בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ - לאור שיעורו של אריה רוקח לעילוי השמת תחיה רוקח, שבת קודש פרשת שמיני, כ"ו ניסן תשע"ג, בקדומים.

משה רבינו מנחם את אהרן הכהן - illustrators of the 1890 Holman Bible

בפרשת שמיני נאמר : וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה, אֵשׁ זָרָה--אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי יְהוָה. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן, הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, וְעַל-פְּנֵי כָל-הָעָם, אֶכָּבֵד; וַיִּדֹּם, אַהֲרֹן.(ויקרא י,א'-ד')

נסקור אחדים ממראי המקומות הדנים במשמעות מות בני-אהרון:

כל מקום שנאמר 'ויהי' אינו אלא לשון צער:[עריכה | עריכת קוד מקור]

אחשוורוש והמן במשתה אסתר, יצירתו של רמברנדט משנת 1660 המוצגת כיום במוזיאון פושקין שבמוסקבה. היצירה מתארת את הרגע שבו אסתר המלכה מתוודה בפני אחשוורוש על יהדותה ומאשימה את המן במזימתו.

במסכת מגילה דף ', ב' וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ (הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה) [1] אמר רבי לוי - ואיתימא רבי יונתן: דבר זה מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה: כל מקום שנאמר 'ויהי' אינו אלא לשון צער:

  • וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ (הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה) - הוה המן;[2];
  • וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים (וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּשְׁנֵי בָנָיו) הוה רעב [3];
  • וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם - וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם (בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם) [4] ;
  • וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם (וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם) - וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר (וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ) [5] ;
  • וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל (מֶלֶךְ שִׁנְעָר אַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם) - עָשׂוּ מִלְחָמָה (אֶת בֶּרַע מֶלֶךְ סְדֹם וְאֶת בִּרְשַׁע מֶלֶךְ עֲמֹרָה שִׁנְאָב מֶלֶךְ אַדְמָה וְשֶׁמְאֵבֶר מֶלֶךְ צביים צְבוֹיִים וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִיא צֹעַר) [6] ;
  • וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ (וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אִישׁ עֹמֵד לְנֶגְדּוֹ) וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ (וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ הֲלָנוּ אַתָּה אִם לְצָרֵינוּ) [7]
  • וַיְהִי ה' אֶת יְהוֹשֻׁעַ (וַיְהִי שָׁמְעוֹ בְּכָל הָאָרֶץ) - וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵרֶם (וַיִּקַּח עָכָן בֶּן כַּרְמִי בֶן זַבְדִּי בֶן זֶרַח לְמַטֵּה יְהוּדָה מִן הַחֵרֶם וַיִּחַר אַף ה' בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל) [8] ;
  • וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם (צוֹפִים מֵהַר אֶפְרָיִם וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה בֶּן יְרֹחָם בֶּן אֱלִיהוּא בֶּן תֹּחוּ בֶן צוּף אֶפְרָתִי) - (וּלְחַנָּה יִתֵּן מָנָה אַחַת אַפָּיִם) כִּי אֶת חַנָּה אָהֵב וַה' סָגַר רַחְמָהּ [9] ;
  • וַיְהִי כַּאֲשֶׁר זָקֵן שְׁמוּאֵל (וַיָּשֶׂם אֶת בָּנָיו שֹׁפְטִים לְיִשְׂרָאֵל) - וְלֹא הָלְכוּ בָנָיו בדרכו בִּדְרָכָיו (וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע וַיִּקְחוּ שֹׁחַד וַיַּטּוּ מִשְׁפָּט) [10] ;
  • וַיְהִי דָוִד לְכָל דְּרָכָו מַשְׂכִּיל (וַה' עִמּוֹ) [11] וַיְהִי שָׁאוּל עון עוֹיֵן אֶת דָּוִד (מֵהַיּוֹם הַהוּא וָהָלְאָה) [12] [13] ;
  • וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ (וַה' הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב מִכָּל אֹיְבָיו) - [14] רַק אַתָּה לֹא תִבְנֶה הַבָּיִת (כִּי אִם בִּנְךָ הַיֹּצֵא מֵחֲלָצֶיךָ הוּא יִבְנֶה הַבַּיִת לִשְׁמִי)
* וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי (קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל) [15], ותניא: אותו היום היתה שמחה לפני הקדוש ברוך הוא כיום שנבראו בו שמים וארץ!? כתיב הכא וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי וכתיב התם [16] (וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה) וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד (לכאורה אין קטע זה במקום; אולי חסר 'וגו', כלומר – הגמרא מתיחסת להמשך, בפסוק לא: וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד (ויהי ערב ויהי בקר יום הששי), ועל טוב מאד דרשו חז"ל: טוב מאד זה המות, וההמשך: הא שכיב נדב ואביהוא) הא שכיב נדב ואביהוא;


