גלית אגמון

מאת : רבקי גולדפינגר פורסם בשבועון בשבע ביום 10 ספטמבר 2009 רואה את האור - " למרות עיוורונה מלידה, גלית אגמון ( 21 ) עברה מסלול חיים רגיל מהגן ועד לאוניברסיטה, כשהיא לא מוותרת אפילו על טיולים למיטיבי לכת."

" נראה לי שאם הייתי בן אדם רואה, השקפת החיים שלי היתה שונה לגמרי. בעזרת המגבלה זכיתי למשקפיים קצת אחרות על החיים. למדתי להתמודד עם הקשיים ואתגרי החיים ,לקבל באהבה את מה שיש, לתפוס דברים בפרופורציות הנכונות"

על השירות הלאומי בבית חינוך עיוורים: "רק מדריכה עיוורת תוכל להרגיש לעומק את הקושי ואת ההתמודדות של הילד העיוור. במהלך אותה שנה היו לי הרבה שיחות נפש עם הילדים ונקשרתי אליהם מאוד. השנה הזו היתה חוויה מדהימה בשבילי"

ההתחלה

התינוקת שלך עיוורת

מספר שעות לאחר הלידה הובאה אל מיכל אגמון בתה התינוקת. מיכל עדיין סבלה מכאבי הניתוח הקיסרי שעברה, אבל היתה מאושרת. היא חיבקה את בתה התינוקת בחום. הקטנה היתה עדיין מנומנמת ושתי עיניה היו עצומות. מיכל התבוננה בה בעיון, ספרה את אצבעות ידיה ורגליה, נישקה בהתרגשות את מצחה ופניה, וכל אותה העת לא חשה בשום דבר יוצא דופן. אך באותו הלילה, כאשר נכנס אל חדרה של מיכל רופא מתמחה ובסבר פנים חמור החל לתחקר אותה על מחלות עיניים במשפחתה, היא החלה לחשוש שמשהו בכל זאת אינו כשורה. הרופא לא הרפה ממנה וניסה לברר האם ישנן מחלות תורשתיות כלשהן בקרב בני המשפחה. מיכל לא הבינה לאן הוא חותר ומדוע הוא שואל אותה את כל אותן שאלות לא ברורות, אך ענתה לו ברצינות ובסבלנות .

תוך כדי השיחה נכנסה אחת האחיות עם גלית התינוקת. הרופא נטל אותה בידיו, וללא כל הכנה מוקדמת הטיל את הפצצה ובישר לאם הצעירה שילדתה הקטנה נולדה ללא עין שמאל, ועם חשש כבד לפגיעה קשה ביותר בראייתה בעין ימין.

הבשורה

היית באופוריה שלאחר הלידה ופתאום כזו בשורה קשה. מה הרגשת? "לא ציפיתי לזה בכלל. הרגשתי שהשמים נפלו עליי. כמה שעות לפני כן הביאו לי את גלית הקטנה בפעם הראשונה. ראיתי תינוקת מקסימה עם עיניים צרות ואף כמו תפוח אדמה ,בדיוק כמו שאר הילדים שלי, וצחקתי לעצמי שהיא נולדה עם החותמת של משפחת אגמון .בתמימותי, בדקתי את מספר האצבעות בידיים שלה. בכלל לא העליתי בדעתי שהיא נולדה בלי עין", היא נאנחת. "הייתי עדיין חלשה וכואבת מהניתוח שעברתי, וכשהרופא נכנס לחדר והסביר לי שהבת שלי לוקה כנראה באיזו מחלה נדירה ביותר - זו היתה הפתעה גמורה בשבילי. הייתי המומה, אבל המשכתי לשמור כלפי חוץ על קור רוח. בעצם הייתי מאופקת עד למחרת בבוקר, כשבעלי הגיע. אז נשברתי ופרצתי בבכי מעומק הלב בלי הפסקה."

מיכל סיפרה בעצב לבעלה על מחלתה הנדירה של בתם, וכבר באותו היום נלקחה גלית התינוקת לביקורת והתייעצות ראשונה במחלקת עיניים בבית החולים. "בסך הכול, אחרי התחושה הראשונית של חוסר אונים והבכי הגדול, התעשתנו די מהר", היא מציינת. "אולי בזכות האמונה בה' קיבלנו בעלי ואני את המציאות בהשלמה. הבנו שיש לפנינו דרך ארוכה ומורכבת. התפללנו לקב"ה שייתן לנו את הכוחות, נשמנו עמוק והחלטנו שנעשה כל מה שנוכל כדי להקנות לגלית שלנו כלים לחיים הכי טובים שאפשר."

