(הועתק ברשות המחבר - אליקים העצני)

מפת המנדט המקורית 1920 המקור

מפת המנדט המאושרת 1922 המקור

המפה הנוכחית המקור

דוח וועדת אדמונד לוי – המגנה כרטה של ההתיישבות - פרסום דו"ח וועדת אדמונד לוי ארע כמעט בו-זמנית עם הזיכוי הסנסציוני של אולמרט משני אישומים עיקריים. אך זה רק נימוק אחד לשתיקה הגדולה שהשתררה ברחבי עולם התקשורת מסביב לדו"ח הזה. נימוק עוד יותר חזק הוא תוכנו של הדו"ח, המשמיט את הקרקע המשפטית מתחת לתעשייה העולמית של ההתנגדות ל"כיבוש", המגלגלת מיליונים והמפרנסת המוני "פעילי שלום" אוכלי חינם ביחד עם האנטישמיות המתועבת הישנה בגלגולה האנטי-ישראלי החדש.

לא מצאתי, מאז פורסם הדו"ח, אף מענה ענייני אחד, שום טיעון משפטי החולק על משנתה של וועדת אדמונד לוי. ובמקום שאין מה לומר, שותקים – ומי ששולט במיקרופון משתיק אותו וסומך על זכרונו הקצר של הציבור לשכוח את הממצאים הלא-נעימים. מכאן השקט המוזר, האופף דו"ח כל כך חשוב ובעל השלכות כל כך אקטואליות.

מסקנות הדו"ח[עריכה | עריכת קוד מקור]

(ממאמר נפרד - ערוץ שבע 9 ביולי 2012)

דו"ח אדמונד לוי הפריך זיוף היסטורי שהיה אמור להסתיר את מגילת הזכויות הקדומה ביותר שהיתה לעם כלשהו על ארצו עלי אדמות, וקבע: "כיבוש" ביהודה ושומרון היה רק ע'י ירדן. וממי? מ"בעל זכות החזקה שנעדר מהשטח ..ועתה שב אליו" - העם היהודי.

פסיכיאטרים יצטרכו לפענח את התדהמה והעצב במחנה השלום נוכח הבשורה הזאת. משל לקבצן שמבשרים לו שהוא מיליונר, לנאשם בשוד וגזל שהוא חף מפשע, והוא..."מקווה שהדו"ח לא ייושם". סומכים, למשל, על היועץ המשפטי לממשלה שיטיל ווטו, אולם היועץ מוסמך להתמודד אך ורק עם הביסוס המשפטי של דו"ח, וכאן טרם נשמע אפילו נימוק רציני אחד. והממשלה תצטרך להתמודד עם אפליות וגילויי שרירות לב שהדו"ח חושף ועם הסיכום, שהשלטונות "שמו לעצמם מטרה למנוע מההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון להרחיב את גבולה".

"אדוני הארץ"? הבה ונראה - הדו"ח מונה שורת מצפים בגליל שהוקמו "ללא תכנית מתאר בתוקף" ומציין שכך קמה כמעט כל ההתיישבות במדינה. רק בדיעבד מגיעים האישורים הפורמאליים. בדיוק כך נהגו גם ביהודה ושומרון, אלא כאן - "כשלבסוף הוכנו תכניות והוגשו למוסדות התכנון, החליט הדרג המדיני שלא לקדם את הדיון בהן". שואלת הוועדה: "הואיל והאשם לאי-החוקיות.. רובץ לפתחה של הממשלה, כיצד היא יכולה.. לטעון בניקיון כפיים כי המתיישבים פעלו שלא כדין.. ולהגיב על כך בהריסת מה שנבנה ללא היתר?"

  • בכל מקום קונים ומוכרים נדל'ן באופן חופשי. רק ישראלים (בעצם: יהודים) ביו"ש תלויים ב"היתר עסקה". הוועדה: הגזירה "מיותרת ומכבידה". עפ"י חוק ירדני, ל"זרים" אסור לקנות נדל"ן ביו"ש. לכן, ישראלי נאלץ לרשום חברה ולקנות בשמה. הוועדה: "פגיעה בזכות יסוד", "אפליה ממניע פסול", "איסור שאין להשלים עם קיומו."
  • ישראלי המשתמש בקרקע שאינה אדמת מדינה, גם כשאיש לא בא בטענות - עליו להמציא מסמכים, מדוע אין זה "שימוש מפריע". אם לא – יסולק. ומהו "שימוש מפריע"? כל שימוש!