  • והכתיב וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה (לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶשׁ זִו הוּא הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּבֶן הַבַּיִת לַה’) ? [17]
  • והכתיב וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל (בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ)? [18]
  • והכתיב (וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה} וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד, [19]ו האיכא שני, והאיכא שלישי, והאיכא טובא!אמר רב אשי: כל 'ויהי' איכא הכי ואיכא הכי; 'ויהי בימי' אינו אלא לשון צער;

חמשה 'ויהי בימי' הוו:

  1. וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ (הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה) [20]
  2. וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים (וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּשְׁנֵי בָנָיו) [21]
  3. וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל (מֶלֶךְ שִׁנְעָר אַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם)[22]
  4. וַיְהִי בִּימֵי אָחָז (בֶּן יוֹתָם בֶּן עֻזִּיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה עָלָה רְצִין מֶלֶךְ אֲרָם וּפֶקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל יְרוּשָׁלִַם לַמִּלְחָמָה עָלֶיהָ וְלֹא יָכֹל לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ)[23]
  5. וַיְהִי בִּימֵי יְהוֹיָקִים (בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה עַד תֹּם עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְצִדְקִיָּהוּ בֶן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה עַד גְּלוֹת יְרוּשָׁלִַם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי),[24]

הרשב"ם: "וזה מוסר ואמיתת פשוטו"[עריכה | עריכת קוד מקור]

נדב ואביהו מעלים אש זרה

הרשב"ם - רבי שמואל בן מאיר היה פרשן המקרא ומבעלי התוספות, נכדו של רש"י. חי במחצית הראשונה של המאה ה-12 - פירש :

ויאמר משה אל אהרן - אל תתאבל ואל תבכה ואל תחדל מן העבודה, כי הדבר הזה אשר אני אומר לך: הוא אשר דבר ה' בקרובי אקדש - בכהנים גדולים הקרובים אלי לשרתני אני רוצה להתקדש ולא שיתחלל שמי ועבודתי, שכן אמר לי הקב"ה: והכהן הגדול מאחיו וגו' את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרם. ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלהיו. הא אם לא יצא קידש. ואין מוקדם ומאוחר בתורה, ולכך אל תניח העבודה שאתה כהן גדול ולא תצא ולא תחלל, אלא יתקדש הקב"ה ועבודתו על ידך.

ועל פני כל העם אכבד - זהו כבוד השכינה, שרואה בניו מתים ומניח אבלו בעבודת בוראו.

וידום אהרן - מאבלותו ולא בכה ולא התאבל, שכן כתיב ביחזקאל: בן אדם הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה וגו' האנק דום מתים אבל לא תעשה. אף כאן וידום - ממה שהיה רוצה להתאבל ולבכות. וזה מוסר ואמיתת פשוטו.

אבל האגדה שאומרת: - שהיה מנחמו משה לאהרן על שאמר לו הקב"ה: ונקדש בכבודי - וסבור הייתי או אני או אתה, עכשיו תדע שהם גדולים ממני וממך, אין זה לפי הפשט וכי היה מבשר הקב"ה למשה: עשו לי משכן - ובו ביום ימותו הגדולים שבכם?!

