזות בשני חדרים".

אחת מצעירות כינרת באותה עת, אלו הנזכרות בכתבי הרבנים, הייתה רחל בלובשטיין, המשוררת מחברת 'פגישה, חצי פגישה, מבט אחד מהיר' ו'התשמע קולי רחוקי שלי'. כינרת הייתה כבר אז ערש לרעיונות ההתיישבותיים שהיו לימים התשתית להקמת המדינה. במקום חיו ופעלו גם מנהיגי הפועלים הגדולים, כדוגמת א"ד גורדון וברל כצנלסון.

כנרת של היום מונה 600 תושבים. שני פרידמן ממוזיאון חצר כנרת, תושבת מנחמיה, מספרת שהמוזיאון מארח בקרוב כנס בנושא מסע המושבות, כנס שיזם המוזיאון, שבו נשמר היטב זכר המסע. פרידמן: "מבחינתי המסע היה מאורע מכונן. זה היה מפגש בין שני עולמות שיצאו מאותה נקודה אבל נפרדו. להבנתי המנעד הרחב שקיים היום בחברה הישראלית של אפשרויות אמונה יהודית, כשכל אחד מוצא עצמו על הרצף הזה שבין ה'חילוני' ל'דתי' לפי הפרשנות שלו, נובע מהמפגש ההוא עם הרב קוק.

"הרב קוק הקדים את זמנו בתובנות שלו לגבי מה שיקרה לחלוצים. הוא רצה לקרב אותם ליהדות, והיום הדבר הזה מתרחש כתהליך טבעי. זו תופעה שרואים יותר בקיבוצי השומר הצעיר, מכיוון שהשומר הצעיר היה בעבר ממש דת, אבל במהלך השנים זו התרוקנה מתוכן, ומכיוון שאנשים מחפשים תוכן, הם מוצאים אותו ביהדות. אני חילונית לגמרי אבל רואה הרבה חברים וחברות שלי שנמצאים בנקודה כלשהי על הציר האמוני, הרצף היהודי, וזה קסום. הרב קוק ראה את הנולד, וחזה שאנשים מההתיישבות העובדת ישובו לחיק היהדות. נכון, לאו דווקא ליהדות האורתודוכסית.

"פה בעמק מתרחש תהליך יפה, ואני מניחה שכך זה גם בשאר הארץ. רואים חבר'ה שהיו חילוניים לגמרי והיום מחנכים את הילדים שלהם ביבנאל בבית ספר של חב"ד. זה קורה, ובעשר השנים האחרונות זה בולט במיוחד. אם בעבר זה היה כרוך באי נעימות מסויימת, היום כבר לא מתביישים בכך. בן דוד שלי, למשל, גדל בקיבוץ של השומר הצעיר, אבל את הבן שלו הוא מחנך בחינוך דתי".

במהלך השיחה פרידמן, בטעות, מכנה את החלוצים בשם 'מתנחלים'.
זו טעות פרוידיאנית?
פרידמן צוחקת: "כן, הכל מתחבר. המתנחלים רואים עצמם בעלי קשר ישיר לחלוצים. הם רואים עצמם כממשיכי דרכם. המון מבקרים מיהודה ושומרון מגיעים אלינו לחצר כינרת, יותר מאשר הקיבוצניקים עצמם".
לדעתך המתנחלים הם ממשיכי דרכם של חלוצי כינרת?
"אני אישית חושבת כך, אבל יש רבים שיגידו שאין שום קשר. לדעתי האישית, לפני שמחזירים את יהודה ושומרון לערבים, צריך להחזיר את תל אביב מפני שמבחינה היסטורית תל אביב איננה ארץ ישראל".

מנחמיה[עריכה | עריכת קוד מקור]

חנוכת מקווה חב"ד במושבה מנחמיה - 2013 - על זה אפילו לא חלמו ב"מסע המושבות" - המקור: חבד אינפו

פרידמן עצמה מתגוררת במנחמיה, יעד נוסף של המסע ההוא (שאז, על פי 'אלה מסעי', התגוררו בו 'י"ט איכרים' ואילו כיום כאלף תושבים). בעיני פרידמן מקום מגוריה הוא ההוכחה לכך שהמסע השיג את יעדיו: "מנחמיה של היום היא מקום שבו כולם גרים יחד, מאוחדים, חילונים ודתיים מכל המנעד הדתי, מפני שבמקום יש רב חב"דניק שיודע להכיל את כולם".


תם השבוע השני במסע, שבוע שבו נחשפו הפערים והעימותים במלוא חריפותם. ואולם ממרחק מאה שנה, וכשעקבות גלגלי העגלה בבוץ הגלילי כבר נמחו מזמן, ניכרים כבר גם סימני נחמה. רפי צור ממרחביה שלומד תנ"ך במעלה גלבוע וצעירי העמק של המאה ה-21 השולחים את ילדיהם ללמוד בחינוך הדתי ומוצאים עצמם על ציר הרצף היהודי, ייתכן שממחישים שמה שהיה נראה בתרע"ד כבלתי אפשרי לגישור ולפיתרון, בתשע"ד כבר נראה כאפשרי.