עפ"י הצו המקורי, אם היהודי כבר הספיק להחזיק באדמה 3 שנים ללא עוררין, הוא לא ייחשב "מפריע", אח"כ הוסיפו ודרשו 5 שנים של החזקה, אח"כ גזרו שכל שינוי בגידולים או בעיבוד מבטל את החזקה.

הוועדה: "אין ספק כי מטרת הצו לסכל כמעט כליל את האפשרות שמתיישבים ישראלים יעלו טענות הגנה הנובעות מחזקה ועיבוד ממושכים..הצו דרקוני. שיטת משפט מתוקנת אסור לה שתשלים עם קיומו."

הדו"ח מצטט מעדותו של ראש המנהל האזרחי: ".. המצב הנוכחי הוא לטובת הפלסטינים... בסכסוכי קרקע אני נדרש ע"י היועץ המשפטי לאמץ השקפת המשפטנים, אפילו שההתלבטות קשה ואני איני שלם עם החלטתם".

עותר פלסטיני המבקש לסלק ישראלי מקרקע פונה לבג"צ. הוועדה: לבג'צ "אין הכלים לבירורן של שאלות שבעובדה.. הוא נסמך על הצהרת המדינה בלבד.. לא ניתן להסתפק בבדיקה מסוג זה." סכסוך כזה ראוי לדיון בין הצדדים בבית משפט השומע ראיות.

ביישובים שהוקמו עפ'י צווים ביטחוניים, כשביקשו להמשיך ולבנות בשטחים הריקים, נתקלו בסירוב שפירושו הקפאה וניוון. "שכלול הצו" קראו לזה (בציניות?). הוועדה: "גישה זו אינה מקובלת עלינו... אין מניעה לאשר בנייה נוספת"..

ל-51 שמורות טבע ו-81 פארקים יש תכניות מתאר. בפועל הוכרזו – 18. מדוע? כי הסכם אוסלו אינו מתיר! התוצאה - הזרמת מי שופכין, פיזור רעלים, הרס בתי גידול, "בכייה לדורות". הוועדה: "איננו רואים הצדקה בדין לעצירת תהליך ההסדרה של השמורות".

* * *

עפ'י מסקנות וועדת לוי "כיבוש" ישראלי ביו'ש - אין, אבל 370000 יהודים "כבושים", נאנקים תחת משטר דיכוי, יש ויש.

קוראים להם "אדוני הארץ".

מגילת הזכויות[עריכה | עריכת קוד מקור]

את "המגנה כרטה" – מגילת הזכויות שלנו על מולדתנו – ניסחה הוועדה בתמצית כך:

"... הושב מעמדו החוקי של השטח למעמדו המקורי, לאמור: שטח שנועד לשמש בית לאומי לעם היהודי, אשר היה בימי השלטון הירדני בבחינת "בעל זכות חזקה" שנעדר מן השטח במשך מספר שנים מכורח מלחמה שנכפתה עליו, ועתה שב אליו".

מכאן מסיק הדו"ח את המסקנה, שלישראל "הזכות המלאה לטעון ריבונות" ובוודאי - להתיישב בכל מקום.

התמונה הקלאסית במשפט הבינלאומי בנוגע "לתפיסה לוחמתית" או "כיבוש לוחמני" (belligerent occupation ) היא, שצד אחד במלחמה כבש מריבון קודם, מוכר, שטח שביום מן הימים - ע"י כריתת הסכם שלום או בדרך אחרת – עתיד לחזור אליו. במקרה כזה קובעות אמנת האג ואמנת ג'נבה הרביעית, אילו זכויות של הריבון הקודם חייב הכובש לכבד. לדוגמה: את העתיקות שנחפרו בשטח הכיבוש אסור לכובש להוציא ולקחת לעצמו. על סמך זה תובעים לעצמם זייפני ההיסטוריה הפלסטינים את המטבעות והנרות היהודיים, למשל מתקופת המרד הראשון והשני. שהרי הם ורק הם, כידוע, היורשים הלגיטימיים של חכמי ישראל ושל המורדים בימי בית שני, של רבי עקיבא ושל בר-כוכבא, וכאשר נמצא חצי שקל מהר הבית, הם פתחו מיד בזעקות: זה שלהם!

