הרב רא"ם הכהן הסביר: על מה מברכים הגומל? בגיליון שבת בשבתו לפרשת ויצא תש"ע
שאלה: מה היא הגדרת הסכנה שבגללה חייבים לברך ברכת הגומל? הרי כמעט בכל מצב שבו האסון לא התרחש יש פער בין התחושה האישית, שמבקשת להודות ובין הניתוח האובייקטיבי לפיו גם אם היה האדם במצב מסוכן - כלפיו עצמו לא התממשה הסכנה.
יסודות הדין
מקור דין ברכת הגומל הוא בגמרא בברכות (נד,ב): "אמר רב יהודה אמר רב: ארבעה צריכין להודות יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים, ויצא". נחלקו הפוסקים האם הארבעה המנויים בגמרא חייבים להודות בכל מקרה (למשל: בכל מסע ימי) או רק במקרה ונוצרה מציאות ספציפית של סכנה (למשל: סערה בים). הראב"ד בספר המנוחה (עמ' שלח) סובר שמדובר רק כשארעה סכנה וכן מובא בשם "יש מי שאומר" במאירי וכך סובר גם יד-המלך (ברכות י,ח) אולם פשטות דברי רב האי גאון (מובא באוצה"ג), הרמב"ן בתורת האדם, המאירי ושאר הראשונים שארבעת המקרים האלו חייבים בברכה גם ללא סכנה. וכך הכריע מרן החפץ-חיים בביאור-הלכה (ריט).
ביחס לחולה, מובאת בטור מחלוקת ראשונים האם דווקא חולי של מכה של חלל וכדומה או כל חולה. הרמב"ן בתורת האדם ותלמידו הרשב"א בתשובה (פב) סוברים שבכל חולי; הר"ר יוסף (מובא בתוספות) כתב שדוקא חולה שנפל למיטה; הראב"ד סובר שרק מכה של חלל. בשו"ע (ריט,ח) פסק "בכל חולי צריך לברך... כל שעלה למטה וירד" על כך כתב הרמ"א "י"א דאינו מברך רק על חולי שיש בו סכנה, כגון מכה של חלל".
כן נחלקו הראשונים האם הולכי מדברות בדווקא או שכל הולכי דרכים וכך מובא בשו"ע (שם,ז): "באשכנז וצרפת אין מברכין כשהולכין מעיר לעיר שלא חייבו אלא בהולכי מדברות דשכיחי ביה חיות רעות ולסטים; ובספרד נוהגים לברך, מפני שכל הדרכים בחזקת סכנה".
סכנות אחרות
נחלקו הראשונים האם ברכת הגומל נאמרה רק בארבעה המוזכרים בגמרא או גם בכל אירוע של סכנה. בבית-יוסף מביא מהאבודרהם בשם ה"ר שם טוב פלכו בשם התוספות שדוקא הארבעה המוזכרים בגמרא חייבים לברך. לעומתם הריב"ש (שלז) הכריע שבכל מקרה של סכנה מברכים הגומל, וכך הכריע השו"ע: "הני ארבעה לאו דווקא, דה"ה למי שנעשה לו נס, כגון שנפל עליו כותל..." אולם מרן גם סייג "וטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות". בניגוד להסתייגות זו כתב המ"ב על אתר: "והאחרונים כתבו דהמנהג כסברא ראשונה וכן מסתבר".
