Family Wiki
Register
Advertisement
Greater Israel map1

מפת ארץ ישראל שהובטחה בברית בין הבתרים - מקור:ויקישיתוף,Emmanuelm ואחרים

ברית בין הבתרים היא מרכזה של פרשת לך לך. אחרי נצחונו את המלכים והשיבו את לוט מהשבי באה פרשת הברית, שהיא מרכזית בחיי עם ישראל. בה הקב"ה הבטיח לאברהם כי לאחר שעבוד של 400 שנה ב"ארץ לא להם" - בניו יזכו לקבל לנחלה את ארץ כנען, וכך נאמר ב"ברית בין הבתרים":"וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה. וְגַם אֶת-הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ, דָּן אָנֹכִי; וְאַחֲרֵי-כֵן יֵצְאוּ, בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל. וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל-אֲבֹתֶיךָ, בְּשָׁלוֹם: תִּקָּבֵר, בְּשֵׂיבָה טוֹבָה. וְדוֹר רְבִיעִי, יָשׁוּבוּ הֵנָּה: כִּי לֹא-שָׁלֵם עֲו‍ֹן הָאֱמֹרִי, עַד-הֵנָּה...בַּיּוֹם הַהוּא, כָּרַת ה' אֶת-אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר: לְזַרְעֲךָ, נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, מִנְּהַר מִצְרַיִם, עַד-הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר-פְּרָת. (ט"ו, י"ג,י"ח).

הרקע[]

רש"י מצא קשר בין כריתת הברית לבין האירוע שקדם לו: מלחמת חמשת המלכים בארבעת המלכים והוא מפרש: "כל מקום שנאמר אחר סמוך, אחרי מופלג. אחר שנעשה לו נס, זה שהרג את המלכים, והיה דואג ואומר שמא קבלתי שכר על כל צדקותי. לכך, אמר לו המקום:" אל תירא אברם אנכי מגן לך" - מן העונש שלא תיענש על כל אותן נפשות שהרגת. ומה שאתה דואג על קבול שכרך, שכרך הרבה מאד" (ט"ו,א') - רש"י סבור שכאשר כתוב "אחר" יש קשר בין שני האירועים ובמקרה זה אברם חש שנעשה לו נס ועכשיו לא יגיע שיהיה לו יורש שיממש את ההבטחה שקבל לרשת את ארץ כנען.

העדרו של יורש פוטנציאלי הביא לכך שכאשר יצא מחרן הוא הביא עימו את לוט בן אחיו. לפי בראשית רבה במטרה שהוא יהיה יורשו. ועתה, לוט עזב אותו ופנה להתיישב בסדום. רבי נחמיה אמר:"כעס היה לו להקדוש ברוך הוא, בשעה שהיה מהלך לוט עם אברהם אבינו, אמר הקב"ה: אני אמרתי לו לזרעך נתתי את הארץ הזאת והוא מדביק את לוט בן אחיו כדי לירשו". יורש פוטצנציאלי שני, ישמעאל, גורש למדבר ועתה נותר עבד אברם אליעזר :"וְהִנֵּה בֶן-בֵּיתִי, יוֹרֵשׁ אֹתִי". הקב"ה מבטיח לאברהם:" לֹא יִירָשְׁךָ זֶה: כִּי-אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ, הוּא יִירָשֶׁךָ". אברהם אבינו מאמין "וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ, צְדָקָה", אבל הוא מבקש אות :" וַיֹּאמַר: אֲדֹנָי ה', בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה.(ח') וכן מופיע ברית בן הבתרים:

"וַיֹּאמֶר אֵלָיו, קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת, וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת, וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ; וְתֹר, וְגוֹזָל. וַיִּקַּח-לוֹ אֶת-כָּל-אֵלֶּה, וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ, וַיִּתֵּן אִישׁ-בִּתְרוֹ, לִקְרַאת רֵעֵהוּ; וְאֶת-הַצִּפֹּר, לֹא בָתָר. וַיֵּרֶד הָעַיִט, עַל-הַפְּגָרִים; וַיַּשֵּׁב אֹתָם, אַבְרָם. וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא, וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל-אַבְרָם; וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה, נֹפֶלֶת עָלָיו" ( ט"ו, ט'-י"ב)

בברית משתתפים, לפי המתרגמים:

  • עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת - תרגום אונקלוס אומר: "עגלים שלשה", תרגום יונתן בן עוזיאל - "עגלה בת שלש שנים"[1]
  • וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת- בהתאמה :"עזים שלושה" ו"עז בת שלש שנים".
  • וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ - בהתאמה : אילים שלושה" ו"אייל בן שלש שנים".
  • וְתֹר, וְגוֹזָל - בהתאמה: "ותור ובן יונה", "תסיל בן יןנה" ותרגום ירושלמי מוסיף "ותןרין ובן יונה".

כל אלה נחצו, האחד כנגד השני ואת העוף לא חצה. העיט נחת על פגרים. לפי תרגום יונתן:"וירדו אומות עובדי אלילים, הם נמשלו לעוף טמא, לבוז נכסיהם של ישראל ותהיה זכותו של אברהם מגינה עליהם". תרגום ירושלמי מתיין שאלו "ממלכות הגויים" והם "מתייעצין עיצות רעות על בני ישראל".

מהלך הברית[]

אברהם ב"חזיון" "וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה, נֹפֶלֶת עָלָיו" והוא מבין, לפי תרגום יונתן בן עוזיאל, כי ארבע מלכויות עומדות לשעבד את עם ישראל:

  • אימה - בבל.
  • חֲשֵׁכָה - מדי.
  • נֹפֶלֶת - פרס - ממנה בני ישראל ינצלו בימי כורש מלך פרס.
  • גְדֹלָה - יוון.