השבוע השלישי[עריכה | עריכת קוד מקור]

שבוע שלישי – ד'-י' בכסלו

טבריה[עריכה | עריכת קוד מקור]

בית הכנסת עץ החיים בטבריה - לכאן "מסע המושבות" לא הגיע - בית הכנסת וקהילת טבריה פעלו היטב מהמאה ה-18 צילם:Bukvoed

יום רביעי, ד' בכסלו תרע"ד

במושבה מגדל - חלוצי העלייה השנייה - שנת 1912 - עימם נפגשו רבני "מסע המושבות" -

"הרבנים הלכו [מטבריה] לבקר מושבת מצפה. המושבה מצפה עומדת על מגרש גבוה, מהלך שעה אחת מטבריה צפונה. בה עשרה בתים בנויים בטוב טעם. אך משפחה אחת בתוכה והשאר כולם בחורים רווקים". מצפה עדיין ניצבת באותו המקום ממש, וגם לא גדלה הרבה במאה השנים שחלפו (146 נפשות על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה). רק המרחקים התכווצו להם, וכבר לא נמדדים עוד במושגים של הליכה רגלית.

המושבה מגדל[עריכה | עריכת קוד מקור]

יום חמישי, ה' בכסלו תרע"ד
"בבוקר נסענו עם ספינה קטנה עד מגדל. הים שהיה זועף כל הלילה, היה שקט מאוד. הבתים עומדים לא רחוק מים כנרת מהלך עשרה רגעים. אצל הים יש בית חרושת למרצפות צימנת. במגדל יצא המנהל מר ג. עם ארבעה רוכבים לקראתנו וקיבלנו בסבר פנים. במשרד מצאנו מזוזה. ענייני שמירת הדת במטבח וחילול שבת ברכיבה, בישול וכדומה – כמו בכינרת.

המנהל טען באוזני הרבנים שלא יוכל להכריח את הפועלים לאכול כשר, ולגבי העובדה שהוא עצמו רוכב על סוסו בשבת התבטא באומרו שזהו עניין אישי שלו. הוא שמח שהרבנים באו, אבל ביקש שינסו להשפיע קודם כל על האיכרים ולא עליו. הרב יוסף חיים זוננפלד הגיב בחריפות וטען שהמחלל שבת נחשב להלכה כגוי. המנהל נעלב, ובסערת רגשות אמר שלא יניח שיחשיבו אותו כגוי. "הרב מיפו הוכיח לו בדברים של טעם שיש באמת בעומק לבו ניצוץ גדול של קדושת דת קודש, אלא שצריך להלהיבו יותר".

"וישאלהו הרב [קוק] איך היה מתייחס למשל אם היה עולה בידי איזה יהודי נלהב לאהבת ארץ ישראל לקנות מהממשלה את הר הבית ומקום המקדש, והקונה היה מהפך את כל המקום לגן ירק או לפרדס נאה? בחום פנימי ענה המנהל: 'באש קינאה הייתי מחריב את הפרדס הזה למחות על הנבלה הזאת של האיש השפל ההוא'. ואז העיר אותו הרב: 'וכי לא אמת אמרתי שאש דת קודש צפונה בלבבך?'".

במגדל דהיום 1,600 תושבים, וכבר לא צריך להגיע אליה דווקא בסירה, אבל אלו היו ימים אחרים.

"בכבוד וידידות נפרדנו ממגדל אחרי ששתינו טיי [=תה]. המנהל בא ללוות אותנו עד הים, והנה הים זועף. הסוסים המתינו. עלינו, והמנהל שלח עימנו את החייל שלו מר מנחם, ונתן להרב את סוסו לרכוב עליו עד ראש פינה. נסענו שתי שעות בלילה".


ראש פינה : שמעו נא המורים[עריכה | עריכת קוד מקור]

בית הכנסת בראש פינה - המקור: האתר של זאב גלילי, שסבו היה מבין בונה ראש פינה - היום בית הכנסת אינו פעיל - במרכז המושבה קיים בית כנסת פעיל

בית הכנסת המשוחזר - היום אתר תיירות - צילם:משתמש:ברי"א

היום - מוזיאון ראש פינה - המקור: אתר שיחזור המושבה ראש פינה

"בראש פינה רצו האיכרים לצאת לקראתנו ולקבלנו, אבל לא קיבלו ידיעה מביאתנו בדיוק. ראש פינה היא המושבה היותר גדולה בגליל העליון". גם כאן, כמו במרבית המושבות, התגלה לרבנים שהאשָם בהזנחה הרוחנית השלטת במושבות תלוי בפקידי היק"א [החברה המיישבת שפעלה בשותפות עם הברון רוטשילד] – פטרוני המקום, ובעיקר במורים הפועלים מטעמם. "רוב בני המושבה כשרים ופשוטים, אבל מפני דאגת הפרנסה הם מושפעים הרבה מפקידי היק"א וממנהל בית הספר".

