גירוש תל אביב

קטעים בערך הזה מבוססים על ערכים מקבילים בוויקיפדיה העברית

(הרחבה מגירסת 17 דצמבר 20 2007)

Tel Aviv Refugees Kinneret — מצבה לזכרם בבית הקברות בכנרת, המקור:ויקיפדיה, צילם: Ranbar

Kfar saba cimitery — מצבה לזכרם בבית הקברות בכנרת, המקור:ויקיפדיה, צילם: דר' אבישי טייכר

Cemetery gerush yaffo sign big — חלקת הנפטרים בכפר סבא, המקור:הויקיפדיה העברית, צילם:Avihu

גירוש תל אביב יצא לפועל בערב פסח תרע"ז, (6 באפריל 1917) וכלל את כל התושבים שגרו דרומית מתל אביב. לאחר מועד זה התרוקנה תל אביב מתושביה. אלפי גולים (ישנם אומדנים שונים - 5,000 או 9,000) התפזרו במושבות הגליל התחתון, בטבריה, בצפת, בפתח תקוה, בכפר סבא ובירושלים. בתי היהודים ורכושם בעיר הנטושה נשמרו ברשות השלטונות על ידי קומץ שומרים יהודיים. הגזירה חלה גם על הערבים אבל הם מצאו דרכים להתחמק מהם

גורלם היה רעב ומחלות וחלק מתו במקום גלותם : כפר סבא, טבריה, יבניאל.

להמחשת התופעה נצטט קטע ממאמרם של דן גלעדי ומרדכי נאור המביא את תאורו של אהרון אהרונסון , המתיחס ללא-יהודים: "בינתיים גוועים אנשים מרעב, פשוטו כמשמעו. מראות זועה ראו עינינו: זקנים נשים וטף משוטטיפ, רעב ובלהות-טירוף בעיניהם הגוססות ומאפס מזון נופלים תחתם ומתים". הם מוסיפים כי גם מצב היהודים היה בכי רע. עד ראיה מספר כי אפילו אנשים אמידים בירושלים "הולכים ונעשים למקבלים (של נדבות) ואף מחזרים על הפתחים". מקור: מ' בן הלל הככהן, "גיוס בני הארץ לצבא התורכי", בתוך: מ, אליאב (העורך) במצור ובמצוק, ירושלים, 1991, עמ' 444

הרקע[]

תקופת מלחמת העולם הראשונה בארץ-ישראל הייתה אחת התקופות הקשות והמורכבות בתולדות היישוב היהודי בארץ. עם פרוץ המלחמה עזבו תושבים רבים את היישוב, אחרים גורשו, ואלה שנשארו גויסו לצבא העות'מאני והשתתפו במלחמה לא להם. בערב פסח תרע"ז הוציא המושל הצבאי של ארץ-ישראל ג'מאל פאשא פקודת גירוש לתושביה הערבים והיהודים של תל-אביב–יפו. הצו הוצא עקב התקדמות הצבא הבריטי מדרום. היה זה לאחר המפלה של הצבא העות'מאני בקרב באר שבע. כאשר חיל המשלוח המצרי של בריטניה התקדם צפונה במסגרת מה שכונה "מרדף פלשת" והתקרב לקו שתי העוג'ות. כ-10,000 איש, נשים, גברים וטף, החלו במסע אל מרכז הארץ וצפונה והשאירו מאחור את בתיהם ורכושם.

הנימוק הטורקי לגירוש היה שמירה על חיי ושלום התושבים. האוייב הבריטי מתקרב מהדרום. בפברואר 1917 אוניות בריטיות הפגיזו מטרות בתל אביב: בית חרושת ווגנר (היה בדרך יפו תל אביב היום) את קולנוע עדן שהיה בקצה רח' לילינבלום, ואת נווה צדק . לדעת, דר' גור אלרועי שחקר את הנושא :" אולם צורת הגירוש וההתייחסות למגורשים לאחר מכן לא הותירו ספק כי מדובר היה בפעולה עוינת עד מאד לציונים".

ב-28 במרץ 1917 הוציא ג'מאל פאשה, מושלה הצבאי של ארץ ישראל, צו לגירוש תושבי יפו ותל אביב. וכן החשש של השלטונות הטורקיים מכך שתושבי שתי הערים יסייעו לבריטים בכיבוש הארץ, ונומק כצעד חירום צבאי. תושבי יפו הערבים יצאו לכפרים שבסביבת העיר ובהזדמנות הראשונה חזרו לבתיהם. תושבי תל אביב ותושבי יפו היהודים אירגנו "ועד הגירה" בראשותו של מאיר דיזנגוף ומנחם יצחק קליונר. הוועד אירגן את תושבי מושבות הגליל וצפון הארץ לבוא לתל אביב עם עגלות וסוסים ולהוביל את המגורשים.