כאשר השמש שקעה והייתה חשכה כותב תרגום ירושלמי:"והנה אברם רואה כי ספסלים הסתדרו וכסאות נתונות והנ גהינום המוכן לרשעים לעולם הבא, כתנור המוציא זיקין של אש ושלהבת של אש שבתוכה נפלו הרשעים על שמרדו בתורה בחייהם, והצדיקים ששמרו אותה מצרה יינצלו - כל זה התראה לאברם כאשר עבר בין הבתרים האלה"

משמעות הברית[]

מנחם בן-ישר מההמכללה האקדמית אשקלון, והמכון לתולדות חקר המקרא היהודי באוניברסיטת בר-אילן במאמרו ברית בין הבתרים ותוצאותיה עומד על המחויבות הדתית של תושבי הארץ.

היא לא חלה רק על האמורי שרק כאשר תִּשלם סאת עוונו תכבש כנען בידי צאצאי אברהם . לכן הקב"ה מזהיר את ישראל מפני תועבות כנען (ספר ויקרא, י"ח,ג'- כ"ד). ולכן, אם חס-וחלילה גם עיר או שבט מישראל יעשו כאותן תועבות, גם בהם יחול אותו משפט.

מנחם בן ישר כותב "ואכן דבר זה קורה ומסופר במעשה פילגש-בגבעה ותוצאותיו שבסוף ספר שופטים (יט-כא). מעשה החטא הקולקטיבי שם לא רק דומה ומקביל לחטא סדום אלא אף מסופר באותה לשון,[2] ללמד שאין כאן אפליה גזעית, ואותו חטא גורר אותו עונש של השמדה. ההבדל הוא שבסדום רק שופט כל הארץ יכול לשפוט אותה, ואילו העיר גבעה ואנשי בנימין המחפים עליה – בימיהם יושבים ישראל בארץ, והם האחראים לבער את הרע מקרבה כדי לשמור על טהרתה ועל ברית ה' עם עמו."

סיבות הגזירה[]

בפרשת לך לך נרמז שעבוד מצרים פעמיים אחדות, כדי להמחיש את משמעות הגזירה:

  • במסכת סוטה, על הירידה למצרים נאמר,: "ואמר ר' יהושע בן לוי בשביל ארבעה פסיעות שלוה פרעה לאברהם שנאמר (בראשית יב) ויצו עליו פרעה אנשים וגו' נשתעבד בבניו ארבע מאות שנה שנאמר (בראשית טו) ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה (ס"ו,ב').
  • במסכת נדרים חז"ל מנמקים בסיבות אחדות את גזירת הפורענות - גלות של ארבע מאות שנה, ועימה עבדות ועינוי - הגמול:שכר ועונש.
  1. על השימוש בתלמידיו ללחימה - אמר רבי אבהו מאמוראי ארץ ישראל תלמידו של רבי יוחנן מטבריה אמר רבי אלעזר - אף הוא תלמידו: מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים מפני שעשה אנגרייא בת"ח שנאמר:"וַיָּרֶק אֶת-חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ" (י"ד,י"ד) - דהיינו במקום שילמדו תורה עסקו בלחימה (היו שתרצו בכך את אי-גיוס בחורי הישיבה לצה"ל. הרב יעקב מידן במאמרו:"בין הבתרים:רגע של הכרעה". הרב יואל בן נון היה בדעה כי סיבת היציאה למלחמה לא היה חילוץ בן-האח, אלה השלטת דרך ה' לעשות צדקה ומשפט ובכך הייתה מלחמה מוצדקת, שאפילו תלמידי חכמים יכלו לקחת חלק בה.[3] העלה נימוק נוסף: האם צדק אברם כאשר סיכן את ילידי ביתו בהצלת מלכות סדום מידו של כדרלעומר. הרי היו תלמידי חכמים ואליעזר היה מלמד אותם והוא נעזר בהם להצלת בן אחותו.
  2. על כך שלא נתן אימון בקב"ה ודרש הוכחה - ושמואל האמורא - ראש ישיבת נהרדעא שבבל, אמר: מפני שהפריז על מדותיו של הקב"ה שנאמר:"בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה"(ט"ו,ז'). שמואל - ראה את פרשת בין הבתרים כעצמאית - הם שאל :"במה תדע" והקב"ה השיב לו:"בזאת תדע". עם זאת יש סתירה שהרי בהמשך הדברים כתוב:"וְהֶאֱמִן, בַּה'; וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ, צְדָקָה| (פסוק ו') אך כיצד ניתן לטעון שלא האמין בהבטחה: אם האמין בהטחת הזרע למה לא יאמין בהטחת הארץ ?
  3. שהסכים לתת למלך סדום את הנפש ומנע בכך את גיורם :"רבי יוחנן אמר וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ-סְדֹם, אֶל-אַבְרָם: תֶּן-לִי הַנֶּפֶשׁ, וְהָרְכֻשׁ קַח-לָךְ" (י"ד,כ"א). הרב יעקב מידן גם שולל סיבה זאת. האם היה צריך לגייר את אנשי סדום בר כורחם "ומה תועלת תצמח מהיספחותם של רשעים אלה אל בית אברהם שלא מרצונם". עם זאת בבראשית רבה נאמר כי את הטף הוא כן גייר:"רבי יודן אמר אנשים ונשים השיב וטף לא החזיר עמדו ונתגיירו וגדרו ערות אבותיהם הה"ד (יחזקאל ז) והבאתי רעי גוים מי הם רועי גוים ר"י בר רבי סימון אלו אנשי סדום שנאמר ואנשי סדום"

