Family Wiki
Advertisement

האם דוד המלך חטא - מסכת שבת דף נ"ו

האם חטאו:

  • בני שמואל
  • דוד המלך
  • שלמה המלך
  • יאשיהו

התוכן לפי ביאור הרב עדיין שטיינזלץ- המקור ספריא

פורטל הדף היומי
פורטל הדף היומי

הזז את הסרגל עם העכבר ותוכל לצפות בתרשים במלואו

מבוסס גם על שיעורו של רבי חיים סבתו באמצעות :https://zoom.us/my/mizpenevo

ג. כל האומר בני שמואל חטאו אינו אלא טועה[]

שאמנם לא היו מושלמים כאביהם (לא ספגו את רוחו של אביהם), אך לא חטאו.

ג אמר ר' שמואל בר נחמני שכך אמר ר' יונתן: כל האומר (נ״ו א) בני שמואל חטאו (בני שמואל חטאו - במקח שוחד והטיית דין) אינו אלא טועה, שנאמר: "ויהי כאשר זקן שמואל וישם את בניו שופטים לישראל... ובניו לא הלכו בדרכיו (לא כמוהו אבל לא חטאו) ויטו אחרי הבצע ויקחו שוחד ויטו משפט" (שמואל א' ח, א-ג), ומן ההדגשה "ולא הלכו בניו בדרכיו" נלמד: בדרכיו הוא שלא הלכו, ואולם מיחטא נמי [לחטוא גם כן] לא חטאו, שאמנם לא היו מושלמים כאביהם, אך לא חטאו.
שחטאו ברדיפת בצע ושוחד
אלא מה (כיצד) אני מקיים את דברי הכתוב "ויטו אחרי הבצע" — שלא עשו כמעשה אביהם, שכן היה שמואל הצדיק מחזר בכל מקומות ישראל ודן אותם בעריהם, שנאמר: "והלך מדי שנה בשנה וסבב בית אל והגלגל והמצפה ושפט את ישראל את כל המקומות האלה" (שמואל א' ז, טז), והם לא עשו כן ללכת ממקום למקום ולזכות את ישראל, אלא ישבו בעריהם כדי להרבות שכר לחזניהן (שמשיהם) ולסופריהן, ולכן מעלה עליהם הכתוב שחטאו ברדיפת בצע ושוחד.
ומעירים: דבר זה הוא כתנאי [כמחלוקת תנאים] שנחלקו בכך במקום אחר. ששנינו שנחלקו במשמעות דברי הכתוב "ויטו אחרי הבצע", שר' מאיר אומר שחלקם שאלו בפיהם, שהיו מבקשים את המעשרות המגיעים להם בתור לויים, ועל ידי כך קפחו לויים אחרים. ר' יהודה אומר: מלאי הטילו על בעלי בתים, שהיו מטילים על בני העיר חובה לדאוג לפרנסתם. ר' עקיבא אומר: קופה יתירה של מעשר נטלו בזרוע, שלקחו בכוח יותר מן הראוי לחלקם. ר' יוסי אומר: מתנות הראויות להם נטלו בזרוע, ולא נהגו כראוי, שהלוי צריך לקבל ולא לקחת בעצמו.
(הם נענשו שלא הלכו בדרכי האבא שלהם. מה שעשו אולי מקול אבל לא נאה לבניו של הנביא . לא ניתן להטיל זאת על ההורים, לבנים יש בחירה חופשית)

א. כל האומר שדוד חטא אינו אלא טועה[]

אשר עשה דוד את הישר בעיני ה' ולא סר מכל אשר ציוהו כל ימי חייו רק בדבר אוריה החתי

א אמר ר' שמואל בר נחמני שכך אמר ר' יונתן: כל האומר שדוד חטא אינו אלא טועה, שנאמר: "ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו" (שמואל א' יח, יד). שכן וכי אפשר שחטא בא לידו ובכל זאת תהא השכינה עמו?!
אלא מה אני מקיים את דברי התוכחה של נתן "מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע בעיני את אוריה החיתי הכית בחרב ואת אשתו לקחת לך לאשה ואותו הרגת בחרב בני עמון" (שמואל ב' יב, ט), — יש להבין זאת שביקש לעשות כן ולא עשה.(רש"י) - שבקש - לשכב עמה קודם שקבלה גט שהיה בעלה שולח לה מן המלחמה שאם ימות לא תיזקק ליבום או שמא יהרג ואין מעיד עליו ותתעגן אשתו או שמא יהא שבוי כדאמרינן לקמן כל היוצא למלחמת בית דוד כו'

