Family Wiki
Advertisement
  • דיני בישול בשבת - מסכת שבת דף ל"ז
  • שהייה (לשים סיר על האש לפני שבת - חשש שיחטט בגחלים בשבת קיים) והחזרה (הורדתי את הסיר בשבת ואחר כך אני מחזיר אותו - התבשיל חוזר לאפשרות לחטט בגחלים (כדי לבשל יותר מאכל שלא מבושל לגמרי) + נראה (נחזה) כאילו אני מבשל.
  • האם שהייה צריך גרוף וקטום
  • שיטת האמוראים + רמת הבישול
  • דינים שונים בנושא בישול
  • הוספות והערות

התוכן לפי ביאור הרב עדיין שטיינזלץ- המקור ספריא

פורטל הדף היומי
פורטל הדף היומי

הזז את הסרגל עם העכבר ותוכל לצפות בתרשים במלואו מבוסס גם על שיעורו של רבי חיים סבתו באמצעות :https://zoom.us/my/mizpenevo קישור להקלטה https://hertzogs-my.sharepoint.com/:f:/g/personal/56857424_s_herzog_ac_il/Eni22CoSvcVFuYZUqZqZwqABzoKIIgpvUb_2QZZR7c2ljw?e=fXcrjK

כירה שהסיקוה מערב שבת[]

לא יתן עליהם קדירה עד שיגרוף את הגחלים מן הכירה מבעוד יום; בית שמאי אומרים: נוטלין את הקדירה מכירה זו בשבת, אבל לא מחזירין אותה ביום השבת אל הכירה. ובית הלל אומרים: אף מחזירין

משנה כירה שהסיקוה מערב שבת בקש, או בגבבא (שיירים הנאספים בשדה), שהם דברים הנשרפים מהר — נותנים עליה קדירת תבשיל בשבת, שהרי ודאי כבתה האש בכירה זו עוד מבעוד יום. אבל אם הסיקו את הכירה בגפת (הכוספה, החומר הנשאר משומשומים, זיתים וכיוצא בזה, לאחר שסחטו מהם את השמן) או בעצים — לא יתן עליהם קדירה עד שיגרוף את הגחלים מן הכירה מבעוד יום, או עד שיתן את האפר ויכסה בו את הגחלים, שלא תתלבה האש בשבת.
בית שמאי אומרים: אף אחר שגרפוה מן הגחלים מותר להניח עליה רק חמין (מים חמים), שאינם צריכים בישול נוסף ודי להם בחומם, אבל לא תבשיל, שמאחר ובו בדרך כלל נוח לבעל הבית בבישול נוסף, יש לחשוש שמא יבוא ללבות את האש באמצעות חתיית הגחלים. ובית הלל אומרים: חמין וגם תבשיל.
בית שמאי אומרים: נוטלין את הקדירה מכירה זו בשבת, אבל לא מחזירין אותה ביום השבת אל הכירה. ובית הלל אומרים: אף מחזירין.

החזרת קדרה ושהייה[]

ואם הסיקוה בגפת או בעצים — לא יחזיר אליה את התבשיל עד שיגרוף ממנה מבעוד יום את הגחלים או עד שיתן אפר עליהם.

