דואג האדומי

דואג האדומי היה איש צבא בתקופת שאול המלך. הוזכר בספר שמואל בתור "נִצָּב עַל-עַבְדֵי-שָׁאוּל", ו"אביר הרועים". עליו אמרו חז"ל: "למה נקרא שמו "אדומי"? ר' יצחק אמר: שהיה מאדים פני הכל בהלכה. רבותינו אמרו: מה אדום נוקם ונוטר בלב, אף דואג נוקם ונוטר דוד בלב"..

לפי חז"ל:"דואג האדומי רצה לפסול את דוד מלהיות מלך בישראל, כיוון שבא מרות המואבייה" (להלן).

אתר ישיבות בני עקיבא מסכם כך: "מקובל להתייחס לדמותו של דואג כדמות שלילית, כאדם רשע, מלשין, ועוד. שמו של דואג בסה"כ מוזכר בתנ"ך שבע פעמים, שש פעמים בהקשר לסיפור הידוע על הריגת אחימלך וכהני נוב עיר הכהנים ופעם נוספת במזמור תהילים (מזמור נב' בתהילים.), אם למרות מיעוט נוכחותו של דואג בתנ"ך אנו מזהים אותו כרשע הגדול - כנראה שדמותו עמוקה יותר מהדמות השטחית שהיא מצטיירת בקריאה רגילה, נלמד היטב את הסיפור על נֹב, נעיין במדרשים וננסה לפענח את דמותו של דואג.מובא מאתר ישיבת קריית שמונה.

וכך הוא סיכם: "למרות המדרשים המשווים בין אחיתופל לדואג עדיין אפשר לראות את ההבדל בניהם, אחיתופל צדיק היה בתחילתו ורשע בסופו אך את דואג מאשים דוד באשמה חמורה יותר: "מה תתהלל ברעה הגיבור, חסד אל כל היום". אדם שעושה רע, וגם מתנהג כך כלפי חוץ, זה דבר אחד אך כשאותו אדם יודע זאת ומציג עצמו כלפי חוץ כצדיק - זו כבר רמה אחרת של רשעות!

אמר ר' יוחנן: "שלושה מלאכי חבלה נזדמנו לו לדואג אחד ששכח תלמודו ואחד ששרף נשמתו ואחד שפיזר עפרו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות".

תורתו של דואג שלא היתה תורת אמת - סופה להשכח, ועפרו לא סתם מפוזר בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אלא כדי לומר - ראו, זה סופו של דואג שהתהלל בתורה עשה בה כשלו, ופירשה שלא כהלכה.

מקורות מקראיים

"וְשָׁם אִישׁ מֵעַבְדֵי שָׁאוּל בַּיּוֹם הַהוּא, נֶעְצָר לִפְנֵי ה', וּשְׁמוֹ, דֹּאֵג הָאֲדֹמִי--אַבִּיר הָרֹעִים, אֲשֶׁר לְשָׁאוּל.(כ"א,ח')

פרשנות:

• רש"י: "נעצר לפני ה'" - "עוצר עצמו לפני אוהל מועד לעסוק בתורה".
• "אביר הרועים" - אב בית הדין.
• רד"ק: "נראה כי בא שם לזבוח עם אנשים אחרים והלכו חביריו והוא נשאר אחריהם להתפלל או לזבוח עוד לפיכך אמר - נעצר".
• מצודת דוד: "נעצר - "מעוכב שם להתבודד בעבודת ה' ".

אם מישהו היה שומע כעת את שמו של דואג בפעם הראשונה וודאי שלא היה מקבל עליו רושם שלילי, במיוחד אם נוסיף לכך את דברי ר' יצחק במדרש - הדורש את שמו "דואג - שהיה מאדים פני הכל בהלכה"!(המקור:אתר ישיבות בני עקיבא לעיל)

"וַיַּעַן דֹּאֵג הָאֲדֹמִי, וְהוּא נִצָּב עַל-עַבְדֵי-שָׁאוּל--וַיֹּאמַר: רָאִיתִי, אֶת-בֶּן-יִשַׁי, בָּא נֹבֶה, אֶל-אֲחִימֶלֶךְ בֶּן-אֲחִטוּב. י וַיִּשְׁאַל-לוֹ, בַּיהוָה, וְצֵידָה, נָתַן לוֹ; וְאֵת, חֶרֶב גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי--נָתַן לוֹ. יא וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ לִקְרֹא אֶת-אֲחִימֶלֶךְ בֶּן-אֲחִיטוּב הַכֹּהֵן, וְאֵת כָּל-בֵּית אָבִיו הַכֹּהֲנִים--אֲשֶׁר בְּנֹב; וַיָּבֹאוּ כֻלָּם, אֶל-הַמֶּלֶךְ" (כ"ב, ט')

