Family Wiki
שורה 52: שורה 52:
   
 
ולסיכום: מנהג הספרדים ובני עדות המזרח, שכל מי שהיה חולה, עד שנאלץ לשכב במיטה, כאשר יבריא מחוליו, צריך לברך ברכת הגומל בפני עשרה מישראל.
 
ולסיכום: מנהג הספרדים ובני עדות המזרח, שכל מי שהיה חולה, עד שנאלץ לשכב במיטה, כאשר יבריא מחוליו, צריך לברך ברכת הגומל בפני עשרה מישראל.
  +
  +
  +
==דין הנשים בברכת הגומל ==
  +
  +
באחת ההלכות הקודמות ביארנו באופן כללי כי ארבעה חייבים בברכת הגומל, ואלו הם: יורדי הים כשיעלו ממנו, והולכי מדברות כשיגיעו לישוב, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא. וסימן לדבר (לזכרון אלו הארבעה), וכל החיי"ם יודוך סלה. ראשי תיבות, ח'בוש, י'ם, י'סורין, מ'דבר. וחבוש הוא החבוש בבית באסורין ויצא משם, ים אלו יורדי הים באניות ששבו, יסורין הם הייסורים שבאו על החולה שנתרפא, ומדבר אלו הולכי המדברות שבאו אל עיר מושב.
  +
  +
נשים, אף הן חייבות בברכת הגומל, שהרי דבר פשוט הוא שאין שום חילוק ביו אנשים לנשים, שהכל חייבים להודות לה' על הטוב אשר גמלם. וכן פסק גם הגאון רבי משה פיינשטיין, ועוד.
  +
  +
וכתב הרב בעל כנסת הגדולה, (הוא הגאון רבינו חיים בנבינשתי, תלמיד מהרימ"ט, מגדולי האחרונים לפני כארבע מאות שנה,) תמה אני על מנהג העולם שנהגו שאין נשים מברכות ברכת הגומל. ויראה לי, שמנהג בטעות הוא, שכיון שברכת הודאה היא זו, מי פטר את הנשים מברכה זו, ואף שצריך לברך בפני עשרה (כמו שביארנו), ואין כבודה של אשה לעמוד בפני עשרה אנשים, שכל כבודה בת מלך פנימה, אין טענה זו פוטרת את הנשים מברכה שנתחייבו בה. ועוד שהרי אפשר לאשה שתעמוד בעזרת הנשים ותברך הגומל וישמעו האנשים שבבית הכנסת שלהם.
  +
  +
ועל פי זה כתבו כמה פוסקים, שהמנהג הנכון הוא שתלך האשה לבית הכנסת ותבקש על ידי בעלה או שלוחה, להודיע לגבאי בית הכנסת שיאפשרו לה לברך ברכת הגומל בזמן העליה לתורה, ועונים הקהל לברכתה. אך שלא בפני עשרה, כתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שמכיון שלדעת מרן השלחן ערוך אין לברך ברכת הגומל אלא בפני עשרה מישראל, אין לברך אלא בפני עשרה, וכאמור.
  +
  +
היולדת, אחר שבעה ימים ללידתה, הרי היא ככל חולה שנתרפא שחייב בברכת הגומל, ועל כן כל יולדת צריכה שתברך ברכה זו בפני עשרה מישראל. ורשאית לברך בביתה כאשר יש שם עשרה אנשים, או אם נולד לה בן, תוכל לברך בזמן סעודת ברית המילה, וכן אם נולדה לה בת ועשו לכבודה "זבד הבת" וכדומה, תברך שם, ויענו כל הקהל לברכתה. (ואין לאשה למנוע עצמה מלברך ומלהתפלל ומלקיים את המצוות שלא בזמן טהרתה).
  +
  +
דנו הפוסקים אם יש לברך ברכת הגומל בלילה, כי יש אומרים שכיון שהמנהג לברך אחר קריאת התורה, אף לנשים אין לברך בלילה אלא ביום. ומרן הרב עובדיה יוסף שליט"א כתב, כי המנהג פשוט אצלינו שנשים מברכות ברכת הגומל בליל ברית יצחק (לילה שקודם המילה), שעורכים מסיבה קטנה בבית היולדת לעשרה מישראל המקורבים למשפחה, והאשה נצבת לפניהם ומברכת ברכת הגומל. לפיכך במקום צורך, יש להקל לברך ברכת הגומל אף בלילה.
 
[[קטגוריה:ברכות]]
 
[[קטגוריה:ברכות]]

גרסה מ־04:41, 3 בפברואר 2011

הרב רא"ם הכהן הסביר: על מה מברכים הגומל? בגיליון שבת בשבתו לפרשת ויצא תש"ע

שאלה: מה היא הגדרת הסכנה שבגללה חייבים לברך ברכת הגומל? הרי כמעט בכל מצב שבו האסון לא התרחש יש פער בין התחושה האישית, שמבקשת להודות ובין הניתוח האובייקטיבי לפיו גם אם היה האדם במצב מסוכן - כלפיו עצמו לא התממשה הסכנה.