בסיום המאמר, מעריך הרב מידן כי אברהם אבינו ויתר ביודעין על הגשמת ההבטחה באופן מיידי, דבר שהיה אפשרי אחרי הנצחון על חמשת המלכים, שהרי עמדו להמליך אותו עליהם כפי שנאמר בבראשית רבה:" רבי ברכיה ורבי חנינא בשם רבי שמואל בר נחמן ששם השוו כל עובדי כוכבים וקצצו ארזים ועשו בימה גדולה והושיבו אותו בתוכו למעלה והיו מקלסין לפניו ואומרים לו שמענו אדוני וגו' אמרו לו מלך את עלינו נשיא את עלינו אלוה את עלינו אמר להם אל יחסר העולם מלכו ואל יחסר אלוהו(מ"ב,ה').

והסיבה לכך נאמרה כבר בהבטחה שעדיין הקב"ה אינו יכול לגרש את תושבי הארץ. רק לאחר שישלם עוונם יוכלו להיות תושבי הארץ.

הר בתרים[]

כהנא בברית בן הבתרים

חתני, חיים כהנא ז"ל בהר החרמון באתר ברית בן הבתרים

קיימת מסורת מהמאה ה-16 ב"אגרת יחוס אבות" משנת 1537 [4], לפיה יהודי צפת נהגו לעלות להר הבתרים בשבת פרשת לך לך. בשבת נהגו לשהות בהר ולקרוא בתורה את פרשת השבוע שבה מסופר על ברית בן הבתרים.

חוקר ארץ ישראל יוסף ברסלבי מצא כי כבר ב"אגרת יחוס אבות" משנת תר"צ (1537), העוסקת בקברים הקדושים שיהודי ארץ ישראל היו נוהגים להשתטח עליהם, מוזכר אחרי הקברים בבניאס, "מעמד לאברהם אבינו, והוא מקום בין הבתרים והוא על ראש ההר, וקורים לו הגויים "משהד א-טייר".

השליח משה ירושלמי כותב בשנת 1769: "מעמד בין הבתרים - שם הר גבוה ועליו בית גדול ושלושה מגדלים עליו. ובמקום הזה כרת הקב"ה ברית עם אברהם אבינו ע"ה". יהודי צפת המשיכו במסורת. הם היו יוצאים שבוע שלאחר קריאת פרשת לך לך בבוקר אל החרמון והיה קוראים שם את פרשת ברית בין הבתרים. ‏‏[5]

צבי אילן כותב כי בחודש מרחשון תשכ"ט , קבוצת יהודים חרדים העפילה על ההר לקיים מנהג יהודי קדמון. היה זה מנהג העלייה למקום בו נכרתה לפי המסורת "ברית בין הבתרים". הוא מציין "אף כי אין עדות מובהקת מן הכתוב , כי אכן בחרמון אירע הדבר, יתכן כי בימי הביניים שיערו יהודי בניאס, כי דוקא בחרמון אירע הדבר". מההר תצפית לחלקים הצפוניים של הארץ ולכן מתאים הוא להיות המקום בו נכרתה הברית :"לזרעך נתתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת (ספר בראשית, ט"ו, י"ח).

לפי מסורת אחרת התרחש מעמד בין הבתרים בהר שנאן, מדרום-מערב למושב מרגליות, על הגבול עם לבנון[4]. מסורת נוספת מאתרת את המקום ליד חברון.

על הברית - מאת: חיליק אברג'יל[]

Brit ben habetarim-1

בתמונה - משמאל - חיים כהנא ז"ל איש נחלים - צילם: חתנו: דניאל ונטורה

חיליק אברג'יל כתב במוסף השבת של העיתון "מקור ראשון" על חוזה על ההר וכך הוא כתב:

  • מעמד ברית בין הבתרים מתפרש אצל פרשנינו במגוון רבדים, מהם פרשניים, סימבוליים ואידיאולוגיים־אמוניים. ברובד הפרשני קדמונינו הוטרדו מדו־השיח שבין הקב"ה לאברם באותו לילה גורלי במחזה (בראשית טו, ב־ח):

וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי… וַיֹּאמַר אֲ־דֹנָי ה‘ בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה.

האם אברם מפקפק כאן בהבטחה האלוהית?

המגמה הרווחת מבקשת להגן על אברם. כך במדרש (בראשית רבה מד): “במה אדע? רבי חייא ברבי חנינה אמר: לא כקורא תגר, אלא אמר לו ‘באיזו זכות‘. אמר לו: בכפרות שאני נותן לבניך“. מעמד הברית הוא רמז לכפרה שבהקרבת הקרבנות לבניו של אבי האומה, אברהם.

לעומת זאת, שמואל הרופא, האסטרונום והריאליסט רואה את הדברים כהווייתם. התלמוד (בבלי נדרים לב, ב) מציין: “מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתיים ועשר שנים? שמואל אמר מפני שהפריז על מידותיו של הקב“ה, שנאמר במה אדע כי אירשנה“. זווית מעניינת נוספת של מגמה זו מופיעה מצד צאצאיו של אברהם במדרש (שיר השירים רבה, א ח): “בשעה שעמדו ישראל לפני הר סיני לקבל התורה, אמר להם הקב“ה: הביאו לי ערֵבים טובים שתשמרוה… אמרו: אבותינו ערבים אותנו. אמר להם הקב“ה: אבותיכם יש לי עליהם, אברהם יש לי עליו, שאמר במה אדע“.