ההסתגלות

איך מתחילים בכלל ?

הייתם הורים צעירים שנאלצו לטפל בילדה עיוורת כשהעתיד שלה לוט בערפל. איך מתחילים בכלל ? "השתחררתי הביתה מבית החולים בלי גלית, כך שהיו לנו שבועיים לעכל, לאגור כוחות ולגבש לעצמנו תוכנית פעולה. בזמן השחרור הוסבר לנו על ידי הרופאים שכדי שהפנים של גלית יתפתחו בצורה סימטרית, יש לשמר את המקום של גלגל העין, שהיה אצל גלית רק חלל ריק. לכן מהר מאוד התמקדנו בהשגת עין תותבת" - משחזרת מיכל את ההתמודדות הראשונה" .כבר למחרת נסע בעלי לחיפה למכון מיוחד שבונה בהתאמה עיניים תותבות. בגלל שמדובר בתינוקת קטנטנה, הופנינו להמשך טיפול אצל רופא מומחה בבית החולים תל השומר. מאז מדי שבוע, במשך שנה שלמה, נסענו עם גלית לתל השומר. שבוע אחד לבדיקות ומדידות ושבוע לאחר מכן להתקנת עין תותבת חדשה. בערך מגיל שנה קצב ההתפתחות של גלית הואט, והיינו צריכים להחליף עין תותבת רק אחת לחמש שנים."

תמיכה והדרכה

מלבד ההתמודדות ה'טכנית' בהתאמת עין תותבת לגלית, נזקקו בני הזוג אגמון גם לתמיכה והדרכה מקצועית בעיסוק החדש והלא מוכר עבורם - גידולה של ילדה עיוורת" .למרות שהיינו כבר הורים לשלושה ילדים, הבנו מיד שגידולה של גלית ידרוש מאיתנו רכישת מיומנויות מיוחדות במגוון תחומי ההתפתחות, וידענו שזה משמעותי במיוחד בשנות חייה הראשונות של גלית. כשגלית היתה בגיל ארבעה חודשים יצרתי קשר עם גב' רישה קרקובר, שהיתה מרכזת ארצית לטיפול בילדים עיוורים. היא הגיעה מספר פעמים לביקור אצלנו בבית ונתנה לנו הדרכה פרטנית. מאז היא הפכה לאורים ותומים שלנו בכל עניין שקשור בגידולה של גלית ." כמי שגידלה גם ילדים רגילים, במה שונה ההתפתחות של ילד עיוור מהתפתחות של ילד רואה ? "התפתחות של ילד רואה היא טבעית, ולרוב היא נרכשת בתהליך מתמשך גם בלי התערבות הסביבה. מרבית הלמידה של ילד רואה נעשית על ידי חיקוי. לעומת זאת, כדי להגיע להתפתחות תקינה של ילד עיוור חייבים לתת לו את הגירויים המתאימים."

אני מבקשת דוגמא. מיכל חושבת רק לרגע וממשיכה: "מיומנות הזחילה אצל ילד רגיל נובעת מהרצון שלו להגיע לחפץ שהוא רואה ומעוניין בו. אבל את הילד העיוור, שכמובן אינו שם לב למשחקים המונחים סביבו, יש לעורר לזחילה בעזרת גירויים אחרים, כמו משחק מרשרש או דיבור של אדם. מיומנות נוספת שנרכשת בטבעיות אצל הילד הרואה, בניגוד לילד העיוור, היא ההתמצאות במרחב. הקושי של העיוור להתמצא אפילו במרחב מוכר הופך אותו הרבה פעמים לתלותי."