בראש פינה נשארו הרבנים עד לאחר השבת. בשבת "בשחרית קודם קריאת התורה דרש הרב מיפו והדגיש נחיצת התיקון בנוגע לחינוך הדתי". ואולם "המורה וו. עלה תכף על הבמה ונאם בהתרגשות על דבר החינוך, שלדעתו הוא במצב טוב, כי התלמידים אינם עמי הארץ כמו האבות. המה מבינים פירוש המילות. הוא דיבר בכבוד על שאיפות הרבנים אבל השתדל הרבה להחליש את הרושם שעשה נאומו של הרב (קוק) והתרעם על כי הרבנים אינם מקדישים את השפה העברית. אחרי נאומו של המורה היו מחיאות כפיים מהצעירים. הרב מיפו עלה שוב תכף על הבימה ויסתור את כל דברי המורה בנאום עברי".

הוויכוח העז הוסיף להתנהל גם לאחר השבת. בסופו של דבר הבטיח הוועד להגיע לסיכומים, לכתוב פרוטוקול ולהעביר לידי הרבנים בהמשך. "בבוקר התפללו הרבנים בבית הכנסת. המנהל סגל נתן עגלה שתוביל את הרבנים, והמלווים רכבו על סוסיהם. במושבה יושבים שניים וארבעים איכרים, חנוונים וכדומה. הבניינים יפים וטובים. הנדיב [רוטשילד] פיזר על המושבה הזו אלפים ורבבות".

בראש פינה דהיום 2,700 תושבים. "המורה וו." הוא שמחה חיים וילקומיץ', מורה אגדי במושבות הגליל שנדד בין המושבות והקנה לצעיריהן חינוך עברי חדש, המבוסס על הטיולים בארץ ועל העבודה החקלאית. כשהרב קוק עלה ונאם באידיש בבית הכנסת לא היסס וילקומיץ' לנזוף בו: "אדוני הרב, אתה מטיף מוסר, ואתה מדבר יידיש במקום קדוש מעל לבמת בית הכנסת?". הימים היו ימי מרד השפה, המלחמה על הנחלת העברית בארץ (שהגיעה לשיאה בשבוע שלאחר מכן, השבוע הרביעי למסע הרבנים).

ד"ר סמדר סיני, מנהלת העמותה לשיחזור מושבת הראשונים בראש פינה מכירה היטב את כל פרטי הביקור ההוא, ויודעת אפילו לספר ש"הרבנים ישנו כאן במלון של אלתר שוורץ". "זה היה עימות בין וילקומיץ', המורה האגדי הלוחם שדגל בחינוך לאומי בעברית, לבין מבכרי האידיש והרבנים בראשם. חשוב לדעת שתושבי ראש פינה ומיישביה, אנשי העליה הראשונה, כולם היו אנשים דתיים, הרבה יותר דתיים מאשר במושבות האחרות. הרבנים דרשו שיקימו פה 'חיידר' וילמדו לימודי קודש, ווילקומיץ' ענה להם יפה שאין צורך בחיידר, כי בבית הספר העברי בראש פינה מלמדים גם לימודי קודש אבל גם מקצועות חופשיים".

כשד"ר סיני מדברת על תביעות הרבנים הלעג ניכר בקולה כאילו זה ויכוח טרי ולא זיכרון בן מאה שנה: "בוודאי שאני יותר מזוהה עם וילקומיץ'. אנחנו בעד חינוך לאומי עברי ולא חושבים כמו הרבנים ההם. בראש פינה הוקם בית הספר העברי הראשון. הוויכוח עם הרבנים לא היה על דת", משוכנעת סיני (וסותרת בכך במעט את רשמי 'אלה מסעי'), "כי כאן כולם היו דתיים. הוויכוח היה על שאלת הלימוד בעברית ועל השאלה למה אין פה חיידר והלימוד נעשה בכיתות מעורבות לבנים ולבנות. לא רק הרב זוננפלד דרש זאת, גם הרב קוק רצה שילמדו באידיש".

הקיטוב היום בין המחנות גדול יותר מאשר היה אז?
"אז לא היה ממש קיטוב כי כולם כאן היו דתיים. גם אל תשכח שהחינוך העברי היה השיטה של המהפכה הציונית, והיא כבר ניצחה".
כלומר אין לוויכוחים של אז השלכה על ישראל 2013?
"לא שמעת שקמה מדינה עברית ב-1948? כיום יש אצלנו חינוך ממלכתי ויש את משרד החינוך. מי שלא מכיר במדינה ובמשרד החינוך שייערב לו, אבל כבר אין ויכוח על כך. אצל החרדים יש אמנם זרמים חינוכיים יחודיים, אבל לא על זה התנהל כאן הוויכוח אז. פה היה דיון האם לשמר את האידיש כשפת דיבור ואת העברית כשפת קודש. על כך נאבקו בראש פינה והצליחו, כי עובדה שאנחנו מדברים בעברית".

