המפה נטענת...
המפה נטענת...

מבט מקרוב

מבט מעל

IL_GIARDINO_DI_NINFA_-_Il_miglior_video_di_YouTube_-_HD

IL GIARDINO DI NINFA - Il miglior video di YouTube - HD

© קלאודיו מורטיני לפעמים אנחנו לומדים על מקומות מסוימים השייכים לארץ שלנו על ידי קריאת פרסומים זרים. ניו יורק טיימס בחרה בגן נינפה כיפה ורומנטית בעולם. רוב האיטלקים אפילו לא יודעים שהם קיימים. עם זאת, גן זה, הממוקם Cisterna di Latina, על הגבול עם נורמה ו Sermoneta, הוכרז אנדרטה טבעית על ידי לאציו אזור. זהו גן היסטורי של מוניטין בינלאומי. זהו גן אנגלי טיפוסי, שהתחיל גלסיו קאטאני בשנת 1921, באזור העיירה הימימה של ימי הביניים נינפה, אשר כיום נותרו בה רק כמה חורבות, שחלקן שוחזרו במהלך הקמת הגן. התושבים הראשונים של המקום הזה הגיעו במאה השמינית, כאשר הקיסר קונסטנטין V Copronus העניק את המקום הפורה לאפיפיור זכריה. בית הגידול נוצר על ידי נהר Ninfa, אגם וצמחים רבים. לזכר העבר ההיסטורי, יש חורבות של כנסיות רבות: סן ג'ובאני, סן ביאג'יו, סן פייטרו פורי לה מארה, סן סלווטורה וסנטה מריה מג'ורה, אשר נובטים מאחורי משוכות ומתמזגים עם הטבע, אבל זה נותן הרבה מראה רומנטי בגינה. בתוך הגן 8 דונם אתה יכול להעריץ 1300 מינים כולל 19 סוגים של מגנוליה נשירים, ליבנה, איריס ימיים ואדר יפני. באביב פורחים עצי הדובדבן בצורה מרהיבה. מאז 1976, הוקם אואזיס WWF לתמיכה בצמחייה ובעלי החיים של האזור. השם נינפה נובע ממקדש רומי, המוקדש לנימפות ניאדי, אלוהות של מי האביב, שנבנו ליד הגן הנוכחי. _______________________ לפעמים אנחנו מודעים למקומות מסוימים השייכים לארץ שלנו על ידי קריאת פרסומים זרים. ובמקרה של ה"ניו יורק טיימס", שבחרה בגן הנינפה היפה והרומנטית ביותר בעולם. רוב האיטלקים אפילו לא יודעים שהיה קיים. עם זאת, הגן הזה, הממוקם Cisterna di Latina, על הגבול עם נורמה ו Sermoneta, הוכרז אנדרטה טבעית על ידי לאציו אזור. זה גן היסטורי של מוניטין בינלאומי. זה היה גן אנגלי טיפוסי, שהתחיל גלסיוס קאטאני בשנת 1921, בהיעלמותה של העיר נינפה מימי הביניים, שחלקם נותרו רק חורבות, שחלקן שוחזרו במהלך הקמת הגן. התושבים הראשונים של המקום הזה הגיעו במאה השמינית, כאשר הקיסר קונסטנטין ה 'הוא עותק של התואר שהוענק לאפיפיור זכרי במקום הפורה הזה. בית הגידול נוצר על ידי נהר נימפה, על ידי אגם והרבה צמחים. סנט ג 'ון, סנט Blaise, סנט פיטר מחוץ לחומות, מושיע הקדוש סנט מרי סרן, אשר לעלות מאחורי משוכות להתערבב עם הטבע, אבל הם לתת גן רומנטי מאוד. בתוך הגן 8 דונם אתה יכול להעריץ 1300 מינים כולל 19 סוגים של מגנוליה נשירים, ליבנה, איריס מים ואפניות יפניות. דובדבן נוי עצים פורחים בצורה מרהיבה. מאז 1976 הוקם תמיכה של אואזיס WWF של החי והצומח של המקום. השם נגזר מקדש נימפות, אלים של מי מעיינות, שנבנו ליד הגן הנוכחי.

מהאתר הרישמי של הגן

ראו כאן - תמונות שצולמו בשנת 2013 ממספר 1 עד 150:- סיור חברי דנטה אליגיירי מירושלים בדרך למחוז פוליה

המקור: הויקיפדיה האיטלקית - הטקסט המקורי הועתק להלן

גינת_הנינפה

גינת הנינפה

Cquote2.svg כאן נימפה, כאן היא חורבות הנהדרות (favolose) של עיר, כולל מרכיביה: חומות, מגדלים, כנסיות, מנזרים וכפרים השוכנים בחלקן משוקעות בביצה, קבורות מתחת לשיחי הקיסוס העבים במיוחד. למען האמת, המקום הזה הוא יפה יותר מהעיר פומפיי עצמה, כאשר בתיה עולות כמומיות העולות מאפר וולקני. - מסעות באזור רומא - Ferdinand Gregorovius (היסטוריון גרמני בן המאה ה-19 שהתמחה בתולדות רומא Cquote1.svg

והמקור:

Cquote2.svg Ecco Ninfa, ecco le favolose rovine di una città che con le sue mura, torri, chiese, conventi e abitati giace mezzo sommersa nella palude, sepolta sotto l’edera foltissima. In verità questa località è più graziosa della stessa Pompei, le cui case s'innalzano rigide come mummie tratte fuori dalle ceneri vulcaniche.Ferdinand Gregorovius, Passeggiate romane Cquote1.svg

Giardino di Ninfa הוא מונומנט המייצג את הטבע של איטליה. הוא נמצא בתחום העירוני של Cisterna di Latina בין הערים Norma ו-Sermoneta, במחוז לאצ'יו. הוא נחשב ל"גן-אנגלי" טיפוסי - עצים וצמחים משולבים בשרידי עתיקות. הקמתו הייתה יוזמה של Gelasio Caetani בשנת 1921. הגן הוקם בתחום העיירה Ninfa מימי הביניים. שרידים אחדים של חורבותיה שוקמו במהלך היצירה של הגן.