יסודות הדין

מקור דין ברכת הגומל הוא בגמרא בברכות (נד,ב): "אמר רב יהודה אמר רב: ארבעה צריכין להודות יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים, ויצא". נחלקו הפוסקים האם הארבעה המנויים בגמרא חייבים להודות בכל מקרה (למשל: בכל מסע ימי) או רק במקרה ונוצרה מציאות ספציפית של סכנה (למשל: סערה בים). הראב"ד בספר המנוחה (עמ' שלח) סובר שמדובר רק כשארעה סכנה וכן מובא בשם "יש מי שאומר" במאירי וכך סובר גם יד-המלך (ברכות י,ח) אולם פשטות דברי רב האי גאון (מובא באוצה"ג), הרמב"ן בתורת האדם, המאירי ושאר הראשונים שארבעת המקרים האלו חייבים בברכה גם ללא סכנה. וכך הכריע מרן החפץ-חיים בביאור-הלכה (ריט).

ביחס לחולה, מובאת בטור מחלוקת ראשונים האם דווקא חולי של מכה של חלל וכדומה או כל חולה. הרמב"ן בתורת האדם ותלמידו הרשב"א בתשובה (פב) סוברים שבכל חולי; הר"ר יוסף (מובא בתוספות) כתב שדוקא חולה שנפל למיטה; הראב"ד סובר שרק מכה של חלל. בשו"ע (ריט,ח) פסק "בכל חולי צריך לברך... כל שעלה למטה וירד" על כך כתב הרמ"א "י"א דאינו מברך רק על חולי שיש בו סכנה, כגון מכה של חלל".

כן נחלקו הראשונים האם הולכי מדברות בדווקא או שכל הולכי דרכים וכך מובא בשו"ע (שם,ז): "באשכנז וצרפת אין מברכין כשהולכין מעיר לעיר שלא חייבו אלא בהולכי מדברות דשכיחי ביה חיות רעות ולסטים; ובספרד נוהגים לברך, מפני שכל הדרכים בחזקת סכנה".

סכנות אחרות

נחלקו הראשונים האם ברכת הגומל נאמרה רק בארבעה המוזכרים בגמרא או גם בכל אירוע של סכנה. בבית-יוסף מביא מהאבודרהם בשם ה"ר שם טוב פלכו בשם התוספות שדוקא הארבעה המוזכרים בגמרא חייבים לברך. לעומתם הריב"ש (שלז) הכריע שבכל מקרה של סכנה מברכים הגומל, וכך הכריע השו"ע: "הני ארבעה לאו דווקא, דה"ה למי שנעשה לו נס, כגון שנפל עליו כותל..." אולם מרן גם סייג "וטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות". בניגוד להסתייגות זו כתב המ"ב על אתר: "והאחרונים כתבו דהמנהג כסברא ראשונה וכן מסתבר".


הגדרת סכנה

ברם השאלה היא מה מוגדר כסכנה? המהר"ל בנתיב העבודה (יג) כתב: "אף אם רדפו אחריו בחרב ונמלט, אין זה מהארבעה אשר צריכים להודות... כי אם על ד' דברים וזהו... אבל דבר אחר שלא היה בצרה, רק שלא בא עליו צרה, אינו בכלל הארבעה שצריכים להודות". על פי דברים אלו מביא הרב שילה רפאל זצ"ל (תחומין,י) שהגרש"ז זצ"ל הכריע שאדם שקם ופינה את מקומו על הספסל לקשיש ממנו ואח"כ הקשיש נפגע מפיגוע חבלני אינו מברך הגומל. אולם אין ספק שקשה מסברה על דברי המהר"ל שרק אם האבן פגעה או שהחרב הגיעה אליו צריך לברך הגומל. האם אדם שהיה בפיגוע וכדורים שרקו מכל עבר אינו מוגדר כאדם הנמצא באחד מארבעת המקומות? ואכן מסתברת דעתו של הרב יאיר שחור שליט"א (תחומין,יא) שפשט הריב"ש שהוכרע בשו"ע נוגד את ההגדרה של המהר"ל שיש צורך שהאבן תפגע. ברם אדם שלא היה כלל בסכנה בוודאי מסתברת דעתו של הגרשז"א שאין לברך הגומל על פי המהר"ל.

היות שישנם מצבים רבים שבהם לא ברורים הגבולות בין המקרים השונים, נלענ"ד שאכן ההגדרה אינה אובייקטיבית אלא סובייקטיבית, וכך שמעתי לפני שנים רבות ממו"ר הרב אהרון ליכטנשטיין שליט"א ששמע ממו"ר הגרי"ד סולוביצ'יק זצ"ל.

