הערך הועתק מהויקיפדיה העברית
בישראל, גבול הצפון הוא קו גבול העובר בחלקה הצפוני של המדינה, מראש הנקרה במערב ועד מטולה והר דב במזרח, ומפריד בינה ובין לבנון.
מעבר ראש הנקרה
גיבוש גבול הצפון
הסכם סייקס פיקו
המזרח התיכון על פי המפה המקורית שנסתפחה להסכם סייקס-פיקו (1916). הקו שנמתח בין כירכוכ במזרח לעכו במערב חילק את השטחים העות'מאניים לאזור השפעה בריטי מדרום לקו ואזור השפעה צרפתי מצפונו. בתוך תחומי ההשפעה האלו סומנו אזורים בהם יוכלו בריטניה (אדום) וצרפת (כחול) לבסס את שליטתן המלאה. השטח בצהוב, ליבה של מה שלימים נודע כפלשתינה-א"י נועד להיות תחת חסות משותפת של מעצמות ההסכמה. שטחה של סוריה נועד להיות בתחום השליטה/השפעה של צרפת
גבולו הצפוני של הגליל בשתי נקודות זמן: 1916, הסכם סייקס-פיקו ו-1924, הסכם ניוקומב-פולה. הסכם סייקס-פיקו (קו ירוק) ייעד את שטח ההתיישבות היהודית המתחדשת בצפון הגליל העליון שראשיתה בסוף המאה ה-19, התעבתה בזמן מלחמת העולם הראשונה ונודעה בשם אצבע הגליל וחלק ניכר מהגליל התחתון להיות תחת שליטה צרפתית בסדרים החדשים שיונהגו במזרח התיכון לאחר תום המלחמה. בפועל, האזור, לאחר שהכוחות הבריטים נסוגו ממנו בראשית 1919, הצרפתים לא קיימו בו נוכחות צבאית מתמדת, הלאומנים הסורים שאפו לספחו לממלכה הערבית של סוריה ושבטים מקומיים גם הם בחשו בקדירה, היה לשטח הפקר ומריבה עד לסימונו הסופי של הגבול - הסכם ניוקומב-פולה (קו כחול) והוא התוואי המוכר כיום כגבול הבינלאומי בין ישראל, סוריה ולבנון
תקופות ארוכות היו ארץ ישראל וסוריה יחידה מדינית אחת, שמרכז השלטון שלה נמצא מרבית הזמן בסוריה, לרוב בדמשק. במהלך מרבית תקופת שלטונה של האימפריה העות'מאנית מרכז השלטון על ארץ ישראל נמצא בדמשק.
עד לימי המנדט הבריטי היו ארץ ישראל, סוריה ולבנון חלק מן האימפריה העות'מאנית. עוד במהלך מלחמת העולם הראשונה פעלו המעצמות לחלוקת השטח ביניהן: בריטניה ראתה בארץ ישראל, החוף המערבי של המפרץ הפרסי והשטח שלימים נודע כעיראק שטח השפעה בריטי עתידי, ואילו צרפת תבעה דריסת רגל בסוריה, לבנון, אסיה הקטנה ותראקיה.
על פי הסכם סייקס-פיקו בין הבריטים לצרפתים משנת 1916, נועדה ארץ ישראל להתחלק בין אזורים שבשליטה בריטית ישירה - עבר הירדן המזרחי, הנגב ומובלעת באזור בין מפרץ עכו למפרץ חיפה שתאפשר נמל בריטי לחופי הים התיכון ליצוא הנפט העתיד לזרום בצינור מכירכוכ, אזור בשליטה צרפתית - הגליל העליון וחלקו הגדול של הגליל התחתון, לבין ליבת הארץ שתהיה תחת חסות משותפת של מעצמות ההסכמה. גבולו הצפוני של השטח בארץ ישראל המערבית, שנועד להיות תחת חסות משותפת - השטח שלימים נודע כליבתה של פלשתינה-א"י, נקבע מעט צפונית לעכו באזור אכזיב וירד דרומה עד לכנרת, באזור טבחה ואילו גבולו הדרומי נמתח בין עזה לחברון.
המאבק על אצבע הגליל
לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה נוצר מצב שבו לא ראתה עצמה בריטניה מחויבת לאמור בהסכמי סייקס-פיקו ככתבם וכלשונם, ולעומת זאת, מדיניותה הרשמית, המוצהרת בהצהרת בלפור דיברה על הקמת "בית לאומי" לעם היהודי בשטחי ארץ ישראל. התנועה הציונית דרשה את השטח עד לנהר הליטני שבו ראתה מקור מים חיוני לבית הלאומי העתידי, וכן את האזור הכולל את מקורות נהר הירדן.
