בְּרֵירָה כינוי לתפיסה הלכתית שנויה במחלוקת שלפיה פעולה הלכתית מסויימת שנעשתה, חלה למפרע, או בלשון הגמרא: "הוברר הדבר למפרע". לדוגמה- כאשר שני אחים חולקים את רכוש אביהם שירשו, אומרים ש"הוברר למפרע" שכל אחד מהם ירש מראש את החלק שקיבל למעשה בנכסים, אף על פי שהיה ניתן לומר שמשעת הירושה ועד החלוקה היה לכל אחד מהם חלק בכל פרט מהנכסים.
אוצר ישראל מגדיר כך את הנושא: "אחת ממידות הדינים, בין באיסור והיתר בין בדיני ממונות, מלשון בורר אוכל מתוך פסולת. פרוש הוראתה הוא שעל ידי ברור הדבר שהוא לפנינו אנו מחליטים שהרי הוא כאלו הוברר למפרע (retroactive) אף על פי שלא היה ברור מקודם, ויש פלוגתא בין חכמי התלמוד אם "יש ברירה" או "אין ברירה"."
הרב שלמה יוסף זֶוין באנציקלופדיה תלמודית דן בנושא הברירה בשלושים עמודי טורים - דבר המעיד על היקפו המורכב של הנושא. וכך הוא מגדיר את הברירה: דבר שאינו מבורר עכשיו ומתברר אחר כך, אם אנו אומרים שהוברר הדבר למפרע.
וממשיך:" שני סוגי ברירה הם:
א. שהאדם תךה את הדבר בספק שיתברר לאחר זמן.
ב. שהדבר מצד עצמו עומד בספק."
הדיון המרכזי[]
תפיסה הלכתית זו נדונה בהרחבה בתלמוד בבלי מסכת גיטין [1] כדלקמן:
ב"גט" - אין ברירה[]
בעא מיניה (שאל אותו) רב הושעיא מ(ל)רב יהודה: אמר (הַבָּעַל) ללבלר, כותב בגט : "כתוב גט לאיזו אישה שתצא בפתח הבית תחילה" , הגט יהיה על שמה, ולא משנה איזה אישה מנשותי תצא מהפתח כולן שוות. מהו ? האם הגט שיכתוב הלבלר הוא כשר - שהרי לא נאמר מראש ללבלר שמה של האישה - יש ברירה, כלומר הבחירה תקינה או שאין ברירה - הגט פסול ? אמר ליה (לו), תניתוה (שינת) - למדנו נושא זה מקודם - במשנה : יתר מיכן, אמר ללבלר: "כתוב לאיזו שארצה אגרש" - פסול לגרש בו". דהיינו, במקרה זה "אין ברירה" - הברירה אינה תופסת למפרע.
המטרה לזררז ולא ש"יש ברירה"[]
אלמא(מכאן) שאין ברירה !: איתיביה (הקשה ) לו רב הושעיה ממה ששנינו (שלמדנו): האומר לבניו: "הריני שוחט את (קרבן) הפסח (בירושלים) על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים , יהא נמנה עליו, ואני מקנה לו את חלקי בשעת השחיטה", כיון שנכנס ראשון, הבנים, ראשו ורובו לעיר - זכה בחלקו, על ידי אביו, ומזכה את אחיו עמו. ומאן (ואלא) שאומרים שיש ברירה, שהרי מתברר למפרע, שהבן שהגיע ראשון הוא ששחט קרבן הפסח של האב!. אמר ליה (לו) הושעיא ברי (בני) מה ענין פסחים אצל גיטין? הא אתמר (נאמר) על משנה זו , א"ר (אמר רבי) יוחנן: אין כוונת האב שבאמת רק הראשון מבניו הוא שיזכה, ולא אמר זאת האב אלא רק כדי לזרזן במצות ובאמת זיכה את הפסח לכולם.
לא נראה כי הכוונה ל"יש ברירה"[]
דיקא (מעירים) : נמי, דקתני (מדוייק כך) גם כן - מלשון המשנה: כיון שנכנס ראשון ראשו ורובו - זכה בחלקו ומזכה את אחיו עמו; אי אמרת בשלמא דאמנינהו מעיקרא (נניח אם אומר כי בעיקרו של דבר הוא ) מינה אותו "האב" על "הפסח" מתחילה - שפיר (יפה) , שכולם היו מנויים ולכן זכו כולם - מתחילה, בזמן שחיטת הפסח, אלא אי אמרת דלא אמנינהו (אם אומר אתה שלא מינה אותם) - מתחילה, בזמן שחיטת הפסח , לאחר שחיטה - מי קמיתמנו (האם אפשר עוד להתמנות ?) והתנן (והרי שנינו במשנה) : נמנין, על הפסח בתוך חבורה מסויימת, ומושכין ידיהן (מבטלים) ממנו (ממה שנמנו על החבורה) עד שישחט קרבן הפסח, ואולם לאחר שנשחט הקרבן אי אפשר עוד להכנס לחבורה או לצאת ממנה!