על הנימפה[עריכה | עריכת קוד מקור]

שם המקום נגזר מקיומו של מקדש לנימפה בעת העתיקה.

על הנימפה בויקיפדיה העברית
נימפה (ביוונית - אשה צעירה) היא יצור על-טבעי במיתולוגיה היוונית. הנימפות היו חציין אל וחציין בנות תמותה והיו קשורות לאתר מסוים בטבע.
לפי האגדה, הנימפות לא היו אלות ולא נצחיות, אבל משך חייהן היה רב מאוד וכוחן עלה על זה של בני האדם. הנימפות מתקשרות ליצירה ולהתפתחות שבטבע והן לרוב האנשה של אחד מהמוטיבים שלו. ביתן של הנימפות הוא בהרים, ביערות, במעיינות, בנהרות ובמערות והן קשורות אליו בקשר בל ינותק.
הנימפות מתוארות בדרך כלל כנערות צעירות ויפות, חובבות מחול, מוזיקה, מותחות קשת בפמליה של אפולו, דיוניסוס, ארטמיס, מפלרטטות עם סילנים, סאטירים ובני אדם (המלך נומה, אגריה), שאינן מסיבות נזק למין האנושי, אך יחד עם זו, מושכות בכוח את מי שהן אוהבות למקום שלהן. חייהן תלויים בסביבתן וכשהן נעקרות ממנה, חייהן נתונים בסכנה. כשכעסו, בדרך כלל בעקבות נזק שנגרם לביתן, הן נהפכו למסוכנות.

אלת הציד ארטמיס לוותה על ידי חבורה של נימפות - הפליאדות

המקור: הויקיפדיה העברית

תולדות האתר[עריכה | עריכת קוד מקור]

מצודה בגן הנימפה
צילם: Mentnafunangann ויקישיתוף

העיירה Ninfa, הוקמה באזור בו היה על אי קטן מקדש שהוקדש לאלה היוונית Ninfa . מן הסתם, היה קיים בתקופה הרומית. באתר הייתה עיירה חקלאית קטנה. במהלך אמצע המאה השמינית, האפיפיור זכריאס (679-752) קבל אותו כמתנה מ:הקיסר הביזנטיני קונסטנטין החמישי בהוקרה על שבלם את ליותפראנד, מלך הלומברדים שפלש לאיטליה. כך נותר ברשותו אחוזה חקלאית עם שטחים חקלאיים ניכרים.

במהלך תקופה זו, הדרכים הרומאיות לדרום: ויה אפיה וויה Via Severiana הפכו להיות בלתי עבירות של התרחבות תחום הביצות וכך הסחר לדרום איטליה החל לעבור בדרך העוברת בקרבת הגבעות הסמוכות Ninfa. ההחלטה לגבות אגרה מן העוברים לדרך המסחרית הייתה גורם ב הפיכת נימפה למרכז עירוני קטן.

במאות העשירית והאחד-עשרה, השליטה בפועל הייתה בידי משפחת הרוזנים : Conti di Tuscolo למרות שהייתה חלק ממדינת האפיפיור. בתחילת המאה ה-12, האפיפיור Pope Paschal II, השתלט שוב על העיר נימפה. בשנת 1116, על פי ההסכם Pactum Ninfensium, הנהגת העיר נמסרה לתושביה, אשר התחייבו בנאמנות ותשלום מיסים לאפיפיור. כן נקבע שעליהן להרוס את החומה המקיפה את העיר. בהמשך עברה לשליטת משפחת Frangipane.

בית העיריה
צילם: Mentnafunangann ויקישיתוף

בשנת 1159, על מותו של אדריאנוס הרביעי נבחרו שני אפיפיורים, Rolando Bandinelli, שכונה בשם אפיפיור אלכסנדר שלישי נתמך על ידיFrangipane וכן Ottavio de Monticelli, שמונה על-ידי Antipapa Vittore IV, שנתמך על ידי פרידריך ברברוסה. אלכסנדר שלישי נלקח בשבי באופן מיידי על ידי יריביו ושוחרר על ידי Oddone Frangipane שהציע מקלט לNinfa, שבו הייתה כנסייה Santa Maria Maggiore ,ביום 20 ספטמבר 1171 פרידריך הראשון, קיסר אימפריה הרומי הקדוש נקמה ושרף את העיר. שקיעת משפחת Frangipane חלה בסוף המאה ה-12, כאשר נמכרו רוב הנכסים לכיסוי החוב. הצעד החיובי היחיד של הממשלה שלהם היה הבנייה של החלק הראשון של טירה וקירות מגן. במהלך המאה שלוש עשרה נימפה הייתה מנוהלת על ידי ג'אקומו קונטי, כפי שמודגם בשבועת נאמנות מהתקופה 1215, וצאצאיו, אך בסוף המאה העיירה חוותה שלב עוויתי שהוביל כנראה לשלטון לפני Annibali ולאחר ב-30 באפריל 1293 השטלתה על העיר משפחת Colonna.