ההסכם אושר מחדש, בספטמבר 1919, בתור הסכם שנחתם בין לויד ג'ורג', ראש ממשלת בריטניה, לבין ז'ורז' קלמנסו ראש ממשלת צרפת. לפי הסכם זה פינו האנגלים את האזורים שכבשו מצפון לקו שנמתח בין ראש הנקרה לבין בואזיה בחולה (מעט צפונה מאיילת השחר של היום). השטח שמצפון לקו זה, ועד לצור הפך למעשה לשטח הפקר, ובו שלוש נקודות יהודיות מבודדות - תל חי, מטולה וכפר גלעדי.
צרפת לא ביססה את שלטונה באזור ולא שלחה אליו כוחות צבא מספיקים אלא נאחזה בתחילה לאורך החוף, באזור צידון. את המצב ניצלו ערביי המקום כדי למרוד בשלטון הצרפתי, ואף להתנכל לכפרי הנוצרים באזור שלהם נתנה צרפת את חסותה. כנופיות רבות של בדואים פעלו באזור, בעידוד מסוים של הבריטים. על רקע זה, ועל רקע הרצון ליצור "עובדות בשטח" מצד היהודים והערבים כאחד, אירע במרץ 1920 הקרב על תל חי. במקביל, התנהלו דיונים בין בריטניה לצרפת על מיקומו של הגבול.
סימון הגבול המנדטורי
ב-23 בדצמבר 1920 נחתם הסכם בין בריטניה לצרפת. צרפת ויתרה על מקצת משטחי הגליל, והותירה בידיה את נהר הליטני, מקורות הירדן, את מרבית הגולן ואת החרמון. הנימוק הצרפתי היה שמירת אחדותם של המתואלים השיעים שישבו משני צדי נהר הליטני.
הגבול יצא מצמח, חצה את הכנרת, עלה עד לנקודה בסמוך לבניאס תוך שמירת שטחים נרחבים מצדו המזרחי של הירדן מצפון לכנרת, ומשם פנה מערבה, שמר את מטולה בשטח המנדט, וירד דרומה עד לנקודה המצויה בסמוך לקיבוץ סאסא, ומשם, תוך פיתולים מסוימים, מערבה לראש הנקרה. התוצאה הייתה יצירתה של אצבע הגליל, וכך נוספו לשטח המנדט הבריטי מטולה, תל חי וכפר גלעדי, שבמשך שש שנים היו מצויות מחוץ לתחומיו. רבים ייחסו את שינוי הגבול והכללת אצבע הגליל בתחומי ארץ ישראל, ומכאן בתחומי המדינה היהודית העתידית, להתיישבות היהודית במטולה ובתל חי.
בועידת סן רמו אושר המנדט הבריטי על ארץ ישראל. באפריל 1921 הסכימו צרפת ובריטניה על הגבול הבינלאומי החדש, על פי הסיכום מדצמבר 1920, אך נקבע כי הגבול כפוף לשינויים בעקבות מדידות מפורטות שתערכנה. את המדידות ערכה ועדה בראשות הצרפתי פולה (Paulet) והבריטי ניוקומב (Newcombe). הוועדה פעלה בין מרץ 1921 לפברואר 1922. כל עוד נמשכו המדידות היה קו הגבול המדויק בלתי ברור. כך, למשל, נערך בלבנון מפקד אוכלוסין על ידי השלטונות הצרפתים, ונכללו בו (וכתוצאה מכך גם קיבלו אזרחות צרפתית) גם תושבי הכפרים המתואלים בגליל, שנותרו לאחר מכן בשטח ארץ ישראל, כמו גם תושבי מטולה וכפר גלעדי. [1]
רק בשנת 1924 קיבל הגבול את צורתו הסופית. צרפת ויתרה על שטח מחצית הכנרת, ושטח באזור קיבוץ ברעם (אז הכפר בירעם), והשיבה לעצמה את השטחים ברמת הגולן ממזרח לירדן. גבול זה, שנקבע במשא ומתן בין המעצמות, הוא כיום הגבול הבינלאומי המוכר בין המדינות הריבוניות ישראל ולבנון.
המרד הערבי הגדול
באפריל 1936 פרץ המרד הערבי הגדול. כבר משלביו הראשונים של המרד היה ברור כי הצלחתו תלויה בסיוע שאותו יקבלו המורדים מבחוץ. באוגוסט 1936 הגיע לארץ ישראל פאוזי אל קאוקג'י, יליד לבנון, ששימש כמפקד הצבאי של המרידה, ועמו מאות חמושים שחצו את הגבול מסוריה ומירדן. המורדים ניסו להשתלט על אזורים שלמים בארץ, ולהשליט שם את שלטונם. אזור הגליל ההררי, בו נקודות יהודיות מעטות פזורות בין יישובים ערבים רבים, ובו מקבלים המורדים אספקה רציפה של כוח אדם, תחמושת ונשק מתומכיהם בסוריה ובלבנון, נראה כאידאלי למטרה זו.