סיכום:המטרה זירוז ולא קביעת ברירה[]
(ומעירים)תניא נמי הכי( שנוייה "ברייתא") גם כן כך - למדנו על כך גם במקום אחר - לחזק את דברי ר' יוחנן שאין מדובר כאן אלא בזירוז, שמעשה היה שאמר אב לבניו דבר כגון זה, וקדמו בנות לבנים ונמצאו בנות זריזות ובנים שפלים (עצלים). וכיון שלא נאמר שרק הבנות הן שזכו בפסח, אלא רק שהן נמצאו זריזות - משמע שכל זה לא היה ענין של זכיה ממש אלא של זירוז בלבד.
אם זה תלוי זולת: יש או אין ברירה[]
( על משא ומתן זה שבין רב יהודה ורב הושעיה) אמר אביי (בתמיהה):רב הושעיה קא בעי מיניה (שואל אותו את רב יהודה) שאלה העוסקת במקרה של אדם שתולה (את הברירה) בדעת אחרים , במי שתצא ראשונה מהפתח - היא תקבל את הגט - , ואילו רב יהודה), וקא פשיט ליה ( פותר לו) ממקרה שיש בו ברירה באופן של התולה בדעת עצמו, למי שהוא ירצה לתת לה את הגט, והדר מותיב ליה ( אחר כך חוזר ר' הושעיה ומקשה לו) ממקרה של תולה בדעת אחרים ? במי שיעלה ראשון לירושלים ? ומה ההגיון הפנימי בדבר ? - אמר רבא: מאי קושיא ? ( מה הקושי בזה) דלמא דמאן דאית ליה ( שמא שמי שיש לו שסבור) שיש ברירה בכל האופנים: לא שנא (שונה) תולה בדעת עצמו ולא שנא (שונה)תולה בדעת אחרים - תמיד אית ליה (יש לו) ברירה, ומאן דלית ליה ( ומי שאין לו) (אין) ברירה לא שנא (שונה) תולה בדעת עצמו ולא שנא (שונה) תולה בדעת אחרים - לית ליה(אין לו ברירה !א"ל רב משרשיא לרבא: והא רבי יהודה, דתולה בדעת עצמו לית ליה ברירה, ותולה בדעת אחרים אית ליה ברירה ! תולה בדעת עצמו לית ליה ברירה!
סוגיית היין מכותים[]
דתניא: הלוקח יין מבין הכותים אומר "שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה, עשרה מעשר ראשון, תשעה מעשר שני". מיחל ושותה מיד, דברי רבי מאיר, רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון אוסרין : תולה בדעת אחרים אית ליה ברירה,
האם ניתן לתת גט למפרע[]
דתנן: למדנו במשנה: אמר לאשתו "הרי זה גיטך מעכשיו אם אמות מחולי זה", אם ימות - יחול הגט מאותו שעה שאמר את דברו והשאלה היא : מה היא , מה דינה ? באותן הימים של מחלתו. ר' יהודה אומר: הרי היא כאשת איש לכל דבריה, לכל דיניה, ולכי מיית הוי גיטא ( וכאשר ימות יהא זה גט). והתולה דבר במיתתו, הריהו כתולה בדעת אחרים, וסבור רבי יהודה שכאשר מתברר הדבר הוא חל למפרע. ועוד, אמר ליה (לו) רב משרשיא לרבא: הא (הרי) רבי שמעון, גם כן מבדיל בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים, שבמקרה של תולה בדעת עצמו לית ליה(אין לו) ברירה, ותולה בדעת אחרים אית ליה(יש לו) ברירה !. ומבארים: תולה בדעת עצמו לית ליה (אין לו) ברירה הא דאמרן (זה שאמרנו) , כענין היין שקנה מן הכותים. תולה בדעת אחרים אית ליה (יש לו) ברירה -
מתי "יש ברירה"[]
דתניא ( כפי שלמדנו בברייתא):האומר לאישה "הריני בועליך, לשם קידושין, על מנת שירצה אבא", אע"פ שלא רצה האב - מקודשת; ר' שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: רצה האב - מקודשת, לא רצה אבא, אבי, בקידושין אלה . אף על פי שלא רצה האבא מקודשת, שיש הנחה שאין אדם עושה בעלתו זנות, ולכן אנו אומרים שגם אם לא ירצה האב, מתחילה היתה הבעילה לשם קידושין.ר' שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: רצה האב - מקודשת, ואם לא רצה האב - אינה מקודשת!משמע שבמקום בתולה בדעת אחרים סובר ק' שמעון שיש ברירה. שהרי לפי רצון האב מתברר אם אלה קידושין או לא !אמר לו רבא לרב משרשיא: בין לר' יהודה בין לר' שמעון, לא שנא (אינו שונה) תולה בדעת עצמו, ולא שנא (ואינו שונה) תולה בדעת אחרים - אית להו ברירה (בכל מקרה יש להם ברירה ), והתם - במקרה שקונה יין מן הכותים אין הם אומרים מטעם שהם סבורים שאין ברירה אלה כדקתני טעמאה (מהטעם המובא שם) : אמרו לו רבי מאיר: אי אתה מודה, שמא יבקע הנוד, לאחר שישתה חלק מהיין, וישפך כל מה שהיה בתוכו בלא שהפריש דבר. ונמצא זה שותה טבלים למפרע ? ולכן גזרו מחשש שלא יגיע הדבר לכלל ברירה, ולא משום שאין ברירה. אמר להם לכשיבקע, תהיה פה בעיה. ומכל מקום, לכל הדעות, כאשר יפריש תהא הפרשתו מועילה מטעם ברירה. (כ"ה, א' - כ"ו א')
המחלוקת[]
התנאים, האמוראים וכן הפוסקים נחלקו בברירה: יש הסוברים "יש ברירה", יש הסוברים "אין ברירה", ויש הסוברים שבדיני התורה אין ברירה, אך בדינים דרבנן יש ברירה (בבלי מסכת ביצה ל"ח, א').