  • על אף שאין מסורת הקושרת את הר הבתרים שבהר דב למעמד ברית בין הבתרים, יהודי צפון הארץ מימי הביניים קשרו למעמד את המקום. מדוע דווקא שם? הקרבה למלחמת אברהם? התצפית למרחבי הארץ ושבועת הקב"ה לאברהם? המסורת המוסלמית הקוראת למקום "מקאם איברהים אל חלילי" או "משהד א־טיר אל־אברהימי" (על פי סורת אל בקרה בקוראן)?

בַּמקום קברים עתיקים, מבנים קדומים מהתקופה ההלניסטית והביזנטית ועצים קשישים ומיוחדים. עדויות מעטות מספרות על יהודי הגליל העולים לרגל למקום מעמד הברית בהר דב. החוקר יוסף ברסלבי מצא ב“אגרת יחוס אבות“ משנת 1537 תיאור “מעמד לאברהם אבינו, והוא מקום בין הבתרים והוא על ראש ההר, וקורים לו הגויים ‘משהד א־טייר‘“. האיגרת עוסקת בקברים קדושים שיהודי ארץ ישראל היו נוהגים להשתטח עליהם והמקום מוזכר אחרי הקברים בבניאס.

ר‘ גרשון בן אליעזר סגל, מחבר הספר “גלילות ארץ ישראל“, מבקר במקום ב־1624 וכותב: “וראיתי מקום מעמד בין הבתרים – בית נאה ומשובח ועליו ג‘ כוכים והוא המקום אשר כרת ה‘ את אברהם ברית“. וכן מספר השליח משה ירושלמי בשנת 1769: “מעמד בין הבתרים – שם הר גבוה ועליו בית גדול ושלושה מגדלים עליו. ובמקום הזה כרת הקב“ה ברית עם אברהם אבינו ע“ה“.

דוד חיים קליר: ברית בית הבתרים. מי ביתר את הבתרים ? עיון במדרשי חז"ל ובפרשנות הקדומה[]

מתוך הרצאה בהקונגרס העולמי ה-17 למדעי היהדות

דוד_חיים_קליר_ברית_בית_הבתרים._מי_ביתר_את_הבתרים_?_עיון_במדרשי_חז"ל_ובפרשנות_הקדומה

דוד חיים קליר ברית בית הבתרים. מי ביתר את הבתרים ? עיון במדרשי חז"ל ובפרשנות הקדומה

[ברית בין הבתרים כפי שמופיעה בספר בראשית נדרשה על ידי חז"ל באופן אליגורי באופן שמבטא סקירת העתיד: תולדותיהם של בני ישראל בין האומות, או הניסיונות לבטל מהם את עבודת הקרבנות. אולם עיון מדוקדק בפסוקים מלמד שאם נפרש שאברהם הוא המבתר את הבהמות יקשה עלינו לראות בכך מעשה סמלי שמבטא דברים בייחס לעתיד. זאת ועוד, בדרך כלל בברית מעין זו שני כורתי הברית הם העוברים בין בתרי העגל (ראה ירמיהו לד) ואילו כאן "והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים האלה". אלוקים הוא שעבר בברית והוא שעבר בין הגזרים. לטענתי, מתוך עיון בפסוקים ובמדרשים נוכל להסיק שאלוקים הוא שמבתר את הבהמות והוא אשר "את הציפור לא בתר". רד"ק פירש שאלוקים ציווה על אברהם לקחת את הבהמות וגם לבתר אותן על אף שהמקרא איננו מציין זאת. וזו לשונו: "ויבתר אתם בתוך - מה שבתר ומה שלא בתר הכל היה במצות הא`ל, ואף על פי שלא זכר זה". אולם הדברים תמוהים. אם אכן ישנה משמעות לבתור באופן זה או אחר מכיוון שיש בכך רמז לבאות, היה זה מן הראוי שהמקרא יציין כיצד עליו לבתר ולהניח את הבהמות. גם מדרשי חז"ל ראו במעשים הקשורים לברית זו, מעשים סמליים או בייחס לקרבנות או בייחס לקורות את עם ישראל בעתיד. אני אבקש להציג הצעה אחרת לפיה אלוקים הוא הכורת את הברית, הוא זה שמבתר את הבהמות והוא זה שעושה מעשים אלו על משמעותם הסמלית. אעשה זאת תוך שימוש במדרשים ובפרשנות הקלאסית.

הערות שוליים[]

  1. מצוטט מספרו של אלתר טובי' דב וין ספר יין הטוב'
  2. שופטים י"ט,ט"ו-כ"ח. יש הקבלות ענייניות בין שני הסיפורים:
    לפניהם: אירוח אברהם את האורחים-מלאכים מאופיין בחיפזון (י"ח,ג-ח), " וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ" (שם,ה).
    העיכוב בדרך - האנשים בדרכם למקום מסוים, ומתוך עיכוב מרובה תמצאם החשֵׁכה בעודם בדרך, וכך יסתכנו. האירוניה היא שהגיעו למחוז חפצם בערב (י"ט,א'), לפני חשֵׁכה, ובכל זאת איים עליהם אסון. אבל בספר שופטים מעכב החותן את אורחו החתן פעמים הרבה, עד שהלז יוצא לדרכו לפנות ערב וחושש לסכנות הלילה (שופטים י"ט: ג-יב). שוב יש אירוניה: לא בסכנת הדרך בא אסונו אלא דווקא בעיר הישראלית שבה ביקש מפלט.
    באפילוג יש הקבלה כלשהי בדרך השארת שריד וזרע מהעיר המוכה: בסדום, במעשי עריות של שתי בנות לוט, בשני לילות (י"ט,ל'-ל"ח) ובבנימין על ידי שני מעשי אלימות: תחילה הריגת יבש-גלעד ואחר כך חטיפת בנות שילה (שופ' כא).
  3. "מקור ראשון", מוסף שבת, י"ב מרחשוון תש"ע
  4. 4.0 4.1 עמנואל הראובני
  5. ‏מקור:זאב וילנאי, ארץ גולן, עמ'103‏

מהויקיפדיה העברית=[]

קובץ:Greater Israel map.jpg

מפת ארץ ישראל שהובטחה בברית בין הבתרים. הגבול הצפוני והגבול הדרומי מסומנים באדום.