הלכה יומית

הלכה יומית פסקי המרן עובדיה יוסף

ההלכה מוקדשת לרפואה שלימה לבן שלום ראובן בן דניאלה עדינה הי"ו הוקדש ע"י משפחתו

תקנו רבותינו, שמי שאירע לו איזה דבר שיש בו קצת סכנה, עליו להודות להשם יתברך על הטובה אשר גמלו, בפני עשרה אנשים מישראל. וכפי שנבאר.

בגמרא במסכת ברכות (נד.), אמר רב יהודה אמר רב, ארבעה צריכין להודות (כלומר, לברך הגומל), יורדי הים כשיעלו ממנו, והולכי מדברות כשיגיעו לישוב, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא. וסימן לדבר (לזכרון אלו הארבעה), וכל החיי"ם יודוך סלה. ראשי תיבות, ח'בוש, י'ם, י'סורין, מ'דבר. וחבוש הוא החבוש בבית באסורין ויצא משם, ים אלו יורדי הים באניות ששבו, יסורין הם הייסורים שבאו על החולה שנתרפא, ומדבר אלו הולכי המדברות שבאו אל עיר מושב.


ואמרו בגמרא, מאי מברך?, (כלומר, הודאה זו מה היא), "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב". וכתב מרן בבית יוסף (סי' ריט), שפירוש הברכה כך הוא: הגומל לחייבים טובות, כלומר, אף לאותם שהם חייבים, דהיינו שהם רשעים, (שכן תרגום רשע בארמית הוא חייב, בבראשית יח), עם כל זה, גומל להם טובות, וגם אני כאחד מהם, שאף על פי שאיני הגון גמלני כל טוב.

וצריך לברך ברכת הגומל בפני עשרה אנשים מישראל, ושניים מהם, צריך שיהיו תלמידי חכמים, שנאמר, וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו, ואין "קהל" בפחות מעשרה (כמו שאמרו בפסחים סד.), ומיעוט "זקנים" שהם התלמידי חכמים, שניים. ואם אין שם תלמידי חכמים, לא ימנע מלברך משום כן, שאין זה לעיכובא (כלומר, אין דין זה, שיהיו שם תלמידי חכמים, מעכב את הברכה), אבל העשרה הם לעיכובא, שאם אין שם עשרה, לדעת מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו, לא יברך. וטוב שיברך בלי שם ומלכות. (כלומר, יאמר, "ברוך הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב").

ומנהג טוב לומר קודם הברכה "אודה ה' בכל לבב בסוד ישרים ועדה, יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם", ואחר הברכה השומעין עונים "אמן" ומוסיפים, "צור אשר גמלך כל טוב הוא יגמלך כל טוב לעד נצח סלה".


ברכת הגומל לחולה שנתרפא

שאלה: מי שהיה חולה בשפעת וכדומה, ולא היה בכלל סכנה ממש, רק נחלה עד שנאלץ לשכב במטה, האם צריך לברך הגומל?

בהלכה הקודמת ביארנו באופן כללי, כי ארבעה חייבים בברכת הגומל, ואלו הם: יורדי הים כשיעלו ממנו, והולכי מדברות כשיגיעו לישוב, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא. וסימן לדבר (לזכרון אלו הארבעה), וכל החיי"ם יודוך סלה. ראשי תיבות, ח'בוש, י'ם, י'סורין, מ'דבר. וחבוש הוא החבוש בבית באסורין ויצא משם, ים אלו יורדי הים באניות ששבו, יסורין הם הייסורים שבאו על החולה שנתרפא, ומדבר אלו הולכי המדברות שבאו אל עיר מושב.

ובענין מה שכתבנו שחולה שנתרפא צריך לברך הגומל, כתב הרמב"ן בספר תורת האדם, "לענין ברכת הגומל לחולה שנתרפא, לאו דוקא בחולה שיש בו סכנה, אלא כל שעלה למיטה, צריך להודות בברכת הגומל, שכל שעלה למיטה דומה למי שהעלוהו לגרדום לידון, שצריך פרקליטים (סנגורים) גדולים להנצל, וברחמי הקדוש ברוך הוא הזמין לו פרקליטים טובים על ידי מצות ומעשים טובים שעשה. עד כאן. וכן כתב הרשב"א בתשובה, ועוד מרבותינו הראשונים. ורבינו המאירי הביא דעת האומרים שאין צריך לברך הגומל אלא חולה שיש בו סכנה, וכתב, ואין אני מודה בכך, אלא כל שעלה למיטה וירד מברך הגומל, שהרי הוא כמי שהעלוהו לגרדום לידון.

