טעון עריכה
מסכת שבת, ס"ז א'
דרכי האמורי הוא מונח המובא במסכת שבת (ס"ז,א'). השימוש בו נעשה לשם הגדרת החפצים שמותר לטלטל בשבת. המשנה (ראה בדף בשמאל) הגדירה חפצים שמותר לשאת בשבת "משום סגולה ורפואה" (לפי פרוש עדין שטינזלץ). חכמים אוסרים, אפילו בימי חול והסיבה שהם "משום דרכי האמורי". התלמוד הביא את דברי אביי ורבא, שכל דבר המביא תרופה אין בו מדרכי האמורי. אם כך, הרי כל מה שאינו מביא תרופה הוא כן "מדרכי האמורי".
דעת הרמב"ם[]
הרמב"ם בהלכות שבת (פרק כ"ז), פוסק לפי אביי ורבא להלכה . אולם על פסיקה זו של הרמב"ם סותרת לכאורה את דבריו בהלכות עבודת כוכבים (פרק יא), שם הוא שולל שימוש ברפואות סגוליות משום דרכי האמורי! מספר אחרונים רצו ליישב את דברי הרמב"ם לאור הנאמר בתשובת הרשב"א (סימן קס"ו). הרשב"א שם מסביר כי כל הרפואות הסגוליות המנויות במשנה בשבת, לא היו נוהגות אצל האמוראים ולכן אין בעיה להתרפאות בהם.
דרך נוספת לישב את פסקי הרמב"ם היא לאור מחלוקת רש"י והר"ן (שבת שם), האם מותר להתרפאות בלחישה. לשיטת הר"ן מותר להתרפא גם בלחישה אע"פ שהפעולה נראית מיסטית לחלוטין, כל עוד היא מביאה לתוצאות בשטח. ברם לשיטת רש"י מבחן התוצאה אינו קובע, וכל עוד לא רואים בפעולה שהיא מדרכי הרפואה אלא היא נעשית באופן מיסטי היא נאסרת. הרמב"ם בהלכות שבת הלך בדרכו של הר"ן שמבחן התוצאה הוא הקובע, ולכן הרפואות הסגוליות שנאסרו בהלכות עבודת כוכבים הן אלה שלא עמדו במבחן התוצאה ולכן יש בהם משום דרכי האמורי.
נראה כי הסבר נוסף, ניתן להביא מתוך דברי רבי יעקב קנייבסקי בספר 'קהילות יעקב' (מסכת ע"ז). ה'קהילות יעקב' מסביר כי ההבדל בין איסור ההליכה בדרכי האמורי לאיסור 'בחוקותיהם לא תלכו', תלוי בשאלה האם מאחורי הפעולה יש משמעות או שמא מדובר באמונה טפלה. כל אמונה טפלה שלא עומדת במבחן התוצאה יש בה משום דרכי האמורי. ולכן מותר להתרפאות ברפואה אלטרנטיבית במידה והיא עמדה במבחן התוצאה.
האיסור בשל הסממנים הדתיים[]
במידה והמרפא עושה שימוש בשמות עבודת כוכבים, הדבר אסור גם אם הרפואה מועילה. וזאת לאור דברי ולכן מסיימת התורת כהנים בצו ליהודי לדבוק בחוקיו סממניו הדתיים שלו. כפי שראינו בפתיחת השיעור, התוספתא בשבת מונה רשימה ארוכה של דברים שנאסרו משום דרכי האמורי. נראה, כי המכנה המשותף לפעולות אלו הינו כי כלן קשורות לריטואלים דתיים. זאת אולי הסיבה שרש"י שהלך בדרכם של רבי יהודה בן בתירא וחכמים, הפריד בין האיסורים, ותלה את איסור ההליכה בדרכי האמורי, בפסוקים בפרשת משפטים ולא באחרי מות. בפסוקים אלו הכתוב שם דגש על התרחקות ממעשה ארץ מצרים וכנען, המהווים סממן לאומי תרבותיים .
המקור: הרב אביעד בר טוב ישיבת הר עציון - בית המדרש הוירטואלי
דרכי האמורי וחוקות הגויים הם שני איסורים. הברייתא ראתה צורך להתיר שרפה על המלכים משום דרכי האמורי, ואילו הגמרא הקשתה מדוע אין כאן איסור חוקות הגויים. השוני בין האיסורים מתחדד בדברי רש"י על אתר (ד"ה ולא), שאיסור דרכי האמורי נלמד מהפסוק "וְלֹא תַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם" (שמות כ"ג, כד) – שלא כאיסור חוקות הגויים, הנלמד, כדברי הברייתא, מן הפסוק "וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ" (ויקרא י"ח, ג). ובכן, מהו ההבדל המהותי בין שני האיסורים?