אמר רב: רבי (ר' יהודה הנשיא) דאתי [שבא] מבית דוד מהפך ודריש בזכותיה [ודורש בזכותו] של דוד. ועל מה שנאמר "מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע" רבי אומר: משונה [שונה] רעה זו שנאמרה בדוד מכל רעות אחרות שנאמרו בתורה, שהמלים "לעשות הרע" מיוחדות, שכל הרעות האחרות שנאמרו בתורה כתיב בהו [נאמר בהן] לשון "ויעש", וכאן כתיב [נאמר] לשון "לעשות", והדגשה זו באה לומר שביקש לעשות ולא עשה, וכוונתו אכן לא היתה לטובה, ואולם לא כן מעשיו.
ומה שנאמר "את אוריה החתי הכית בחרב" — שהיה לך לדונו בסנהדרין כמורד במלכות, ולא דנת אותו בדרך זו, אלא הרגתו שלא לפי כללי הדין המקובלים. "ואת אשתו לקחת לך לאשה" — שבסופו של דבר ליקוחין (נישואין) יש לך בה, כלומר, אף שאין הדבר נאה, מכל מקום לא היתה על פי החוק אשת איש שבה אין נשואין תופסים כלל.
ואת ערבתם תקח
וטעמו של דבר, שאמר ר' שמואל בר נחמני שכך אמר ר' יונתן: כל היוצא למלחמת בית דוד ושאר מלחמות ישראל במלכותם, כותב גט כריתות (רש"H -ט כריתות - על תנאי שאם ימות תהא מגורשת מעכשיו ופעמים שהוא טרוד בצאתו ושולחו מן המלחמה) לאשתו, שאם יקרה דבר וייהרג לא תישאר אשתו עגונה, ותוכל להינשא כרצונה. וכפי שנאמר: "ואת עשרת חריצי החלב האלה תביא לשר האלף ואת אחיך תפקד לשלום ואת ערבתם תקח" (שמואל א' יז, יח),
ומאי [מהו] "ערבתם"? — תני [שנה] רב יוסף: משמעו — דברים המעורבים בינו לבינה, כלומר, את הגט שקובע יחסים בינו לבינה — הרי שכבר נהגו אנשי הצבא לשלוח גט לנשיהם.
"ואתו הרגת בחרב בני עמון" — מה חרב בני עמון אי (אין) אתה נענש עליו, על האנשים שנהרגו במלחמה, אף אוריה החתי אי אתה נענש עליו.
להזכיר את אדנותו של יואב בפני דוד - "מרד במלכות"
מאי טעמא [מה טעם] — מורד במלכות הוה [היה]. שכן אמר ליה [לו] לדוד: "ואדני יואב ועבדי אדני על פני השדה חנים" (שמואל ב' יא, יא), שבפני המלך אין מזכירים אדנותו של אחר, ולכן היה אסור לו להזכיר את אדנותו של יואב בפני דוד, שהזכרה כזאת כמוה כמרידה בו.
אמר רב: כי מעיינת ביה [כאשר אתה מעיין בו], בעניינו של דוד לא משכחת ביה בר מדאוריה [אינך מוצא בו עוון חוץ] מזה של אוריה. דכתיב [שכן נאמר]: "אשר עשה דוד את הישר בעיני ה' ולא סר מכל אשר ציוהו כל ימי חייו רק בדבר אוריה החתי" (מלכים א' טו, ה).
להזכיר את אדנותו של יואב בפני דוד
אביי קשישא רמי [הזקן השליך, הקשה] מדברי רב במקום אחד על דברי רב במקום אחר: מי [האם] אמר רב הכי [כך] בענין דוד? והאמר [והרי אמר] רב: קיבל דוד לשון הרע. וכידוע, כשם שאסור לומר לשון הרע כך אסור לקבלו ולהאמין לו. לדבר זה לא מצאו תשובה, ועל כן עדיין קשיא [קשה] הדבר. (להלן) נ״ז א

ב. קיבל דוד לשון הרע[]

אילמלי לא קיבל דוד לשון הרע בענין מפיבושת לא נחלקה מלכות בית דוד, ולא עבדו ישראל עבודה זרה בשל ירבעם, ולא גלינו מארצנו