הגולים השתכנו במקומות גלותם באוהלים ובבקתות. תחילה הצליח ועד ההגירה לספק מזון ועזרה לגולים, אך בחורף 1917- 1918, כאשר מחציתה הדרומית של הארץ נכבשה בידי האנגלים ומחציתה הצפונית שימשה שטח כינוס והתארגנות של הצבא הטורקי, נפגעו הגולים באזור זה ומאות מהם מתו ברעב, בקור ובמחלות. עם דבר גילויה של רשת ניל"י בספטמבר 1917 החמירו רדיפות היהודים וגולי תל אביב חדלו מלקוות לחזור לבתיהם.

דיווח ממקורות טורקיים[]

ראו גם: ניר חסון גירוש תושבי תל אביב מוצג לראשונה דרך עיניים טורקיות - "הארץ" - 21 בדצמבר 2016

כשהעותמאנים הורו לפנות את תל אביב במלחמת העולם הראשונה, זה פורש כהתנכלות בשל שנאת הציונות. אולם לפי מסמך נדיר מאותה תקופה, ייתכן שהגירוש נעשה רק מסיבות צבאיות פרקטיות

מהמאמר - בהיסטוריוגרפיה הציונית, אירוע גירוש תל אביב נחשב שיאו של המאבק העותמאני בתנועה הציונית — ניסיון של השליט הטורקי האכזר, אחמט ג'מאל פאשה, לרסק את היישוב. מסמך נדיר מאותה תקופה, פרי עטו של ג'מאל פאשה עצמו, שופך אור על הגירוש מנקודת מבטו ומציג תמונה מורכבת יותר. המסמך התגלה לאחרונה על ידי שני חוקרים ישראלים, יובל בן בסט מאוניברסיטת חיפה ודותן הלוי מאוניברסיטת קולומביה, ונחשף במאמר שפורסם עתה בכתב העת "קתדרה" וכן בכתב העת British Journal of Middle eastern studies"

את המסמך, שזכה לכינוי "המניפסט", גילה הלוי בארכיון ראש הממשלה הטורקי — ארכיון עצום הכולל מאות מיליוני מסמכים מתקופת האימפריה העותמאנית. זוהי תשדורת סודית מוצפנת ששלח ג'מאל פאשה לאיסטנבול, לשר הפנים הטורקי, מחמט טלעת פאשה. המניפסט של ג'מאל פאשה יוצא דופן בין מסמכי התקופה, שכן אף שמדובר בתשדורת צבאית שהועברה באמצעות טלגרף, זהו מסמך ארוך למדי שכולל 17 עמודים. "בדרך כלל תשדורות כאלו היו חצי שורה", אומר בן בסט.

במסמך עונה ג'מאל פאשה לטענות שונות שהועלו נגדו בנוגע לניהול המלחמה בארץ ישראל ובמיוחד בנוגע לטיפול בנושאים ההומניטריים ודאגה לשלומם של האזרחים. העובדה שמדובר במסמך פנימי, מסווג, שלא נועד להפצה, מחזקת את ההערכה כי לא מדובר בתעמולה אלא בשיח פנים־טורקי אמיתי. ברקע ביקורת קשה שהועלתה בעיתונות האירופית, כולל בגרמניה, בעלת בריתה של טורקיה, על התנהגות הצבא הטורקי לאוכלוסייה האזרחית בארץ, ושמועות על טבח שנעשה ביהודי תל אביב. ג'מאל פאשה מילא תפקיד ברצח העם הארמני, זמן קצר קודם לכן, והיה חשש כי גורלם של היהודים בארץ ישראל יהיה דומה. בעניין זה הגיע עיקר הלחץ מהעיתונות הגרמנית, שכן גרמניה הואשמה בכך שהתירה לטורקיה לטבוח בארמנים. ג'מאל פאשה, שהיה מפקד גזרת סוריה רבתי, התאמץ להוכיח כי המקרים אינם דומים ואף הזמין עיתונאים גרמנים לבקר את המגורשים מתל אביב

ולסיכום הכתבה נאמר: החוקרים כתבו כי אין להסיק מכך שבין המהגרים ובין קציני הצבא העותמאני שררה חיבה. "האחרונים היו לא פעם אכזרים ואלימים כלפי אוכלוסיית הארץ והתעמרו במפונים חסרי האונים באמצעות עבודות כפייה, הגירה והעברה כפויה ממקום למקום", נכתב במחקר. "בנוסף, ג'מאל פאשה, שניצח על מבצע פינוי האוכלוסיות, סלד מהציונות, פעל להחלשתה והצהיר על כך בריש גלי לא פעם". ובכל זאת, הם טוענים: "על פי הבנתנו לא היה בכוונתו או בכוונת חבריו להנהגת האימפריה במלחמה, להביא לחיסול כללי של היישוב החדש או הישן בארץ. החלטותיו בכל הנוגע לפינוי אוכלוסייה נבעו ממניעים צבאיים פרקטיים ולא פוליטיים".