החברים בגינה

כשמלאו לגלית חודשיים, שיחקו שני אחיה הגדולים, שהיו אז בני שש ושמונה, בגינה הציבורית. לפתע עברה במקום ילדה בת גילם, ובקול מלגלג הפטירה לעברם בזלזול: "יש לכם אחות עיוורת". מספר ימים קודם לכן פנה אליהם ילד אחר ואמר בטון מאיים: "אם לא תיתנו לי את הכדור, אני אעשה אתכם עיוורים כמו אחותכם!". האחים הנסערים נכנסו הביתה פגועים, והתקשו להכיל את נכותה של אחותם הקטנה . "אחרי שהבנים סיפרו לי בהתרגשות את מה שהיה, התיישבתי לידם בחדר הילדים ושוחחתי איתם בפתיחות על התחושות שלהם לגבי גלית", משחזרת מיכל. "הקשבתי להם והסברתי שכמוהם גם גלית היא מתנה נפלאה מהקב"ה, ואנחנו בני המשפחה נדאג לה תמיד ונטפל בה באהבה. הם העלו בפניי חששות, התעניינו במצבה הרפואי והדגישו שלמרות הכול הם אוהבים אותה 'כמו שהיא'. עבורי זו היתה שיחה מאוד משמעותית של קבלה והפנמה בתוך התא המשפחתי הקטן שלנו ."

ניתוח ועוד ניתוח

גלית הלכה וגדלה, ולמרות התחזיות הקודרות שניתנו עם היוולדה, ניכר היה שהיא מצליחה לראות מעט דרך עינה היחידה. זו היתה אמנם ראייה באיכות נמוכה ביותר, אך הוריה המסורים עבדו עימה בהתמדה כדי לפתח ככל האפשר את שרידי ראייתה בעין זו. לרוע המזל, בגיל שנה וחודשיים התגלתה בעין היפרדות רשתית. גלית נשלחה בבהילות לניתוח דחוף אצל ד"ר הירוזס מבוסטון, מומחה בעל שם עולמי בתחום. תוך שבוע ימים בלבד גלית הקטנה כבר שכבה על שולחן הניתוחים בניסיון נואש להציל את מאור עיניה .

"אני זוכרת את אותם ימים ארוכים בבית החולים בבוסטון שהיו מלאי תקווה וייאוש ,"אומרת מיכל. "כמובן שלא השלינו את עצמנו לרגע, והבנו שמדובר רק בהצלת שרידי ראייה .אבל במשך שמונה חודשים מורטי עצבים היינו שם כל המשפחה כדי לתת סיכוי, ולו הקטן ביותר, לשמירה על המעט שהיה. לאחר הניתוח הראשון התגלה קרע חדש ברשתית והוא לא בישר טובות, אבל התעקשנו לנסות ולהמשיך כל עוד זה אפשרי. לאחר הניתוח השלישי,שעבר בקושי רב, כבר היינו מלאי חששות לגבי ביצוע ניתוח נוסף שהיה כמעט חסר סיכוי והתייעצנו ארוכות עם הצוות הרפואי."

הניתוח הרביעי

מה הסיכויים שנתנו הרופאים להצלחת הניתוח הרביעי? "הם נתנו סיכוי נמוך ביותר של 10 אחוז בלבד. שאלתי את המנתח ד"ר הירוזס מה הוא היה עושה במקרה כזה אם היה מדובר בבת שלו. הוא ענה לי בביטחון שלמרות הסיכוי הנמוך, ברור לו שהיה עורך לבתו גם את הניתוח הזה. היה חשוב לנו לדעת בלב שלם שניסינו הכול כדי להציל את מאור עיניה של גלית. אבל לצערנו גם הניתוח הזה לא צלח , וחזרנו לארץ בידיעה ברורה שגלית שלנו, תינוקת בת שנה ועשרה חודשים, עיוורת במאת האחוזים."

חזרתם הביתה מיואשים ?
"כשאני מסתכלת אחורנית אני לא זוכרת את עצמי אף פעם מתייאשת. הייתי תמיד עם המבט קדימה והשתדלתי להתמקד בעשייה. כל הורה שנגזר עליו משמיים לגדל ילד שונה, מסגל לעצמו עם הזמן דרך משלו להתמודדות עם האתגר. אני לא חזרתי לעבודה והקדשתי את כל זמני לגלית. הבנתי שזהו הזמן שאני צריכה להיות שם בשבילה ."

יומיים בשבוע נשלחה גלית בליווי אמה לגן אלי"ע (אגודה לקידום הילד העיוור) כדי להכין אותה לשילוב נכון בחינוך הרגיל. כשמלאו לגלית ארבע שנים היא נכנסה למסגרת הגן הרגילה יחד עם שאר ילדי קדומים.