ועוד:"וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, לדויג (לְדוֹאֵג), סֹב אַתָּה, וּפְגַע בַּכֹּהֲנִים; וַיִּסֹּב דויג (דּוֹאֵג) הָאֲדֹמִי, וַיִּפְגַּע-הוּא בַּכֹּהֲנִים, וַיָּמֶת בַּיּוֹם הַהוּא שְׁמֹנִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ, נֹשֵׂא אֵפוֹד בָּד. יט וְאֵת נֹב עִיר-הַכֹּהֲנִים, הִכָּה לְפִי-חֶרֶב, מֵאִישׁ וְעַד-אִשָּׁה, מֵעוֹלֵל וְעַד-יוֹנֵק; וְשׁוֹר וַחֲמוֹר וָשֶׂה, לְפִי-חָרֶב. כ (שם, י"ט)

בתהילים

בפרק נ"ה נאמר: "כי ימיטו עלי און"(ד) הכוונה כי - דואג ואחיתופל מכריעים עלי עונות להורות שאני בן מות ומתירים את דמי. ועליהם הוא אומר: "וְאַתָּה אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי" (י"ד). לפי מצודת דוד:"ואתה" - אמר זה נגד אחיתופל הלא אתה כערכי ר"ל יודע אתה כל מסתרי המדינה כמוני. המלבי"ם מיחס פרק זה לאחיתופל.

בהקשר לרות המואביה

"רות בשדה בעז", ציור מאת Julius Schnorr von Carolsfeld

במסכת סנהדרין דנים חז"ל במעמדה של רות כאשר דואג האדומי ניסה למנוע ממנה את ההצטרפות לעם ישראל ומימלא לא יפגע שלשלת מלכו שאול המלך.

וכך נאמר במסכת (ע"ו,ב) בדיון על הציווי:" "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה', גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם". והההלכה :""עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית".

והנימוק היה: מפני שהאיש דרכו לקדם ואין האשה דרכה לקדם שתוציא מזון חוץ לגבול הארץ, וכן הזכירו בירושלמי (שם פרק ח' הלכה ג') ובמגילת רות רבתי (ד ח), מפני שדרך האיש לשכור ואין דרך האשה לשכור.גליונות נחמה ליבוביץ

דואג האדומי מיאן לקבל את ההלכה, מואבי ולא מואבית, המקובלת מבית דינו של שמואל הרמתי, כי היא עומדת בניגוד לכל היגיון וסברה, שהרי הן הנה היו וכו'. ולא חש אותו איש דמים ומרמה, שהתירו את דוד, לא מכיוון שבנות מואב מותרות, אלא בגלל דוד ורות התירו את כל בנות מואב.

דעת חז"ל

אתר אוצר ישראל

דואג חי שלושים וארבע שנים, ומת בחצי ימיו, מפני שהיה רגיל בלשון הרע ואכזריות יתרה (סנהדרין ס"ט). היה חכם גדול בתורה, ועם זאת איבד את חלקו בעולם הבא (חגיגה ט"ו). תורתו הייתה מן השפה ולחוץ (סנהדרין ק"ו).

דואג נתקנא בדוד (זבחים נ"ד), והתיר לשאול לתת את מיכל בתו, שהייתה אשת דוד, לאיש אחר. אמר: "וכי יש אישות לדוד? הלא מורד במלכות הוא" (ב"ר ל"ח).טען כי רות המואביה, אשר ממנה נולד דוד, לא הייתה ראויה לבוא בקהל, אך שמואל הנביא דרש: מואב ולא מואבית וכו' (יבמות ע"ו: מדרש שמואל כ"ב). המקור

חלקו של עמשא שר הצבא

יתר הישמעאלי, דמות מקראית, היה אביו של עמשא (שר צבאו של אבשלום בעת המרד בדוד ולאחר מכן שר צבא דוד המלך), ובעלה של אביגיל בת ישי, אחות דוד.

בספר שמואל מוזכר שמו של יתר כיתרא הישראלי: "וְאֶת-עֲמָשָׂא שָׂם אַבְשָׁלֹם תַּחַת יוֹאָב עַל-הַצָּבָא וַעֲמָשָׂא בֶן-אִישׁ וּשְׁמוֹ יִתְרָא הַיִּשְׂרְאֵלִי אֲשֶׁר-בָּא אֶל-אֲבִיגַל בַּת-נָחָשׁ אֲחוֹת צְרוּיָה אֵם יוֹאָב." (שמואל ב יז, כה), אך בספר דברי הימים מוזכר שמו כיתר הישמעאלי: "וַאֲבִיגַיִל יָלְדָה אֶת-עֲמָשָׂא וַאֲבִי עֲמָשָׂא יֶתֶר הַיִּשְׁמְעֵאלִי" (דברי הימים א ב,יז).

התלמוד הבבלי במסכת יבמות מיישב סתירה זו: "כתיב ועמשא בן איש ושמו יתרא הישראלי, וכתיב יתר הישמעאלי, אמר רבא מלמד שחגר חרבו כישמעאל, ואמר כל מי שאינו שומע הלכה זו ידקר בחרב. כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי, עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית" (יבמות ע"ז).

המדרש מתאר מפגש בין שאול המלך והנער דוד כאשר האחרון מגיע להילחם בגלית הפלשתי, אולם נוצר שם ויכוח בין דואג האדומי ואבנר בן נר, לגבי ייחוסו של דוד, האם הוא יכול לבוא בקהל (להתחתן עם יהודיה) או לא, על רקע הבטחתו של שאול לתת את בתו לאישה להורג גלית.