בְּרִית בֵּין הַבְּתָרִים היא סיפור מקראי מכונן בחיי אבות האומה של בני ישראל, הנזכר בפרשת לך לך בספר בראשית. במעמד הזה, ה' התגלה אל אברם וכרת עמו ברית חד צדדית שבה בישר לו שזרעו יירשו ארץ המשתרעת מנהר מצרים עד נהר פרת. כמו כן, שזרעו ישועבד בארץ זרה ולאחר מכן יזכו לירושה זו.

ברית זו לבשה צורה מעשית על ידי ציוויו של האל לאברהם לקחת כמה בהמות ועופות ולבתרן. במהלך ההתגלות שבאה בעקבות זאת, עבר לפיד אש בין בתרי הבהמות, ומכאן שמה של הברית. תוכנה של הברית הוא הבטחת ארץ ישראל לזרעו של אברהם, הראשונה מתוך סדרת הבטחות לאבות.

מהלכה של הברית[]

קובץ:Tissot Abram Guarding His Sacrifice.jpg

אברהם מגן על הפגרים, ג'יימס טיסו.

קובץ:Figures 016 A Deep Sleep Fell Upon Abram and a Horror Seized Him.jpg

"ויהי השמש באה ועלטה היה והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים האלה."

הברית מתוארת בספר בראשית, פרק טו. לאחר שהבטיח אלוהים לאברהם (אז אברם) זרע ככוכבי השמים לרוב, הבטחה שעליה נאמר "והאמין בה'", מבטיח לו האל גם את הארץ. ואולם אברם מקשה - "במה אדע כי אירשנה", ובתגובה באה הברית:

וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ. וַיֹּאמַר אֲ-דֹנָי ה' בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה. וַיֹּאמֶר אֵלָיו קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל. וַיִּקַּח לוֹ אֶת כָּל אֵלֶּה וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ וַיִּתֵּן אִישׁ בִּתְרוֹ לִקְרַאת רֵעֵהוּ וְאֶת הַצִּפֹּר לֹא בָתָר. וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם.

וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו. וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל. וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה. וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲו‍ֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה.
וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וַעֲלָטָה הָיָה וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה. בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת. אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי. וְאֶת הַחִתִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי וְאֶת הָרְפָאִים. וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת הַיְבוּסִי.

ספר בראשית, פרק טו, פסוק ז

גבול ארץ ישראל[]

ברית בין הבתרים מהווה הבסיס העיקרי לגבולות ארץ ישראל (כמקביל לגבולות משה בפרשת מסעי וגבולי יחזקאל), גבולות הללו מיוחדים בכך שהם כוללים גם ארץ הקיני הקניזי והקדמוני עד נהר פרת.

תיאור הגבול[]

תבנית:להשליםעל פי הברית רשום כי: ".. לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת"[1]. על פי רוב הדעות, נהר מצרים תוחם את הגבול בקרן הדרומית מערבית והוא בעצם מתייחס לזרוע המזרחית ביותר של הנילוס, ששימשה גבול עם מצרים והתייבשה בשלהי העת העתיקה. נהר פרת על פי רוב, תוחם את הגבול בקרן הצפונית מזרחית, ונחשב כנהר הגדול והידוע ביותר בארץ על פי התנ"ך.

מכיוון שהגבולות הגאוגרפיים אינם תוחמים לגמרי את ארץ ישראל, בברית רשומים גם העמים שגרים בין הגבולות, ששטחם גם הוא שייך לאברהם על פי הברית, ובכך נתחמת כל ארץ ישראל. ואלו העמים: "את הקיני ואת הקנזי ואת הקדמוני: ואת החתי ואת הפרזי ואת הרפאים: ואת האמרי ואת הכנעני ואת הגרגשי ואת היבוסי"[2].

הבהמות וביתורן[]

בפרשנות המסורתית אין תמימות דעים ביחס לפירוש המילה "משולשת" (ובהתאמה: "משולש") המופיעה ביחס לעגלה, לעז ולאיל: יש שפירשו שהכוונה לשלוש בהמות[3], יש שפירשו שהכוונה לבהמות בנות שלוש שנים[4], או לבהמות מפוטמות כהלכה[דרוש מקור]. לדעת רובם של הפרשנים ה"תור" המוזכר הוא תור, אך בפרקי דרבי אליעזר[5] מפורש התור כשור (בדומה לארמית – "תורא").

יש האומרים גם כי משמעות מעשה זה היא הצהרה שכך ייעשה לעובר על הברית. כריתת הבהמות, כמו פרטים רבים אחרים בטקס, תואמים את הידוע לנו על בריתות שנכרתו בין מלכים ושליטים במסופוטמיה בחציו הראשון של האלף השני לפני הספירה[6].