משמר הירדן[עריכה | עריכת קוד מקור]

זכרון למושבה שנהרסה במלחמת העצמאות - צילם: דר' אבישי טייכר

יום ראשון, ח' בכסלו תרע"ד

"נסענו למשמר הירדן. עברנו מי מרום שנקרא ים החוילה [=אגם החוּלה]. בצהרים הגענו למשמר הירדן. בה 15 איכרים. יהודים כשרים ופשוטים, שומרי מצווה. החינוך כמו בכל מושבות הגליליים – המורים המה המשפיעים העיקריים ברוחם, ומכריחים בזה את בני המושבה להטותם לרוחם הם. במושבה הזאת עוסקים בעבודת האדמה לתבואה. פה יש גשר על הירדן, קוראים אותו 'גשר יעקב'" [=גשר בנות יעקב]". משמר הירדן איננו קיים בימינו. המקום נכבש בידי הסורים במלחמת השיחרור והוחרב עד היסוד. על אדמות המושבה שנותרו בידי ישראל לאחר המלחמה הוקם כעבור שנה המושב משמר הירדן, המונה כיום כ-600 נפש. "אחרי תפילת המנחה סעדנו בחבורה ונסענו ליסוד המעלה, והגענו שמה לעת ערב. בני המושבה קיבלו פנינו בשמחה רבה. במושבה יושבים שלושים איכרים...במצב דחוק מאוד". ושוב, גם כאן: "המורה לא בא לברכנו. הוא אינו מתפלל עם הציבור אפילו בשבת".

יסוד המעלה[עריכה | עריכת קוד מקור]

יסוד המעלה - גלויה מראשית המאה ה-20 - צולם במוזיאון הישוב הישן בירושלים - עובד על-ידי תמר הירדני

יום שני ט' בכסלו תרע"ד
"הלכנו להתפלל שחרית בבית כנסת. קודם התפילה חיממו מקווה והרבנים ובני המושבה טבלו קודם התפילה. אחרי התפילה הובא הפרוטוקול. הרבנים השתוממו על הסגנון המוזר שנכתב לפי רוח המורים. אחרי התוכחה הגלויה של הרב מיפו והרב הורוביץ כתבו נוסח אחר: 'הוחלט להעמיד את יסוד תיקון תרומות ומעשרות על מכונו... על דבר החינוך הננו מכירים שהוא צריך תיקון ביחס קדושת התורה והיהדות הנאמנה. בדבר קדושת שבת ויום טוב הוחלט להשתדל...'". "אחרי הצהרים רכבנו על סוסים ופרדות כדי להגיע למטולה בערב. כעבור שתי שעות נתעייפו הסוסים ודאגת הרבנים גדלה מפני הדרך הקשה. כשעה וחצי קודם שקיעת החמה באה העגלה. שמחנו מאוד לבואה ושלחנו חזרה חמישה סוסים, ושלושה נשארו עמנו כדי להקל מעל העגלה את טורח המשא. החושך כיסה ארץ, והגענו בשעה שתיים בלילה למטולה [בלשון הקודש קוראים לה: עם סגולה]".

מטולה[עריכה | עריכת קוד מקור]

בית הכנסת של מטולה, שנמצא במרכז המושבה, הוא בית הכנסת הראשון שהוקם במטולה והיחיד שנמצא שם גם היום. מבנה האבן הנאה הוקם בסוף המאה ה-19 על ידי מתיישבי מטולה, פועלים חקלאיים ממושבות הברון השונות.
לפי הפרטים הנ"ל "מסע המושבות" הגיע לכאן - הנקודה הצפונית ביותר מקור התמונה- מטולה אטרקציות

משה פייגלין - צאצא של ראשוני מטולה למעמד סגן יושב ראש הכנסת - התמונה מאתר הפייסבוק

למרות השעה המאוחרת מאוד התקבלו הרבנים בסבר פנים יפות, ומיד נכנסו כולם לבית הכנסת "והרב מיפו דרש על המטרה הגדולה". אחריו סיכם הרב הורוביץ את המסע החשוב שמטולה היא תחנתו האחרונה, וסיפר למאזינים באריכות את כל פרטי המסע.

"ארבעים בתי אבות ישנם במטולה, מהם 34 איכרים, שלושה מורים. המושבה נתייסדה לפני י"ח שנה. היו בה כשישים איכרים, והלכו ונתמעטו כי הצעירים עזבו את הארץ רובם מפני המצב הקשה. תוכנית בית הספר והמורים כביתר המושבות. את בית הטבילה מצאנו עזוב מחוסר אמצעים".