גמרא איבעיא להו [נשאלה להם, ללומדים] שאלה זו בפירוש המשנה: האי [ביטוי זה] "לא יתן" הכתוב במשנה, האם משמעות לא יחזיר את הקדירה שהורידו אותה מעל האש ורוצים להחזירה בשבת הוא, אבל לשהות (להשהות) קדירה מערב שבת אף ביום השבת — משהין, אף על פי שכירה זו אינו גרוף מגחלים ואינו קטום (שלא שמו עליה אפר = קטמא בארמית). ולפי זה מני [של מי היא, משנה זו] — כשיטת חנניה היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא], חנניה אומר: כל מאכל שהוא מבושל כבר בעיקרו כמאכל בן דרוסאי שלא היה מבשל מאכליו אלא במדה ההכרחית — מותר לשהותו על גבי כירה בשבת, אף על פי שכירה זו אינו גרוף ואינו קטום. או דילמא [שמא] מה ששנינו במשנה "לא יתן" — שלא לשהות על האש מערב שבת תנן [שנינו], ואי [ואם] הכירה גרוף וקטום — אין [כן] ואי [ואם] לא — לא ישאיר את הקדירה, וכל שכן שאין להחזיר אותה על גבי הכירה בשבת.
בודקים איזה אפשרויות קיימות
כדי לפתור בעיה זו מציעים: תא שמע [בא ושמע פתרון] לדבר מדקתני תרי בבי במתניתין [ממה ששנינו שתי פסקות במשנתנו], אחת, בית שמאי אומרים: חמין אבל לא תבשיל. ובית הלל אומרים חמין ותבשיל. והשניה, בית שמאי אומרים: נוטלין אבל לא מחזירין, ובית הלל אומרים: אף מחזירין. ומעתה אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שמה שנאמר במשנה ענין לתת, לשהות תנן [שנינו], שלזאת כיוונה המשנה בדבריה, אם כן הכי קתני [כך שנה, כך יש להבין את המשנה]: כירה שהסיקוה בקש או בגבבא — משהין עליה תבשיל, ואם הסיקוה בגפת או בעצים — לא ישהא (ישהה) את התבשיל עליה עד שיגרוף את הגחלים ממנה מבעוד יום, או עד שיתן עליהם אפר. ומה הן משהין? — בית שמאי אומרים: חמין, אבל לא תבשיל. ובית הלל אומרים: יכולים להשהות עליה גם חמין וגם תבשיל. וכי היכי דפליגי [וכפי שהם חלוקים] בענין ההיתר לשהות את הקדירה על הכירה, פליגי נמי [כך גם כן הם חלוקים] אם מותר להחזיר אותה אליה, שבית שמאי אומרים: נוטלין את הקדירה מן הכירה בשבת, אבל לא מחזירין אותה אליה כלל, ובית הלל אומרים: אף מחזירין.
אלא אי אמרת [אם אומר אתה] כי להחזיר תנן [שנינו במשנה], שזאת היתה כוונת המשנה, אם כן לפי זה יוצא כי הכי קתני [כך שנה]: כירה שהסיקוה בקש או בגבבא — מחזירין עליה תבשיל. ואם הסיקוה בגפת או בעצים — לא יחזיר אליה את התבשיל עד שיגרוף ממנה מבעוד יום את הגחלים או עד שיתן אפר עליהם. ומה הם מחזירין? — בית שמאי אומרים: חמין, אבל לא תבשיל. ובית הלל אומרים: חמין ותבשיל. בית שמאי אומרים: נוטלין אבל לא מחזירין. ובית הלל אומרים: אף מחזירין. ואולם אם בפסקה הראשונה, עסקנו בשאלה מהם הדברים שמחזירים, הא תו [זה עוד], המחלוקת בפיסקה השניה למה לי לשנותה? והרי כבר אמרנו אותה בלשון אחרת, בפיסקה הראשונה. שהרי "נוטלין אבל לא מחזירין" הריהו בדיוק עצם דברי בית שמאי שאין מחזירים את התבשיל לכירה. ואם כן נראה שהמשנה מובנת רק לפי ההסבר הראשון, שבו יש משמעות שונה לכל פסקה!(ל״ז א) את ההוכחה הזאת דוחים: לעולם אימא [יכול אני לומר] לך כי להחזיר תנן, [שנינו], ואולם חסורי מיחסרא והכי קתני [חסרה המשנה וכך יש להשלים ולשנותה]: כירה שהסיקוה בקש או בגבבא — מחזירין עליה קדירת תבשיל, ואולם אם הסיקוה בגפת או בעצים — לא יחזיר אליה את הקדירה עד שיגרוף ממנה מבעוד יום את הגחלים או עד שיתן עליהם את האפר. אבל לשהות (להשהות) את הקדירה על האש בשבת — משהין אף על פי שאינו גרוף ואינו קטום. ועל ידי תוספת זו נבין את המשך המחלוקת באופן זה: ומה הן משהין? — בית שמאי אומרים: חמין, אבל לא תבשיל. ובית הלל אומרים: חמין ותבשיל. ועוד: והך [ואותה] החזרה דאמרי [שאמרתי] לך בתחילת המשנה, לאו [לא] דברי הכל היא, אלא אף היא מחלוקת בית שמאי ובית הלל, שבית שמאי אומרים: נוטלין ולא מחזירין. ובית הלל אומרים: אף מחזירין. ואם כן בעייתנו בדבר פירוש המשנה לא הגיעה לידי פתרון.