עם עלייתו לכס הקדוש של אפיפיור בוניפציוס השמיני משפחת קולונה הוחרמה וכל רכושה הוחרם: בשנת 1297 הנסיך Pietro Caetani קנה את נימפה תמורת 200 אלף זהב פלורין, אם כי ההסמכה הרשמית שלו בראש הפיאודלית יבוא רק על אוקטובר 10 של 1300. זה היה עבור Ninfa תקופה של שגשוג גדול: הקירות תוגברו, הטירה הורחבה ונבנו מגדל החליט לבנות קיר תמך למים של המקור הקרוב באופן שכדי להרחיב את האגם הקטן כבר קיים, אולם העיר הורחב ונבנה מפעלים חדשים ושני בתי חולים קראו מתיאוס וMancinulea נימפה "השתתפו גם במספר רב של הכנסיות הן בתוך ומחוץ לחומות והרבה חנויות ומלאכה ומסחר. היה בזה תקופה היו כמה התערבויות לשיקום הביצה שמסביב עם מותו של אויב משפחות השמיני וניפס של Caetani טען השטחים גזלו בעבר:. Annibali פוטר Ninfa ולשמור ברשותם ביקש את עזרתו של הצבא מרומא גם אם שינויים במצב הפוליטי ב1314, אפשר Caetani להחזיר לעצמו את החזקה בכפר. ב1317, בשטח הצטרף לנדיקטוס שלישי, רוזן הפלטין, ובשינה 1355 לאחיינו ג'ון, המשפחה, לעומת זאת, בשל בעיות כלכליות, שתפוגנה בהמאה שש עשרה, הוא נאלץ למכור את שטחיו.

בשנת 1369 נימפה נרכשה על ידי המוסד הכספי Caetani di Fondi , בראשות Onorato I , שמימש את החובות שהשירו קודמיו. האפיפיור באביניון, אפיפיור קלמנט שביעי, בעל ברית של Onorato, אישר לו את תפקיד הרקטור של האזור, והעניק לו את כל הזכויות. האפיפיור ברומא אפיפיור אורבנוס השישי נידה את אונורטו ומנע ממנו את כל הזכויות וגורם למאבק אלים שזורם לתוך 1380 עם מצור על Ninfa, שפוטר ובשנת 1381 נהרסה העיר לחלוטין. לאחר פרק זה Ninfa לא נבנה מחדש: נותרו בה בקתות של איכרים שעובדים בסביבה כפרית ועם ההתקדמות של הביצה ומלריה נאלצו התושבים לעזוב את האזור ".

חורבות על הנהר נימפה צילם: Mentnafunangann

ב1471 Ninfa Caetani נפתח בעוד נפחים שעבודתם החלה ב 1457 ורק לאחר כמה שנים של עסק הייתה סגורות. באותה תקופה הטירה שימש כבית כלא ב1447 זכור אפיזודה של טבח 'של Ninfa, כאשר אחד האסירים כלואים במגדל והרגו את סוהר לענישה אונורה III הושק מהמגדל כל האסירים כולל דיקון, אירוע נחשב מקובל על ידי הכנסייה. אונורטו, כדי להימנע מנידוי, שכלל גם החרמת כל המריבות, היה צריך להלקות בפומבי.

ב מאה שש עשרה קרדינל ניקולס השלישי Ceatani הורה האדריכל פרנסיס Caprianiלבנות באזור גן של Ninfa, פשוט מורכבת משני מסלולים בזוויות ישרות ושתי נישות שממנו זרם מים לאחר מכן שפכו לתוך הנהר לרבייה דגי Salmo trutta: הגן הזה נפל לתוך מצב הטעון תקון זמן קצר לאחר מותו של הקרדינל. בהמאה שמונה עשרה Ninfa נותר שום זכר לאחר שעבר טחנה וgualchiera סגור. ב1765 בניין העירייה הפכה לאסם על ידי דוכס פרנסיס V באותה תקופה אפיפיור פיוס השישי התחיל ייבוש הביצות, אבל כל זה הסתיים בתיקונים קלים.

תעלות ההשקיה נבנו ב'900

רק ​​בשנת 1921 שGelasius Caetani התחיל לנקות את האזור והשיקום של חלק מחורבות Ninfa, במיוחד את המגדל ובית העירייה, כדי להפוך אותו למעון קיץ באותו הזמן, תחת הדרכתו של האמא שלה עדה Wilbraham, שכבר עשה גן בוטני באגם Fogliano , החל לשתול מינים בוטניים שונים שהביאו ממסעותיו בחו"ל וכי הוא מפותח בNinfa בשל האקלים נוח, מאוד רטוב, שניתן על ידי Ninfa הנהר ונורמה הצוק שחסם את המעבר של העננים התחתונים גורמים לגשמים תכופים. עבודה על הכנתו של הגן הייתה אז המשיך על ידי Roffredo Caetani, אשתו מרגריט Chapin והבת שלו ליה Caetani: הם היו רק שתי נשים ובמיוחד לליה, במהלך השנים כמשורר גבריאלה ד'אנונציו או הסופר בוריס פסטרנק, מחבר ספר דוקטור ז'יוואגו או בשנת 1935, בניטו מוסוליני בביקור באזור ביצות Pontine . הנציג האחרון של משפחת Caetani, אחרי יותר משבע מאה שנים סיים את השושלת המשפחתית. לעומת זאת, לפני מותו, בשנת 1977, הוקמה קרן שנקראה Roffredo Caetani di Sermoneta, אשר כוללת גם את הטירה של Sermoneta וכן את גן וכך מתקיימים היסודות הנחוצים צלקיום הפארק. מסביב לגינה בשנת 1976 הוקם נווה מדבר של WWF בתמיכתו של החי והצומח של המקום, כי הביצות שהובילו להיעלמותו.

בשנת 2000 את כל השטח של Ninfa הוכרז מצבת זיכרון טבעית. פתוח רק בשעות מסוימות, הגינה היא ביקר על ידי כחמישים אלף תיירים בשנה

חורבות[עריכה | עריכת קוד מקור]

חורבות בית - ויקישיתוף

שרידי הכנסיה ויקישיתןף

הגשרון ויקישיתוף

בתקופת השיא של העיר נימפה היו בה מעל 150 בתים, שכללו עלייה-גג ואסם. היו בה כ-14 כנסיות - רק בין החומות. פעלו בה מפעלים, שני בתי חולים, טירה ובניין עירייה. העיר הייתה מוגנת על ידי חומה באורך של כ-1,400 מטר וביניהם היו לפחות עשרה מגדלים.