עד כאן הטיעון הפלסטיני, שהוא בסך הכל מהתלה. אך גם לממלכת הירדן אי אפשר לייחס מעמד של ריבון קודם, למרות שאכן שלטה בשטח כמה שנים לפני שנכבש על ידי צה"ל. מפני שירדן פלשה לשטח בניגוד לדין הבינלאומי, והיא שהיתה אותו הכובש שהחזיק בשטח רק באופן זמני, עד לשוב הריבון האמיתי, הבעלים החוקי של השטח שהוא העם היהודי, אשר לו יועדה הארץ במשפט העמים כ"בית לאומי". זהו שנאמר בדו"ח על "בעל זכות החזקה", שנעדר מהשטח – ושב אליו.

ובכן, כיבוש אכן היה בירושלים ההיסטורית וביש"ע, אבל היה זה כיבוש ירדני ומצרי, והכיבוש הזה הסתיים בששת הימים כאשר היהודים שבו אל נחלתם.

הקביעה העקרונית הזאת מטעם וועדת משפטנים מן הדרג העליון, שאיש אינו יכול לערער על אמינותה או על מקצועיותה, חשובה ביותר מפני שהיא נותנת כלי בידי ממשלת ישראל והמסבירים מטעמה, לטעון סוף סוף טענת זכות ולא טענה ריקנית של "צרכים ביטחוניים". כי מאימתי זכאי אדם, או זכאית מדינה, לקחת לעצמה את רכוש הזולת אך ורק מפני שהיא זקוקה לו "לביטחונה"? קשה להאמין, אך על "הצדקה" סדומית זו, ועליה בלבד, השתיתה ישראל הרשמית את עיקר טיעוניה בשערי האומות.

אולם הוועדה לא הסתפקה בקביעת הזכות. היא טיפלה גם בדיכוי האוכלוסייה היהודית ביהודה ושומרון על ידי המינהל האזרחי של הממשל הצבאי. ברשימות קודמות עסקתי בשימוש שנעשה בכלים של הממשל הצבאי נגד מתנחלים יהודים וקראתי לתופעה – "כיבוש". ציינתי, שכיום ערביי יו"ש השתחררו כמעט לחלוטין מן הממשל הצבאי הישראלי, ומי נרמס עדיין תחת כובד משקלו? רק המתנחלים היהודים. משל, כאלו מתנחלים ולא ערבים היו האוכלוסייה המנוצחת במלחמת ששת הימים, ולכן עליהם מופעל משטר צבאי רודני ואנטי-דמוקרטי, בעוד אשר מאז אוסלו הערבים שולטים על עצמם. כשזה המצב, מניין מגייס השמאל את החוצפה להמשיך ולזעוק "הלאה הכיבוש"? איזה כיבוש? חברון תחת כיבוש? קרית ארבע תחת כיבוש! שכם תחת כיבוש? אריאל תחת כיבוש! המתנחלים, עוד מעט 400,000 במספר, הם היום הנרדפים באמצעות צווי דיכוי הנהוגים רק תחת שלטון דיקטטורי או צבאי.

מי שחושב, שהדברים האלה הם קיצוניים ויש בהם מידה של הגזמה או הפלגה, מוזמן לעיין בחלק השני של דוח וועדת אדמונד לוי, זה העוסק בפירוט רב בגזירות המנהל האזרחי, ולשפוט.

"גזירות" - המימשל הצבאי[עריכה | עריכת קוד מקור]

הנה כמה מן הגזירות.

הוועדה פותחת בקשה מכולן, בגזירת הקפאת התכנון, המבטיחה שלא תהיה בנייה המשכית ביישובים, או שתהיה בלתי חוקית.

הוועדה מצטטת החלטת ממשלה מאוגוסט 96', תחילת הקדנציה הראשונה של בנימין נתניהו, האוסרת ביש"ע כל בנייה, כל הרשאה לתכנון, כל הקצאת קרקע לבנייה על אדמות המדינה – אם לא הושג תחילה אישור של שר הביטחון. גם וועדת התכנון לא תהיה רשאית לדון בכל תכנית מתאר ובכל מתן תוקף, אלא לאחר קבלת אישור תחילה של שר הביטחון. הנה הטבעת הקטלנית שלופתת עד היום את צווארה של ההתיישבות היהודית, עד מחנק.