ב גופא [לגופו של דבר] אמר רב: קיבל דוד לשון הרע, דכתיב [שכן נאמר] שכשחיפש דוד את בנו יונתן "ויאמר לו המלך (דוד לציבא עבד שאול) איפוא הוא ויאמר ציבא אל המלך הנה הוא בית מכיר בן עמיאל בלא דבר" (שמואל ב' ט, ד), ואת משמעות "בלא דבר", מפרשים: שרצה לומר שבן יהונתן הוא אדם ריק בלא דבר תורה. ומסופר: "וישלח המלך דוד ויקחהו מבית מכיר בן עמיאל מלא דבר" (שמואל ב' ט, פסוק ה'), ומשמעות "מלא דבר" — שמצא אותו מלא בדברי תורה.
כאשר חזר והלשין עליו מדוע קיבל ממנו
וכמו כן מכדי חזייה דשקרא [הרי ראה ששקרן] הוא ציבא, ואם כן כי הדר אלשין עילויה מאי טעמא קיבלה מיניה [כאשר חזר והלשין עליו מדוע קיבל ממנו]? דכתיב [שכן נאמר] שבבריחת דוד מאבשלום פגש את ציבא "ויאמר המלך ואיה בן אדניך ויאמר ציבא אל המלך הנה יושב בירושלם כי אמר היום ישיבו לי בית ישראל את ממלכות אבי" (שמואל ב' טז, ג), ומנא לן [ומניין לנו] שקיבל מיניה [ממנו]? — דכתיב [שכן נאמר]: "ויאמר המלך לציבא הנה לך כל אשר למפיבשת ויאמר ציבא השתחויתי אמצא חן בעיני אדוני המלך" (שמואל ב' טז, ד).
ושמואל אמר: לא קיבל דוד לשון הרע כי דברים הניכרים חזא ביה [ראה בו] במפיבושת,( רש"י - דברים הנכרים חזא ביה - במפיבושת כשנהרג אבשלום וחזר דוד למלכותו ובא לפניו לא עשה רגליו ולא עשה שפמו כסבור דוד שניכרים דברי ציבא שנצטער על שחזר דוד ולא קישט עצמו ועוד היה מצפה שכשיושיבוהו במלכות יתנאה ויסתפר לכך לא קבל דבריו ואמר לו אתה וציבא תחלקו השדה והוא השיבו קשה אין לי לצעוק אלא על מי שהביאך הלום הנה שמצטער על שובו ואם לא שראה בו דברים הניכרים היה חוזר ממה שאמר הנה לך כל אשר למפיבושת ואע"פ שמיהר ואמר לו מתחלה הנה לך כל אשר למפיבושת אין זו קבלה כי כל זמן שלא היה דוד שב למלכותו יודע היה שאין מתנתו מתנה ולא אמר לו אלא על תנאי אם יראה אמת בדבריו) ובשלהם נדמה היה לו שאכן צדק ציבא ושמואל אמר: לא קיבל דוד לשון הרע כי דברים הניכרים חזא ביה [ראה בו] במפיבושת, ובשלהם נדמה היה לו שאכן צדק ציבא. דכתיב [שנאמר]: "ומפיבשת בן שאול ירד לפני המלך ולא עשה רגליו ולא עשה שפמו ואת בגדיו לא כבס למן היום לכת המלך עד היום אשר בא בשלום" (שמואל ב' יט, כה), וחשב דוד שהוא מתאבל על שובו בשלום. וכתיב [ונאמר]: "ויהי כי בא ירושלם לקראת המלך ויאמר לו המלך למה לא הלכת עמי מפיבשת. ויאמר אדני המלך עבדי רמני כי אמר עבדך אחבשה לי החמור וארכב עליה ואלך את המלך כי פסח (נ״ו ב) עבדך. וירגל בעבדך אל אדני המלך ואדני המלך כמלאך האלהים ועשה הטוב בעיניך" (שמואל ב' כו–כח). "ויאמר לו המלך למה תדבר עוד דבריך אמרתי אתה וציבא תחלקו את השדה. ויאמר מפיבשת אל המלך גם את הכל יקח אחרי אשר בא אדני המלך בשלום אל ביתו" (שמואל ב' ל–לא) ומתפרש שאמר לו מפיבושת: אני אמרתי "מתי תבא בשלום" ואתה עושה לי כך? לא עליך יש לי תרעומות אלא על מי שהביאך בשלום.
והיינו דכתיב [וזהו שנאמר]: "ובן יהונתן מריב בעל" (דברי הימים א' ח, לד), ותמוה הדבר, שכן וכי "מריב בעל" שמו? והלא מפיבשת שמו! אלא מתוך שעשה מריבה עם בעליו הקדוש ברוך הוא, ובא בתרעומת מדוע ניצל דוד המלך, נקרא בכנוי זה. יצתה (יצאה) בת קול ואמרה לו: נצא בר נצא [מתקוטט בן מתקוטט]. ומסבירים: "נצא" [מתקוטט] — הא דאמרן [זה שאמרנו] שבא בתרעומת בענין דוד. "בר נצא" [בן מתקוטט] — דכתיב [שכן נאמר]: "ויבא שאול עד עיר עמלק וירב בנחל" (שמואל א' טו, ה), ואמר ר' מני: שעשה מריבה עם הקדוש ברוך הוא על עסקי נחל, שאמר: אם על אדם אחד שנהרג עורפים את העגלה בנחל (ראה דברים כא, א-ט) מדוע יש להרוג את כל העמלקים הללו?
ולענייננו אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שאמר דוד למפיבשת: אתה וציבא תחלקו את השדה, יצתה בת קול ואמרה לו: רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה.
ואמר רב יהודה אמר רב: אילמלי לא קיבל דוד לשון הרע בענין מפיבושת לא נחלקה מלכות בית דוד, ולא עבדו ישראל עבודה זרה בשל ירבעם (רש"י - ולא עבדו ישראל עבודה זרה - שעל ידי שנחלקה המלכות העמיד ירבעם העגלים שלא יעלו ישראל לירושלים לממשלתו של רחבעם) , ולא גלינו מארצנו
(מידה כנגד מידה)

