האם "כל המרבה הרי זה משובח" תקף גם להגבהה? (ספר בתורה) - מאת:ארי צבי זיבוטפסקי דף שבועי לפרשת כי תבוא. המאמר עוסק בנושא הגבהת ספר תורה.
מבוא[]
בניגוד לרש"י, אשר מייחס את הקללה לאי קיום המצוות, הרמב"ן מחיל את הקללה על חיסרון באמונה. כלשונו (שם): ולפי דעתי, כי הקבלה הזאת, שיודה במצות בלבו ויהיו בעיניו אמת ויאמין שהעושה אותן יהיה לו שכר וטובה והעובר עליהן יענש, ואם יכפור באחת מהן או תהיה בעיניו בטלה לעולם הנה הוא ארור. אבל אם עבר על אחת מהן, כגון שאכל החזיר והשקץ לתאותו או שלא עשה סוכה ולולב לעצלה, איננו בחרם הזה, כי לא אמר הכתוב אשר לא יעשה את דברי התורה הזאת, אלא אמר "אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות".
מעניין שאחרי זה הרמב"ן מצטט דרשה מהירושלמי ומרחיב דבריו עליה. כתוב בדרשה: "שמעון בן יקים אומר זה החזן שהוא עומד", והרמב"ן מסביר: ואמרו על דרך אגדה,(ילקוט יוסף (אורח חיים, קלד, הערה יג) מציע כי הרמב"ן האמין כי זו אסמכתא ואינה דאוריתא.) זה החזן, שאינו מקים ספרי התורה להעמידן כתקנן שלא יפלו. ולי נראה, על החזן שאינו מקים ספר תורה על הצבור להראות פני כתיבתו לכל, כמו שמפורש במסכת סופרים (יד, יד) שמגביהין אותו ומראה פני כתיבתו לעם העומדים לימינו ולשמאלו ומחזירו לפניו ולאחריו, שמצוה לכל אנשים והנשים לראות הכתוב ולכרוע ולומר 'וזאת התורה אשר שם משה' וגו' (דב' ד:מד), וכן נוהגין. הרמב"ן רואה בקללה הסופית והסתומה התייחסות להגבהת התורה, אשר אינה מבוצעת באופן הולם. כמו שהוא כותב, עניין ההגבהה מופיע לראשונה במסכת סופרים, כאשר חלק מההלכות על ההגבהה מפורטות שם. לדוגמה, שכל הגברים וכל הנשים[2] אשר נוכחים בקהל המתפללים צריכים לראות את הטקסט הכתוב בזמן ההגבהה. לפי הגמרא, גלילת התורה נחשבת ככבוד הגדול ביותר (מגילה לב ע"א):
מנהג אשכנז[]
על פי המנהג האשכנזי כיום, שלפיו שני אנשים משתתפים בכך; האחד מגביה והשני גולל, יש פוסקים שמניחים כי כוונת הגמרא היא למגביה היום, שהוא מקבל את התפקיד המכובד יותר (משנה ברורה, סימן קמ"ז ס"ק ה', חיי אדם סימן לא' סעיף יג). לעומתם, אחרים סבורים כי הגולל הוא התפקיד המכובד ביותר (ערוך השולחן, אורח חיים, סימן קמ"ז סעיף ט'). מסופר על הרב שלמה זלמן אוירבך ש"פעם לאחר העליה לחתן תורה אמר רבנו להגבאי כהאי לישנא: 'מצות הגבהת ס"ת היא מצוה גדולה וחביבה עד למאד, והמגביה נוטל שכר כולם, ואני כבר שנים רבות איני זוכה במצוה זו, כי חושבים שאין זה מן הראוי לכבדני בה, לכן רוצה אני לזכות היום במצווה זו'... וכן עשו." (הליכות שלמה, פרק 12: י"ב).
המקרה "האיטלקי"[]
יש בעיות מעשיות שעלולות לעלות בסוגיית ההגבהה. ראשית, המשנה ברורה (שם, ס"ק ז) מציינת את הברור מאליו; אדם חלש לעולם לא יכובד בהגבהה, מכיוון שכוחו אינו מאפשר לו להגביה כך שקהל המתפללים יוכל לראות את הכתוב בספר התורה. ישנה גם סכנה של הפלת ספר התורה. סכנה זו גרמה לקהילות באיטליה במאה ה-18 לחדול ממנהג ההגבהה, שינוי שהחיד"א הגן עליו (לדוד אמת, [תשמו] עמוד 13).
שים לב כי שאלה זו מופנית אל מנהיגי אשכנז. אצל הספרדים ישנו כיסוי קשיח לספר התורה, כך שישנה הגבלה פיזית לפתיחתו. בקהילות האיטלקיות ישנו מוט מיוחד מכסף, הנקרא "שרביט", והוא מתאים בדיוק למידות "עצי החיים" שהתורה מגוללת עליהם. בעקבות כך התורה יכולה להיפתח לשלוש או ארבע עמודות באופן מוגבל. יהודי עדן משאירים את התורה על הבימה והחזן מרים חלק מהקלף ומראה לציבור.
ולסיכום[]
כאמור, ההגבהה נועדה לתת לתורה את הכבוד המגיע לה, ולהראות לכל הציבור את ספר הברית שבין עם ישראל והקב"ה. זהו הטקסט שנקרא קודם להגבהתו (אצל אשכנזים) או לאחר הגבהתו (אצל ספרדים ועדות המזרח). לכן יש צורך לטפל בו כפי שאדם שמצא מגילה אמור לטפל בה; תשומת הלב חייבת להישאר מכוונת אל התורה. הכלל של "כל המוסיף הרי זה משובח" אינו חל במקרה זה. שכן, לפי הרמב"ן, פתיחה בלתי ראויה של ספר התורה עלולה לגרום למגביה להיות מקולל על ידי אחת הקללות המוזכרות בפרשתנו.