הוויכוח התעורר לאור נישואי בועז עם רות המואביה כמה דורות קודם (בועז פסק כי ציווי התורה לא להתחתן עם מואבי אינו מתייחס לנשים מואביות). דואג האדומי ניצח בוויכוח ונראה כי לא היו מקבלים את דוד לבוא בקהל. או אז נכנס יתר ואיים בחרבו על המתנגדים לשמוע את ההלכה שלמד בבית המדרש של שמואל הנביא. לאחר שההלכה נשמעה בבית המדרש, היא גם התקבלה מכיוון שהתברר כי הינה הלכה למשה מסיני, ואז יכול היה דוד וכל משפחתו (ובכלל זה אשתו של יתר) לבוא בקהל.

המקור:הויקיפדיה העברית

איך גדול בתורה יכול לטעות

הרב צבי גולדפישר באתר ישיבה עוסק בנושא: מלכות מתוך יראת ה' היא מלכות נצח ומקשה איך ייתכן ששאול המלך היה מצוין במידותיו ובתורתו, נחבא אל הכלים, עניו ותלמיד חכם. בשנתו הראשונה הקים צוות שרים ויועצים, ואחד מהמיוחדים שבהם היה דואג האדומי. דואג היה גדול וגיבור בתורה, אביר הרועים אשר לשאול, ראש הסנהדרין. בגמרא דורשים עליו שהיה בקי בכל אותיות התורה ובכל הלימודים שבה ובקי בהלכות פסוקות ואפילו בסוגיות נדירות. הוא שאף לקדושה והיה מתבודד במשכן שילה. ואולם למרות מעלתו וגדולתו, הוא טעה והטעה את שאול בענייני תורה והנהגה, המיט אסון על עצמו, על שאול ומלכותו ועל העם. דואג חשב שבגלל גדלותו הוא רשאי לחלוק על שמואל ועל בית דינו.

במלחמת עמלק היה דואג הגורם לכך ששאול לא קיים את ציווי שמואל, למחות את עמלק, כפי שכתוב במדרש תהילים. הוא סבר שיש לרחם על עמלק, והסיק זאת מהתורה, שאסרה להמית בהמה ובנה ביום אחד משום רחמים, וכן מקל-וחומר מעגלה ערופה, שהתורה חסה על נפשות. בעוצמתו התורנית והמוסרית הפחיד את שאול ואילצו לפעול על-פי דעתו, כנאמר בילקוט שמעוני: "כי יראתי את העם", והכוונה היא לדואג ששקול כנגד כל העם ושאול היה ירא ממנו.

דואג קבע שדוד וכל צאצאי בועז ורות המואביה פסולים לבוא בקהל, והוא למד זאת מדין "לא יבוא מואבי בקהל ה'". זאת בניגוד לקבלת חז"ל, שעל-פי פסוק זה מואביה אינה נפסלת. בספקותיו על דרשה זו בלבל את חכמי שאול. שמואל, ששמע מפי אבנר את הספקות, הבין שספקות אלו הן של דואג והגדירו כמין. למרות שהיה גדול בתורה וראש הסנהדרין.

נשאלת השאלה, כיצד הגיע גדול בתורה לטעויות נוראיות כאלו? הגמרא בסנהדרין מביאה שלושה הסברים: ההסבר הראשון הוא שדואג לא סבר שמועתו. כלומר, הוא למד הרבה תורה אך לא עמל והעמיק בטעם ההלכות. הטעם הוא העיקר לפסק ההלכה וללא ידיעתו טועים. לכן יש ללמוד מרב. דואג סמך על הבנתו שהיתה שטחית. אולם הגמרא דוחה הסבר זה, שהרי נאמר עליו שהיה עמל וספר ושקל כל אותיות התורה.

ההסבר השני הוא שדואג לא הסיק שמועתו בהתאם להלכה. שנאמר: "סוד ה' ליראיו". אפשר שהכוונה שלא למד תורה על-מנת לקיים. הוא אכן פלפל בתורה, אך לכלל הכרעה לא הגיע ולא שאף לכך. התורה היתה מופשטת בעבורו, וכשהיה צריך להכריע הכרעותיו לא היו בהתאם להלכה אלא על-פי נטיות לבו.

את ההסבר השלישי רבא עונה: "רחמנא ליבא בעי, שנאמר: וה' יראה ללבב". כלומר, לא היתה לו יראת שמים. ולרש"י זה ההסבר לדעה הקודמת: בגלל חוסר יראת שמים לא זכה לכוון להלכה. גם מידותיו היו לקויות, שכן כדברי חז"ל הוא היה קנאי, אוהב לשון הרע ואכזרי. מידות טובות ויראת ה' הם תנאים בסיסיים לתורת אמת. לתורה יש כוח עצום לקדש ולרומם את האדם, אולם אצל אדם בעל מידות גרועות, הכוח הזה יכול להרוס. במדרש: "אמר ה' מתורתי אתה בא למרוד בי".