אין זו ברית בין הבתרים היחידה במקרא. בירמיה מספר הכתוב כי בימי המצור הבבלי על ירושלים ערב החורבן, ניאותו יושבי העיר לקיים את מצוות שילוח עבדים (שמות כא, ב) שלא קיימוה עד אז. אך משהוסר המצור, חזרו בהם וכבשו להם את העבדים ששחררו קודם תוך ברית התחייבות חגיגית במקדש. אז בא הנביא והוכיחם וניבא להם בשם ה':

"ונתתי את האנשים העוברים את בריתי, אשר לא הקימו את דברי הברית אשר כרתו לפני, העגל אשר כרתו לשניים ויעברו בין בתריו. שרי יהודה ושרי ירושלים - - - העוברים בין בתרי העגל. ונתתי אותם ביד אויביהם" (ירמיה לד, יח-יט).

נמצאנו למדים כי כ־1,200 שנה אחרי אברהם אבינו, כשיושבי ירושלים מקבלים עליהם התחייבות חגיגית נכבדה לשחרר את עבדיהם, הריהם כורתים עגל ועוברים בין בתריו. ברית בין הבתרים אינה, אפוא, טקס מיוחד בבראשית ט"ו, אלא פרוצדורה משפטית מקובלת במשך אלפי שנים, ולאו דווקא בישראל.

יש הסבורים ששורשה של המילה ברית בפעולת ה"בריה" שהוא חיתוך הלחם או חלוקת הבשר המבושל[7].

קיים דמיון למעשי ברית דומים בארצות המזרח הקרוב, לדוגמה המענקים שהבטיח המלך אשורבניפל לעבדו בולטא[8].

מועד ומקום המעמד[]

בתורה מתואר המעמד לאחר תיאור יציאת אברהם מחרן לארץ כנען בגיל 75 (בראשית י"ב ד'), ולפני תיאור נישואיו להגר ובעקבות כך לידת ישמעאל כאשר אברהם בן 86 (בראשית ט"ז ג'). אולם לפי בעל סדר עולם[9], מעמד הברית התקיים 30 שנה לפני הולדת יצחק. לפי שיטה זו, מאחר שאברהם היה בן 100 בהולדת יצחק (בראשית כ"א ה') יוצא שכריתת הברית הייתה כאשר אברהם היה בן 70, בשנת 2018 לבריאת העולם, כלומר לפני יציאתו מחרן ולפני מלחמת ארבעת המלכים את החמישה. מכאן שלאחר ברית בין הבתרים חזר אברהם לחרן ל-5 שנים נוספות. הגר"א בפירושו לסדר עולם מתנגד לתארוך זה ומביא פירוש אחר לפיו 430 השנים נמנות משעה שאברהם ניצל מניסיונו של נמרוד לשרפו בכבשן האש, כך שאין בעיה לתארך את ברית בין הבתרים בין השנים 75–85 לאברהם.

ישנה אגדה עממית הגורסת כי המקום בו נכרתה הברית הוא המקום הנקרא כיום הר הבתרים, ואף קיימת עדות מהמאה ה-16 לנוהג שהונהג בקרב תושבי צפת לעלות להר דב בפרשת לך לך ולקרוא שם בתורה על מעמד ברית בין הבתרים[10]. אולם למסורת זו אין כל תימוכין מהמקרא או ממקורות חז"ל, ועל פי העולה מן המקרא הייתה הברית במקום מושבו של אברהם באותה העת, בחברון.

בספר היובלים פרק י"ד ממוקם המעמד בחברון ומתוארך לשנה הרביעית לשמיטה, בהיות אברהם בן 85, ב-15 בחודש השלישי, שהוא חג השבועות בלוח השנה במגילות קומראן.

התקיימות ההבטחות בברית[]

אין ספק שהתורה רואה את התגשמות הברית בשיעבוד בני ישראל במצרים וביציאה ממנה, אשר הייתה "ברכוש גדול", כאשר בני ישראל שאלו מן המצרים כסף וזהב לרוב בצאתם (שמות י"ב, ל"ה-ל"ו). בתורה אף מובא תאריך דומה למוזכר בברית בין הבתרים באשר למועד הגאולה; לעומת "ארבע מאות שנה" שנאמרו בברית, בספר שמות (יב, מ) נאמר: "וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (ספר שמות, פרק יב, פסוק מ). סטייה זו של שלושים שנה עוררה קשיים קלים בלבד לעומת הבעיה שקיימת לפי התיארוך שבו נקטו חז"ל, אשר לפיו ישבו בני ישראל במצרים מאתיים ועשר שנים בלבד, תיארוך אשר נתמך על ידי שושלת היחס של משה. לפתירתה של בעיה זו הוזקקו חז"ל והפרשנים הקלאסיים לפרש, שאותן "ארבע מאות שנה" אינן מתחילות מתחילתו של שיעבוד מצרים, אלא מהולדת יצחק לאברהם. פירוש זה משתקף גם בטעמי המקרא, אשר הפרידו מילים אלו משאר הפסוק, כמרמזות שאותן "ארבע מאות שנה" מהוות תאריך יעד, ולא פרק זמן שבו יתקיימו הגרות והשעבוד. באשר לסתירה בין הפסוקים - לפי סדר עולם ארבע מאות ושלושים השנים נמנו החל ממעמד הברית, ואילו הגר"א מביא שהמנין של ארבע מאות ושלושים השנים החל מניסיון כבשן האש של אברהם.

