ברכת רם

קטעים בערך הזה מבוססים על ערכים מקבילים בוויקיפדיה העברית

בְּרֵכָת רָם או בְּרֵיכָת רָם (נֶהֱגֶה לעתים ובטעות "בִּירכָּת רם", לפי הערבית) היא אגם טבעי בצפון-מזרח רמת הגולן, ליד היישובים הדרוזיים מסעדה ומג'דל שמס. בערבית שמה נהגה כ-"ראן" ואצל יוסף בן מתתיהו היא מכונה "הפיילה" – הקערה. צורתה עגולה ומימיה מתוקים ובהירים. כיום הברכה מתפקדת כמאגר מים, ובמימיה משקים גידולים באזור. השם המקובל בערבית למקום הוא ״בח׳ירת מסעדה״ על שם הכפר הדרוזי הסמוך.

בברכה נמצאה צלמית ארכאולוגית חשובה ביותר. צלמית "ונוס מברכת רם" נחשבת לייצוג העתיק ביותר של דמות אנושית הקיים בתיעוד הארכאולוגי.

גאולוגיה[]

ברכת רם נמצאת בקצה הצפוני-מערבי של השדה הגעשי חארת א-שאם, סמוך לגבול שפכי הבזלת הפלייסטוקניים של צפון רמת הגולן עם מדרונות החרמון. הברכה היא מאר – לוע התפוצצות של הר געש – שלועו התמלא או היה רווי במי תהום. אגן הברכה אובלי שממדיו 1,000-1,200 מ', והוא שקוע ביחס לסביבתו כ-30-120 מ'. בתחתיתו מצויים סלעים פירוקלסטיים ועליהם משקעים בעומק של כ-90 מ', המכוסים במים רדודים – כ-10 מ'. מתחת לאגן מצויה בזלת בעובי של לפחות 180 מ', הממלאת את חלל הדיאטרם.

היסטוריה גאולוגית[]

להיסטוריה הגעשית של ברכת רם קדמה השקעת סלעי משקע בים טתיס. הסלעים שהושקעו הם אבן גיר ופצלים מהיורה, אבן חול מקרטיקון תחתון וסלעי משקע של ים רדוד כאבן גיר, קירטון, דולומיט וצור מתחילת קרטיקון עליון ועד האאוקן. סלעים אלה התרוממו כתוצאה מתהליכי הקימוט שיצרו את הקשת הסורית בעת סגירת ים טתיס, בשל התנגשות הלוח האפריקאי והלוח הערבי בלוח האירו-אסיאתי.

אגן הברכה ממוקם במוצא בקעת יעפורי – עמק קדום (שקע רם) שהתמלא בסלעי בזלת, שבתוכו התפתח חרוט סקוריה. העמק קרוי על-שם מבנה הקבר המיוחס לנביא הדרוזי נבי יעפורי השוכן בליבו. השלב הבא בהתפתחותו הוא היווצרות הדיאטרם ובראשו הלוע כתוצאה מהתפרצויות פריאטו-מגמטיות, שהתרחשו כאשר מאגמה באה במגע עם מי התהום של בקעת יעפורי. בדרום המאר מצוי העתק, שכיוונו מקביל לשורת תלי הסקוריה הפליסטוקניים של קו התלים המזרחי, שבקצהו הצפוני מצויה ברכת רם. מוצע כי מישור ההעתקה לוקח חלק במערכת ההידרולוגית של בקעת יעפורי – ושהוא אפשר את המפגש בין המאגמה ומי התהום, מפגש שיצר את ההתפרצויות פריאטו-מגמטיות שחלו לפני כ 129 אלף שנה.

מסלע[]

המסלע בברכת רם כולל סלעי משקע מהקרטיקון המכוסים בשפכי בזלת ובזניט מהפליסטוקן, סקוריה וטוף. שולי השקע מסביב לברכה מכוסים בטוף ברכת רם המורכב מאפר געשי ולפילי וכן שברי הסלעים שהיו מצויים בחלל הלוע והועפו במהלך ההתפרצות והחומר המגמטי שגרם להתפרצות. בנוסף לחומרים אלה מכיל הטוף פנוקריסטים גדולים של קרסוטיט (Kaersutite) – מינרל כהה מקבוצת האמפיבול, וכן קסנוליתים של פירוקסניט וגרנוליט שמוצאם מאזור תחום אי הרציפות מוהורוביצ'יץ' המפריד בין מעטפת כדור הארץ והקרום. מערבית למאר מכוסה הטוף בקילוח בזלת סער, המייצג את האירוע הגעשי הצעיר באזור והמצביע על חזרה לגעשיות מגמטית יבשה וסיום שלב ההתפרצויות הפריאטו-מגמטיות בברכת רם. גיל קילוח סער הוא 104 אלף שנה.