הוועדה מביאה מעדותו של יובל פונק, סמנכ"ל בחטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית את הדברים האלה:

בהתיישבות הכפרית בתוך הקו הירוק קדמה הקמתם של יישובים רבים למלאכת התכנון, ורק בשלהי שנות ה-70 ובמהלך שנות ה-80 קיבלו תכניות המתאר שלהם תוקף. בגליל - היישובים מורשת, עדי,עצמון, אלון הגליל, הושעיה, מעלה צביה, יובלים, שכניה – בין היתר -הוקמו "ללא תכנית מתאר בתוקף." לחלק מיישובי חבל עדולם, שהוקמו בשנות ה-50 של המאה שעברה, אין עד היום תכניות מתאר.

הוועדה מצטטת קטע ממכתב שכתבה שרה אהרוני, ראש המינהל לבנייה כפרית במשרד השיכון, לטליה ששון, כדלהלן :

"מסיבות של יחסים בינלאומיים לא ניתן היה להקים.יישובים חדשים בשטחי יהודה ושומרון, ולכן החליטו שיורחבו יישובים קיימים, גם אם ההרחבה אינה צמודת דופן ליישוב הקיים. פיזור ההתיישבות נעשה משיקולים מדיניים ולא תכנונים מקצועיים, ולכן את זה קבעו גורמים בשטח - המועצות האזוריות ותנועת אמנה, והכל בגיבוי שרי השיכון לדורותיהם".

ועל כך מעירה הוועדה:

"אלה היו מאווייהם האמיתיים של רבים מאלה הנמנים על הדרג המדיני הבכיר".

להשלמת התמונה מביאה הוועדה מעדותו של אחז בן-ארי, היועץ המשפטי של משרד הביטחון, שטען כי ניתן להכשיר בדיעבד את היישובים והמאחזים, אלא :

"מדובר בשאלה פוליטית: הממשלה לא רוצה או יכולה מדינית להכריז על הקמת יישובים חדשים. אנשים שגרו שם, משלמים מחיר.. ולמרות שניתן לפעול להסדרת המקום, כבר לא ניתן לעשות זאת".

אומרת על כך הוועדה, שביהודה ושומרון –

"גם כשלבסוף הוכנו תכניות, ואלה הוגשו למוסדות התכנון, החליט הדרג המדיני שלא לקדם את הדיון בהן. בנסיבות אלה, בהן האשם ל 'אי-החוקיות' שבהקמת היישובים ללא היתר רובץ לפתחה של הממשלה, אנו מתקשים לראות, כיצד היא יכולה להתייצב ולטעון בניקיון כפיים, כי המתיישבים פעלו שלא כדין, וכי יש להגיב על כך בהריסת מה שנבנה ללא היתר".

אני מניח לרגע את דו"ח הוועדה כדי להראות, כיצד נמשכת עד היום ממש ההתעמרות הנבזית הזאת מצד המינהל האזרחי (ובעצם זהו שר הביטחון הנותן את ההוראות וראש הממשלה המגבה אותו).

ידיעה בערוץ 7 מן ה-15.7.12: טרקטור עבד במאחז אחיה בשומרון, על אדמות מדינה ובמקום מאושר שהמדינה בעצמה כבר ביצעה בו עבודות של הכשרת קרקע. אלא מה? התב"ע אינה בתוקף. ולמה אינה בתוקף? כי שר הביטחון אינו חותם! ועל סמך העילה הזאת מגיעים פקחי המנהל האזרחי בלווי כוחות צבא ומשטרה להחרים את הטרקטור! הינה דוגמה עכשווית, מן החיים, למה שהוועדה קוראת "חוסר ניקיון כפיים".

"היתר העיסקה"[עריכה | עריכת קוד מקור]

עוד גזירה שהדו"ח עוסק בה היא הדרישה ל"היתר עסקה". בכל העולם קונים ומוכרים נדל"ן ללא כל צורך ששרי ביטחון או פקידים מטעמם "יתירו" את העסקאות. חוץ מיהודה ושומרון, וגם שם האיסור מיושם רק על יהודים. בזה הרגע, בית שרכשו יהודים בחברון בסכום עתק מוקפא ודייריו היהודים הוצאו מתוכו בכוח, רק מפני שאהוד ברק אינו נותן "היתר עסקה". וזה עתה שרפו ערבים מחברון מכולה שבה נמצאו חפצי האנשים שהוצאו מן הבניין, אך גם זה הסבל וזאת העוולה לא ימיסו את לב האבן של האיש הזה. מכל מקום, הרבה מעבר לאישיותו המסוימת של שר הביטחון, השאלה היא עקרונית: תחת איזה מין משטר אנחנו חיים? בנושא הזה חוזרת ומדגישה הוועדה את זכותו של כל יהודי להתיישב בכל יהודה ושומרון, פוסלת את הדרישה להיתר עסקה ומכנה אותה "מיותרת ומכבידה".

