ברכת האילנות

פריחת עץ הדר בקדומים , א' ניסן תש"פ

חודש טוב ומבורך בית מכון התורה והארץ כפר-דרום, ת"ו- אשקלון

פריחת השקד - קדומים - תשע"א

ברוך אתה ה', אלוהינו מלך העולם, שלא חיסר בעולמו דבר וברא בו בריות טובות ואילנות טובים להנות בהם בני אדם

"היוצא בימי ניסן ורואה אילנות מלבלבים, מברך את ברכת האילנות ברכת האילנות חביבה מאד, והנזהר בברכה זו, עליו נאמר: ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ד'. ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ ורב דגן ותירוש"
להלן נוסח מלא לברכת האילנות:

מקור הברכה

המקור לברכת האילנות מופיע בגמרא ברכות מג ע"ב:
"אמר רב יהודה: האי מאן דנפיק ביומי ניסן [=זה שיוצא ביומי ניסן] וחזי אילני דקא מלבלבי [=ורואה אילנות מלבלבים], אומר 'ברוך שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם".
הפוסקים הרבו לדון בברכה זו:
האם ניתן לברכה דווקא בחודש ניסן או גם באייר (להלכה: ראוי לברכה דווקא בניסן);
האם חייבים לברך דווקא על האילן הראשון שרואים או שניתן לדחות את הברכה (להלכה: ניתן לברך גם על הראייה השנייה או השלישית). ועוד דיונים רבים.

דיני ברכת האילנות

מדוע מברכים ברכת האילנות, ישנם דברים בשם המקובלים , מה טעם בברכה?

תשובה:
ברכת האילנות היא ברכה מיוחדת שמברכים אותה פעם בשנה וניתן לה סימן נפרד בשולחן ערוך. מסופר על גדולי ישראל שהיו מקפידים לברך אותה מיד בתחילת ניסן ברוב עם. קיום ברכת האילנות התחזק בדור האחרון ברחבי העם.

1. טעם ברכת האילנות: בברכת האילנות אנו מודים לקב"ה על שעצים יבשים הפכו לעצים פורחים. הוסיפו המקובלים עוד הסבר, שברכה זו היא תיקון לנשמות נפטרים שהתגלגלה נשמתם בעצי השדה ובעשבים, ובזמן הברכה צריך לבקש רחמים על נשמתם.
2. היכן מברכים: הרמב"ם כתב "היוצא לשדות", והיו שרצו ללמוד מדבריו לברך על אילנות מחוץ לעיר. אך רבים הסבירו שמדובר במציאות שבה העצים היו מחוץ לעיר, ובאמת מברכים בכל מקום שיש עצי פרי.
3. עד מתי אפשר לברך: מברכים בחודש ניסן, וזריזים מקדימים למצוות לברך בתחילתו. מי שלא בירך בניסן מברך בחודש אייר בלי שם ומלכות.
4. האם אפשר לברך בלילה או בשבת: בלילה אפשר לברך אם רואים את הפריחה של האילנות. בשבת אפשר לברך, אך חששו הפוסקים שמא יטלטל סידור מחוץ לעירוב ושמא יקטוף מהעץ. המקובלים הוסיפו שיש בברכה זו בירור ניצוצי קדושה מהצומח שאסור בשבת מדין בורר. לכן עדיף לברך בימי חול.
5. בחצי הכדור הדרומי של כדור הארץ (דרום אמריקה, דרום אפריקה, אוסטרליה ועוד) מברכים ברכת האילנות בתשרי, שהוא תחילת האביב שם. בירך ברכת האילנות בחודש ניסן ונסע בחודש אייר למדינות אלו – אינו מברך שנית בתשרי, כי ברכה זו מברכים פעם בשנה על כללות הבריאה.
6. על כמה אילנות מברכים: מעיקר הדין מספיק אילן אחד, אך המקובלים הקפידו שיהיו לפחות שני אילנות.
7. מברכים על עצי פרי ולא על עצי סרק.
8. נשים: ברכת האילנות נחשבת כברכה שלא הזמן גרמא, כי בפוטנציאל אפשר לברך בכל זמן בשנה כמו הברכה על ברקים ורעמים, אלא שבפועל בארץ ישראל מברכים בחודש ניסן.
9. ברכה תוך כדי נסיעה: אם רואים עצים בנסיעה באוטובוס ויכולים לברך מיד תוך כדי דיבור (שתיים-שלוש שניות) אפשר לברך.