האם השייה או החזרה[]

לא שנו בענין ההיתר בכירה, אלא להניח את הקדירה על גבה של הכירה, אבל לתוכה — אסור

תא שמע [בוא ושמע] פתרון אחר לבעיה זו ממה ששנינו שאמר ר' חלבו שאמר רב חמא בר גוריא שכך אמר רב: לא שנו בענין ההיתר בכירה, אלא להניח את הקדירה על גבה של הכירה, אבל לתוכה — אסור. ומעתה אי אמרת בשלמא [ננינ אם אומר אתה] כי להחזיר תנן [שנינו] — היינו דשני [זהו ששונה] בין דין תוכה לעל גבה. כי אם מחזיר בשבת בתוך כירה שיש בה אולי גחלים בוערות — יש בכך חשש של חילול שבת, ומשום כך הותר רק להניח את התבשיל על גבי הכירה. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] כי לשהות תנן [שנינו] שזו היתה כוונת המשנה, אם כן מה לי תוכה מה לי על גבה? שהרי סוף סוף אינו עושה דבר ברמץ שבכירה! הוכחה זו דוחים: מי סברת [האם סובר אתה] כי ר' חלבו ארישא קאי [על ראש המשנה הוא עומד, מתייחס]? לא, אלא ר' חלבו אסיפא קאי [על הסוף שלה הוא עומד, מתייחס], לאותו קטע שבו נאמר "ובית הלל אומרים אף מחזירין". ועל כך אמר ר' חלבו שכך אמר ר' חמא בר גוריא שכך אמר רב: לא שנו שמחזירים אלא על גבה, אבל תוכה — אסור. ואם כן אף בכך אין תשובה לשאלה.

שתי כירות המתאימות - אחת מהן גרופה וקטומה, ואחת שאינה גרופה ואינה קטומה[]