פסוק ו ראשיכם אל תפרעו וגו' - כך אמר לאלעזר ולאיתמר, אף על פי שכהנים הדיוטים אתם ואין אתם מצווים בפריעת ראש ובפרימת בגדים, כי בכהן גדול כן ולא בהדיוט, הרי אתם היום ככהן גדול לדורת. למה? -

בעל הטורים: "לא זכיתי לשמש אלא ז'"[עריכה | עריכת קוד מקור]

שיח "הסנה" במנזר סנטה קטרינה במדבר סיני צילום:Dale Gillard's 2008

בעל הטורים הוא ר' יעקב בן אשר (ה'כ"ט, 1269 בערך - ה'ק"ג, 1343), פירושו לתורה הוא פרשנות מסוג "הכא והתם", כלומר מילה מסוימת שנמצאת רק מספר פעמים קטן בתנ"ך, ועל ידי הקשר בין המקומות השונים הוא מוצא מקורות לדרשות חז"ל, ואף חידושים רבים משלו. מספרים שאת כל פירושו לתורה הוא כתב בלילה אחד ובע"פ, דבר שמראה על גאונות עצומה.

ויהי ביום השמיני קרא משה. בגי' היה ביום ראש חדש ניסן. אמר משה לפי שסרבתי ז' ימים בסנה לכך לא זכיתי לשמש אלא ז':

עגל בן בקר - בגימטריא לכפר חטא העגל.

ועגל וכבש - כבש לכבוש מעשה עגל ואיל שהיה מרקד לפניהם כאיל והיינו דכתיב וירקידם כמו עגל

קרב אל המזבח - ב' תגין על ריש שהיה אהרן מתבייש ואל משה אשריך שתבחר ותקרב קרב כי בך בחר ה'. ועוד שנראה לו המזבח כקרני השור בשביל חטא העגל: וכפר. ג'. הכא ואידך וכפר על העם גבי קטרת. וכפר על חטאתינו. לומר כמו שקרבן מכפר על חטא כן הקטורת מכפר על חטא.

מההפטרה:וַיִּחַר-אַף ה' בְּעֻזָּה...וַיָּמָת שָׁם[עריכה | עריכת קוד מקור]

רוקדים לפני ארון הברית. מספרו של הרב ישראל אריאל המקור

אירוע דומה התרחש בימי דוד המלך: "וַיִּשְׁלַח עֻזָּה אֶל-אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, וַיֹּאחֶז בּוֹ--כִּי שָׁמְטוּ, הַבָּקָר" - עונשו היה מיתה. ותגובתו של דוד "וַיִּחַר לְדָוִד"

"וַיֹּסֶף עוֹד דָּוִד אֶת-כָּל-בָּחוּר בְּיִשְׂרָאֵל, שְׁלֹשִׁים אָלֶף. וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד, וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ, מִבַּעֲלֵי, יְהוּדָה--לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם, אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, אֲשֶׁר-נִקְרָא שֵׁם שֵׁם יְהוָה צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים, עָלָיו. וַיַּרְכִּבוּ אֶת-אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, אֶל-עֲגָלָה חֲדָשָׁה, וַיִּשָּׂאֻהוּ, מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה; וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ, בְּנֵי אֲבִינָדָב, נֹהֲגִים, אֶת-הָעֲגָלָה חֲדָשָׁה. וַיִּשָּׂאֻהוּ, מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה, עִם, אֲרוֹן הָאֱלֹהִים; וְאַחְיוֹ, הֹלֵךְ לִפְנֵי הָאָרוֹן. וְדָוִד וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל, מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי ה', בְּכֹל, עֲצֵי בְרוֹשִׁים; וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים, וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֱלִים. וַיָּבֹאוּ, עַד-גֹּרֶן נָכוֹן; וַיִּשְׁלַח עֻזָּה אֶל-אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, וַיֹּאחֶז בּוֹ--כִּי שָׁמְטוּ, הַבָּקָר. וַיִּחַר-אַף ה' בְּעֻזָּה, וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹקים עַל-הַשַּׁל; וַיָּמָת שָׁם, עִם אֲרוֹן הָאֱלֹקים. וַיִּחַר לְדָוִד, עַל אֲשֶׁר פָּרַץ ה' פֶּרֶץ בְּעֻזָּה; וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא, פֶּרֶץ עֻזָּה, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה.[25]

הרב דוד לבנון כתב על החטא שבתפיסת הארון:"אמרו חז"ל [26] מפני שהיה לו לדעת ש"ארון נושא את נושאיו" ולא היה לו לחשוש שישמטוהו הבקר. לכאורה קשה להבין חטא זה, הרי הוא רואה ששמטוהו הבקר, ושמא יפול ארון האלקים ויתבזה, האם עליו לסמוך בענין זה על הנס?