הנעורים

כמו כל הילדים

כשמבקשים מגלית לספר חוויות מתקופת לימודיה בגן, היא מתארת בהערכה קבלה מוחלטת מצד אנשי הצוות וילדי הגן. "התייחסו אליי בדיוק כמו לכל הילדים האחרים, ואני בטוחה שזה תרם להתפתחות האישית שלי. יש לי זכרונות נפלאים מהגן", היא מדגישה. ילדים יכולים לנהוג לעיתים בחוסר רגישות. לא נתקלת בזה? "העובדה שגרתי ביישוב שבו כולם מכירים את כולם הקלה מאוד על הקבלה שלי. הילדים הכירו אותי גם מחוץ למסגרת הגן, וזה היה להם מאוד טבעי שגם בגן אני איתם . "מצד שני, אני זוכרת מקרה אחד שהיה בגן חובה. אני ישבתי והתאמנתי בכתב ברייל .פתאום אחת הילדות חטפה לי את הדפים שכתבתי בהם, ובעזרת הציפורניים שלה היא השחיתה בכוונה את הכתוב. אני נפגעתי ופרצתי בבכי. באותו יום אמא שלה שמה לה מטפחת על העיניים בזמן שצפתה בטלוויזיה והסבירה לה שאני 'רואה' ככה כל הזמן. אבל זה היה בהחלט אירוע נדיר בגן. גם בבית הספר היסודי בו למדתי זכיתי ליחס נפלא מצד כולם."

כתלמידה מן המניין

גלית שובצה כתלמידה מן המניין בבית הספר היסודי והשתלבה בכיתתה באופן מעורר התפעלות. למרות הקשיים הרבים, היא היתה חדורת מוטיבציה להצליח. בכיתת הלימוד ליוותה את גלית מורה תומכת וסייעה לה בכל בעיה. את השיעורים סיכמה בכתב ברייל. בהפסקות יצאה לחצר לשחק עם חברות. וכשהבנות שיחקו בכדור או בחבל ?

"גם בתור ילדה ידעתי מהן המגבלות שלי ולא התעקשתי להשתלב בכל מצב. היו משחקים שלא יכולתי לשחק. ידעתי את מקומי ולקחתי בחשבון שבזמנים מסוימים החברות שלי צריכות גם את החופש שלהן." את שעות אחר הצהרים ניצלה גלית לחוגים רבים ומגוונים. "גלית ניחנה בהמון כוח רצון ורציתי לאפשר לה להתפתח בתחומים שונים", מספרת מיכל. "לקחתי אותה לחוגים שהועברו במיוחד לילדים עיוורים כמו רכיבה על סוסים, שחייה וספורט. גלית גם למדה מאוד ברצינות לנגן בפסנתר על ידי טכניקה של שמיעה ושינון. היא אפילו ניגנה בקונצרטים יצירה מוסיקאלית מורכבת בת 12 עמודים ."

הטיול השנתי

כשגלית היתה בכיתה ח' היא יצאה יחד עם כל חברותיה לטיול השנתי בצפון הארץ. רגע לפני היציאה למסלול המתוכנן, קראה לה מחנכת הכיתה ואמרה לה בעדינות כי לאחר התייעצות עם מדריכת הטיולים, הן החליטו שהמסלול אינו מתאים לילדה עיוורת והוא מסוכן מדי עבורה. הוסבר לה שמדובר במסלול צר במיוחד עם טיפוס בסולמות, ושהוא מיועד למיטיבי לכת. המדריכה הודיעה לגלית שמדובר באחריות גדולה מדי, ולכן היא מתבקשת להישאר באוטובוס ולא לצאת עם שאר בנות הכיתה למסלול.