לפי "אוצר ישראל" " יש ברירה בדרבנן - "אם תולה ברצון או במעשה אחרים בדבר שהוא מדרבנן יש ברירה".
דוגמאות[]
- בארץ ישראל, גידולים שצמחו אצל יהודי חייבים בתרומות ומעשרות, וכל עוד לא הופרשו, כל הגידולים נחשבים "טבל". לאחר שיופרשו, שאר הגידולים יותרו באכילה ויכונו "חולין".
במקרה שגוי ויהודי שותפים בשדה, לפי הסוברים יש ברירה ברגע שהשותפים חולקים ביניהם את תנובת השדה מתברר למפרע שהחלק שכל אחד קיבל היה שלו מלכתחילה (בדומה לאחים שמחלקים ירושה), וממילא חלק היהודי יהיה טבל וחלק הגוי חולין, ואילו לדעת הסוברים אין ברירה, גם לאחר החלוקה ישאר מצב של "טבל וחולין מעורבים זה בזה" כי לפני החלוקה היתה לכל אחד מהם זכות בהכל, והחלוקה לא מבררת למפרע. - אדם הקונה יין טבל סמוך לשבת כדי לשתותו בשבת, ואין לו כלים להפריש עכשיו תרומות ומעשרות (ובשבת אסור[2]), יכול לעמוד ולומר שה(כמות המתאימה) בתוך הכד הזה, שאני עתיד להפריש- תהא תרומה, וכן הלאה, ואז יכול לשתות וכשיהיו לו כלים יפריש לתוכם ויתברר למפרע שעל היין הזה חלה ההפרשה. ולפי הסוברים אין ברירה- אסור לעשות זאת.
סוגי ברירה[]
בעלי התוספות מבחינים בין שני סוגי ברירה, כאשר משתמשים בברירה כדי להתיר איסור: האחד הוא כמו בדוגמאות דלעיל, שהאיסור חל רק כאשר היתה כבר תערובת (למשל- הטבל מעולם לא היה מותר קודם) ובמקרה זה נחלקו בגמרא; והסוג השני- איסור והיתר שהתערבבו יחד ועכשיו נרצה להפרידם שנית ע"י ברירה. יתכן שגם הסוברים שיש ברירה תמיד, יודו שבמקרה זה אין ברירה. (ראו תוספות במסכת סוטה י"ח, א' ד"ה חזר; מסכת תמורה ל', א' ד"ה ואידך)
תנאי[]
"אוצר ישראל", הדן בנושא בצורה מקיפה, מוסיף "כל דבר שיש בו תנאי מפורש או "על מנת" הוא תלוי בו ואין שייך לומר בזה ברירה". כמו שמובא בדוגמא האחרונה בדיון: כאשר אדם אומר לאישה את מקודשת בתנאי שאבא יסכים - אין ברירה ואינה מקודשת.
לפי החוק בישראל[]
לפי החוק בישראל, אשר יסודותיו בתחיקה עות'מאני והמנדטורי אין מקרים בהם מבחינת החוק פעולת אדם תיחשב לו למפרע.
הערות שוליים[]
לקריאה נוספת[]
- יהודה דוד אייזענשטיין, אוצר ישראל - אנציקלופדיא לכל מקצועות תורת ישראל, ספרותו ודברי ימיו חלק שני, הוצאת ספרים "שילה" - ירושלים, אין שנה. עמוד 201
- הרבשלמה יוסף זֶוין, אנציקלופדיה תלמודית , יד הרב הרצוג- איחוד מפעלים תרבותיים ספרותייים - הוצאת אנציקלופדיה תלמודית, ירושלים, תשל"ו - 1976 - כרך רביעי, עעמודים: רט"ז-רמ"ו