יום שלישי, י' בכסלו תרע"ד
למחרת, "אחרי התפילה בבית הכנסת באו אנשי המושבה ובידם כתב בקשה שהרבנים לא יעזבו את המושבה עד אשר יתקנו את בית הטבילה שחרב זה יותר משלושה חודשים... ועד המושבה הבטיח לתקן העניין מקופתו".

הוועד התחייב לשפר את מצב החינוך היהודי במושבה, להפריש תרומות ומעשרות ולשמור על השבת מאחר ש"אנחנו מצהירים שעד היום לא קרו במושבתנו מקרים של חילול שבת בפרהסיא, והננו נכונים גם להבא להגן על קדושת שבת ויום טוב".

בחותמים גם יו"ר ועד המושבה דאז, ש. פייגלין. מדובר בשמואל פייגלין, אחיו של משה זלמן פייגלין, סבא רבה של ח"כ משה פייגלין (ליכוד). שני האחים, שמואל ומשה זלמן (על שמו קרוי חבר הכנסת), התגוררו במושבה הצפונית. בנו של משה זלמן, אברהם, היה הילד הראשון שנולד במטולה. השניים היו באותה עת כבר דור שני למיישבי הגליל, כשאביהם יעקב צבי פייגלין (סבא של סבא של ח"כ פייגלין), נמנה על מקימי משמר הירדן. הוא עלה ארצה כבר בשנת 1889.

ח"כ משה פייגלין: "מי שמתבלבל וחושב שהם היו חילונים, איננו מבין על מה הוא מדבר. הם היו דתיים מאוד. מאוחר יותר, בשל מלחמת העולם הראשונה והתלאות האיומות בארץ, משה זלמן ובני משפחה נוספים ירדו לאוסטרליה והקימו שם את קהילת חב"ד. הם היו חקלאים, ובאוסטרליה הציעו להם אדמות בחינם. שמואל נשאר בארץ, ולאחת מבנותיו הוא קרא 'עיוּנה', על שם בקעת עיון שמטולה נמצאת בשוליה. מעניין שדווקא בני המשפחה שירדו לאוסטרליה נותרו דתיים מאוד, חסידי חב"ד אדוקים, ואילו אלו שנשארו בארץ נסחפו עם רוחות התקופה ההיא ופרקו כולם עול. כיום רובם גם שמאלנים מאוד. יעקב צבי היה קרוב משפחה של הרבי הרביעי מחב"ד, והלך לשאול את הרבי אם לעלות ארצה. הרבי השיב בשלילה. כך פעמיים. בפעם השלישית הרבי שתק, ולכן המשפחה עלתה". מה נותר ממסע הרבנים מאה שנה אחרי התרת הסוסים מהעגלה?

"הרב קוק הרחיק ראות, הרבה מעבר לכאן ולעכשיו ולהתנהגות הדוחה של חלק מהחלוצים, ובהקשר הזה מאוד רלוונטי לימינו. לרב קוק היו חושים להבין שמתוך הכפירה יצמח משהו. שהכפירה היא האנזים המעורר דווקא את היהדות לשוב לעצמה. שדווקא מתוך ה'רצוא ושוב' הזה צומחת הקומה הריבונית שהיא הקומה האמיתית של התורה והיהדות, כי כל הרעיון של תיקון עולם במלכות ש-די נסמך על לאום שפועל בארצו. ברור שיש הרבה סיבוכים וקילקולים בדרך.

"לפעמים אני מרגיש שאני מקיים את רוח הרב קוק יותר מכל הקוקניקים. בלקסיקון של מנהיגות יהודית נכתב שיש צורך לבטל את המושגים דתיים-חילונים. להכיר מושגים חדשים. 'אמוני' במקום 'דתי' או 'חילוני'. צריך לצאת ממסגרות הדתיים-חילונים, לא מתוך רדידות שמחפשת רק להתחנחן ולהסתחבק, אלא מתוך פתיחות אמיתית שבאה עם כל המטען שהחילוני נותן, עם כל הדרכים שמצא בכדי להתחבר למציאות ולמודרנה, ומתוכה להתקדם יחד לקומה חדשה של יהדות לאומית".


תם שבוע שלישי במסע. ואולי באמת לא כיוון הראי"ה קוק לזמנו. ואולי למרות היתרון הזמני של המורים ופקידי הברון והיק"א במסע אל לב הפועלים העבריים שהתגלה במלוא חריפותו בשבוע הזה, הרבנים ידעו שחשיבות המסע בעצם קיומו. כתזכורת, כאיתות למרחוק, שגם אם רוחות עמק החולה, שהיו עזות בימים ההם, יניעו לכאן ולכאן לבבות יהודיים, רשמי המסע ההוא ייזכרו. וגם אם הלעג עוד קיים גם במלאת מאה שנים לביקור ההוא בראש פינה אצל ממשיכי דרכו של וילקומיץ', אז מה? הרב קוק מעולם לא פחד מדרך ארוכה.