גלית ניסתה לערער על החלטת הצוות, אך כשנוכחה שהן נחושות בדעתן נשארה לשבת עצובה במקומה. כל חברותיה ירדו מהאוטובוס ויצאו בשמחה לדרך, ואילו גלית הפגועה המתינה לשובן של הבנות במשך שעות ארוכות. "היה לי מאוד קשה לקבל את זה שמונעים ממני לעשות משהו שאני יודעת ומשוכנעת שאני כן מסוגלת", היא מסבירה את תחושותיה הקשות באותו טיול. "תמיד השתדלתי ככל האפשר להיות כמו כולם, ובזמן שכל החברות שלי יצאו לטיול רק אני נשארתי תקועה באוטובוס. אני זוכרת איך ישבתי שם מתוסכלת וחשבתי לעצמי, למה הם מונעים ממני את זה? אף פעם לא נתתי לעצמי לוותר על מה שאני מסוגלת לעשות, גם אם זה דרש ממני מאמץ. באותה מידה בדיוק - לא רציתי שהאחרים סביבי יוותרו לי כשאין צורך .הרגשתי שהמקרה הזה היה ויתור מיותר." אבל המדריכה פעלה מתוך שיקול דעת ודאגה שלא תיפגעי חלילה . " כמובן שהיא פעלה לפי הבנתה ומתוך רצון להגן עליי. אבל אני הרי מכירה הכי טוב את המגבלות שלי ואת היכולות שלי, והיה לי ברור שאני מסוגלת לצאת למסלול", היא עונה בהחלטיות. "כשחזרתי הביתה וסיפרתי להורים שלי מה שקרה, החלטנו שמעתה ואילך אבא שלי ילווה אותי לכל הטיולים. ובאמת מכיתה ט' אבא יצא איתי לכל הטיולים." ואת יצאת לכל המסלולים ? "למה לא? כולם יוצאים לטיולים אז למה שאני לא אצא?" היא שואלת ומוסיפה: "אבא ואני פיתחנו שיטה כיצד ללכת: אני מחזיקה ביד אחת שלי בתיק שלו וביד השנייה אני אוחזת לו ביד, וככה אנחנו צועדים לנו במסלול בהנאה."

השרות הלאומי

את לימודי התיכון באולפנת להבה בקדומים סיימה גלית בהצטיינות. נאמנה לדרכה שלא לעשות לעצמה הנחות, החליטה לצאת עם סיום לימודיה התיכוניים לשנת שירות לאומי בבית חינוך עיוורים בירושלים. כשאני מנסה לברר מדוע בחרה לשרת דווקא במוסד לילדים עיוורים, גלית מבהירה שישנם דברים שאדם רואה לא באמת יבין, ולא משנה כמה רגיש הוא יהיה. "הרגשתי שזה המקום המתאים בשבילי, כי רק מדריכה עיוורת תוכל להרגיש לעומק את הקושי ואת ההתמודדות של הילד העיוור. במהלך אותה שנה היו לי הרבה שיחות נפש עם הילדים ונקשרתי אליהם מאוד. השנה הזו היתה חוויה מדהימה בשבילי." זו היתה גם השנה הראשונה שלך מחוץ לבית . "נכון, ואם לכל ילדה זה לא פשוט, אז לי כעיוורת זה היה מאתגר במיוחד", היא מודה" .אפילו דברים פשוטים שלאדם רואה הם טריוויאלים, כמו ללכת לתחנת האוטובוס, לקנות במכולת שקית חלב, להגיע לדירת השירות, להתאים את הבגדים או לנקות את הבית - בשבילי הם היו אתגר ודרשו ממני תשומת לב מיוחדת. זה היה צעד גדול בשבילי, אבל ברוך השם למדתי להסתדר." בסיפוק גדול סיימה גלית את שנת השירות והקדישה שנה נוספת ללימוד במדרשת נשמת בירושלים - "בשביל הנשמה" כהגדרתה.

לעתיד

בימים אלו, כשהיא בת 21 , מסיימת גלית בהצלחה שנה א' בלימודי הלשון העברית באוניברסיטה העברית, והיא מנהלת חיים עצמאיים ככל האפשר. "החלום שלי הוא להיות עורכת לשונית" היא מצהירה. איך את נגישה לטקסט כתוב? "אני מנצלת את העולם הטכנולוגי. קיימים כיום עזרים מתוחכמים מאוד, כמו מקלדת ברייל למחשב וצג מסך לקריאה על ידי מישוש, והם מאפשרים לי גלישה חופשית באינטרנט." בין שיעור לשיעור באוניברסיטה מוצאת גלית גם זמן להטות אוזן קשבת לילדים עיוורים וכבדי ראייה מכל הארץ. "אני מדריכה ויוצאת לטיולים כמה פעמים בשנה עם קבוצה של ילדים עיוורים. יש משהו מאוד מיוחד בלהיות עם חבר'ה עיוורים שעוברים את מה שאתה עובר." בנוסף, גלית חברה בארגון 'אופק לילדינו' - עמותה של הורים לילדים לקויי ראייה ועיוורים, ומזה שנתיים היא פעילה בקבוצת 'רואים אחרת' ששמה לעצמה למטרה לנסות ולשפר את היחס לעיוור בישראל. ביחד עם מתנדבים נוספים הם מעבירים סדנאות בתנועות נוער ,בתי ספר, אוניברסיטאות, במסגרת השירות הלאומי ועוד .