מקורות: רמב"ם הלכות ברכות י, יג; שו"ת מהרי"ל קמג; טור ושו"ע או"ח סימן רכו, כה"ח ומשנ"ב; שדי חמד מערכת ברכות סימן ב; שו"ת הר צבי קיח; שו"ת ציץ אליעזר יב, כ; יחווה דעת א א-ב; תשובות והנהגות א קצא; פסקי תשובות.

• אתר הישיבה

שולחן ארוך

"שולחן ערוך" פוסק שאין מברכים ברכה זו אלא על אילנות מלבלבים, אך "אם איחר לברך עד אחר שגדלו הפירות - לא יברך עוד" (או"ח רכ"ו, א). הסיבה להגבלה זו אינה ברורה, אך מסתבר שהיא קשורה לברכת "שהחיינו".
ייתכן שההבחנה בין שתי הברכות מבוססת על טבעו של האדם. כאשר האדם רואה אילן שפירותיו ראויים לאכילה - הרגש הראשון המתעורר בו הוא הרגש התועלתני השימושי, והוא מברך את הקב"ה על כך שזיכהו להגיע שוב לעונתו של פרי טעים זה – "שהחיינו". כאשר הפרי הבשל עומד לנגד עיניו, האדם מרוכז רק בו ובתועלת שעשויה לצמוח לו ממנו, ואינו פנוי לשעות ליופיו של האילן ולפרחיו. אבל כאשר רואה האדם אילן שפירותיו עוד אינם גמורים - הוא פונה לצדו האסתטי, מעריך את יופיו ואת טובו ומברך את הקב"ה על שיצר אילן כה נאה: ברכת האילנות.

סדר הברכה

מברכים ברכת האילנות לכתחילה בחודש ניסן, אין מברכים את הברכה אלא על פרחי אילנות מאכל המלבלבים. וצריך שיהיו לפחות שני אילנות.

סדר ברכת האילנות במנהג הספרדים:

"פתח אליהו":, מברך "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שלא חיסר בעולמו כלום, וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהן בני אדם", "הללויה הללו את ה' מן השמים", "שיר המעלות בשוב ה'", קדיש על ישראל.

ברכת האילנות כנוסח אשכנזים

אומרים את המזמורים הבאים:

	מִזְמ֗וֹר לְדָ֫וִ֥ד הָב֣וּ לַֽ֭יהוָה בְּנֵ֣י אֵלִ֑ים הָב֥וּ לַ֝יהוָ֗ה כָּב֥וֹד וָעֹֽז׃ הָב֣וּ לַֽ֭יהוָה כְּב֣וֹד שְׁמ֑וֹ הִשְׁתַּחֲו֥וּ לַ֝יהוָ֗ה בְּהַדְרַת־קֹֽדֶשׁ׃ ק֥וֹל יְהוָ֗ה עַל־הַ֫מָּ֥יִם אֵֽל־הַכָּב֥וֹד הִרְעִ֑ים יְ֝הוָ֗ה עַל־מַ֥יִם רַבִּֽים׃ קוֹל־יְהוָ֥ה בַּכֹּ֑חַ ק֥וֹל יְ֝הוָ֗ה בֶּהָדָֽר׃ ק֣וֹל יְ֭הוָה שֹׁבֵ֣ר אֲרָזִ֑ים וַיְשַׁבֵּ֥ר יְ֝הוָ֗ה אֶת־אַרְזֵ֥י הַלְּבָנֽוֹן׃ וַיַּרְקִידֵ֥ם כְּמוֹ־עֵ֑גֶל לְבָנ֥וֹן וְ֝שִׂרְיֹ֗ן כְּמ֣וֹ בֶן־רְאֵמִֽים׃ קוֹל־יְהוָ֥ה חֹצֵ֗ב לַהֲב֥וֹת אֵֽשׁ׃ ק֣וֹל יְ֭הוָה יָחִ֣יל מִדְבָּ֑ר יָחִ֥יל יְ֝הוָ֗ה מִדְבַּ֥ר קָדֵֽשׁ׃ ק֤וֹל יְהוָ֨ה ׀ יְחוֹלֵ֣ל אַיָּלוֹת֮ וַֽיֶּחֱשֹׂ֪ף יְעָ֫ר֥וֹת וּבְהֵיכָל֑וֹ כֻּ֝לּ֗וֹ אֹמֵ֥ר כָּבֽוֹד׃ יְ֭הוָה לַמַּבּ֣וּל יָשָׁ֑ב וַיֵּ֥שֶׁב יְ֝הוָ֗ה מֶ֣לֶךְ לְעוֹלָֽם׃ יְֽהוָ֗ה עֹ֭ז לְעַמּ֣וֹ יִתֵּ֑ן יְהוָ֓ה ׀ יְבָרֵ֖ךְ אֶת־עַמּ֣וֹ בַשָּׁלֽוֹם׃ (תהילים כ"ט)