השבוע הרביעי: האחרון[עריכה | עריכת קוד מקור]

שבוע רביעי – י"א-י"ז בכסלו

סיכום[עריכה | עריכת קוד מקור]

חוזרים הביתה – "לעבודה אנו קרואים" 'מלחמת השפות' בטכניון, ביקור בעיר חיפה וסערה לפני עגינת הספינה בנמל יפו

  • השבוע לפני מאה שנים בדיוק הסתיים לו מסעם המרגש של עשרת הרבנים למושבות המתיישבים ברחבי הארץ
  • הוויכוחים, ההתרגשות הציונית, התוכחות הנוקבות אך בעיקר ההיכרות הבלתי אמצעית – יצרו שם, במאה הקודמת מסע בלתי נשכח שרישומיו לא נמחו עד היום
  • סיכום השבוע הרביעי והאחרון של מסע המושבות

"מלחמת השפות"[עריכה | עריכת קוד מקור]

הטכניון - שנת 1913 - מוקד מלחמת השפות "חברת "עזרה", שהייתה גוף יהודי-גרמני לא ציוני, תרמה את מרבית הכסף למוסד, והנהלתה, בראשות ד"ר פאול נתן, החליטה כי הגרמנית, ולא העברית, תשמש כשפת הוראה ראשית, בעיקר משום שמשיקולים מעשיים היה יתרון לגרמנית כשפה מקובלת במדע. העברית הייתה שפה שהדיבור בה החל זה מקרוב, והיה מחסור גדול באוצר מילים טכני ומדעי ובכלים שיאפשרו השכלה מדעית בשפה זו." - מהויקיפדיה העברית

יום רביעי, י"א בכסלו תרע"ד – עברית או גרמנית

"רכבנו על הסוסים והפרדות ובאנו לצפת... שם באו המורים בשם הסניף למרכז המורים והביאו מכתב להרבנים ולהרב מיפו [=הרב קוק] ומבקשים לכתוב להם גילוי דעת על דבר הפולמוס של הטכניקום. הרב מיפו כתב תשובה בשם חברי ועידת הרבנים. המורים יצאו שבעים רצון".

הפולמוס של הטכניקום, הוא הטכניון בחיפה שהיה בשלבי הקמה באותן שנים, הגיע באותו שבוע לשיא. זו הייתה 'מלחמת השפות' שהתנהלה באותו סתיו בארץ. עוד בשנת 1908 הוחלט להקים מוסד על-תיכוני מקצועי ראשון בארץ, מוסד שממנו צמח מאוחר יותר הטכניון בחיפה. השם שנבחר למוסד החדש היה "טכניקום". חברת "'עזרה"', גוף יהודי-גרמני לא ציוני, תרמה את מרבית הכסף למוסד, והנהלתה החליטה שהגרמנית – השפה המקובלת אז בעולם המדע, - ולא העברית, תשמש כשפת הוראה ראשית –השפה המקובלת אז במדע. העברית הייתה שפה שהדיבור היומיומי בה החל זה מקרוב, והיה מחסור גדול באוצר מילים טכני ומדעי ובכלים שיאפשרו השכלה מדעית בשפה זו.

אבל החלטת 'עזרה' עוררה סערה. המחלוקת פשטה ביישוב העברי כולו, והביאה את הנהגת הסתדרות המורים (שנוסדה ב-1903) וכן תלמידים רבים, לפתוח בשביתה במוסדות "'עזרה"'. הוויכוח בין הצדדים הלך והחריף עד שד"ר שמריהו לוין, שמונה על ידי חברת "'עזרה"' למנהל פרויקט הקמת הטכניקום, ושתמך בעברית כשפה עיקרית בביה"ס התיכון, התפטר מתפקידו. בכ"ה בתשרי תרע"ד הכריעה הנהלת מוסד הטכניקום שישבה עדיין בברלין ששפת הלימוד בו תהיה גרמנית. כתוצאה מההחלטה הזו הזאת התפטרו חברי ההנהלה הציונים מהנהלת המוסד, ובארץ ישראל הכריזה הסתדרות המורים על חרם נגד הטכניקום (מעשה סמלי בלבד, מכיוון שהטכניקום טרם קמו קם ועוד לא היה צורך במורים).