בדיקה כימית ופטרוגרפית של המסלע המצוי באזור ושל החלקיקים הבזלתיים בטוף הראתה דמיון כימי בין הבזלות השונות, אשר כולן בזניטיות. הבדלים פטרוגרפיים ברורים בין החלקיקים הבזלתיים בטוף איפשרו את חלוקתם לשבעה פרטים: בזלות 17, 15, 6, בזלת עין זיוון, בזלת כרמים תחתונה, בזלת כרמים עליונה ובזלת יעפורי.

בדיקה גרנולומטרית בטוף הראתה שינויים מחזוריים בגודל הגרגיר של מסת-האם הטופית, המעידים על שינויים בעוצמות ההתפרצויות הפריאטו-מגמטיות. בחתך הטוף העיקרי בדרום-מזרח המאר ניכרים לפחות שני מחזורים של עלייה וירידה בעוצמת ההתפרצויות. נוכחות של חלקיקים גדולים בשכבות המכילות מבני-זרימה מציעה קיום שני מנגנוני הובלה של חומר פירוקלסטי שפעלו במקביל, האחד – של מעוף בליסטי, והשני – של נחשול פירוקלסטי.

בהנחה כי עומק הדיאטרם שווה לקוטר בסיסו (כ-1 ק"מ), נמצא כי נפח חרוט הדיאטרם הוא כ-0.26 ק"מ מעוקב. הדיאטרם חודר דרך חתך געשי של מאות מטרים, עובר את בסיס עמק רם וממשיך אל תוך חתך סלעי המשקע הקרטיקוניים. גרגירי קוורץ מתצורת קטיע מקרטיקון תחתון שנמצאו בטוף מציעים כי הדיאטרם חדר לפחות עד לתצורה זו בחתך הסדימנטרי.

בבזלת כרמים עליונה נמצאו פנוקריסטים של אמפיבול, אשר ניכר כי צמחו מהנתך. אמפיבול אינו מוכר כפנוקריסטי בבזלות הגולן, ונוכחותו בבזלת זו היא ייחודית. הדמיון בין תכלילי אוליבין באמפיבול ומיקרו-פנוקריסטים של אוליבין בבזלת כרמים מחזק את הסברה, כי האמפיבולים של בזלת כרמים הינם פנוקריסטים שגדלו בשיווי משקל עם המאגמה. נוכחות פנוקריסטים ומגה-קריסטים של אמפיבול בבזלת כרמים ובחומר היובנילי^[1] של הטוף, וכן שכיחות קסנוליתים בשניהם, מעידים על מאגמה בעלת ראולוגיה שונה מזו של שאר בזלות הגולן. מוצע כי העושר היחסי במים הוביל לווסיקולציה^[2] מוגברת של המאגמה – ובכך לאינטראקציה טובה של הנתך עם מי התהום – ולמעבר מהתפרצויות סטרומבוליאניות וקילוחי בזלת לפיצוצים הפריאטו-מגמטיים שיצרו את המאר.

האתר הפרהיסטורי[]

בצידה המערבי של ברכת רם נחשף חתך גאולוגי מעניין הנושא שתי שכבות פלאוסול (קרקע קבורה) ובהן ממצאים ארכאולוגיים פרהיסטוריים. האתר נתגלה על ידי ד. בן עמי ונחפר על ידי פרופ' נעמה גורן-ענבר מהאוניברסיטה העברית בירושלים, בשנים 1980-81. השכבות הנושאות כלי צור חתומות על ידי בזלות שאפשר לתארך בשיטת אשלגן-ארגון. כלומר, אפשר לקבוע תאריך מקסימום ומינימום לקיום האתר ובכך חשיבותו העיקרית.

הפלאוסול העליון, מעל טוף ברכת רם נחתם על ידי בזלת סער שגילה 104 אלף שנה ואולם עד כה לא נמצאו די כלים לאפיין את הממצא.