	שִׁ֗יר הַֽמַּ֫עֲל֥וֹת בְּשׁ֣וּב יְ֭הוָה אֶת־שִׁיבַ֣ת צִיּ֑וֹן הָ֝יִ֗ינוּ כְּחֹלְמִֽים׃ אָ֤ז יִמָּלֵ֪א שְׂח֡וֹק פִּינוּ֮ וּלְשׁוֹנֵ֪נוּ רִ֫נָּ֥ה אָ֭ז יֹאמְר֣וּ בַגּוֹיִ֑ם הִגְדִּ֥יל יְ֝הוָ֗ה לַעֲשׂ֥וֹת עִם־אֵֽלֶּה׃ הִגְדִּ֣יל יְ֭הוָה לַעֲשׂ֥וֹת עִמָּ֗נוּ הָיִ֥ינוּ שְׂמֵחִֽים׃ שׁוּבָ֣ה יְ֭הוָה אֶת־שבותנו [שְׁבִיתֵ֑נוּ] כַּאֲפִיקִ֥ים בַּנֶּֽגֶב׃ הַזֹּרְעִ֥ים בְּדִמְעָ֗ה בְּרִנָּ֥ה יִקְצֹֽרוּ׃ הָ֘ל֤וֹךְ יֵלֵ֨ךְ ׀ וּבָכֹה֮ נֹשֵׂ֪א מֶֽשֶׁךְ־הַ֫זָּ֥רַע בֹּֽ֬א־יָב֥וֹא בְרִנָּ֑ה נֹ֝שֵׂ֗א אֲלֻמֹּתָֽיו׃(תהילים קכ"ו)