הטירה הייתה ממוקמת ליד האגם, מחוץ לחומות העיר ונבנתה במאה ה-12 והורחבה בשנת 1308 על ידי פייטרו Caetani ולאחר נפילת Ninfa, הטירה נפגעה קשות , למרות שהיא המשיכה לשמש במשך מספר שנים ככלא, לפני הנטישה הסופית. בהתחלה זה היה מגדל עם בנייה גדר בבסיס, ואז בשלב של התרחבות נוצר מבנה עם תכנית כיכר, מוגן על ידי חומות כמו Merlo להשתלב, הפינות שהוצבו המגדלים, לסובב 45 מעלות. בסביבתו של המגדל, נשענה על הקיר נבנה בית אחוזה, שהיה חדר גדול שנפתח מתוך מחולק למחיצות חלונות בהגותית ומאפשר לך מול העיר באופן ישיר. המגדל, שוחזר לחלוטין, הוא מרובעים, 32 מטרים, שבו יש כמה חריצים והחלק העליון מוקפים בחומות דבר

בין הכנסיות העיקריות של Ninfa צריך למנות את אלה של סנטה מריה מג'ורה, סנט בלייז, סנט ג'ון, סנט פול, סאן סלבטורה, פטרוס הקדוש מחוץ לחומות, סנט יופימיה, סנט אנג'לו, סן קלמנטה, סן מרטין, סן קוונטין, סן לאונה, סנט Paraskevi וסנט Vincentian . סנטה מריה מג'ורה הייתה הכנסייה הראשית של הכפר, וקרובה לוודאי שנבנתה במאה ה-10 והורחבה במחצית הראשונה של המאהה-12. במאה ה-15 נערך שיקום כללי. גם לאחר חורבן העיר, הכנסייה נשארה בפעולה עד המאה ה-16ולאחר מכן הייתה חורבות נטושות יישארו מההיקף החיצוני של "אפסיס ו פעמון. זוהי כנסייה עם שלוש מרחבים: האולם המרכזי היה מכוסה בגג משופע, ואילו שני הצדדים היו של קמרונות בנייה. האפסיס הוא חצי עגול, והם עדיין מוכר אחד ציורי קיר, אחד המתאר את פיטר הקדוש, שראשיתה 1160 - 1170: בכנסייה היה אחר ציורי קיר הוסרו לאחרונה להיות מאוחסנים בטירה של Sermoneta, מגדל הפעמון שתחילה המאה ה-13 וב סגנון רומנסקי. הכנסייה של התאריכים של סנט ג'ון חזרה סביב המאה ה-11 והיום יש רק כמה חורבות שהופכות אותו קשה לשחזר את המבנה המקורי: סביר להניח שהיה לה אולם תווך אחד, עם השונות צד קפלות ואפסיס חצי עגול, עדיין נראה לעין בחלקו, ושעל יש עקבות של ציורי קיר המתארות את מלאכים, אם כי עד המאה ה-20 היה אפשר לראות את ציורי הקיר בריפויו של אדם עיוור ואת העברת גופתו של קדוש. הכנסייה הייתה מצוידת במגדל פעמון, שקיים עד היום, אבל עם הפסגה התמוטטה, שראשיתה במאה ה-13 וכעשרה מטרים. זה המאה ה-12 כנסיית סן Biagio, הוצבה ב[ קירות, מספיק כדי להכריח אותם ההסחה במהלך עבודות בנייה כדי לאפשר לו להיות מוכנס בתוך העיר : זה מבנה קטן מאוד, עם אולם תווך אחד ואפסיס חצי עגול, עכשיו בתצוגה בטירה של Sermoneta הכנסייה הייתה ציורי קיר עם ציור המתאר את המשיח בכבוד ואחר של הבתולה בין השליחים, מהמאה השתים עשרה או שלושה עשר. כנסיית סנט ג'ון מחוץ לחומות, שנקראה כך משום שהוא היה כמה מאה מטרים מחוץ ninfine הקירות, ממוקמת בסמוך לאגם. הורחב במאה השלוש עשרה, בעקבות הסגנון גותי: זה הוא כנסייה גדולה למדי, בהיקף של שלושה מעברים ואפסיס ב אופוס reticulatum קומות ותוספות, עם ציורי קיר Teofenia, שראשיתו בשנתי העשר - המאה שלוש עשרה, שבו אתה עדיין יכול לראות מלאכים, ווילאות מעוצבים בגבול ".

ליד Ninfa עמד שני מנזרים. הראשון, שנקרא Marmosolio, היה באזור של Vaccareccia, נבנה בשנת המאה ה-11 ועבר לידיו של הציסטרציאנים במאה ה-12 עמד להיהרס השני נקרא סנטה מריה די מונטה Mirteto ונוסד בשנת 1216 בקרבת המערה, הוקדשה על ידי 1183 ל סנט מיכאל מלאך, אשר במהלך המאה השתים עשרה הפך למקום העלייה לרגל: המערה צוירה במהלך המאה ה-14 ואת הציורים שהיום יש רק מעט מאוד עקבות. במהלך השנים, המנזר הועשר באופן משמעותי מבחינה כלכלית ויצירות אמנות, עד 1432, כאשר אפיפיור יוג'ין רביעי הצטרפתי אליה למנזר סנט Scholastica בSubiaco, בקרוב נפלתי לתוך מצב הטעון תקון. בשנת 1703 רעידת אדמה הרסה לחלוטין את הכנסייה, ולמרות שזמן קצר לאחר שנבנה מחדש, זה סוף סוף ננטש והפך לmagazzinoa "

Ninfa הנהר נחצה על ידי שלושה גשרים בכפר, שאחד מהם רומאית, הוותיק ביותר, ועוד בשם מטבחיים: זה שתי תוחלת גשר, שנבנה בסמוך לקירות הגנתית ועל שמו, יש שתי השערות. יש התחלה זה כי במהלך קרב, לוחמי אויב ניסו להיכנס לעיר, עוברים ממש מעבר לנהר, אבל בשיאו של ninfini הגשר להכות אותם עם חניתות רבות מה שהופך אדומות, צבעי מים בגלל הדם שילם, ההשערה השנייה, הרבה יותר סביר, היא שליד הגשר התעורר בניין המוקדש לטבח של בשר, perdutoG נעלם לחלוטין. "

גן[עריכה | עריכת קוד מקור]

הגן הוא בגודל של שמונים דונם (8 הקטאר), עוצב כגן אנגלי הכולל למעלה מאלף צמחים. הוא נחצה על-ידי תעלות השקיה, אשר מקורם בנהר הנימפה, הנובע ממרחק של 40 ק"מ מביצות Pontine , עובר לנהר Sisto, חולף בין הערים : Terracina וCirceo; מאז שנות ה-30 נותב הנהר לדרום הגן. במים גדל הדג Salmo cettii , הידוע גם בשמו טראוט נימפה.