א. כל האומר ששלמה המלך חטא אינו אלא טועה[]

נוח היה לו לאותו צדיק שלמה, שיהא שמש ועובד עבודה קשה לדבר אחר (עבודה זרה) ואל יכתב בו "ויעש הרע בעיני ה'", אף שלא עשה

א אמר ר' שמואל בר נחמני שכך אמר ר' יונתן: כל האומר ששלמה המלך חטא אינו אלא טועה, שנאמר: "ולא היה לבבו שלם עם ה' אלהיו כלבב דויד אביו" (מלכים א' יא, ד). ויש להבין: כלבב דוד אביו הוא שלא הוה [היה], ואולם מיחטא נמי [לחטוא גם כן] לא חטא.
ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו
אלא מה (כיצד) אני מקיים את דברי הכתוב "ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו ללכת אחרי אלהים אחרים" (מלכים א' יא, ד) — יש להבין כי ההיא שאמרנו מפורשת כדברי ר' נתן. שר' נתן רמי [השליך, הראה סתירה] בדברי הכתובים. שבמצד אחד כתיב [נאמר] "ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו", והכתיב [ומצד אחר הרי נאמר]: "כלבב דויד אביו" ומשמע: כלבב דוד אביו הוא שלא הוה [היה], ואולם מיחטא נמי [לחטוא גם כן] לא חטא! אלא יש לומר כי הכי קאמר [כך אמר]: "ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו ללכת אחרי אלהים אחרים", ואולם הוא לא הלך.
שבקש לבנות ולא בנה
ומקשים: והכתיב [והרי נאמר]: "אז יבנה שלמה במה לכמוש שקץ מואב בהר אשר על פני ירושלים ולמולך שקוץ בני עמון" (מלכים א' יד, ז), והרי שכן הלך אחר עבודה זרה! ומתרצים: שבקש לבנות ולא בנה.
ומקשים: אם כך מבינים אנו צורה זו של לשון עתיד, אלא מעתה וכי תפרש את דברי הכתוב "אז יבנה יהושע מזבח לה' אלהי ישראל בהר עיבל" (יהושע ח, ל) וכי תפרש שבקש לבנות ולא בנה?! אלא ודאי מדובר שבנה, ואם כן הכא נמי [כאן גם כן] בשלמה, הכוונה שבנה!
אלא יש להבין זאת כדתניא [כפי ששנינו בברייתא], ר' יוסי אומר: את הכתוב ביאשיהו "ואת הבמות אשר על פני ירושלם אשר מימין להר המשחה אשר בנה שלמה מלך ישראל לעשתרת שקץ צדונים ולכמוש שקוץ מואב ולמלכום תועבת בני עמון טימא המלך" (מלכים ב' כג, יג).
שיש לתמוה: וכי אפשר שבא המלך הצדיק אסא ולא ביערם, וכן בא המלך יהושפט ולא ביערם, עד שבא יאשיה וביערם? והלא כל עבודה זרה שבארץ ישראל אסא ויהושפט ביערום! אלא מקיש [משווה] ראשונים לאחרונים, מה אחרונים, כלומר, יאשיהו, לא עשו ביעור זה, ונעשה עוד קודם לכן, ואף על פי כן תלה בהן הכתוב לשבח כאילו ביער יאשיהו בתוך שאר עבודה זרה גם במות אלה, אף ראשונים, שלמה, לא עשו את הבמות, ואף על פי כן תלה בהן הכתוב לגנאי כאילו בנה.
ומקשים: והכתיב [והרי נאמר]: "ויעש שלמה הרע בעיני ה'"(מלכים א, יא, ו)! אלא מפני שהיה לו למחות בנשיו ולא מיחה מעלה עליו הכתוב כאילו חטא בעצמו.
נוח היה לו לאותו צדיק שלמה, שיהא שמש ועובד עבודה קשה לדבר אחר (עבודה זרה) ואל יכתב בו "ויעש הרע בעיני ה'", אף שלא עשה.
אמר רב יהודה שכך אמר שמואל: נוח היה לו לאותו צדיק שלמה, שיהא שמש ועובד עבודה קשה לדבר אחר (עבודה זרה) ואל יכתב בו "ויעש הרע בעיני ה'", אף שלא עשה.
אמר רב יהודה שכך אמר שמואל: חטא שלמה היה שבשעה שנשא שלמה את בת פרעה, הכניסה לו אלף מיני זמר, ואמרה לו: כך עושים לעבודה זרה פלונית, וכך עושים לעבודה זרה פלונית, ולא מיחה בה על דיבורים אלה.
ועל מקום זה נבנה כרך גדול של רומי שהיא המכשיר להעניש בסוף דורות את ישראל
ואמר רב יהודה אמר שמואל: בשעה שנשא שלמה את בת פרעה ירד גבריאל ונעץ קנה בים ואחר זמן עלה ונדבק בו, בקנה, שירטון והצטברה אדמה משנה לשנה, ועל מקום זה נבנה כרך גדול של רומי שהיא המכשיר להעניש בסוף דורות את ישראל.
במתניתא תנא [בברייתא שנו]: אותו היום שהכניס ירבעם שני עגלי זהב, אחד בבית אל ואחד בדן, נבנה צריף (סוכה קלועה) אחד, שהיה הבית הראשון באותו מקום, וזהו ראשית איטליאה (איטליה) של יון.