ולענין מעשה פסק מרן השלחן ערוך (סימן ריט סעיף ח): על כל חולי צריך לברך הגומל, אפילו אינו חולי של סכנה, אלא כל שעלה למיטה וירד, מפני שדומה כמי שהעלוהו לגרדום. והרמ"א בהגה כתב, ויש אומרים שאינו מברך אלא על חולי שיש בו סכנה כגון מכה של חלל, וכן נוהגים באשכנז. עד כאן. ובאמת שאף למנהג האשכנזים, יש אומרים שעל כל חולי שנאלץ לשכב במטה, צריך לברך הגומל.

והמנהג פשוט אצל הספרדים ובני עדות המזרח לברך הגומל על כל חולי אף על פי שאין בו סכנה, ובלבד שהיה מרותק למטה בחוליו.

ולסיכום: מנהג הספרדים ובני עדות המזרח, שכל מי שהיה חולה, עד שנאלץ לשכב במיטה, כאשר יבריא מחוליו, צריך לברך ברכת הגומל בפני עשרה מישראל.


דין הנשים בברכת הגומל

באחת ההלכות הקודמות ביארנו באופן כללי כי ארבעה חייבים בברכת הגומל, ואלו הם: יורדי הים כשיעלו ממנו, והולכי מדברות כשיגיעו לישוב, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא. וסימן לדבר (לזכרון אלו הארבעה), וכל החיי"ם יודוך סלה. ראשי תיבות, ח'בוש, י'ם, י'סורין, מ'דבר. וחבוש הוא החבוש בבית באסורין ויצא משם, ים אלו יורדי הים באניות ששבו, יסורין הם הייסורים שבאו על החולה שנתרפא, ומדבר אלו הולכי המדברות שבאו אל עיר מושב.

נשים, אף הן חייבות בברכת הגומל, שהרי דבר פשוט הוא שאין שום חילוק ביו אנשים לנשים, שהכל חייבים להודות לה' על הטוב אשר גמלם. וכן פסק גם הגאון רבי משה פיינשטיין, ועוד.

וכתב הרב בעל כנסת הגדולה, (הוא הגאון רבינו חיים בנבינשתי, תלמיד מהרימ"ט, מגדולי האחרונים לפני כארבע מאות שנה,) תמה אני על מנהג העולם שנהגו שאין נשים מברכות ברכת הגומל. ויראה לי, שמנהג בטעות הוא, שכיון שברכת הודאה היא זו, מי פטר את הנשים מברכה זו, ואף שצריך לברך בפני עשרה (כמו שביארנו), ואין כבודה של אשה לעמוד בפני עשרה אנשים, שכל כבודה בת מלך פנימה, אין טענה זו פוטרת את הנשים מברכה שנתחייבו בה. ועוד שהרי אפשר לאשה שתעמוד בעזרת הנשים ותברך הגומל וישמעו האנשים שבבית הכנסת שלהם.

ועל פי זה כתבו כמה פוסקים, שהמנהג הנכון הוא שתלך האשה לבית הכנסת ותבקש על ידי בעלה או שלוחה, להודיע לגבאי בית הכנסת שיאפשרו לה לברך ברכת הגומל בזמן העליה לתורה, ועונים הקהל לברכתה. אך שלא בפני עשרה, כתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שמכיון שלדעת מרן השלחן ערוך אין לברך ברכת הגומל אלא בפני עשרה מישראל, אין לברך אלא בפני עשרה, וכאמור.

היולדת, אחר שבעה ימים ללידתה, הרי היא ככל חולה שנתרפא שחייב בברכת הגומל, ועל כן כל יולדת צריכה שתברך ברכה זו בפני עשרה מישראל. ורשאית לברך בביתה כאשר יש שם עשרה אנשים, או אם נולד לה בן, תוכל לברך בזמן סעודת ברית המילה, וכן אם נולדה לה בת ועשו לכבודה "זבד הבת" וכדומה, תברך שם, ויענו כל הקהל לברכתה. (ואין לאשה למנוע עצמה מלברך ומלהתפלל ומלקיים את המצוות שלא בזמן טהרתה).

דנו הפוסקים אם יש לברך ברכת הגומל בלילה, כי יש אומרים שכיון שהמנהג לברך אחר קריאת התורה, אף לנשים אין לברך בלילה אלא ביום. ומרן הרב עובדיה יוסף שליט"א כתב, כי המנהג פשוט אצלינו שנשים מברכות ברכת הגומל בליל ברית יצחק (לילה שקודם המילה), שעורכים מסיבה קטנה בבית היולדת לעשרה מישראל המקורבים למשפחה, והאשה נצבת לפניהם ומברכת ברכת הגומל. לפיכך במקום צורך, יש להקל לברך ברכת הגומל אף בלילה.