בסמוך לכנסיית סן ג'ובאני אפשרי להתבונן בעצים (ראו במצגת משמאל) : אגוז אמריקאי, לידו Malus domestica תפוחים מקומיים], אדר יפני עם עלים אדומים, אשור עם עלים לבנים, וכן אורן עם עלים מוכספים.

בחלק האחורי של כנסיית סנטה מריה מג'ורה- bignonia ביגנוניה צהובה (ראו מצגת משמאל), קבוצה של אגבים וכן ורדים, ואילו בחזית הראשית הוא Cotinus coggygria, המכונה גם עץ של ערפל, עם תפרחות של שמיכה הוורודה, דומות לצמר גפן מתוק ו[ [Cedrus | ארז]] בתא המטען של הנשען Tillandsia מפעל, חסר שורשים, ששואב את המזון מן '[ [לח]] של אוויר. לאורך השדרה של ברוש של Erythrina Crista-גאלי, צבע פרח ארגמן, כמו ציפורים טרופיות, ואילו לאורך השדרה של מקלחונים של צניחת עצי דובדבן, ההימלאיה אורן, בננה, אורן מקסיקני ו'שיטה דרום אמריקה. באזור המוקדש למסלעה הם Iberis, eschscholzia, ורוניקה, האליסון, קולומביין, Dianthus ו [[Punica granatum | רימונים ננסיים] ]. ליד הגשר של בית המטבחיים הם זלזלת armandii פרחים סגולים, הידראנגאיס טיפוס, האדר, צפצפה, ממשיך לאורך הנהר אתה תבוא על פני מטע של אגוז, Acer saccharinum ו Liriodendron tulipifera, הנקרא גם עץ צבעוני. ליד הגשר הרומי Photinia serrulata, יסמין, יסטריה ולפני שמגיע לגשר עץ קבוצה של במבוק מ סין . בגשר העץ ממוקם Gunnera manicata, אופייני לסביבות נהרות ברזילאים, פפירוס, ארז וקזוארינה קלוש, מאגף 'אוסטרליה. העירייה Lonicera involucrata, ואילו מול טירה מגנוליה stellata. "

החל מיום 1976, על שטח של כ -1,800 דונם ברחבי הגן, נוצר נווה מדבר של WWF שמטרתו ההגנה על בעלי החיים באזור של Ninfa: נעשה יער צמח ומערכת של אזורים לחים כדי להקל ולהפסיק קינון של ציפור ובה בעת שניסינו לשחזר , על שטח של רבע דונם הצמחייה אופיינית לאזור,, כלומר אלה שהם טהורים ביצות, קיים עד שנות השלושים לפני [אגרו pontine [| אזור pontine ]] היו סחוט לגמרי. האזור נמצא בדרכו של אחד מהראשים flyways נסע בציפור, מ[ [אפריקה | אפריקה]], לעבור לאזורים שונים של 'אירופה. לאחר הקמתה של נווה מדבר, באזור נרשמו כניסות של teals, ברכיות, gadwalls, אנפות, lapwings וכמה מינים של ראפטורס

pioppo nero[עריכה | עריכת קוד מקור]

ראו ערך מורחב:צפצפה

הזן האיטלקי: צפצפה שחורה איטלקית

Maestoso pioppo nero secolare

  • Pioppo Nero (di Gelasio Caetani

L’Oasi di Ninfa fu costituita nel 1976; questa pianta (come tutte le altre) è immersa nel verde grazie anche all’abbondanza delle acque del fiume Ninfa, che sgorgano da ogni lato, favorendo a dismisura lo sviluppo della flora. il “Pioppo di Gelasio Caetani” - Oasi di Ninfa - Cisterna di Latina. Ha una circonferenza di 7,42 metri;l’ altezza è di 35 metri; la chioma è di 30 metri e il suo anno di nascita presunto è il 1905. L’Oasi di Ninfa P Il nome affidato al Pioppo della specie Populus nigra tra i più grandi d’Italia, si dice sia riconducibile al principe Gelasio Castani, ovvero colui che l’ha piantato presumibilmente nel 1905, mentre lavorava per il recupero dei ruderi dell’antica cittadina; in ogni caso, questo non è il solo pioppo gigante dell’area, visto che a cento metri dal cancello d’ingresso dell’Oasi, ve né uno simile, anche se in scala ridotta, (con 5,20 metri di circonferenza). Va detto che la pianta è ancora integra benché ad un attento esame sul lato sud-est del tronco, lascia intravedere una grossa scanalatura marcescente che indica la necessità di un serio intervento botanico.