המקור: https://www1.biu.ac.il/Parasha/KiTavo/Jibotfsky
מהויקיפדיה העבקרית[]
- ערך זה עוסק בטקס ביהדות. אם התכוונתם למעשה קניין, עיינו בערך {{{עע}}}.
הגבהה של ספר תורה אשכנזי בכותל המערבי. ברקע ניתן לראות יהודי מצביע בזרתו לכיוון הספר, מנהג נפוץ בעת ההגבהה
הגבהה של ספר תורה אשכנזי ביום חול
ביהדות, הגבהה היא נוהג הנעשית כחלק מקריאת התורה ובמהלכה מרימים לגובה את ספר ספר התורה בעודו פתוח, על מנת שכל הציבור יוכל לראות את מקום הקריאה.
מקור[]
המנהג מוזכר לראשונה במסכת סופרים: "ואחר כך מגביה את התורה למעלה...מיד גולל ספר תורה עד שלשה דפין, ומגביהו ומראה פני כתיבתו לעם העומדים לימינו ולשמאלו, ומחזירו לפניו ולאחריו, שמצוה לכל אנשים ונשים לראות הכתוב ולכרוע ולומר, וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל".
דינים ומנהגים[]
זמן ההגבהה[]
הספרדים ומיעוט מהאשכנזים (למשל בצפת), נוהגים להגביה את הספר לפני קריאת התורה, ואילו רובם של האשכנזים בסיומה. ערוך השולחן מציין (אורח חיים קמ"ז ט), כי בזמן התלמוד ההגבהה הייתה לפני הקריאה. במנהג האיטלקי, במחזורים הישנים מופיע הגבהה לאחר קריאת התורה, אבל ממחזור שד"ל ואילך מופיע לפני קריאת התורה, וכן נוהגים היום.[1]
דרך ההגבהה[]
המגביה את הספר מרימו כשהוא פתוח ברוחב של שלוש עמודות[2], ובאופן שתחתית הספר תהיה בערך בגובה כתפיו, כך שיראה לכל אנשי מקום התפילה, והוא מזיז את גופו על ציר (של כ-90 מעלות) לימינו ולשמאלו, כדי שרוב האנשים במקום התפילה יוכלו לראות את הכתוב, ולא רק האנשים שמאחוריו.
בשל כובדו היחסי של ספר תורה, נוהגים לתת את ההגבהה על פי רוב לאנשים שידועים בחוסנם הגופני. זאת על אף שלמעשה הגבהה יכולה להתבצע כמעט על ידי כל אדם, באמצעות טכניקת הרמה מתאימה (שימוש בעקרון המנוף) כמו כן, נהוג כי מכבדים אדם חשוב בהגבהה, מה שאין כן בגלילה, שבה נהוג לכבד אדם פשוט או ילד, וערוך השולחן תמה על כך מפני שבתלמוד כתוב כי עיקר השכר הוא על הגלילה (ערוך השולחן אורח חיים קמז ט).
בזמן ההגבהה המתפללים נוהגים להצביע על מקום הקריאה בתורה ולומר את הפסוק "וְזאת הַתּורָה, אֲשֶׁר שָׂם משֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: " (ספר דברים, פרק ד, פסוק מד). ערוך השולחן מציין "ומי שמסתכל היטב בהאותיות כראוי – יגיע לו אור גדול אם ראוי לכך"[3].
ישנו הבדל בצורת ההגבהה בין ספר תורה אשכנזי לספרדי. בעוד שבאשכנזי המגביה מחזיק את המוטות בתחתית הספר ומרימו כשהכתב ניצב לנגד עיניו, כך שהקהל שמאחוריו רואה את הכתב, בספר תורה ספרדי שמושם בתיבת עץ,[4] המגביה צריך לאחוז בדפנות התיבה, כאשר אחורי התיבה מופנה לעבר פניו, והכתב מופנה לקהל שעומד כנגדו. בשמחת תורה אצל האשכנזים נוהגים להגביה את ספר התורה בשיכול ידיים (בהצלבה) ופתיחתן תוך כדי הגבהה, כך שספר תורה מוגבה עם פניו למול הקהל.
אצל האשכנזים לאחר ההגבהה המגביה מתיישב על הספסל שלאחוריו, ומתבצעת גלילת הספר בידי מתפלל נוסף, ואילו אצל הספרדים המגביה מניח אותו על התיבה, כדי להתחיל בקריאה.
ראו גם[]
- גלילה
- קריאת התורה
קישורים חיצוניים[]
מדיה וקבצים בנושא הגבהה וגלילה וויקישיתוף- הרב ד"ר חיים טלבי, על השתלשלותו של מנהג הגבהת ספר תורה, הבלוג של היכל יהודה, אתר תפוז
הערות שוליים[]
- ↑ הלל משה סרמוניטה ואנג'לו מרדכי פיאטילי, סדר תפלות כמנהג בני רומה, ירושלים תשע"ד, עמ' נד.
- ↑ ערוך השולחן אורח חיים קלד ג
- ↑ ערוך השולחן אורח חיים קלד ג
- ↑ חוץ מכמה קהילות ספרדיות של מערב אירופה, איטליה וצפון אפריקה, שלא שמים את ספר התורה בתיק.