הגדרת סכנה
ברם השאלה היא מה מוגדר כסכנה? המהר"ל בנתיב העבודה (יג) כתב: "אף אם רדפו אחריו בחרב ונמלט, אין זה מהארבעה אשר צריכים להודות... כי אם על ד' דברים וזהו... אבל דבר אחר שלא היה בצרה, רק שלא בא עליו צרה, אינו בכלל הארבעה שצריכים להודות". על פי דברים אלו מביא הרב שילה רפאל זצ"ל (תחומין,י) שהגרש"ז זצ"ל הכריע שאדם שקם ופינה את מקומו על הספסל לקשיש ממנו ואח"כ הקשיש נפגע מפיגוע חבלני אינו מברך הגומל. אולם אין ספק שקשה מסברה על דברי המהר"ל שרק אם האבן פגעה או שהחרב הגיעה אליו צריך לברך הגומל. האם אדם שהיה בפיגוע וכדורים שרקו מכל עבר אינו מוגדר כאדם הנמצא באחד מארבעת המקומות? ואכן מסתברת דעתו של הרב יאיר שחור שליט"א (תחומין,יא) שפשט הריב"ש שהוכרע בשו"ע נוגד את ההגדרה של המהר"ל שיש צורך שהאבן תפגע. ברם אדם שלא היה כלל בסכנה בוודאי מסתברת דעתו של הגרשז"א שאין לברך הגומל על פי המהר"ל.
היות שישנם מצבים רבים שבהם לא ברורים הגבולות בין המקרים השונים, נלענ"ד שאכן ההגדרה אינה אובייקטיבית אלא סובייקטיבית, וכך שמעתי לפני שנים רבות ממו"ר הרב אהרון ליכטנשטיין שליט"א ששמע ממו"ר הגרי"ד סולוביצ'יק זצ"ל.
הלכה יומית
הלכה יומית פסקי המרן עובדיה יוסף
ההלכה מוקדשת לרפואה שלימה לבן שלום ראובן בן דניאלה עדינה הי"ו הוקדש ע"י משפחתו
תקנו רבותינו, שמי שאירע לו איזה דבר שיש בו קצת סכנה, עליו להודות להשם יתברך על הטובה אשר גמלו, בפני עשרה אנשים מישראל. וכפי שנבאר.
בגמרא במסכת ברכות (נד.), אמר רב יהודה אמר רב, ארבעה צריכין להודות (כלומר, לברך הגומל), יורדי הים כשיעלו ממנו, והולכי מדברות כשיגיעו לישוב, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא. וסימן לדבר (לזכרון אלו הארבעה), וכל החיי"ם יודוך סלה. ראשי תיבות, ח'בוש, י'ם, י'סורין, מ'דבר. וחבוש הוא החבוש בבית באסורין ויצא משם, ים אלו יורדי הים באניות ששבו, יסורין הם הייסורים שבאו על החולה שנתרפא, ומדבר אלו הולכי המדברות שבאו אל עיר מושב.
ואמרו בגמרא, מאי מברך?, (כלומר, הודאה זו מה היא), "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב". וכתב מרן בבית יוסף (סי' ריט), שפירוש הברכה כך הוא: הגומל לחייבים טובות, כלומר, אף לאותם שהם חייבים, דהיינו שהם רשעים, (שכן תרגום רשע בארמית הוא חייב, בבראשית יח), עם כל זה, גומל להם טובות, וגם אני כאחד מהם, שאף על פי שאיני הגון גמלני כל טוב.
וצריך לברך ברכת הגומל בפני עשרה אנשים מישראל, ושניים מהם, צריך שיהיו תלמידי חכמים, שנאמר, וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו, ואין "קהל" בפחות מעשרה (כמו שאמרו בפסחים סד.), ומיעוט "זקנים" שהם התלמידי חכמים, שניים. ואם אין שם תלמידי חכמים, לא ימנע מלברך משום כן, שאין זה לעיכובא (כלומר, אין דין זה, שיהיו שם תלמידי חכמים, מעכב את הברכה), אבל העשרה הם לעיכובא, שאם אין שם עשרה, לדעת מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו, לא יברך. וטוב שיברך בלי שם ומלכות. (כלומר, יאמר, "ברוך הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב").
ומנהג טוב לומר קודם הברכה "אודה ה' בכל לבב בסוד ישרים ועדה, יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם", ואחר הברכה השומעין עונים "אמן" ומוסיפים, "צור אשר גמלך כל טוב הוא יגמלך כל טוב לעד נצח סלה".