זלזלת[עריכה | עריכת קוד מקור]

ראו ערך מורחב:זלזלת

צמחים מהסירטון[עריכה | עריכת קוד מקור]

Maestoso pioppo nero secolare

המקור[עריכה | עריכת קוד מקור]

Il paese di Ninfa, il cui nome sembra derivare da un tempio di età classica dedicato alle Ninfa presente su un isolotto del piccolo lago, doveva esistere già durante l'epoca romana, ma si trattava di un piccolo centro agricolo. Durante la metà del VIII secolo papa Zaccaria ebbe in dono da Costantino V di Bisanzio, in segno di riconoscenza per aver contrastato l'avanzata dei Longobardi intercedendo presso il Liutprando|re Liutprando, vaste zone agricole nei pressi di Norma , dove era presente una tenuta di campagn

. In questo periodo la via Appia e la via Severiana divennero impraticabili per via dell'avanzamento della palude e ciò comportò lo spostamento dei traffici commerciali sulla via pedemontana che transitava nei pressi di Ninfa: l'imposizione di un pedaggio a chiunque volesse utilizzare la strada si rivelò essere una fonte di ricchezza e ben presto Ninfa divenne un piccolo centro urbano, con numerose case

Castello con la torre

Tra il X e l'XI secolo nonostante i territori appartenessero allo Stato Pontificio, i veri dominatori della zona furono i Conti di Tuscolo; all'inizio del XII secolo papa Pasquale II ottenne nuovamente il controllo di Ninfa: nel 1116 attraverso il Pactum Ninfensium il borgo fu affidato agli stessi abitanti, in cambio di fedeltà alla chiesa, alcuni obblighi economici e l'ordine di abbattere le mura difensive. In seguito Ninfa fu ceduta alla famiglia dei Frangipane: nel 1159, alla morte di Adriano IV, vennero eletti due papi, Rolando Bandinelli, col nome di Alessandro III, sostenuto dai Frangipane, e Ottavio de Monticelli, col nome di Vittore IV, sostenuto da Federico Barbarossa. Alessandro III fu immediatamente fatto prigioniero dal rivale e liberato da Oddone Frangipane che gli offrì rifugio a Ninfa, dove nella chiesa principale, quella di Santa Maria Maggiore, il 20 settembre, fu eletto papa: nel 1171 Federico Barbarossa si vendicava prima saccheggiando e poi incendiando la città. Il tramonto dell'epoca dei Frangipane fu alla fine del XII secolo, quando sommersi dai debiti vendettero la maggior parte delle loro proprietà: unico lato positivo del loro governo fu la costruzione della prima parte del castello e delle mura difensive. Durante il XIII secolo Ninfa venne amministrata da Giacomo Conti, così come dimostrato in un giuramento di fedeltà risalente al 1215, e dai suoi discendenti; tuttavia alla fine del secolo la cittadina visse una fase convulsa che portò probabilmente al potere prima gli Annibali e poi i Colonna, che presero possesso della città il 30 aprile 1293".

Il municipio

Con la salita al soglio pontificio di Bonifacio VIII la famiglia dei Colonna fu scomunicata e tutti i beni confiscati: nel 1297 Pietro Caetani acquistò Ninfa per 200 mila fiorini d'oro, anche se la sua investitura ufficiale a capo del feudo avverrà solamente il 10 ottobre del 1300. Fu questo per Ninfa un periodo di grande prosperità: le mura vennero rinforzate, il castello fu ampliato e fu costruita una torre, fu eretto un muro di contenimento per l'acque della vicina sorgente in modo tale da ampliare il piccolo lago già esistente, fu ampliato il palazzo comunale e costruiti nuovi mulini e due ospedali chiamati di San Matteo e Le Mancinulea Ninfa"; erano inoltre presenti un gran numero di chiese sia dentro che fuori le mura e tantissime botteghe sia artigiane che commerciali. Fu in questo periodo che si ebbero alcuni interventi per il risanamento della palude circostante. Alla morte di Bonifacio VIII le famiglie nemiche dei Caetani rivendicarono i territori precedentemente usurpati: gli Annibali saccheggiarono Ninfa e per mantenerla in loro possesso chiesero l'aiuto dell'esercito da Roma anche se cambiamenti della situazione politica, nel 1314, permisero ai Caetani di riappropriarsi del borgo. Nel 1317 il territorio fu assegnato a Benedetto III, conte palatino, e nel 1355 a suo nipote Giovanni: la famiglia tuttavia per problemi economici, che si estinguerà nel XVI secolo, dovette vendere i suoi territori.

Nel 1369 Ninfa venne acquistata dai Caetani di Fondi, capeggiati da Onorato I, che saldò i debiti accumulati dai suoi predecessori e restaurò la cinta muraria. Il papa avignonese Clemente VII, alleato di Onorato, gli confermò la carica di rettore della zona, dichiarando i Palatini estromessi da tutti i diritti: questo fece scattare da parte del papa di Roma Urbano VI la scomunica a Onorato, privandolo di tutti i diritti provocando una violenta lotta che sfocia nel 1380 con un assedio a Ninfa, la quale venne saccheggiata e nel 1381 completamente distrutta dalle città vicine a colpi di piccone. Dopo questo episodio Ninfa non venne più ricostruita: resistettero poche capanne di contadini che lavorano le campagne circostanti anche se con l'avanzamento della palude e la malaria costrinsero i pochi residenti a lasciare la zona ".

Rovine sul fiume Ninfa

Nel 1471 i Caetani aprirono a Ninfa una ferreria i cui lavori erano iniziati nel 1457 e dopo solo qualche anno di attività fu chiusa. Nello stesso periodo il castello venne utilizzato come prigione: nel 1447 viene ricordato l'episodio delleccidio di Ninfa, quando uno dei prigionieri rinchiusi nella torre uccise un carceriere e per punizione Onorato III lanciò dalla torre tutti i reclusi tra cui un diacono, evento ritenuto inammissibile dalla Chiesa. Onorato, per evitare la scomunica, che prevedeva anche la confisca di tutti i feudi, dovette farsi pubblicamente frustare.

