(הערך נכתב בעקבות שיעורו של בנימין קוסובסקי בכולל למבוגרים "משכן בנימין" ליד ישיבת קדומים)

נוף גבעון והסביבה - תחילת המאה ה-20 אוסף מטסון

מבט על הכפר הערבי גבעון (כנ"ל)

אתר מערות הקבורה - אלי מערות משפחת קיש (כנ"ל)

הירידה בבור למעיין ראו תמונה למטה (כנ"ל)

הגבעונים המכונים גם "נתינים" נימנים של שבעת העמים, שמהן בני -ישראל, בראשות יהושע בן נון כבשו את ארץ כנען. אך גורלם היה שונה משאר העממים [1]. לאחר שבני-ישראל כבשו את העי ויריחו, ובטרם תקפו את גבעון, יצאו אליהם זקני העיר והונו אותם לחשוב כי מרחוק הגיעו, כדי לכרות ברית עם בני-ישראל, שמסע הכיבוש שלהם נודע למרחוק.

בימי עזרא נימנו "הנתינים" על אחד מעשרת היוחסין שעלו עם עזרא הסופר לארץ ישראל בימי שיבת ציון.

מוצאם[עריכה | עריכת קוד מקור]

הגבעונים נימנו על העם ההַחִוִּי משבעת העמים. הם הגיעו למחנה ישראל והציגו עצמם "מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה בָּאנוּ". והתוצאה: "וַיַּעַשׂ לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ שָׁלוֹם (מחווה חד-צדדית), וַיִּכְרֹת לָהֶם בְּרִית לְחַיּוֹתָם (הסכם בין הצדדים-עם חובות וזכויות); וַיִּשָּׁבְעוּ לָהֶם (מחווה חד-צדדית) נְשִׂיאֵי הָעֵדָה.(ספר יהושע, ט',ט"ו). בדיעבד, הסתבר שהם גרים בתוך נחלת בני ישראל, בערים: גִּבְעוֹן וְהַכְּפִירָה, וּבְאֵרוֹת וְקִרְיַת יְעָרִים.

בספר עזרא הם נימנים יחד עם עבדי המלך שלמה ושמות אחדות מן המשפחות היה: בְּנֵי-צִיחָא, בְנֵי-חֲשׂוּפָא, בְּנֵי טַבָּעוֹת, בְּנֵי-קֵרֹס ובְּנֵי-סִיעֲהָא, על פי שמותיהם : [2] ניכר כי מוצאם היה נוכרי, ומסתבר שהם היו צאצאים של עובדי מקדש מ שאר שבעת העמים:" כָּל-הָעָם הַנּוֹתָר מִן-הָאֱמֹרִי הַחִתִּי הַפְּרִזִּי, הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי, אֲשֶׁר לֹא-מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הֵמָּה. כא בְּנֵיהֶם, אֲשֶׁר נֹתְרוּ אַחֲרֵיהֶם בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר לֹא-יָכְלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לְהַחֲרִימָם; וַיַּעֲלֵם שְׁלֹמֹה לְמַס-עֹבֵד, עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (בימי בית ראשון) [3].

הברית עם הגבעונים[עריכה | עריכת קוד מקור]

התלמוד בבלי דן בברית עם הגבעונים שכרתו עימם "בני ישראל":"רבי יהודה אומר: כל נדר שידעו בו רבים - לא יחזיר, ושלא ידעו בו רבים - יחזיר. אמר רבי יהושע בן לוי: מ"ט דר' יהודה? דכתיב: ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה [4]. ורבנן? התם מי חלה שבועה עילוייהו כלל? כיון דאמרו להו מארץ רחוקה באנו ולא באו, לא חיילה שבועה עילוייהו כלל, והאי דלא קטלינהו? משום קדושת השם. וכמה רבים? רב נחמן אמר: ג', ר' יצחק אמר: עשרה. רב נחמן אמר: ג', ימים - ב', רבים - ג'; רבי יצחק אמר: עשרה, דכתיב עדה. [5]

למרות שהם רימו, בשל "קדושת השם" בני-ישראל יקיימו את הברית והתנאי שהוא נעשה בפני "בעדה" - דהיינו, לפני עשרה לפחות.