במכילתא מביא רבי יהודה הנשיא פירוש אחר, היוצא מתוך הסתירה שקיימת שבין תיארוך "דור רביעי" לבין אותן "ארבע מאות שנה". אליבא דרבי יהודה הנשיא, אלו שני תאריכים התלויים בבחירתו של עם ישראל:

Cquote2 רבי אומר: כתוב אחד אומר 'ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה' וכתוב אחד אומר 'ודור רביעי ישובו הנה'; כיצד יתקיימו שני כתובין אלו? אמר הקדוש ברוך הוא: אם עושין תשובה אני גואלם לדורות, ואם לאו אני גואלם לשנים. Cquote1
מכילתא דרבי ישמעאל בא - מס' דפסחא בא פרשה יד ד"ה ומושב בני

נראה שלשיטתו, בסופו של דבר התקיים התאריך המוקדם, ורק ארבעה דורות ישבו במצרים ולא ארבע מאות שנה, משום שבני ישראל חזרו בתשובה מבעוד מועד.

טעם גזרת שעבוד מצרים[]

שאלה עתיקה שהועלתה לאור הכתוב היא שאלת הסיבה: מהי הסיבה לכך שנגזרה גזירה כה חמורה - שעבוד וגרות בארץ לא להם - על זרעו של אברהם?

שאלה זו הועלתה אצל חז"ל בתחילת תקופת התלמוד:

Cquote2 אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים? מפני שעשה אנגרייא (=השתמש לצרכים צבאיים) בתלמידי חכמים, שנאמר: (בראשית יד) 'וירק את חניכיו ילידי ביתו'. ושמואל אמר: מפני שהפריז על מדותיו של הקב"ה, שנאמר: (בראשית טו) 'במה אדע כי אירשנה'. ורבי יוחנן אמר: שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה, שנאמר: (בראשית יד) 'תן לי הנפש והרכוש קח לך'. Cquote1
נדרים לב, א

לפי חז"ל, כתפיסת הגמול הקלאסית המקובלת אצלם והרווחת במקרא, אין מנוס מלראות שעבוד זה כעונש. הדעות נחלקו רק באשר לשאלה על מה בא העונש. לפי רבי אלעזר, העונש היה על שגייס את "חניכיו ילידי ביתו" (לתפיסתו: תלמידי בית מדרשו) למלחמתו להצלת לוט במלחמת ארבעת המלכים את החמישה. לפי שמואל, העונש היה על שגילה חוסר אמון בהבטחתו של הקב"ה וביקש הוכחות לקיומה. לפי רבי יוחנן, העונש בא על כך שלאחר שניצח במלחמה הנזכרת, לא ניצל אברהם את ניצחונו כדי לצרף את אנשי סדום ועמורה אל סיעת עובדי ה' (או "לגיירם" כלשון חז"ל).

קיימות דעות נוספות בקשר לטעם שעבוד מצרים. המהר"ל מפראג טוען (בספר "גבורות ה'") כי השיעבוד היה נצרך כדי לצרף את בני יעקב ממקבץ אנשים בעלי קרבת משפחה לעם המוכן לקבל ולהשפיע את דבר ה'.

ברית בין הבתרים והבחירה החופשית[]

בקרב הוגי הדעות היהודיים של ימי הביניים עוררה הברית גם בעיה פילוסופית בהקשר לנושא הבחירה החופשית: בברית נגזר לכאורה על המצרים לשעבד את ישראל, ואם כן היכן הייתה הבחירה החופשית שלהם, ומדוע נענשו על כך? המצדדים בכך שלמעשה אין בחירה חופשית והכול בגזירה אלוהית, ראו בכך הוכחה לשיטתם, שאדם יכול לקבל שכר ועונש גם על דבר שנגזר עליו לקיימו.

הרמב"ם, אשר נלחם בכל עוז בתפיסות ששללו את הבחירה החופשית, התייחס לבעיה זו בחיבורו משנה תורה:

Cquote2 והלוא כתוב בתורה "ועבדום וענו אותם" (בראשית טו,יג), הרי גזר על המצריים לעשות רע; וכתוב "וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ" (דברים לא,טז), הרי גזר על ישראל לעבוד עבודה זרה. ולמה נפרע מהן: לפי שלא גזר על איש פלוני הידוע, שיהיה הוא הזונה; אלא כל אחד ואחד מאותן הזונים שעבדו עבודה זרה--אילו לא רצה לעבוד, לא היה עובד. ולא הודיעו הבורא, אלא מנהגו של עולם. הא למה זה דומה--לאומר העם הזה, יהיה בהן צדיקים ורשעים. לא מפני זה יאמר הרשע כבר נגזר עליו שיהיה רשע, מפני שהודיע הקדוש ברוך הוא למשה שיהיה רשעים בישראל, כעניין שנאמר "כי לא יחדל אביון, מקרב הארץ" (דברים טו,יא). וכן המצריים, כל אחד ואחד מאותן המצירים והמריעים לישראל, אילו לא רצה להרע להם, הרשות בידו--שלא גזר על איש ידוע, אלא הודיעו שסוף זרעו להשתעבד בארץ לא להם. וכבר אמרנו, שאין כוח באדם לידע היאך יידע הקדוש ברוך הוא דברים שעתידין להיות. Cquote1
– הלכות תשובה ו, ה

תשובתו של הרמב"ם ידועה בשם "התשובה הסטטיסטית"[דרוש מקור]: הגזירה הייתה על הכלל, אך כל פרט ופרט יכול היה שלא להיכלל בה. תשובה זו עוררה התנגדות בקרב חכמים אחרים בני זמנו ואחריו; כך כותב על כך הראב"ד, בחריפותו הרגילה:

Cquote2 אמר אברהם: אלה הם אריכות דברים שאינן מתובלים, וחיי ראשי, כמעט אני אומר שהם דברי נערות! יאמר הבורא לזונים: למה זנית, ואני לא הזכרתיך בשם כדי שתאמר שעליך גזרתי? יאמרו לו הזונים: ועל מי חלה גזרתך, על אותן שלא זנו? הנה לא נתקיימה גזרתך! אבל 'וקם העם הזה וזנה' - כבר אמרנו שאין בעניין הזה ידיעת הבורא גזירה, וכל שכן בכאן, שאף משה אמר 'כי ידעתי כי השחת תשחיתון הן בעודני חי עמכם ואף כי אחרי מותי', וכל שכן הבורא שהיה יכול לומר כן בלא גזירה; ועניין המצרים אינה שאלה משני פנים: האחד כי הדבר ידוע שאין הבורא נפרע מאדם רע אלא ברע ממנו, ואחר שיפרע מזה יחזור ויפרע מן הרע ממנו ברשעו, וכן הוא אומר: 'הוי אשור שבט אפי', 'כהתימך שודד תושד', פירוש: מפני רשעך וגודל לבך והתפארך עלי, והמצרים גם כן רשעים היו וראויים למכות ההם, ואילו שמעו למשה בתחילה ושלחו את ישראל, לא היו לוקים ולא טבעו בים, אבל זדונו של פרעה ובזותו את הבורא יתברך לפני שלוחו הוא גרם לו; והשני, כי הבורא אמר 'וענו אותם', והם עבדו בהם בפרך והמיתו מהם וטבעו מהם, כעניין שנאמר 'אני קצפתי מעט והם עזרו לרעה', לפיכך נתחייבו. Cquote1
– ראב"ד, שם

קושייתו של הראב"ד מתבססת על הורדה של הגזרה על הכלל והפרטתה על כל אחד מן הפרטים. על כל אחד מהם ניתן לשאול: האם הייתה עליו הגזירה שישעבד? אם שיעבד והייתה עליו הגזירה, הרי היה אנוס לכך; אם לא הייתה עליו הגזירה, אלא על האחרים - הרי הם לא שיעבדו, וחוזר חלילה. שני תירוציו הם:

  1. המצריים היו ראויים לעונש כבר לפני כן, ועל כן הכפייה עליהם לא מבטלת מהם את העונש של המכות (לעומת הטביעה בים שבאה לא בגלל השעבוד אלא בגלל הסירוב לשלח);
  2. המצריים קיימו יותר מאשר נגזר שהיו צריכים לשעבד, ועל כך נענשו.

כתירוצו השני של הראב"ד תירץ גם הרמב"ן. אלא שקושייתו על הרמב"ם הייתה מכיוון אחר:

Cquote2 ולא נתכנו דבריו (-של הרמב"ם) אצלי, שאפילו גזר שאחד מכל האומות יריע להם בכך וכך, וקדם זה ועשה גזרתו של הקב"ה - זכה בדבר מצווה! ומה טעם בדבריו? כאשר יצוה המלך שיעשו בני מדינה פלונית מעשה מן המעשים, המתרשל ומטיל הדבר על האחרים חומס וחוטא נפשו, והעושה יפיק רצון ממנו. Cquote1
– רמב"ן בראשית טו, יד

אליבא דרמב"ן, קיום גזירתו של הקב"ה, גם אם היא שעבוד עם שלם, מהווה מצווה, אם לא מפריזים על מה שנגזר מראש.

לקריאה נוספת[]

  • מרדכי ברויאר, פרקי בראשית, הוצאת תבונות, תשנ"ט, הפרק "ברית בין הבתרים", עמ' 313–333.
  • נורית גוברין, "'עיט ואלהים יחדו'. מתוך: המקרא כנושא לספרות". 'ספר מיכאל. בין הזמן הזה לימים ההם. מחוה למיכאל בהט', עורך: אבי שגיא, הוצאת רכס והוצאת כתר, תשס"ז/2007.

קישורים חיצוניים[]

(מהויקיפדיה העברית)

מיזמי קרן ויקימדיה

תבנית:מיזםתבנית:מיזםתבנית:מיזםתבנית:מיזםתבנית:מיזםתבנית:מיזםתבנית:מיזםתבנית:מיזםתבנית:מיזםתבנית:מיזםתבנית:מיזם

הערות שוליים[]

  1. ספר בראשית, פרק טו, פסוק יח
  2. ספר בראשית, פרק טו, פסוק יט
  3. רש"י על המקום בשם מדרש רבה, תרגום אונקלוס על המקום
  4. פירוש האבן עזרא על המקום
  5. פרק כ"ח
  6. בנימין אופנהיימר, הערות לפרשת ברית בין הבתרים, הצבי ישראל, אסופת מחקרים במקרא לזכרם של ישראל וצבי ברוידא, ת"א תשל"ו עמ' 15-21
  7. ראו ערך ברית באוצר המילים של סטרונג לברית הישנה (באנגלית), שם בין היתר מביא כדוגמה את ישיבת דוד "להברות לחם" בפרשת אבנר בן נר שבספר שמואל
  8. משה ויינפלד, ברית המענק במקרא ובמזרח הקרוב, כתב העת המזרח הקרוב הקדום (כרך 90-2, אפריל יוני 1970) המכון האמריקאי לחקר המזרח עמודים 186–188. (באנגלית)
  9. פרק א'
  10. אגרת יחוס אבות, משנת תר"צ (1537).

תבנית:ספר בראשית תבנית:ללא בוט

Advertisement