היחס

האם את נתקלת ביחס סטריאוטיפי כלפייך? "כל הזמן. יש אנשים ברחוב שמאחלים לי רפואה שלמה כאילו אני חולה, או שמתייחסים אליי ברחמנות מוגזמת כאל מסכנה. יש כאלה שמדברים אליי כאל ילדה קטנה כדי שאני אבין אותם. אנשים בישראל מתקשים להתנהג כראוי עם אדם עיוור, ואנחנו בפעילות שלנו נותנים לאנשים לטעום מעולמם של העיוורים, כדי שבפעם הבאה שיפגשו עיוור ידעו כיצד לנהוג איתו ." להיות כמו שאני כששואלים את גלית האם היתה רוצה לקבל בחזרה את חוש הראייה ולראות את בני משפחתה ,את השמש הזורחת ואפילו את פניה שלה, התשובה שלה ברורה: לא.

זה מאוד מפתיע. גלית, את לא רוצה לראות!?.

"צריך להבין שהעיוורון הפך לחלק בלתי נפרד ממני. הרבה מאוד ממה שאני היום לא היה אלמלא העיוורון שלי", היא אומרת ומסבירה: "נראה לי שאם הייתי בן אדם רואה, השקפת החיים שלי היתה שונה לגמרי. בעזרת המגבלה זכיתי למשקפיים קצת אחרות על החיים. למדתי להתמודד עם הקשיים ואתגרי החיים, לקבל באהבה את מה שיש, לתפוס דברים בפרופורציות הנכונות. ובכלל, יש המון דברים שלא הייתי עושה אם לא הייתי עיוורת."

כמו מה למשל ?
"הרבה אנשים ממהרים לשפוט ולקטלג בני אדם אחרים מסביבם על פי נתונים חיצוניים - גבוהים, נמוכים, שמנים, רזים,עיניים כחולות או חומות. אבל אני, בגלל שאני עיוורת ,לא מתייחסת לאותם נתונים חסרי משמעות, ומשתדלת להכיר כמה שיותר את פנימיות האדם שעומד מולי. נראה לי שכתוצאה מכך הקשר שלי עם חברים ומכרים הוא עמוק יותר."

ובכל זאת, לא היו לך במהלך החיים רגעים שקיווית לראות במו עינייך?.
"כמובן שהיו לי, ויש לי רגעים קטנים כאלו כל הזמן. אני זוכרת שבזמן החופה של אחי כולם עמדו מרוגשים מסביב לחופה והסתכלו על החתן והכלה, ואני הרגשתי, לרגע קצר, קצת מחוץ לחגיגה. או כשאחיינית שלי, בת שנתיים וארבעה חודשים, עושה איזה פרצוף חמוד וכל המשפחה מסביבי מתגלגלת מצחוק, ורק אני לא יודעת מה קורה וצריכה לבקש שישתפו אותי במה שהיה. אולי כשאני אהיה בעזרת ה' אמא בעצמי אני ארצה מאוד לראות את הילדים שלי ,"היא מתוודה . "ישנם רגעים שמתעורר אצלי רצון להיות חלק ממה שקורה מסביב, ואולי אז מתחדדת אצלי התחושה שאני שונה, שאני אחרת. אבל למזלי, אני טיפוס אופטימי שלא שוקע בתוך זה, אלא רואה דווקא את חצי הכוס המלאה", היא מחייכת . "כל השנים יכולתי לשבת בבית ולרחם על עצמי, אבל הבנתי שלא ייצא לי מזה שום דבר חוץ מתסכול וצער. אני כבר מזמן השלמתי עם מי שאני, לטוב ולרע. אני מודה לה' על המשפחה שלי ועל כל מה שיש לי, ומשתדלת תמיד להתבונן על החיים במשקפיים ורודים."