על כן מובן מה שאמרו חז"ל ששורש החטא היה בעצם העובדה שנשאו את הארון על עגלה ולא על הכתף, כמצות התורה. ודוד הרגיש שזה חטאו ששכח פסוק מפורש בתורה "ויחר לדוד" - שנעשו פניו "כחררה", מרוב צער על כך. כיצד קרה לו דבר זה ששכח פסוק מפורש בתורה? מובא בילקוט שמעוני [27] " דרש רבא מפני מה נענש דוד מפני שקרא לדברי תורה זמירות דכתיב זמירות היו לי חקיך , אמר לו הקב"ה דברי תורה שכתוב בהן התעיף עיניך בו ואיננו אתה קורא אותם זמירות הריני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים דכתיב ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו ואיהו אתיה בעגלה".

פשוטו של רש"י[עריכה | עריכת קוד מקור]

ויחר אף - ר' יהושוע בן קרחה אומר כל חרון אף שבתורה נא' בו רושם וזה לא נאמר בו רושם ולא מצינו שבא עונש ע"י אותו חרון [28] . אמר לו רבי יוסי אף בזו נאמר בו רושם הלא אהרן אחיך הלוי שהי' עתיד להיות לוי ולא כהן והכהונה הייתי אומר לצאת ממך מעתה לא יהי' כן אלא הוא יהי' כהן ואתה הלוי שנאמר [29] ומשה איש האלהים בניו יקראו על שבט הלוי [30]

הוא אשר דבר וגו' - היכן דבר ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי [31] א"ת בכבודי אלא במכובדי א"ל משה לאהרן אהרן אחי יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך [32] (ת"כ וי"ר) [33]

אבל: ללאום, לפרט ומימי בראשית[עריכה | עריכת קוד מקור]

משה רבינו קבע את מתכונת האבל לאחר מות בני אהרון, והעקרון נשמר עד עצם היום הזה:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן, הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, וְעַל-פְּנֵי כָל-הָעָם, אֶכָּבֵד; וַיִּדֹּם, אַהֲרֹן. וַיִּקְרָא מֹשֶׁה, אֶל-מִישָׁאֵל וְאֶל אֶלְצָפָן, בְּנֵי עֻזִּיאֵל, דֹּד אַהֲרֹן; וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, קִרְבוּ שְׂאוּ אֶת-אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי-הַקֹּדֶשׁ, אֶל-מִחוּץ, לַמַּחֲנֶה. וַיִּקְרְבוּ, וַיִּשָּׂאֻם בְּכֻתֳּנֹתָם, אֶל-מִחוּץ, לַמַּחֲנֶה--כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר מֹשֶׁה. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל-תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא-תִפְרֹמוּ, וְלֹא תָמֻתוּ, וְעַל כָּל-הָעֵדָה, יִקְצֹף; וַאֲחֵיכֶם, כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל--יִבְכּוּ אֶת-הַשְּׂרֵפָה, אֲשֶׁר שָׂרַף ה'. וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ, פֶּן-תָּמֻתוּ--כִּי-שֶׁמֶן מִשְׁחַת ה', עֲלֵיכֶם; וַיַּעֲשׂוּ, כִּדְבַר מֹשֶׁה. [34]

על כך דן ישראל רוזנסון בדף השבועי בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן במאמרו אבלות לפני היום השמיני דן במקור מנהג האבלות והדיע עד לימי בראשית, וכך הוא כתב:

  • הדרשה הראשונה בסדרת הדרשות של פרשת שמיני בתנחומא פותחת – כדרכן של דרשות מהסוג הזה – בהתייחסות לפסוק מ"כתובים": "שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע" [35]. הפרשנות המדרשית, אין דעתה נוחה מתפיסת הפסוק כהיגד כללי; היא מזהה ב"שומר המצווה" הנידון את אהרון. גם המצווה איננה מושג כללי; המצווה מקופלת בשני פסוקים מסוף הפרשה הקודמת: "וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים" [36] ; "וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים" [37]. "לא תצאו" ו"תשבו" הנושאים אופי טכני כלשהו, מיתרגמים בהמשך הדברים למצוות אבלות: "אמר להם משה שמרו אבילות ימים שבעה" [38].
  • נאמר בתנחומא : "אמר להם משה שמרו אבילות ימים שבעה, ושמרתם את משמרת ה'". משמרת ה' זו מובנת כאבל: "אמר להם משה שמרו את משמרת ה', שכך שימר הקב"ה שבעת ימי אבילות". לפי פשוטו, "משמרת" היא הדרכה הלכתית לדברים הרלוונטיים במצב מיוחד זה ("משמרת היא כלל הדברים שחייבים לשמור אותם" ). ולמותר לציין, פירוש זה הגיוני בנסיבות שנאמרו, בפרק ח, לפני כל האירועים המסעירים של פרשתנו. "משמרת" כרוכה אפוא בשמירה בגין רצון ה' ובגלל ציוויו. זוהי משמרת של האדם הנענה לה', והיא מתייחסת ל'נשמר'. אין זו הדרכה הלכתית כללית, אלא התמקדות במצווה ספציפית, האמורה להתבצע משום שה' נהג כך!
  • המקור לאבלות הא-ל קשור במבול, כנאמר בתנחומא שם: "באותה שעה שימר הקב"ה שבעת ימי האבל, עד שלא הביא את המבול", ואכן הרס העולם מצדיק אבלות. אך מדרשנו מעמיד את אבלות הא-ל כדוגמה לאבלות האדם בהתייחס למעשה נדב ואביהוא! הא-ל מתאבל בטרם השמיד את עולמו והכוהנים נדרשים להתאבל כדפוס פעולה עקרוני במקדש. תפיסת אבלות זו אינה נובעת רק מהשלכותיו העמוקות של האירוע ביום השמיני והשבר העמוק שנגזר ממנו, אלא גם מהצורך להמחשת הקשר העמוק בין העולם למקדש. המקדש המהווה מיקרוקוסמוס, דגם רעיוני לעולם ומלואו מצדיק שילוב של אבלות כדי לשמור אותו; שמירת המקדש כרוכה לא רק בעבודותיו, אלא גם בנקודת מוצא של אבלות מלכתחילה על כל המשתמע מכך, שאם לא כן יעלה הקודש על גדותיו, וגם כאן נוסיף – על כל המשתמע מכך!

הערות שוליים[עריכה | עריכת קוד מקור]

  1. מגילת אסתר, א',א'
  2. שם
  3. מגילת רות, א',א'
  4. בראשית, ו', ה'
  5. בראשית, י"א, ד'
  6. בראשית, י"ד, א'
  7. וציערו שהוכיחו על ביטול תורה ותמיד של בין הערבים כדאמר לעיל בפירקין (דף ג,א)
  8. יהושע, ז', א'
  9. שמואל א', א', ה'
  10. שמואל א', ח', ג'
  11. וכתיב התם
  12. שמואל א יח יד)
  13. בשביל הצלחתו
  14. מלכים א', ח', י"ט
  15. ויקרא,ט',א'
  16. בראשית, א', ה'
  17. מלכים א', ו', א'
  18. בראשית, כ"ט, י'
  19. בראשית, א',ה'
  20. מגילת אסתר,א',א'
  21. מגילת רות,א',א'
  22. בראשית י"ד,א'
  23. ישעיהו,ז',א'
  24. ירמיהו, א',ג'
  25. שמואל ב',ו',א'-ח'
  26. סוטה ל"ה
  27. שמואל ב, רמז קמב
  28. זבחים ק"ב
  29. דברי הימים א', כ"ג
  30. שמות,ד',י"ד
  31. שמות כט
  32. זבחים קטו
  33. ויקרא,י',ג'
  34. ויקרא,י',ו'
  35. קהלת, ח',ה'
  36. ויקרא ח', ל"ג
  37. שם,ח',ל"ה
  38. תנחומא, שם
Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.