ועוד גזירה: החוק הירדני לא התיר רכישת נדל"ן ע"י "זרים". והנה, צאו וראו שעד היום, אחרי 45 שנות שלטון ישראלי, יהודי בי"וש עדיין נחשב זר והוא יכול לרכוש נכס רק אם ירשום חברה, שהיא תהיה הקונה. הוועדה רואה זאת כ"אפליה ממניע פסול", שאין להשלים איתה.

הוועדה מגנה את העדר השוויון בין הישראלים (כלומר היהודים) לפלסטינים ומביאה בנידון זה קטעים מעדותו של ראש המינהל האזרחי, מוטי אלמוז:

"המצב הנוכחי הוא לטובת הפלסטינים, שכן הנוהל הוא שכל פלסטיני יכול להציג כל ראייה שהיא.. קבלה כלשהיא, תשלום מס על חלקה רחוקה, והישראלי אם לא הביא חוזה, הוא יעוף מהשטח... בסכסוכי קרקע ביהודה ושומרון אני נדרש ע"י היועץ המשפטי לאמץ את השקפתם של המשפטנים, אפילו במקרים שההתלבטות היא קשה ואני איני שלם עם החלטתם ומתלבט, לאחר בדיקה אישית שלי של הנתונים והשטח".

"שימוש מפריע"[עריכה | עריכת קוד מקור]

פרשה מקוממת אחרת שאליה מתייחסת הוועדה נקראת "שימוש מפריע". החוק ביהודה ושומרון מכיר רכישת זכות בקרקע ע"י חזקה ועיבוד במשך שנים רבות, לא כל ערעור. אולם, כדי לחסום בפני יהודים גם את הדרך הזאת הוצא צו מיוחד, הנותן לפקיד המנהל האזרחי את הסמכות לסלק מן הקרקע כל מי שעושה בה "שימוש מפריע". ומהו שימוש מפריע? כל שימוש! ובמה הוא "מפריע"? בעצם השימוש! בתחילה נקבע בצו, שאם השימוש הוא כבר בן 3 שנים ללא כל טענות, הוא לא ייחשב "מפריע". אבל זה לא הספיק להם והאריכו ל-5 שנים. וכאשר גם זה לא הספיק להם, קבעו – שאם ה"משתמש" שינה את העיבוד – הרחיב, צמצם, עבר לגידול אחר - תקופת האחזקה לא תיחשב, והוא יסולק מייד.

הוועדה קבעה שהצו הזה : "דרקוני, שיטת משפט מתוקנת אסור לה שתשלים עם קיומו", וסיכמה:

"נראה אפוא כי הוגי הצו שמו לעצמם מטרה – למנוע מההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון להרחיב את גבולה.."

הוועדה ממליצה להוציא את כל סכסוכי הקרקעות מידי המנהל האזרחי על מנת שיידונו אך ורק בפני בתי משפט. גם לא בבג"צ, שאינו שומע ראיות ומסתמך רק על עמדת המדינה.

על המנהל האזרחי אומרת הוועדה, שזו רשות מנהלית -

"שלכאורה נחזית כמחזיקה בדעה מוטה לחובת המתיישבים הישראלים."

מה צריך יותר מזה?

הוועדה מצביעה על עוד מכשלה. יישוב שיש לו קרקע זמינה לבנייה, ואפילו תכנית בניין עיר מוכנה, ורק כביש גישה אין לו, כי התוואי של הכביש עובר באדמה ערבית פרטית – כאלו אין לו כלום, כי המינהל לא יטפל בתכנית. בכל העולם, וכמובן גם בישראל, מפקיעים קרקעות לצרכי כבישים ומשלמים לבעלים פיצויים, חוץ מ...ניחשתם: ההתיישבות היהודית ביו'ש!

הוועדה ממליצה לשים קץ גם להצקה הזאת וקובעת, שבמקרה כזה אין כל מניעה מלהפקיע אדמות.

הדברים התארכו וטרם מוצו. להמלצות ולהשלכות הפוליטיות והמדיניות של הדו"ח, יוקדש המאמר הבא.


אליקים העצני

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.