	תְּהִלָּ֗ה לְדָ֫וִ֥ד אֲרוֹמִמְךָ֣ אֱלוֹהַ֣י הַמֶּ֑לֶךְ וַאֲבָרֲכָ֥ה שִׁ֝מְךָ֗ לְעוֹלָ֥ם וָעֶֽד׃ בְּכָל־י֥וֹם אֲבָרֲכֶ֑ךָּ וַאֲהַלְלָ֥ה שִׁ֝מְךָ֗ לְעוֹלָ֥ם וָעֶֽד׃ גָּ֘ד֤וֹל יְהוָ֣ה וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד וְ֝לִגְדֻלָּת֗וֹ אֵ֣ין חֵֽקֶר׃ דּ֣וֹר לְ֭דוֹר יְשַׁבַּ֣ח מַעֲשֶׂ֑יךָ וּגְב֖וּרֹתֶ֣יךָ יַגִּֽידוּ׃ הֲ֭דַר כְּב֣וֹד הוֹדֶ֑ךָ וְדִבְרֵ֖י נִפְלְאוֹתֶ֣יךָ אָשִֽׂיחָה׃ וֶעֱז֣וּז נוֹרְאֹתֶ֣יךָ יֹאמֵ֑רוּ וגדולתיך [וּגְדוּלָּתְךָ֥] אֲסַפְּרֶֽנָּה׃ זֵ֣כֶר רַב־טוּבְךָ֣ יַבִּ֑יעוּ וְצִדְקָתְךָ֥ יְרַנֵּֽנוּ׃ חַנּ֣וּן וְרַח֣וּם יְהוָ֑ה אֶ֥רֶךְ אַ֝פַּ֗יִם וּגְדָל־חָֽסֶד׃ טוֹב־יְהוָ֥ה לַכֹּ֑ל וְ֝רַחֲמָ֗יו עַל־כָּל־מַעֲשָֽׂיו׃ יוֹד֣וּךָ יְ֭הוָה כָּל־מַעֲשֶׂ֑יךָ וַ֝חֲסִידֶ֗יךָ יְבָרֲכֽוּכָה׃ כְּב֣וֹד מַלְכוּתְךָ֣ יֹאמֵ֑רוּ וּגְבוּרָתְךָ֥ יְדַבֵּֽרוּ׃ לְהוֹדִ֤יעַ ׀ לִבְנֵ֣י הָ֭אָדָם גְּבוּרֹתָ֑יו וּ֝כְב֗וֹד הֲדַ֣ר מַלְכוּתֽוֹ׃ מַֽלְכוּתְךָ֗ מַלְכ֥וּת כָּל־עֹֽלָמִ֑ים וּ֝מֶֽמְשֶׁלְתְּךָ֗ בְּכָל־דּ֥וֹר וָדֽוֹר׃ סוֹמֵ֣ךְ יְ֭הוָה לְכָל־הַנֹּפְלִ֑ים וְ֝זוֹקֵ֗ף לְכָל־הַכְּפוּפִֽים׃ עֵֽינֵי־כֹ֭ל אֵלֶ֣יךָ יְשַׂבֵּ֑רוּ וְאַתָּ֤ה נֽוֹתֵן־לָהֶ֖ם אֶת־אָכְלָ֣ם בְּעִתּֽוֹ׃ פּוֹתֵ֥חַ אֶת־יָדֶ֑ךָ וּמַשְׂבִּ֖יעַ לְכָל־חַ֣י רָצֽוֹן׃ צַדִּ֣יק יְ֭הוָה בְּכָל־דְּרָכָ֑יו וְ֝חָסִ֗יד בְּכָל־מַעֲשָֽׂיו׃ קָר֣וֹב יְ֭הוָה לְכָל־קֹרְאָ֑יו לְכֹ֤ל אֲשֶׁ֖ר יִקְרָאֻ֣הוּ בֶאֱמֶֽת׃ רְצוֹן־יְרֵאָ֥יו יַעֲשֶׂ֑ה וְֽאֶת־שַׁוְעָתָ֥ם יִ֝שְׁמַ֗ע וְיוֹשִׁיעֵֽם׃ שׁוֹמֵ֣ר יְ֭הוָה אֶת־כָּל־אֹהֲבָ֑יו וְאֵ֖ת כָּל־הָרְשָׁעִ֣ים יַשְׁמִֽיד׃ תְּהִלַּ֥ת יְהוָ֗ה יְֽדַבֶּ֫ר־פִּ֥י וִיבָרֵ֣ךְ כָּל־בָּ֭שָׂר שֵׁ֥ם קָדְשׁ֗וֹ לְעוֹלָ֥ם וָעֶֽד׃(תהילים קמ"ה)