שבמשנה התירו בית הלל ובית שמאי לפחות להשהות בכירה שאינה גרופה וקטומה

ב תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה ששנינו בתוספתא: שתי כירות המתאימות (צמודות זו לזו ולהן קיר משותף), והיתה אחת מהן גרופה וקטומה, ואחת שאינה גרופה ואינה קטומה, הרי הדין לענין השהיית קדירה בשבת על גביהן הוא: משהין על גבי הגרופה וקטומה ואין משהין על שאינה גרופה ואינה קטומה. ולגופו של דבר מה הן משהין? — בית שמאי אומרים: ולא כלום. שהם חולקים על עיקר הדין הכתוב למעלה. ובית הלל אומרים: משהין חמין, אבל לא תבשיל. ואולם אם עקר את התבשיל מעל גבי הכירה — לדברי הכל לא יחזיר אותו על גביה, אלו דברי ר' מאיר, שלפי המסורת שבידו בכך נחלקו בית שמאי ובית הלל. ואילו ר' יהודה אומר שמחלוקת זו שונה היתה. בית שמאי אומרים: משהים עליה חמין, אבל לא תבשיל. ובית הלל אומרים: חמין ותבשיל. ועוד, בית שמאי אומרים: נוטלין את הקדירה מן הכירה בשבת, אבל לא מחזירין אליה. ובית הלל אומרים: אף מחזירין.
ואם כן אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] כי לענין לשהות תנן [שנינו במשנתנו] אם כן מתניתין מני [משנתנו כדעת מי היא] — הרי לפי ההשוואה כשיטת ר' יהודה היא. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] כי לענין להחזיר תנן [שנינו], אם כן מתניתין מני [משנתנו כדעת מי היא]? האם לא כדברי ר' יהודה ולא כדברי ר' מאיר. שכן אי [אם] תאמר שהמשנה כר' מאיר — קשיא [קשה] לבית שמאי בחדא [בקושי אחד], שהרי במשנתנו התירו בית שמאי להשתמש בכירה בשבת בדרך מסויימת, ולדעת ר' מאיר בברייתא אוסרים הם שימוש זה לחלוטין. ולבית הלל יהיה קשה בתרתי [בשתי קושיות], שלפי הבנתנו במשנה מתירים בית הלל גם חמין וגם תבשיל שלא כדעתם בברייתא, וכן פירשנו במשנה שהתירו בית הלל אף להחזיר שלא כדברי ר' מאיר. ואי [אם] תפרש שמשנתנו כדעת ר' יהודה בברייתא, אם כן קשיא [קשה] מגרופה וקטומה, שבמשנה התירו בית הלל ובית שמאי לפחות להשהות בכירה שאינה גרופה וקטומה, ולר' יהודה בברייתא נראה שכירה שאינה גרופה ואינה קטומה אין משתמשים בה כלל, וכיון שדרך פירוש זו למשנה מביאה לידי סתירות, מוטב איפוא לפרש בשיטה האחרת, שלפיה תהיה המשנה כשיטה אחת.
טענה זו דוחים: לעולם אימא [אומר] לך כי לענין להחזיר תנן [שנינו במשנתנו], והתנא דידן סבר לה [שלנו, במשנה סבור] כר' יהודה בחדא ופליג עליה בחדא [בנקודה אחת וחולק עליו באחת]; סבר [סבור] הוא כר' יהודה בחדא [באחת] — בענין חמין ותבשיל, וכן ביחס להבדל מה נוטלין מן הכירה ומה אף מחזירין. ופליג עליה בחדא [וחלק עליו באחת] — שאילו התנא דידן סבר [שלנו במשנה סבור] כי מותר לשהות בכירה ואף על פי שאינו גרוף וקטום, ואילו ר' יהודה סבר כי בענין ההיתר לשהות נמי [גם כן] אם היתה הכירה גרוף וקטום — אין [כן] אי [אם] לא היתה גרופה וקטומה — לא.

כירה שאינה גרופה ואינה קטומה מהו הדין[]

ומשיבים בכל זאת יש בדבריו חידוש, כי גחלים של רותם אצטריכא ליה [הוצרכה לו להשמיע] שאף בגחלים חמות אלה מותר