נמוך יותר נמצא פלאוסול הנתון בין בזלת כרמים תחתונה בת 800 אלף שנה, לבין בזלת כרמים עליונה שגילה 233 אלף שנה בלבד. בתוך הקרקע האדומה ש"נאפתה", נמצאו כלי צור רבים ביניהם אבני יד קטנות, מקרצפים ונתזים שהופקו בטכניקת לבלואה. רק אבן יד אחת סותתה מבזלת, על אף חומר הגלם הנוח.

הממצא נראה שייך לקבוצת התעשיות האשלו-יברודיות וכפי הנראה קרוב בגילו לבזלת כרמים העליונה שכיסתה אותו. תעשיות אלו מסיימות את התקופה הפלאוליתית התחתונה וככל הנראה גם את תולדותיו של הומו ארקטוס – הטיפוס האנושי החשוב שחי כבר במסגרת שבטית, ידע להדליק ולהשתמש באש וצד חיות גדולות כפיל וקרנף. כלים דומים נמצאו גם בעמק יעפורי שמצפון.

ניתן היה להבחין באתר בשתי שכבות אולם לא נמצא הבדל משמעותי ביניהן. בתחתונה מהשתיים נמצא גם ממצא מפתיע, צלמית ארכאולוגית חשובה ביותר. צלמית ונוס מברכת רם נחשבת לייצוג העתיק ביותר של דמות אנושית הקיים בתיעוד הארכאולוגי וסביב קבילותה עדיין מתנהל ויכוח.

מקבץ של אתרים פרהיסטוריים נוספים נמצא לאורך ואדי אבו סעיד מדרום מזרח לברכה, למרגלות הר כרמים, באזור נחשף צור אאוקני משובח שחלקו עבר תהליך "אפייה" בחום גבוה על ידי הלבה שזרמה מעליו. תהליך זה משפר את פצילות הצור ובתקופות מאוחרות יותר נעשה באופן מלאכותי.

אגדות שנקשרו בברכה[]

במהלך ההיסטוריה נקשרו בברכה אגדות ומיתוסים רבים, והמפורסם ביותר גורס כי הברכה קשורה בקשר תת-קרקעי עם נחל חרמון – הבניאס. על אף שהתאוריה נגזרת מבסיס הגיוני – האזור הוא קארסטי ותהליכים אלו יכולים ליצור מנהרות תת-קרקעיות ארוכות למדי, היא הרחיקה לכת ומופרכת באופן חד-משמעי. האזכור הראשון לקשר בין הברכה לבניאס מופיע במיתולוגיה היוונית שמספרת כי האל פאן איבד את חלילו בברכה ומצא אותו מאוחר יותר כשהוא צף במימי הבניאס.

גם יוסף בן מתתיהו מתאר את המיתוס, ואף מציג ראיות לכאורה לקיומו:

	...ואיש עוד לא ידע לפנים, כי מן הברכה הזאת יוצא הירדן, עד אשר בא פיליפוס [...] הוא זרה מוץ על פני ברכת הקערה [ברכת רם], ואחר כך מצא כי נסחף המוץ אל פמיאס.
– מלחמת היהודים ברומאים, ג', י'

אך שתי טענות אלה הופרכו במהרה על ידי גאולוגים, אשר חישבו ומצאו שאם היה קשר תת-קרקעי כזה – הרי שהברכה הייתה מתרוקנת תוך תשעה-עשר יום בלבד.

לעומת ההפרכה של טענות אלו ישנה עוד טענה והיא שהאגם מתמלא ממעיינות בדופנות הברכה ומנביעות תת-קרקעיות שאינן מאפשרות לה להתייבש אף על פי שהיא מזרימה מים דרך מעיין קארסטי תת-קרקעי לבניאס

גם במדרש היהודי לא נפקד מקומה של הברכה. ברכת רם, חמי גדר וחמי טבריה הם על-פי המדרש שלושה מקורות מים שנותרו לאחר המבול המתואר בפרשת נח. עוד מסופר במכילתא לפרשת בשלח על משה רבנו, שנאסרה עליו הכניסה לארץ ישראל וחציית הירדן, שמבקש להיכנס לארץ ב"מחילה של קיסריון" המזוהה כמחילה שהאמינו שחיברה את ברכת רם בעבר הירדן לבניאס בצדו המערבי של הירדן.