Nel XVI secolo il cardinale Nicolò III Ceatani diede ordine all'architetto Francesco Capriani di costruire un giardino nell'area di Ninfa, costituito semplicemente da due viali ad angolo retto e da due nicchie dalle quali fuoriusciva acqua che poi si riversava nel fiume per l'allevamento di trote: questo giardino cadde in rovina poco dopo la morte del cardinale nel 1585. Nel XVIII secolo di Ninfa non rimaneva più alcuna traccia dopo che anche l'ultimo mulino e la gualchiera chiusero. Nel 1765 il municipio venne trasformato in granaio dal duca Francesco V e nello stesso periodo papa Pio VI avviò una bonifica delle paludi ma il tutto si concluse in un nulla di fattof

I ruscelli d'irrigazione costruiti a inizio '900

Fu solamente nel 1921 che Gelasio Caetani iniziò la bonifica della zona ed il restauro di alcuni ruderi di Ninfa, in particolar modo della torre e del municipio, per farne una residenza estiva; contemporaneamente, sotto la guida della madre Ada Wilbraham, che aveva già realizzato un orto botanico a Fogliano, iniziò a piantare diverse specie botaniche che portava dai suoi viaggia all'estero e che ben si sviluppavano a Ninfa per via del clima favorevole, molto umido, regalato dal fiume Ninfa e dalla rupe di Norma che bloccava il passaggio delle nubi più basse provocando frequenti piogge. I lavori per l'allestimento del giardino furono proseguiti poi da Roffredo Caetani, dalla moglie Marguerite Chapin e dalla figlia Lelia Caetani: furono proprio le due donne e soprattutto Lelia, durante gli anni secolo|'900 come il poeta Gabriele D'Annunzio o lo scrittore Boris Leonidovič Pasternak, autore de Il dottor Živago o, nel 1935, Benito Mussolini in visita all'agro pontino. Leila Caetani, senza eredi, fu l'ultima rappresentante della famiglia Caetani, che dopo oltre settecento anni estingueva il suo casato: la donna però, prima della sua morte, avvenuta nel 1977, diede vita ad una fondazione, chiamata Roffredo Caetani di Sermoneta, al quale intestò oltre al castello di Sermoneta anche il giardino ed è ancora tale fondazione che oggi si occupa del parco. Intorno al giardino a partire dal 1976 è stata istituita un'oasi del WWF a sostegno della flora e della fauna del luogo, che la bonifica della palude aveva portato alla scomparsa.

Nel 2000 tutta l'area di Ninfa è stata dichiarata monumento naturalistico . Aperto solo in alcuni periodi, il giardino viene visitato da circa cinquantamila turisti all'anno

Ruderi[עריכה | עריכת קוד מקור]

Abside con affreschi della chiesa di Santa Maria Maggiore

Durante il periodo di massimo splendore Ninfa era una città ricca di case, oltre 150, munite di solaio e granaio, chiese, circa quattordici considerando quelle presenti sia all'interno che all'esterno delle mura e poi strade, mulini, ponti, due ospedali, un castello e un municipio. La città era difesa da una cinta muraria della lunghezza di circa 1.400 metri intervallata da almeno undici torri, anche se probabilmente erano molte di più.

Il castello si trova nei pressi del lago, fuori dalle mura e fu costruito a partire dal XII secolo e ampliato dal 1308 da Pietro Caetani; dopo la caduta di Ninfa il castello fu notevolmente danneggiato, anche se continuò ad essere utilizzato per diversi anni come prigione, prima del definitivo abbandono. In principio si trattava di una torre con un recinto in muratura alla base, poi durante la fase d'ampliamento fu creata una struttura a pianta quadrata, protetta da una cinta muraria come merlature a coda di rondine, ai cui angoli furono poste delle torri, ruotata di 45º. Nelle vicinanze della torre, addossata al muro di cinta fu costruita una casa signorile, che presentava un ampio salone in cui si aprivano delle finestre bifore in stile gotico permettendo di affacciarsi direttamente sulla città. La torre, completamente restaurata, è a pianta quadrata, alta 32 metri, nella quale si aprono diverse feritoie e la sommità circondata da una merlatura a cosa di

Tra le chiese principali di Ninfa vanno ricordate quelle di Santa Maria Maggiore, San Biagio, San Giovanni, San Paolo, San Salvatore, San Pietro fuori le mura, Sant'Eufemia, Sant'Angelo, San Clemente, San Martino, San Quintino, San Leone, San Parasceve e San Vincenziano.

Rudere di una casa

Santa Maria Maggiore era la chiesa principale del borgo e fu con molta probabilità costruita a partire dal X secolo e ampliata nella prima metà del XII secolo. Nel '400 secolo Onorato III provvide ad un restauro generale ed anche dopo la scomparsa di Ninfa restò in attività fino al XVI secolo, venendo poi abbandonata: oggi rimangono i ruderi del perimetro esterno, dell'abside e del campanile. Si trattava si una chiesa a tre navate: la navata centrale era coperta da un tetto a spiovente, mentre le due laterali avevano delle volte in muratura. L'abside è semicircolare e sono ancora riconoscibili due affreschi, uno raffigurante San Pietro, risalenti al 1160-1170: nella chiesa erano presenti anche altri affreschi recentemente staccati per essere conservati nel castello di Sermoneta; il campanile risale al XIII secolo ed è in stile romanico. La chiesa di San Giovanni è databile intorno all'XI secolo ed oggi ne rimangono soltanto alcuni ruderi che rendono difficile ricostruire la sua struttura originaria: con molta probabilità era a navata unica, con diverse cappelle laterali ed un'abside semicircolare, ancora oggi in parte visibile e su cui restano tracce di affreschi rappresentanti degli angeli, anche se fino all'inizio dell'900 si potevano osservare gli affreschi della guarigione di un cieco e la traslazione del corpo di un santo. La chiesa era dotata di un campanile, ancora oggi esistente ma con la sommità è crollata, risalente al XIII secolo ed alto una decina di metri. È del XII secolo la chiesa di San Biagio, posta presso le mura, tanto da costringere ad una loro deviazione durante i lavori di costruzione per permettere di farla rientrare all'interno della città: si tratta di una struttura molto piccola, con un'unica navata e abside semicircolare; ora esposti al castello di Sermoneta, la chiesa era affrescata con un dipinto raffigurante il Cristo in Gloria ed un altro la Vergine tra gli Apostoli, risalenti al XII o al XIII secolo. La chiesa di San Giovanni fuori le mura, cosi chiamata poiché si trovava a qualche centinaio di metri fuori le mura ninfine, è ubicata nei pressi del lago. Venne ampliata nel XIII secolo, seguendo uno stile gotico: si tratta di una chiesa abbastanza grande, costituita da tre navate e con un'abside in opus reticolatum ed inserti in cotto, affrescata con una Teofenia, risalente al XII - XIII secolo, di cui si notano ancora angeli, il bordo decorato e drappeggia".