(ראו למטה מאמרו של הרב אליקים לבנון)

והרמב"ם הוסיף: שלשה כתבים שלח יהושע עד שלא נכנס לארץ, הראשון שלח להם מי שרוצה לברוח יברח, וחזר ושלח מי שרוצה להשלים ישלים, וחזר ושלח מי שרוצה לעשות מלחמה יעשה, אם כן מפני מה הערימו יושבי גבעון, לפי ששלח להם בכלל ולא קבלו, ולא ידעו משפט ישראל ודימו ששוב אין פותחין להם לשלום, ולמה קשה הדבר לנשיאים וראו שראוי להכותם לפי חרב לולי השבועה, מפני שכרתו להם ברית, והרי הוא אומר לא תכרות להם ברית, אלא היה דינם שיהיו למס עבדים, והואיל ובטעות נשבעו להן בדין היה שיהרגו על שהטעום לולי חלול השם.[6]

האיסור לבוא בקהל ה'[עריכה | עריכת קוד מקור]

חז"ל קבעו איסור על הנתינים לבוא בקהל ישראל [7] והשוו להם מעמד "יוחסין" דומה לזה של ממזרים. אשר נקבע כבר על ידי משה רבינו, שקבע להם מעמד כעבדים, וכנלמד מהפסוק "מחוטב עיציך עד שואב מימיך" ומכאן שהיה להם מעמד מיוחד ולא נחשבו בכלל ישראל, אם כי תוקף הגזירה היה רק לאותו הדור בלבד. יהושע בן נון גזר עליהם כל זמן שבית המקדש היה קיים, ואילו דוד המלך גזר עליהם לנצח[8].


לפי הסבר ה"פני יהושע"[9] האיסור המוטל על שבעת האומות, עליהם נאמר "לא תתחתן בם", הוא רק על הדור הראשון, לאחר הגירות, ואילו צאציהם נחשבים ליהודים לכל דבר, ולכן האיסור של לא תתחתן בם מוטל רק על הדור הראשון. לאחר שמשה רבינו גזר על הדור הראשון שיהיו עבדים, שואבי מים וחוטבי עצים, הוגבלה גירותם, ואין בניהם נחשבים ליהודים, רק אם היו מתגיירים שוב כהלכה, ואז היה איסור "לא תתחתן בם" רק על הדור השני. לאחר שגם על הדור השני נגזרה גזירת שואבי המים מפי יהושע בן נון לאחר התרמית שביצעו, נותר האיסור עד חורבן בית המקדש, אלא שדוד המלך גזר שוב עליהם שישארו חוטבי עצים ושואבי מים לנצח.

שאלת דוד המלך[עריכה | עריכת קוד מקור]

שאול המלך, השמיד את נוב [10] עיר הכוהנים שהיו מפרנסים את הגבעונים, בעקבות כך הייתה לגבעונים עליו תרעומת קשה. זמן רב לאחר שמלך דוד המלך, הייתה בצורת גשמים קשה. לאחר שלא התברר חטא מסוים בעבורו ראוי לבוא עונש זה.

התלמוד בבלי תיאר את צעדיו של דוד המלך:"אמר רב חנא בר אדא: נתינים - דוד גזר עליהם, שנאמר: +שמואל ב' כ"א+ וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ לַגִּבְעֹנִים, וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה,וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ לַגִּבְעֹנִים, וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה" .[11]. מאי טעמא גזר עלייהו? דכתיב: ויהי רעב בימי דוד.. שמא עובדי עבודת כוכבים יש בכם?... שמא עוברי עבירה יש בכם?... שמא פוסקי צדקה ברבים יש בכם ואין נותנין?... בדקו ולא מצאו, אמר: אין הדבר תלוי אלא בי, מיד: "וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלֹשׁ שָׁנִים, שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה, וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד, אֶת-פְּנֵי ה'" [12] והתשובה הייתה: וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-שָׁאוּל וְאֶל-בֵּית הַדָּמִים, עַל-אֲשֶׁר-הֵמִית, אֶת-הַגִּבְעֹנִים

פירטו חז"ל:

  • על שאול - שלא נספד כהלכה.
  • ואל בית הדמים - על אשר המית הגבעונים.

וכי היכן מצינו בשאול שהמית הגבעונים ? אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספיקין להם מים ומזון, מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן.[13]

הגבעונים לעומת בני ישראל[עריכה | עריכת קוד מקור]

חז"ל ממשיכים:... אמר דוד... ניקרינהו ונפייסינהו... ויאמרו לו הגבעונים... יותן לנו שבעה אנשים מבניו והוקענום לה' וגו', מיפייס ולא פייסינהו. אמר, שלשה סימנים יש באומה זו: הרחמנים, והביישנין, וגומלי חסדים;

  • רחמנים, דכתיב: ונתן לך רחמים ורחמך והרבך [14].
  • ביישנין, דכתיב: בעבור תהיה יראתו על פניכם [15].
  • גומלי חסדים, דכתיב: למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו וגו' [16]

והמסקנה: כל שיש בו שלשה סימנים הללו ראוי להדבק באומה זו

גורל בני המלכים[עריכה | עריכת קוד מקור]

ויקח המלך את שני בני רצפה בת איה אשר ילדה לשאול את ארמוני ואת מפיבושת ואת חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל בן ברזילי המחולתי[17]. מאי שנא הני? אמר רב הונא: העבירום לפני ארון, כל שארון קולטו - למיתה, כל שאין ארון קולטו - לחיים...

ומקשים חז"ל" והא כתיב: לא יומתו אבות על בנים וגו'![18] אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא.