בהמשך המניפסט דוחה ג'מאל פאשה טענות על פגיעה בזכויותיהם של הנוצרים בארץ ומבטיח את המשך חופש הפולחן במקומות הקדושים, וגם עונה לטענות בדבר הוצאות להורג בשטח שלטונו. "הנרטיב של גירוש תל אביב הוא של התנכלות מכוונת ליהודים", מסכם בן בסט, "אנחנו לא רוצים לעשות לו רהביליטציה, הוא לא בחור נחמד ולא אוהב ציון, אבל אם שמים את הדברים בקונטקסט הרחב יותר, האימפריאלי, אז יש מקום לשקול את הדברים מחדש".

התגובה[]

מאיר דיזנגוף, ממנהיגי היישוב באותם הימים ( ובעתיד ראש העיריה הראשון של העיר תל אביב) החליט כי עדיף לקיים הפקודה ללא ערעור והתנגדות. עם זאת לפעול באופן מאורגן, וזאת לשם הצלת האנשים. ההנחנה הייתה שהציבור יקבל יתארגנות לפינוי היות ואלו שעלו מאירופה חוו שם גירושים. עבורם ניתפס הגירוש כחלק מהגורל היהודי.

לעומתו מרדכי בן הלל הכהן טען כי "אין להיחפז". והציע לפעול ב"דרכי הגויים" ( הערבים תושבי יפו ) ש"הציגו" את גירושם אל הפרדסים שממזרח ליפו, אבל היו חוזרים בערבים לבתיהם, לדבריהם: ג'מל פחה אינו ממהר לבצע דבר, ונותרו ללא פגע. גור סבור כי ג'מל פחה העלים עין מ"אי הביצוע" אצל הערבים.

יעד המגורשים[]

7,000 מתוך 10,000 המגורשים התפזרו במושבות : זיכרון יעקב וחדרה וכן בפתח תקווה וכפר סבא . חלק אף עלו לירושלים. מעטים היו בעלי אמצעים כספיים שיכלו לשכור דירות וחדרים ולכלכל עצמן מכספם .

שאר המגורשים עלו צפונה, רחוק מהחזית אל מושבות הגליל התחתון ריקם.תושבי הצפון התגייסו לעזרת המגורשים באמצעי תובלה ובשטחים שהקצו למגורשים. מובן שיכולתם הייתה מוגבלת אולם לא מבוטלת. טבריה קלטה כ-1200 מגורשים, צפת כ- 700 , יבנאל כ-130, ויתר המושבות הגליליות כ-200 .

המגורשים הם היו אוכלוסיה חלשה מבחינה סוציו-אקונומית. מהם כ 450 איש, בעיקר ילדים וזקנים, לא שרדו את התנאים הקשים ונפטרו ממחלות ומזקנה. "העירונים מתל אביב" לא הסתגלו לתנאי השדה הקשים ששררו במושבות, ובפריפריה. היו בעיקר מבין תושבי טבריה שלא תמיד קיבלה היטב את המגורשים, חלקם בעיקר החרדים שבהם, חששו לתחרות מצד המגורשים על המעט שהיה ל"וותיקים" ממקורות כספי החלוקה ובכלל, וחלקם בתחושות ששררו כבר אז נגד "המתיישבים החדשים" בישראל.

חלק מהמגורשים עזבו את הארץ למצרים ולסוריה וחלק אחר לאמריקה או אירופה.

הנצחת זכרם[]

נדב שרגאי בבמאמרו מיום 12 בספטמבר 2007 מתייחס לנושא: מדוע לא מנציחה עיריית תל אביב את נספיי גירוש 1917 ?

הוא מתאר: "בבתי הקברות בצפון הארץ: של יבנאל, כנרת טבריה צפת חיפה ועוד מקומות, עומדות מצבות של המתים מקרב המגורשים מתל אביב בעת הגירוש. (גם בכפר סבא 224 קברים כאלה ואפילו בדמשק 75 קברים). כמה מאות נפטרו ובעיקר בחורף הקשה של 1917/1918 . המצבות מוזנחות בעליל ללא מבקרים מקדם, חלקן כאלמונים, מספרות על המחיר הנורא. רק בבית הקברות בכנרת נעשה מעט סדר, מצבה כללית, וכבוד למתים ואלו רק תודות לשמואל חדש קיבוצניק שלקח את הנושא על עצמו".