בעל קהילות יעקב (סימן ה) ביאר שאיסור חוקות הגויים מוסב אך ורק על מעשים הקשורים לעבודה זרה – כדברי רש"י (ד"ה אלמא) ש"חק הגוים הוא לשם עבודה זרה" – ואילו איסור דרכי האמורי מוסב על כל הנהגות הגויים שאין להן טעם ואוסר עלינו לחקותן.
הבחנה זו הביאה את הקהילות יעקב לקושי בהבנת דברי התוספות. התוספות (ד"ה ואי) מביאים את דעת ר"י, המחלק אף הוא בין שני סוגי הנהגות של הגויים:
"לכך פירש ר"י דתרי גווני חוקה הוו: אחד שעושין לשם חוק לעבודת כוכבים, ואחד שועשין לשם דעת הבל ושטות שלהם…" לדעת ר"י, יש חילוק להלכה בין שני סוגי המנהגים הללו: מנהגי עבודה זרה נאסרו אפילו אם הם נזכרים בתורה, ואילו הנהגות סתמיות של הגויים נאסרו רק אם לא הוזכרו בתורה. על כל פנים, מדברי התוספות עולה ששני סוגי האיסורים נלמדים מ"וּבְחֻקֹּתֵיהֶם". והקשה הקהילות יעקב: היאך כללו את איסור דרכי האמורי בפסוק האוסר את חוקות הגויים?
בתשובתו ניסה הקהילות יעקב לחלק בין הנהגות סתמיות שלדעת הגויים "כן צריך לעשות", שהן בכלל חוקות הגויים, ובין הנהגות שלדעת הגויים רק "כדאי לעשותן", והן בגדר דרכי האמורי. אך הוא עצמו היה מודע לדוחק שבחילוק זה, ונשאר בצריך עיון.
ייתכן שנוכל ליישב את קושיית הקהילות יעקב על פי התורת כוהנים (פרשת אחרי מות פרשה ט פרק יג):
"'ובחוקותיהם לא תלכו'… רבי מאיר אומר: אלו דרכי האמורי שמנו חכמים. ר' יהודה בן בתירא אומר: שלא תנחור ושלא תגדל ציצית ושלא תספור קומי שפה".
מדרש ההלכה מביא מחלוקת בהבנת איסור "וּבְחֻקֹּתֵיהֶם": לדעת רבי יהודה בן בתירא, האיסור נוגע רק לחוקים הקשורים לעבודה זרה, ואילו רבי מאיר כולל בו גם את דרכי האמורי שאינן קשורות לעבודה זרה.
ייתכן אפוא שרש"י הלך בדרכו של רבי יהודה בן בתירא, ועל כן הוצרך ללמוד את איסור דרכי האמורי מהפסוק "ולא תעשה כמעשיהם", ואילו התוספות הלכו בשיטתו של רבי מאיר, ולמדו גם איסור זה מ"וּבְחֻקֹּתֵיהֶם". [שיטה שלישית עולה מדברי הרמב"ם בפירוש המשניות (שבת פ"ו ה"ו) שאיסור דרכי האמורי נלמד מהפסוק "וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם" (ויקרא כ', כג).]
המחלוקת בדבר מקור האיסור עשויה להיות מחלוקת גם על אודות אופיו. לפי התוספות, איסור דרכי האמורי הוא סניף של איסור חוקות הגויים, וייתכן שגם הוא נאסר משום סרך עבודה זרה (וכן משמע בדרשות הר"ן, דרשה יב). לפי רש"י, זהו איסור שונה בתכלית.