	קכ״ב שִׁ֥יר הַֽמַּעֲל֗וֹת לְדָ֫וִ֥ד שָׂ֭מַחְתִּי בְּאֹמְרִ֣ים לִ֑י בֵּ֖ית יְהוָ֣ה נֵלֵֽךְ׃ עֹ֭מְדוֹת הָי֣וּ רַגְלֵ֑ינוּ בִּ֝שְׁעָרַ֗יִךְ יְרוּשָׁלִָֽם׃ יְרוּשָׁלִַ֥ם הַבְּנוּיָ֑ה כְּ֝עִ֗יר שֶׁחֻבְּרָה־לָּ֥הּ יַחְדָּֽו׃ שֶׁשָּׁ֨ם עָל֪וּ שְׁבָטִ֡ים שִׁבְטֵי־יָ֭הּ עֵד֣וּת לְיִשְׂרָאֵ֑ל לְ֝הֹד֗וֹת לְשֵׁ֣ם יְהוָֽה׃ כִּ֤י שָׁ֨מָּה ׀ יָשְׁב֣וּ כִסְא֣וֹת לְמִשְׁפָּ֑ט כִּ֝סְא֗וֹת לְבֵ֣ית דָּוִֽיד׃ שַׁ֭אֲלוּ שְׁל֣וֹם יְרוּשָׁלִָ֑ם יִ֝שְׁלָ֗יוּ אֹהֲבָֽיִךְ׃ יְהִֽי־שָׁל֥וֹם בְּחֵילֵ֑ךְ שַׁ֝לְוָ֗ה בְּאַרְמְנוֹתָֽיִךְ׃ לְ֭מַעַן אַחַ֣י וְרֵעָ֑י אֲדַבְּרָה־נָּ֖א שָׁל֣וֹם בָּֽךְ׃ לְ֭מַעַן בֵּית־יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ אֲבַקְשָׁ֖ה ט֣וֹב לָֽךְ׃ (תהילים קכ"ב)

המקור: תהלים כט תהלים קכו תהלים קמח תהלים קכב

ברוך אתה ה', אלהינו מלך העולם, שלא חסר בעולמו דבר, וברא בו בריות טובות ואילנות טובים ליהנות בהם בני אדם.
יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו, שתעלינו בשמחה לארצנו, ותטענו בגבולנו, ושם נקיים מצות תרומות ומעשרות וכל מצות התלויות בארץ אשר הנחלת לאבותינו, היא ארץ זבת חלב ודבש, ארץ נחלי מים עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר, ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש, כאשר צויתנו בתורתך על ידי משה עבדך.
אנא ה', למען שמך הגדול, הגדל חסדך עמנו, וקיים לנו את הדבר אשר הבטחתנו ע"י משה עבדך:
ונתתי גשמיכם בעתם, ונתנה הארץ יבולה, ועץ השדה יתן פריו: והשיג לכם דיש את בציר, ובציר ישיג את זרע, ואכלתם לחמכם לשבע, וישבתם לבטח בארצכם:
וקיים בנו את הדבר אשר הבטחתנו ע"י ישעיה נביאך:
ביום ההוא יהיה צמח ה' לצבי ולכבוד, ופרי הארץ לגאון ולתפארת לפליטת ישראל: ונאמר: ובנו בתים ויָשָבו, ונטעו כרמים ואכלו פרים:וקיים בנו אשר הבטחתנו על ידי עמוס נביאך: הנה ימים באים, נאם ה', ונגש חורש בקוצר, ודורך ענבים במושך הזרע, והטיפו ההרים עסיס, וכל הגבעות תתמוגגנה: ושבתי את שבות עמי ישראל. ובנו ערים נשמות ויָשָבו, ונטעו כרמים ושתו את יינם, ועשו גנות ואכלו את פריהם: וקיים בנו אשר הבטחתנו ע"י יחזקאל נביאך: והרביתי את פרי העץ ותנובת השדה, למען אשר לא תקחו עוד חרפת רעב בגויים: ונאמר:
ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה, כל עץ מאכל לא יבול עלהו ולא יתום פריו, לחדשיו יבכר, כי מימיו מן המקדש המה יוצאים, והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה.יש שנהגו לאומרה בסדר אחר המובא בסידורים. יש שנהגו לברך ברכה זו ביום ראשון של חוה"מ פסח.