ג איבעיא להו [נשאלה להם, לתלמידים] בעיה זו: כירה שאינה גרופה ואינה קטומה מהו הדין לענין ההיתר לסמוך בה תבשיל שיתחמם מדפנות הכירה? וצדדי השאלה: האם נאמר שרק בתוכה ועל גבה אסור, אבל לסמוך בה — שפיר דמי [יפה, ראוי הוא], או דילמא לא שנא [שמא אין זה שונה], ובכל מקרה אסור.
תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה זו ממה ששנינו בברייתא: שתי כירות המתאימות, אחת גרופה וקטומה ואחת שאינה גרופה וקטומה, משהין את התבשיל בשבת על גבי הכירה הגרופה וקטומה. והרי שמותר לסמוך קדירה לכירה שלא נגרפה ואף על גב דקא סליק ליה הבלא מאידך [ואף על פי שעולה בה הבל מן הכירה האחרת]! ודוחים: דילמא שאני התם [שמא שונה שם] בשתי כירות מתאימות שכיון דמידליא [שהקדירה מודלית, מוגבהת] שליט [שולט] בה אוירא [האויר] ומצנן אותה, ואין זה כסמיכה של ממש לכירה.
תא שמע [בוא ושמע] פתרון אחר לבעיה זו ממה ששנינו שאמר רב ספרא שכך אמר רב חייא: כירה שקטמה (כיסה אותה באפר) בערב שבת ונתלבתה אחר כך בשבת, סומכין לה ומקיימין עליה תבשיל המצוי עליה, ונוטלין אותו ממנה ואף מחזירין אותו לה. ומכאן שמע מינה [למד ממנה] כי לענין לסמוך נמי [גם כן] אם קטמה — אין, ואולם אם לא קטמה — לא, שהרי דובר בכירה קטומה מבעוד יום כדינה. אף הוכחה זו נדחית: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] "נוטלין ממנה" דקתני [ששנינו] האם גם שם תאמר שאם קטמה — אין [כן] ואם לא קטמה — לא?! והרי לכל הדעות מותר להוריד קדירה מכירה, אף שאינה גרופה וקטומה! אלא יש להבין כי תנא [שנה] היתר נוטלין משום היתר מחזירין, וכן הכא נמי תנא [כאן גם כן שנה] היתר סומכין משום היתר מקיימין, ואין להסיק מכאן שאין לסמוך בדרך אחרת.
על טענה זו תמהים: הכי השתא [כיצד אתה משווה]?! התם [שם] נוטלין ומחזירין בחד מקום [במקום אחד] הוא, ומשום כך תנא [שנה] נוטלין משום מחזירין, שהרי יש דמיון בין הדברים. אלא הכא [כאן] — סומכין בחד מקום [במקום אחד] הוא ומקיימין בחד מקום [במקום אחד] הוא, ואם לא רצה התנא להדגיש את הדבר לא היה אגב הזכרת "מקיימים" גם אומר שמותר להיות סומכים. ואולם מכל מקום ראיה גמורה אין כאן והבעייה לא נפתרה.
ושואלים: מאי הוי עלה [מה היה עליה, על בעיה זו]? תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו בתוספתא: כירה שהסיקוה בגפת או בעצים סומכין לה קדירת תבשיל, ואולם אין מקיימין קדירה בתוכה אלא אם כן הכירה גרופה וקטומה. גחלים שעממו או שנתן עליה נעורת של פשתן דקה ולא נתלבתה האש — הרי היא כקטומה ואינו צריך להוסיף עוד אפר עליה. ומכל מקום למדנו מכאן שמותר לסמוך תבשיל ליד כירה, אף שאינה גרופה וקטומה.
ד אמר ר' יצחק בר נחמני שכך אמר ר' אושעיא: כירה שקטמה והובערה בשבת משהין עליה חמין שכבר הוחמו כל צורכן ותבשיל שכבר בישל (נתבשל) כל צורכו, שמאחר שאין צורך להוסיף ולבשל את אלה, אין איפוא חשש שמא יבוא לחתות בגחלים וללבות את האש.(ל״ז ב) שמע מינה מצטמק ויפה לו (שיהא זה לו לתועלת וישתבח טעמו) בכל זאת מותר להשהותו כיון שכבר נתבשל כל צורכו, ואין חוששים שמא יבוא לחתות בגחלים וללבות את האש, שלא חילק ר' אושעיא בין תבשיל לתבשיל בהיתרו זה! את המסקנה הזאת דוחים: שאני הכא [שונה כאן] שקטמה לכירה זו, שכיסה את הגחלים באפר, ורק כיון שקטמה התירו להשהות כל תבשיל. ומקשים: אי הכי מאי למימרא [ואם כך מה היה טעם לומר הלכה זו]?! שהרי אם קטמה אין עוד חשש בה! ומשיבים: המקרה שקטמה ובשבת הובערה איצטריכא ליה [הוצרך לו] להדגשה יתירה, שכן מהו דתימא [שתאמר] כי כיון שהובערה הדרא לה למילתא קמייתא [חזרה לדברה, לדינה הראשון], על כן קמשמע לן [השמיע לנו] שאינו כן.
אמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן: כירה שגרפה וקטמה מערב שבת והובערה לאחר מכן בשבת, משהין עליה חמין שכבר הוחמו כל צורכן ותבשיל שכבר בישל כל צורכו, ואפילו היו אלה גחלים של רותם שחומן רב ובעירתן ממושכת. ואם כן שמע מינה [למד ממנה] שאף באופן שמצטמק התבשיל בהיותו מונח על גבי הכירה ויפה לו — מותר. ודוחים: שאני הכא [שונה כאן] במקרה זה שקטמה ולכן הותר להשהות עליה. ושואלים: אי הכי מאי למימרא [אם כך מה היה טעם לאומרה]?! ומשיבים: המקרה שהובערה לאחר הקטימה אצטריכא ליה [הוצרך לו] להשמיע בו חידוש. ומקשים על הסבר זה: הלא היינו הך [זהו זה], כלומר, הרי זהה הלכה זו להלכה הקודמת, ומה ראה ר' יוחנן לחזור על דבר שנאמר כבר? ומשיבים בכל זאת יש בדבריו חידוש, כי גחלים של רותם אצטריכא ליה [הוצרכה לו להשמיע] שאף בגחלים חמות אלה מותר.