ותקח רצפה בת איה את השק ותטהו לה אל הצור מתחלת קציר עד נתך מים עליהם מן השמים ולא נתנה עוף השמים לנוח עליהם יומם וחית השדה לילה,[19] והא כתיב: לא תלין נבלתו על העץ! [20] אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ויתקדש שם שמים בפרהסיא, שהיו עוברים ושבים [21]

אומרים: מה טיבן של אלו? הללו בני מלכים הם, ומה עשו? פשטו ידיהם בגרים גרורים, אמרו: אין לך אומה שראויה להדבק בה כזו, ומה בני מלכים כך, בני הדיוטות על אחת כמה וכמה! ומה גרים גרורים כך, ישראל על אחת כמה וכמה! מיד נתוספו על ישראל מאה וחמשים אלף, שנאמר: ויהי לשלמה שבעים אלף נושא סבל ושמנים אלף חוצב בהר[22] . ודלמא ישראל הוו! לא סלקא דעתך, דכתיב: ומבני ישראל לא נתן שלמה עבד. [23] ודלמא דוגזר בעלמא! אלא מהכא: ויספר שלמה כל האנשים הגרים אשר בארץ ישראל [וגו'] וימצאו מאה וחמשים אלף [וגו'] ויעש מהם שבעים אלף (נושא) סבל ושמונים אלף חוצב בהר.[24]

וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכֹּתָם בְּקַנֹּאתוֹ לִבְנֵי-יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה[עריכה | עריכת קוד מקור]

גבעון הייתה בנחלת שבט בנימין והפכה לעיר לויים: "וְהָיוּ הֶעָרִים, לְמַטֵּה בְּנֵי בִנְיָמִן--לְמִשְׁפְּחוֹתֵיהֶם: יְרִיחוֹ וּבֵית-חָגְלָה ... גִּבְעוֹן וְהָרָמָה, וּבְאֵרוֹת" (יהושע י"ח פס' כ"א-כ"ה); "וְלִבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, נָתְנוּ אֶת... גִּבְעוֹן וְאֶת-מִגְרָשֶׁהָ" (שם, כ"א פס' י"ג-י"ז).

גבעון נחשבה למולדת משפחתו של שאול המלך המלך לפי הנאמר בספר דברי הימים על תולדות שבט בנימין: " אֵלֶּה רָאשֵׁי אָבוֹת לְתֹלְדוֹתָם, רָאשִׁים; אֵלֶּה, יָשְׁבוּ בִירוּשָׁלִָם. וּבְגִבְעוֹן יָשְׁבוּ, אֲבִי גִבְעוֹן; וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ, מַעֲכָה...וְנֵר הוֹלִיד אֶת-קִישׁ, וְקִישׁ הוֹלִיד אֶת-שָׁאוּל; וְשָׁאוּל, הוֹלִיד אֶת-יְהוֹנָתָן וְאֶת-מַלְכִּישׁוּעַ, וְאֶת-אֲבִינָדָב, וְאֶת-אֶשְׁבָּעַל.( פרק ח', כ"ח - ל"ג, בהשמטות).

חוקרי מקרא מביעים דעה שמכאן יחסם של הגבעונים אל שאול, אשר התנחל בעירם וזאת גם הסיבה למציאות שבה "וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכֹּתָם בְּקַנֹּאתוֹ לִבְנֵי-יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה" (ספר שמואל ב', פרק כ"א, הקטע כולו שדן בנושא פסוקים א' עד י"ד).

חילול ה'[עריכה | עריכת קוד מקור]

Givonim levanon.jpg

המקור: מעייני הישועה ח' אייר תשע"ב

הערות שוליים[עריכה | עריכת קוד מקור]

  1. לא כולם - ראו סוף הפיסקה הבאה על "עבדי שלמה"
  2. ב, מג-נד
  3. מלכים א, ט כא
  4. יהושע ט'
  5. מסכת גיטין,מ"ו,א'
  6. הלכות מלכים,ו',ה'
  7. משנה, מסכת קידושין, פרק ד' משנה א', ועוד
  8. תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף עט, עמוד א.
  9. בתלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף לא, עמוד א.
  10. אחד המקומות המשוערים הוא מקום הכפר הערבי שועפט מצפון לירושלים
  11. שמואל ב',כ"א,ב'
  12. שם,א'
  13. תלמוד בבלי מסכת יבמות ,ע"ח, ב'
  14. דברים י"ג
  15. שמות כ'
  16. בראשית י"ח
  17. שמואל ב' כ"א
  18. דברים כ"ד
  19. שמואל ב' כ"א
  20. דברים כ"א
  21. לפי המשוער היה זה ב"דרך האבות" - מזרחית לתל אל-פול - מקום מושבו המשוער של שאול המלך
  22. מלכים א' ה'
  23. מלכים א' ט'
  24. דברי הימים ב' ב'
Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.