המקור : הרב בן דהאן, לוח דינים ומנהגים. יצחק ברט, מכון התורה והארץ

נוסח נוסף

על המנהג הקדום למועד ברכת האילנות

מאת: זהר עמר
מצוות ברכת האילנות, יסודה בתלמוד:  "אמר רב יהודה: האי מאן דנפיק ביומי ניסן וחזי אילני דקא מלבלבי, אומר: ברוך שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם" (בבלי, ברכות מג ע"ב; ר"ה יא ע"א).
מהו השלב של "מלבלבי", היינו לבלוב ? התשובה נלמדת בין היתר מהמקבילה הארמית בתרגום תיאור חלומו של שר המשקים, שם מופיע תיאור סדר שלבי התפתחות הגפן, משלב הנצת העלים לאחר החורף, הופעת הפרחים  (flowers) ולבסוף הבשלת הפירות: "וּבַגֶּפֶן שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִם וְהִוא כְפֹרַחַת עָלְתָה נִצָּהּ הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלֹתֶיהָ עֲנָבִים" (בראשית מ, י). כך מתרגם אונקלוס: "ובגופנא תלתא שבשין: והיא כד אפרחת אפיקת לבלבין אניצת נץ בשילו אתכלהא הוו ענבין". ניתוח הפסוק מראה  שה"פריחה" בלשון המקרא הוא שלב של הנצת העלים, בעוד ה"נצה" או "ציץ" הוא ה- flower, כלומר הפוך מהמשמעות של הלשון עברית המתחדשת בת ימינו.  גם בתרגום הערבי לתורה של רס"ג (לבראשית מ, י ; במדבר יז, כג; שה"ש ז, יג), שלב הפריחה הוא שלב הופעת הניצן האמירי של הענפים הצעירים והעלים ("פרע") ואילו שלב ה"נץ-ציץ" הוא ה- flower ("נואר") תנחום הירושלמי ביאר את דברי הרמב"ם: "פרח היוצא מן האילן (הלכות כלאים ו, טו) – ענף ונצר".  בנוסף יש להעיר שהמונח לבלוב  נגזר מה"לולב/בין" המופיע בלשון חז"ל,  כינוי כללי לניצן האמירי (Terminal bud), הענף הצעיר והרך, כפי שלמשל כתב הרמב"ם:  "לולבין" של הגפן: "הם הענפים (פרוע) היוצאים בראשי הענפים בעודם רכים מאוד" (פהמ"ש ערלה, א, ז).
לסיכום עד כה, כל המקורות הקדומים (תלמוד, תרגום אונקלוס ורס"ג) מראים שהמונח "לבלוב" או "פרח" בלשון המקרא, פירושו שלב הנצת העלים והניצנים האמירים של העצים לאחר ההתעוררות משלכת החורף. בהתאם להבנה זו פסקו רבים לברך בשלב זה, כמו המהר"ם,  המרדכי, הטור ואצל בעל השולחן ערוך: "ורואה אילנות שמוציאין פרח" (או"ח סימן רכו, השוו יו"ד, סימן רצ"ו: "פרח היוצא מן העריס" והוא ציטוט מהרמב"ם הלכות כלאים ו, טו. מבאר ר"י קאפח בפירושו, "פרח הוא העלין שבראש הענף").
הרמב"ם מרחיב ופוסק שניתן לברך בשני שלבים של התפתחות הצמח:  "היוצא לשדות ולגנות בימי ניסן וראה אילנות פורחות ונצנים" (הלכות ברכות י, יג). כלומר, לדעת הרמב"ם אפשר לברך גם  בהופעת עלווה וניצנים אמירים חדשים וגם בשלב הפרחים (flowers). בעקבותיו פסקו בעל הסמ"ק  ור' דוד אבודרהם.  כמו כן, הרמב"ם מזכיר "שדות וגנות", כלומר אפשר שהוא כולל בכך עצי סרק ועצי פרי.
רק בקרב האחרונים החלה להופיע הפרשנות המגבילה את הפירוש "פרח" ל-flower, אשר דחקה את הפרשנות הקדומה. להבנה החדשה שהתקבלה בלשון העברית המודרנית  הייתה גם נפקות הלכתית בכך שהיא שללה את ההבנה שפריחה או לבלוב היא של העלווה והנצר החדש. דבר זה בא לידי ביטוי, למשל, בחיבור "משנה ברורה" (סימן רכו), שרבים מהפוסקים בימינו מושפעים ממנו.

• להרחבה ראו ז' עמר, "הגדרת הלבלוב לעניין ברכת האילנות" תחומין, לח (תשע"ח), עמ' 470 – 477.