אמר רב ששת שכך אמר ר' יוחנן: כירה שהסיקוה לכירה בגפת או בעצים משהין עליה חמין[]

'בית הלל להחזיר אלא בכירה גרופה וקטומה, אבל בשאינה גרופה וקטומה לא התירU

אמר רב ששת שכך אמר ר' יוחנן: כירה שהסיקוה לכירה בגפת או בעצים משהין עליה חמין אף שלא הוחמו עדיין כל צורכן וכן תבשיל אף שלא בישל (נתבשל) עדיין כל צורכו. ואולם אם עקר את התבשיל מהכירה — לא יחזיר אותו אליה עד שיגרוף ממנה את הגחלים מבעוד יום או עד שיתן עליה אפר. וסיבת הלכה זו כי קסבר [הוא סבור] כי מתניתין [משנתנו] לענין להחזיר תנן [שנויה], אבל לענין לשהות על גבי הכירה אם הונחה הקדירה עליה מבעוד יום — משהין אף על פי שאינו גרוף ואינו קטום.
אמר רבא: תרווייהו תננהי [את שניהם שני פרטי הדינים של רב ששת שנינו], ולא היה צורך להודיענו דבר המפורש כבר במשנה. את ההיתר לשהות תנינא [שנינו]: אין נותנין את הפת בתוך התנור עם חשיכה ולא מניחין חררה (עוגה שטוחה) על גבי גחלים אלא כדי שיהא זמן עד השבת שיקרמו פניה (שיעלה קרום של בצק אפוי על הלחם או החררה). ואולם הא [הרי] אם כבר קרמו פניה לפני השבת — שרי [מותר] להשהותה אף בתנור שלא נגרף ולא נקטם. וכן להחזיר נמי תנינא [גם כן שנינו] במשנתנו, שבית הלל אומרים: אף מחזירין וברור כי עד כאן לא שמענו כי קשרו [התירו] בית הלל להחזיר אלא בכירה גרופה וקטומה, אבל בשאינה גרופה וקטומה לא התירו. ואם כן לא היה צורך בדברי רב ששת! ומשיבים: רב ששת נמי דיוקא דמתניתין קא משמע לן [גם כן את הדיוק של המשנה השמיע לנו] ולא התכוין לחדש הלכות אלא להסביר שכך יש להסיק מן המשנה.

אמר רב שמואל בר יהודה שכך אמר ר' יוחנן: כירה שהסיקוה בגפת או בעצים[]

שכאשר התבשיל מונח על גבי כירה והריהו מצטמק ויפה לו שאסור להשהותו על גבי הכירה בשבת, וזהו אם כן היפך דבריך!