עמותת משפחות מייסדי תל אביב פועלת מזה שנים במשותף עם החברה קדישא להקים גלעד בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב לזכר הנספים מקרב מגורשי תל אביב. ולא מסתכלים סביבנו?

תרומת ליהודי טבריה[]

באתר עמותת משפחות מייסדי תל אביב מובא סיפורה של בת העיר טבריה, אדל ממן - תושבת אשדוד, אז אדלינו טולידנו. לפיו, אותם יהודים שגורשו מיפו שקראנו להם "היפואים" תרמו רבות לתושביה היהודית של העיר.

גברת גרין, שיחד עם התושבים הוותיקים בטבריה, בהם אבי המנוח, ניסים טולדנו- הקימה בית יתומים גדול.

היא הקימה גם גן ילדים עבור הבנות ובזכות הגננת קלרה גביזון, החלו הבנות היהודיות, שעד כה דיברו ביניהן ערבית, לשוחח בשפה העברית.

מפעל אחר פרי עמלם של היפואים היה פתיחת קורסי ערב לבנות, ללמדן עברית ולהכשירן להיות אחיות מעשיות.

פועלם של היפואים שיפר במידה רבה את המצב הכלכלי והחברתי הירוד בטבריה, כך שעם כניסת הבריטים לארץ ישראל נמצאה בעיר תשתית של פקידות ממשלתית טובה ושל בעלי עסקים.

וכך בשנת 1921 הקימו היפואים בית ספר לבנות ששפת הלימוד בו הייתה עברית. המספרת, שהייתה בכיתה ב' כותבת כי "המחנך שלנו לא היה אחר מאשר בנימין ברנר, אחיו של הסופר יוסף חיים ברנר. ממנו למדנו את השירים "על שפת ים כנרת" "שאו ציונה נס ודגל" ועוד."

כפר סבא[]

רבים מהמגורשים העדיפו להגיע לכפר סבא בגלל קרבתה לתל אביב. בחירה זו התבררה עד מהרה כטעות. במושבה היו רק כמה עשרות תושבים שלא יכלו לקלוט את המגורשים שמספרם הגיע למעלה מ-1200 נפש. לא היו מקומות דיור, תעסוקה, מזון ותנאי תברואה. המגורשים בנו סוכות ביער האקליפטוסים המוכר כיום בכפר סבא כ"יער אוסישקין".

חוסר התנאים הסניטריים גרם למגיפות ורבים מהמגורשים מתו. בבניין הח'אן הוקם בית חולים ארעי וצוות רפואי קטן ניסה לעזור כמיטב יכולתו. הרופא הידוע ד"ר הלל יפה שבקר בכפר־סבא בתחילת 1918 כתב ביומנו: "כמעט כל היישוב בכפר־סבא חולה, מלוכלך, לקוי בכינים. יש שם 250 חולים. כ־25 מתים כל שבוע".

במשך כשנה הייתה כפר־סבא על קו החזית בין הצבא הבריטי לצבא הטורקי, והיא נחרבה בהפגזות של שני הצדדים. בספטמבר 1918 כשכבשו האנגלים את כפר־סבא, היא הייתה הרוסה לחלוטין, בפעם השנייה תוך שמונה שנים.

חלק מהנפגעים היהודים היו פליטים מתל אביב ומפתח תקוה אשר הלכו לקראת הצבא הבריטי שהתקדם ממעברות הירקון לכיוון טירה, שהייתה מפקדת הצבא העות'מאני באזור. הפליטים היהודים הרעבים באו לבקש מזון מהחיילים הבריטיים . הבריטים חשבו אותם לחיילים טורקים שלבשו בגדים אזרחיים וירו בהם.

צבי אריה סלור, אשר היה חובש-רוקח (לאחר המלחמה השלים את לימודי הרפואה והיה לדוקטור), נטל על עצמו לטפל במגורשים. הוא בנה בית חולים מאולתר וטיפל בחולי המלריה טיפוס הבטן שהיו נפוצים בגלל תנאי ההגיינה הירודים וחוסר במים זורמים. הוא טיפל ללא תמורה כספית ואף קנה בכספו חיטה בכפרים הערביים הסמוכים. באחת הפעמים אסרו הטורקים את הגברים והובילו אותם לטול כרם סלור יצא מיד ושכנע את הפחה לשחרר אותם.

המחלות עשו שמות במגורשים. 248 גברים נשים וטף נפטרו רבים מהפליטים מתו אלמונים והם קבורים עד היום בקבר אחים בסמוך לבית הקברות הצבאי של כפר־סבא. במקום רק 47 מצבות, ברובן אנונימיות.

המקור: הערך צבי אריה סלור

על מלחמת העולם הראשונה בכפר סבא - הויקיפדיה העברית