בט"ו בכסלו תרע"ד, יום ראשון בשבוע, נרשמה הסלמה נוספת במאבק נגד 'עזרה', כשבירושלים הוכרז על הקמת בית המדרש העברי למורים, שבא להחליף את הסמינר של חברת "עזרה"החברה הגרמנית. רבים מהסטודנטים בחרו לנטוש את ספסלי הלימודים במוסדות 'עזרה', ועברו ללמוד במוסדות העבריים החלופיים. בסופו של דבר הביא המאבק לדחיית ייסוד הטכניקום (הוא נפתח בסופו של דבר רק בשנת 1924), ולעוינות גוברת והולכת כלפי 'עזרה' בארץ ישראל. בסופו של דבר, כבר באמצע חורף תרע"ד, נכנעה 'עזרה', והודיעה ששפת הלימוד בטכניקום תהיה עברית. מלחמת השפות הסתיימה בניצחון מכריע של העברית.

ואולם הרב קוק לא מיהר לצעוד עם רוחות הדור העבריות. כך הוא כתב מצפת באותו היום: "לכבוד ועד הסניף אגודת המורים העבריים בארץ ישראל, גליל העליון ראש פינה ת"ו. על דבר הבעת דעתנו בנדון שאלת השפה בהטכניקום חיפה, נתכבד להודיע את דעתנו היסודית על פי עומק הכרתנו, שכל זמן שהדוגלים בשם תחיית השפה העברית לא ישימו לב לתחיית כל קודש בישראל, לדגול בדגל שם ה' א-לוהי ישראל ובתורתו, שהיא כל יסוד חיינו הלאומיים כמו הפרטיים, אין תקווה שהשפה לבדה, הערומה מכל תוכן חיי קודש מקוריים, תבסס את חיינו הלאומיים בארץ אבות".

ובכל זאת, בשורה התחתונה, הצטרף הרב קוק לדרישת היישוב החדש: "ביחד עם ההטבה הנחוצה... הננו מביעים את התנגדותנו להשלטתה של שפה זרה בתור השפה היסודית בפוליטכניקום. והננו מאחלים שהשפה הגרמנית לא תהיה נחשבת לשפה היסודית, כי אם שפתנו הלאומית הקדושה. ועל החתום הרב מיפו בשמו ובשם רבני הוועידה הנוסעת למטרת הרמת קרן הדת והיהדות במושבות בארץ ישראל".

צפת[עריכה | עריכת קוד מקור]

צפת שנת 1908 - קרוב ל-11,000 נפש

יום חמישי, י"ב בכסלו תרע"ד – חיפה אחרי מאה שנה
"באשמורת הבוקר בחשכת הלילה נסענו מצפת. השמיים היו מעוננים וגם ירדו גשמים. רכבנו עד מגדל בשמחת הנפש שעשה ה' עמנו בכל הדרך. גם שוטר אחד ליווה אותנו. במגדל, בבית החרושת לרצפת אבנים, התפללנו שחרית במניין, ובשעת התפילה ירדו גשמים. טבלו כלים בשבילנו ובישלו טיי [=תה] בעדנו. אחר כך פסק הגשם. הביאו לנו את הבשורה הטובה כי בפוריה הכשירו את המטבח כפי דרישת הרבנים, והמורה שם התחיל להתחשב עם התלמידים בענייני הדת ובמצוות מעשיות כמו ציצית וכו'. בזיכרון יעקב התחילו לבנות את הבימה באמצע בית הכנסת כדת יהודית והסירו הכתובת הצרפתית מכותל בית הכנסת. בכל מקום מספרים לנו מהרושם החשוב שהשאירו הרבנים בכל מקום שבאו. בערב הגענו לחיפה".

חיפה[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרב ד"ר אליהו רחמים זייני היה רב הטכניון במשך 33 שנים, ומרצה בכיר בפקולטה למתמטיקה ובמחלקה ללימודים הומניסטיים ואמנויות. ראש ישיבת "אור וישועה" שהוקמה על ידו בחיפה ב-2001. המקור: הויקיפדיה העברית אולי מעיד יותר מכל על המהפכה בעיר - יליד אלג'יר, מדען ורב מוערך

בחיפה, חזית מלחמת השפות, שהו הרבנים עד לאחר השבת, פרשת 'וישלח'. הטכניון-טכניקום עוד היה אז כאמור בשלבי הקמה וחיפה דאז הייתה עיר קטנה, קטנה מאוד, ששכנה רק על החוף. הכרמל כולו היה חשוף ושומם מאין יושב. 24,600 תושבים התגוררו בעיר ערב מלחמת העולם הראשונה, ורק כ-4,000 מהם יהודים (כיום 270,000 אלף תושבים, ו-80% מהם יהודים).

הרב דניאל הרשקוביץ מוכר לנו כשר המדע לשעבר וכמי שמכהן כיום כנשיא אוניברסיטת בר- אילן, אבל מלבד זאת הוא גם תושב חיפה מאז ילדותו, ומי שמכהן כרב שכונת אחוזה שעל הכרמל ושיותר מ-25 שנים מחייו עברו עליו כמרצה בטכניון.