ב. כל האומר שיאשיהו חטא — אינו אלא טועה[]

עד בן שמנה עשרה החזירן להן לאותם שחייב בדין, שחשש שמא בשנות ילדותו לא דן כהלכה

ב ואמר ר' שמואל בר נחמני שכך אמר ר' יונתן: כל האומר שיאשיהו חטא — אינו אלא טועה, שנאמר: "ויעש הישר בעיני ה' וילך בכל דרך דוד אביו ולא סר ימין ושמאל" (מלכים ב' כב, ב). אלא מה אני מקיים בדברי הכתוב "וכמהו לא היה לפניו מלך אשר שבאל ה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו ככל תורת משה ואחריו לא קם כמוהו" (מלכים ב' כג, כה), שלכאורה אפשר להבין מכאן שבימיו הראשונים היה חוטא, אלא שאחר כך שב אל ה' — לא תשובה על חטאים ממש עשה, אלא שכל דין דין שהיה בו הוא הדיין שדן מאז היה בן שמנה שנים כשעלה למלוכה, עד בן שמנה עשרה החזירן להן לאותם שחייב בדין, שחשש שמא בשנות ילדותו לא דן כהלכה.
תלמוד לומר ששב "ובכל מאדו" שמובנו בכל ממונו, וכוונתו: שנתן להם משלו
ושמא תאמר כי נטל מזה שזיכהו אז ונתן לזה שחייבו — תלמוד לומר ששב "ובכל מאדו" שמובנו בכל ממונו, וכוונתו: שנתן להם משלו.
ופליגא [וחלוקה] אימרה זו על דעת רב, שאמר רב: אין לך גדול בבעלי תשובה יותר מיאשיהו בדורו ואחד בדורנו. ושואלים: ומנו [ומי הוא] אחד זה בדורו של רב? ומשיבים: הוא אבא אבוה [אביו] של ר' ירמיה בר אבא. ואמרי לה [ויש אומרים] שהיה זה אחא אחוה [אחיו] של אבא אבוה [אביו] של רב ירמיה בר אבא. שאמר מר [החכם]: ר' אבא ואחא אחי הוו [אחים היו].

אמר רב יוסף: ועוד אחד בעל תשובה גדול יש בדורנו. ומנו [ומי הוא]? — עוקבן בר נחמיה ריש גלותא [ראש הגולה]. והיינו [וזהו] המכונה "נתן דצוציתא". אמר רב יוסף: הוה יתיבנא בפירקא, והוה קא [הייתי יושב בדרשת הרגל, והייתי] מנמנם, וחזאי בחילמא דקא פשט [וראיתי בחלומי שפשט המלאך] ידיה וקבליה [ידו וקיבל אותו] את נתן דצוציתא, להראות שחזר בתשובה שלימה.

השיעור הבא[]

Advertisement