ב אמר רב שמואל בר יהודה שכך אמר ר' יוחנן: כירה שהסיקוה בגפת או בעצים משהין עליה תבשיל שכבר בישל כל צורכו וכן חמין שכבר הוחמו כל צורכן מערב שבת, ואפילו היה התבשיל ממין כזה שכאשר הוא מונח זמן ממושך על גבי האש הריהו מצטמק ויפה לו, מכל מקום אין חוששים שמא יחתה בגחלים. ומסופר כי אמר ליה ההוא מדרבנן [לו אחד החכמים] לרב שמואל בר יהודה: הא [הרי] רב ושמואל דאמרי תרווייהו [שאמרו שניהם] שכאשר התבשיל מונח על גבי כירה והריהו מצטמק ויפה לו שאסור להשהותו על גבי הכירה בשבת, וזהו אם כן היפך דבריך!
אמר ליה [לו]: רב שמואל בר יהודה: אטו לית אנא ידע [וכי אין אני יודע] שאמר רב יוסף שכך אמר רב יהודה שכך אמר שמואל שכאשר משהים התבשיל את התבשיל זמן ממושך על גבי האש הריהו מצטמק ויפה לו — אסור להשהותו? כי קאמינא [כאשר אמרתי] לך שמותר להשהותו, הרי לשיטת ר' יוחנן קאמינא [אמרתי]. אמר ליה [לו] רב עוקבא ממישן לרב אשי: אתון דמקרביתו [אתם שהנכם קרובים] למקומם של רב ושמואל — עבידו [עשו] כשיטת רב ושמואל, אנן נעביד [אנחנו נעשה] כשיטת ר' יוחנן.
ולגופו של דבר אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: מהו הדין לענין לשהות? אמר ליה [לו] רב יוסף: הא [הרי] רב יהודה משהו ליה ואכיל [היו משהים לו והיה אוכל], ומכאן שמותר לעשות זאת. אמר ליה [לו] אביי: בר מיניה [חוץ ממנו] מרב יהודה, אל תוכיח ממנו, שכיון שמסוכן הוא שהוא חולה וזקוק לאוכל חם — אפילו בשבת נמי שרי למעבד ליה [גם כן מותר לעשות לו] כך. ואולם לי ולך כלשאר בני אדם מאי [מה הדין]? אמר ליה [לו] רב יוסף לאביי: בסורא משהו [משהים], דהא [שהרי] רב נחמן בר יצחק איש סורא מרי דעובדא הוה, ומשהו ליה, ואכיל [בעל מעשים היה ומדקדק במצוות, והיו משהים לו, ואוכל]. אמר רב אשי: קאימנא קמיה [עמדתי לפניו] לפני רב הונא ושהין ליה כסא דהרסנא [וראיתי ששהו לו על גבי הקדירה בשבת דגים מטוגנים בשמן] ואכל אותם בשבת, ולא ידענא [ואיני יודע] טעמו אי [אם] משום דקסבר [שהוא סבור] כי כאשר משהים את התבשיל זמן ממושך על גבי האש והריהו מצטמק ויפה לו — מותר להשהותו, אי [אם] משום שכיון דאית ביה מיחא [שיש בו בתבשיל זה קמח] הרי מצטמק ורע לו הוא, ולדעת הכל מותר להשהות את המצטמק ורע לו.

כאשר התבשיל המונח על גבי הכירה מצטמק ויפה לו — אסור להשהות, מצטמק ורע לו — מותר[]

שאין זה נאה לתת לפני האורחים תבשיל מצומק שאין צורתו יפה

אמר רב נחמן: כאשר התבשיל המונח על גבי הכירה מצטמק ויפה לו — אסור להשהות, מצטמק ורע לו — מותר. כללא דמלתא [כללו של דבר]: כל תבשיל דאית ביה מיחא [שיש בו קמח] — הריהו מצטמק ורע לו, לבר [חוץ] מתבשיל דליפתא [של לפת] דאף על גב דאית ביה מיחא [שאף על פי שיש בו קמח] — מצטמק ויפה לו הוא. והני מילי דאית ביה בשרא [ודברים אלה אמורים דווקא באופן שיש בו בשר], אבל כאשר לית ביה בשרא [אין בו בשר] — מצטמק ורע לו הוא. וכי אית ביה בשרא נמי לא אמרן [וכאשר יש בו בשר גם כן לא אמרנו] שמצטמק ויפה לו הוא אלא כשהוא לא קבעי לה [צריך הוא אותו] לאורחין (אורחים), אבל כאשר קבעי לה [הוא צריך אותו] לאורחין — הריהו מצטמק ורע לו. שאין זה נאה לתת לפני האורחים תבשיל מצומק שאין צורתו יפה. ועוד: לפדא דייסא ותמרי [מאכל תאנים, דייסא ותמרים] ההשהייה גורמת לכך שמצטמק ורע להן.


השיעור הבא[]

Advertisement