Il ponte del macello

Nei pressi di Ninfa sorgevano due monasteri. Il primo, chiamato di Marmosolio, si trovava nella zona di Vaccareccia, fu costruito nel XI secolo e passò nelle mani dei cistercensi nel XII secolo per essere poi distrutto nel 1171. Il secondo invece era chiamato di Santa Maria di Monte Mirteto e fu fondato nel 1216 nelle vicinanze di una grotta, dedicata dal 1183 a San Michele arcangelo, che durante il XII secolo era diventata luogo di pellegrinaggio: la grotta fu affrescata nel corso del XIV secolo ed i tale dipinti oggi ne rimangono solamente pochissime tracce. Con il passare degli anni il monastero si arricchì notevolmente sia economicamente che di opere d'arte, fino al 1432 quando papa Eugenio IV lo unì al monastero di Santa Scolastica di Subiaco, cadendo ben presto in rovina. Nel 1703 un terremoto distrusse completamente la chiesa e, anche se poco dopo venne ricostruita, fu definitivamente abbandonata e trasformata in un magazzinoa"

Il fiume Ninfa era attraversato nel borgo da tre ponti, di cui uno di epoca romana, il più antico, ed un altro chiamato del Macello: si tratta di un ponte a due campate, costruito a ridosso delle mura difensive e sul suo nome esistono due ipotesi. La prima vuole che durante una battaglia, i combattenti nemici cercarono di entrare in città passando proprio attraverso il fiume, ma all'altezza del ponte i ninfini li colpirono con numerose lance rendendo l'acqua di colore rossa a causa del sangue versato; la seconda ipotesi, molto più probabile, è che nei pressi del ponte sorgesse un edificio dedicato alla macellazione della carne, andato completamente perdutoG".

Giardino[עריכה | עריכת קוד מקור]

Acer negundo

Il giardino, della grandezza di otto ettari, è un giardino all'inglese che ospita al suo interno oltre un migliaio di piante ed è attraversato da numerosi Ruscello d'irrigazioni oltre che dal fiume Ninfa: il fiume prende origine dall'omonimo laghetto di natura risorgiva e scorreva, fino alla bonifica integrale, per oltre 40 chilometri nell'agro pontino nel primo tratto col nome Ninfa e poi col nome Sisto, fino a sfociare tra Terracina ed il Circeo; a partire dagli anni '30 le acque risorgive sono state tuttavia deviate, poco a sud del giardino, nel corso del Collettore delle Acque Medie, separandole quindi dal corso del Ninfa/Sisto. Nelle acque dell'alto corso del Ninfa vive la Trota macrostigma, localmente conosciuta anche con il nome di Trota di Ninfa

Nei pressi della chiesa di San Giovanni è possibile osservare un Juglans-noce americano, diversi Malus domestica, un Acer palmatum a foglia rosa, un Fagus, un acero]a foglie bianche e un pino a foglie di color argento Cita|Mappa|Sottoriva, Ponsillo, Vinciguerra. Alla spalle della chiesa di Santa Maria Maggiore una bignonia gialla, un gruppo di yucca e diversi roseti, mentre presso la facciata principale si trova un cotinus coggygria, chiamato anche albero della nebbia, con delle infiorescenze a piumino rosa, simili a zucchero filato ed un cedro sul cui tronco è poggiata una tillandsia, pianta senza radici che ricava il nutrimento dall'umidità dell'aria. Lungo il viale dei cipressi delle erythrina crista-galli, fiori di colore scarlatto simili ad uccelli tropicali, mentre lungo il viale delle lavande dei ciliegi penduli, un pino dell'Himalaya, dei banani, un pino messicano ed un'acacia sudamericana. Nella zona dedicata al giardino roccioso si trovano iberis, eschscholzia, veronica, alyssum, aquilegia, dianthus e melograni nani. Vicino al ponte del macello si trovano clematis armandii a fiori viola, ortensie rampicanti, aceri, un pioppo; proseguendo lungo il fiume si incontra un boschetto di noccioli, un acer saccharinum e un liriodendron tulipifera, chiamato anche albero dei tulipano. Nei pressi del ponte romano una photinia serrulata, gelsomini, glicini e prima di arrivare al ponte di legno un gruppo di bambù provenienti dalla Cina. Al ponte di legno è posta una gunnera manicata, tipica degli ambienti fluviali brasiliani, dei papiri, un cedro ed una casuarina tenuissima, proveniente dall'Australia. Sul municipio una lonicera involucrata, mentre davanti al castello una magnolia stellata".

A partire dal 1976, su un'area di circa 1.800 ettari intorno al giardino, è nata un'oasi del WWF che mira alla protezione della fauna nel comprensorio di Ninfa: è stato realizzato un impianto boschivo ed un sistema di aree umide per agevolare la sosta e la nidificazione dell'avifauna ed allo stesso tempo si è cercato di ricreare, su un'area di quindici ettari, la vegetazione tipica della zona, ossia quella prettamente paludosa, già esistente fino agli anni trenta, prima che la zona pontina venisse del tutto bonificata . L'area si trova sulla traiettoria di una delle principali rotte migratorie percorse da uccelli che, provenienti dai paesi africani, si trasferiscono in varie aree dell'Europa. Dopo la creazione dell'oasi, nella zona si sono registrati arrivi di alzavole, germani reali, canapiglie, aironi, pavoncelle e alcune specie di rapaci

קישורים חיצוניים[עריכה | עריכת קוד מקור]

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.