המקור: הרב דוד סתיו בלוג דוד דרומר הל דף יומי, ספרי תנ"ל ופרשנויות
הרב חגי לונדין 13 שיעורים - אתר ישיבה
התוספתא בשבת פרק ז' מונה רשימה ארוכה של דברים שנאסרו משום דרכי האמורי. האם אמונות טפלות כמו יריקה כנגד חתול שחור כלולים באיסור ההליכה בדרכי האמורי? להבדיל, האם התרפאות באמצעות רפואות אלטרנטיביות יש בהם משום דרכי האמורי? על אף שנושא זה איננו מופיע במסכתנו, הוא קשור ישירות למסכת, ובשיעור זה ננסה לעמוד על עניינו אלו. המקור מהו המקור לאיסור הליכה בדרכי האמורי? מתוך דברי הגמרא והראשונים עולות שתי אפשרויות: 1. רש"י (ע"ז יא.) לומד דין זה מן הציווי בפרשת משפטים 'ולא תעשה כמעשיהם'. 2. המאירי (שם) מסביר כי האיסור הוא סרך של איסור ההליכה בחוקות הגויים. יתכן, כי המקור למחלוקת זו, נמצא בדברי הספרא: "ובחקותיהם לא תלכו. וכי מה הניח הכתוב שלא אמרו, והלא כבר נאמר לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש וגומר וחובר חבר וגו' ומה תלמוד לומר ובחוקותיהם לא תלכו? שלא תלכו בנימוסות שלהן בדברים החקוקין להם כגון תיטריות וקרקסאות והאסטריות. ר"מ אומר אלו דרכי האמורי שמנו חכמים. ר' יהודה בן בתירא אומר שלא תנחור ושלא תגדל ציצית ושלא תספור קומי שפה, ושמא תאמר להם חוקים ולנו אין חוקים ת"ל את משפטי תעשו ואת חוקותי תשמרו ללכת בהם אני ה' א-להיכם, עדיין יש תקוה ליצר הרע להרהר ולומר שלהם נאים משלנו תלמוד לומר ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם" (אחרי מות פרשה ט). דומה כי דברי המאירי תואמים את שיטתו של ר"מ הכורך את איסור ההליכה בחוקות הגויים עם איסור ההליכה בדרכי האמורי. לעומת זאת שיטתו של רש"י תואמת את דברי ר' יהודה בן בתירא וחכמים המבינים כי מדובר בשני איסורים נפרדים, וכי תיטריות, קרקסאות ואסטריות המנויות בספרא נאסרו משום חוקת הגויים ולא משום דרכי האמורי. המכנה המשותף לאותם פעולות הוא שהם מהווים סמלים לאומים עבור הגויים, ולכן מסיימת התורת כהנים בצו ליהודי לדבוק בחוקיו סממניו הדתיים שלו. כפי שראינו בפתיחת השיעור, התוספתא בשבת מונה רשימה ארוכה של דברים שנאסרו משום דרכי האמורי. נראה, כי המכנה המשותף לפעולות אלו הינו כי כלן קשורות לריטואלים דתיים. זאת אולי הסיבה שרש"י שהלך בדרכם של רבי יהודה בן בתירא וחכמים, הפריד בין האיסורים, ותלה את איסור ההליכה בדרכי האמורי, בפסוקים בפרשת משפטים ולא באחרי מות. בפסוקים אלו הכתוב שם דגש על התרחקות ממעשה ארץ מצרים וכנען, המהווים סממן לאומי תרבותיים . Thanksgiving Turkey חג ההודיה (באנגלית: Thanksgiving) הוא חג הנחגג בצפון אמריקה ומבטא הבעת תודה לאלוהים על נדיבות לבו ביבולי הסתיו. סעודת החג מהווה בארצות הברית את מוקד החג. זוהי ארוחת ערב גדולה, שמתחילה בשעות אחר הצהריים. אוכלים בה בעיקר תרנגול הודו (turkey) צלוי. לכן מכונה החג גם "חג תרנגול ההודו". בשו"ת אגרות משה נדרש הגאון רבי משה פיינשטיין לשאלה האם מותר לחוג את חג ההודיה באכילת תרנגול הודו. רבי משה דן לאסור וזאת משום שלנו אין חלק בחגם הלאומים של הגויים, וזו לשונו: "...ובשביל אהבת אינשי בעלמא, נמי לא שייך לשמוח עולמית בשביל דבר שאירע לאינשי בכמה מאות שנים אחר כך. וזה נחשב מעשה אמורי - מה שחזינן שכמה דברים אירע לאינשי בכל יום ענייני צער ואין מצטערין עליהן, וכמה ענייני שמחה ואין שמחין עמהן, אף באותו הזמן ממש. ובעניין זה שמחין בעשיית וקביעת יום להילולא וחינגא ואכילת בשר תרנגול הודו אף כמה מאות שנים אח"כ, שזה נחשב דבר שאין בו טעם, אלא הוא דרכי האמורי שעושין דברים בלא טעם ובלא צורך. ולכן איכא בזה האיסור דובחוקותיהם לא תלכו" (יו"ד ד', סימן יב). לדעת רבי משה גם השיקול ההומני של שמחה בהצלחה האנושית ביסוד יבשת אמריקה - אסור משום 'ובחוקותיהם לא תלכו'. כאמור ר' משה הולך בשיטתם של ה'מאירי' ורבי מאיר בספרא, אשר אינה מבדילה בין דרכי האמורי לאיסור 'בחוקותיהם לא תלכו'. על פי גישה זו יש להתייחס לאכילת תרנגול ההודו כמעשה העבירה של איסור הליכה בדרכי האמורי. בנוסף, הקיום של העברה, כלומר הרעיון הפילוסופי המסתתר מאחורי העברה הינו "ובחוקותיהם לא תלכו" - הדבקות בסממנים לאומים תרבותיים של הגוים.