הטכניון חזר לאחרונה לקיים קורסים בשפות זרות. קורסים לתואר שני באנגלית בלבד. אולי השפעת מרד השפה מתעמעמת במלאת לו מאה שנה?

"זה לגמרי לא מדוייק. בכל האוניברסיטאות בארץ הלימודים מתקיימים בעברית, אבל לצד זה כמעט כל האוניברסיטאות, אם לא כולן, פותחות גם תוכניות לתלמידי חו"ל – והן בלבד מועברות באנגלית".
מצב העברית בארץ משביע רצון בעיניך?
"הסלנג חודר יותר מאשר בעבר, אבל ככלות הכול זו תופעה אופיינית לשפה חיה. כיום העברית המדוברת אולי לא מדוייקת כפי שהיתה בעבר, אך יחד עם זאת השפה ברוך ה' חיה וקיימת והיא שפת המדינה. קרנה לא יורדת".

'חיפה יהודית יותר בכסלו תשע"ד משהייתה בכסלו תרע"ד? הרב קוק היו יוצא היום מרוצה מביקור בעיר?

"אין לי ספק שחיפה יהודית כיום הרבה יותר משהייתה לא רק לפני מאה שנה, אלא גם לפני עשרים ושלושים שנה. האוכלוסייה הדתית וגם החרדית בחיפה גדלו, ויש בעיר כיום הרבה יותר מודעות יהודית ופעילות יהודית. ובנוסף, יש גם רמה גבוהה מאוד של סובלנות, יותר משהייתה בעבר. חיפה היא דוגמאה מצויינת לגישור על פערים בין הקהלים השונים".

בכלל הארץ, הפערים בין חילונים לדתיים גדולים יותר משהיו בעת המסע?

"לדעתי לא. יש אמנם כאלו שדואגים כל הזמן להקצין את המתחים הפנימיים בארץ, אבל באופן כללי יש בעם ישראל פחות מחיצות משהיו אי פעם".

יפו[עריכה | עריכת קוד מקור]

סמל ישיבת יפו המתחדשת - הנושאת את מורשתו של הרב קוק - רבה של יפו - זה היה תוארו הראשון

יום שני, ט"ז בכסלו תרע"ד

הרבנים עלו בבוקר על ספינה והפליגו ליפו. "בשעה שלישית אחרי הצהריים הגענו ליפו. ירדנו לספינה קטנה ואמרנו תפילת נשמת ומזמורי הלל עד בואנו אל החוף, ופרשׂסנו ידינו לשלום לכל אלה שבאו לקבל פנינו. סיפרו לנו כי עוד לפני שלוש שעות היה הים זועף ודאגו עלינו שלא נוכל לרדת מהספינה. אחרי איזה שעות קם רוח חזק וסערת הים שבה לאיתנה, עד כי הספינות שבאו בבוקר לא יכלו להוריד את הנוסעים, וערבים אחדים שניסו את כוחם נכשלו בספינותיהם ונפלו אל הים. את הערבים הצילו, אבל הים נשאר בזעפו".

יום שלישי, י"ז בכסלו תרע"ד – מסע שלא נגמר
"הרב מיפו הזמין את הרבנים לסעודה. וקודם הסעודה ישבנו איזה שעות לטכס עצה על דבר המשך עבודתנו לחיזוק הדת בהמושבות. כולנו היכרנו בעיקר ראש וראשון להשתדל בהתייסדות בתי תלמוד תורה בכל מושבה, ולא להתייאש אפילו אם בתחילת עבודתנו ניפגש במעצורים ועיכובים. בחינוך טוב, על טהרת הדת, תלוי כל עתידנו בארץ ישראל".

ירושלים[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרב קוק והרברט שמואל ביחד - בשנת 1923 - בחנוכת ביתו של הרב קוק המקור: Mr. Fischel presenting the key of the building

שאר כל הרבנים, מלבד הרב קוק, המשיכו ירושלימה, וביום רביעי בערב הגיעו לעיר הקודש. "גדולי הרבנים ויקירי ירושלים מבקרים את הרבנים כדי לשמוע חוות דעתם ממצב אחינו בני המושבות. מלאי תקווה שבו רבני המסע לבתיהם. החזיונות אשר ראו הרנינו את לבבם, ונתנו בקרבם רוח אומץ לפעול ולעבוד. פריחת הארץ הנשמה, הניצוצות המאירים, המידות הטובות והרוממות הנפשית אשר פגשו במסעם המצויין ביררו להם שגם כל הליקויים והמגרעות ילכו ויתוקנו. אבל לעבודה אנו קרואים, והעבודה עבודת הקודש היא".

ראו גם[עריכה | עריכת קוד מקור]

אקוטאליה[עריכה | עריכת קוד מקור]

בית הרב הקוק בירושלים מארגן היום סיורים בעקבות המסע.

קישורים חיצוניים[עריכה | עריכת קוד מקור]

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.