פנייה של בריטניה לשלטונות הצרפתים לסיוע בסגירת הגבול לא הועילה. הממשלה הבריטית הייתה בשלב זה בעלת ניסיון וידע בדיכוי מרידות בשטחי שלטונה. במלחמת הבורים השנייה, בתחילת המאה ה-20 הצליחו הבריטים לדכא את לוחמי הקומנדו הבורים באמצעות חלוקת השטח לתאי שטח המגודרים ביניהם בגדר תיל (תוך שימוש חלוצי באמצעי זה שהומצא אך בשנת 1876 בארצות הברית ושימש במיוחד לתיחום עדרי בקר), ושליטה בתאי השטח המבודדים. ברור היה כי את הגבול שבין ארץ ישראל, סוריה ולבנון יש לגדר ולתחם באופן שישלוט במעבר בין המדינות, ויפגין נוכחות אקטיבית בריכוזי האוכלוסייה הערבים בגליל.
השלב הראשוני בהשתלטות על השטח העוין בגליל היה סלילת כביש הצפון. הכביש נסלל, בתחילה כדרך עפר, בחודשים פברואר עד אוקטובר 1937. הכביש נועד לחסימת הסתננות מהצפון, ולמתן אפשרות להגיע במהירות ובכוח רב אל הכפרים הערבים שעמדו על תוואי הכביש. בשל כך, ובשל התוואי ההררי והקשה, נסללה הדרך לא על הגבול ממש, אלא במרחק מה ממנו.
הסכם שביתת הנשק עם לבנון בתום מלחמת העצמאות
הסכם שביתת הנשק עם לבנון, אחד מהסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות, נחתם ב-29 במרץ 1949. צה"ל פינה את 14 הכפרים שנכבשו על ידו בתחום לבנון עד נהר הליטני, וצבא לבנון פינה את ראש הנקרה - קו הגבול המנדטורי בין ארץ ישראל ללבנון הפך לגבולה של ישראל עם לבנון, כחלק מהקו הירוק.
מלחמת ששת הימים
מלחמת ששת הימים שינתה כליל את גבולותיה של ישראל עם מצרים, ירדן וסוריה, אך כמעט ולא שינתה את גבול הצפון. קו הגבול הקיים עם לבנון נותר כשהיה, אך הוא התארך בקצהו המזרחי, כתוצאה מכיבוש רמת הגולן, שבחלקה הצפוני גובלת אף היא עם לבנון. זמן קצר לאחר תום הלחימה הוחלה על הכפר ע'ג'ר ריבונות ישראל, והוא מהווה סלע מחלוקת בסוגיית הגבול בין ישראל, לבנון וסוריה.
מלחמת לבנון
מלחמת לבנון החלה בהשתלטות של צה"ל על חלקה הדרומי של לבנון בראשית יוני 1982, ובשיאה כבש צה"ל את ביירות, מעבר לקו 40 הק"מ שעליו הצהירה ממשלת ישראל מלכתחילה. בספטמבר 1983 החל צה"ל בנסיגה הדרגתית ובשנת 1985 נסוג צה"ל מחלק ניכר של השטח שכבש, אך המשיך להחזיק ברצועת הביטחון בדרום לבנון, מצפון לגבול הצפון.
רצועת הביטחון הרחיקה את צפון ישראל מטווח הקטיושות, אם כי אלה לא הסתיימו לגמרי. השהות בלבנון חשפה את חיילי צה"ל וחיילי צד"ל לעימותי גרילה קשים עם אנשי חזבאללה שהתעצמו והתמקצעו, שצה"ל התקשה לתת להם מענה הולם. שני אירועים מרכזיים בשנים אלו היו מבצע דין וחשבון, בשנת 1993, ומבצע ענבי זעם בשנת 1996.
מחיר הדמים ששילם צה"ל על השהות ברצועת הביטחון הוביל ללחץ ציבורי גובר לפינויה, כמו זה של ארגון "ארבע אמהות". בין האירועים שהגבירו את הלחץ הציבורי לפינוי היו אסון השייטת, אסון המסוקים ונפילתו של מפקד יחידת הקישור ללבנון, תא"ל ארז גרשטיין.
ב-24 במאי 2000, בעקבות הוראתו של ראש הממשלה, אהוד ברק, נסוג צה"ל מלבנון, לאחר 18 שנות שהייה שם.