הבורר - מסכת שבת דף ע"ד
התוכן לפי ביאור הרב עדיין שטיינזלץ- המקור ספריא
- המקור אתר סיני - ראו התרשים להלן:
הזז את הסרגל עם העכבר ותוכל לצפות בתרשים במלואו
מבוסס גם על שיעורו של רבי חיים סבתו באמצעות https://zoom.us/my/openforall
ה ברשימת המלאכות השנויה במשנה מוצאים אנו את הזורה, הבורר, והטוחן והמרקד[]
וזהות במטרתן, שכולן דרכים שונות להפרדת המאכל מן הפסולת!
ה ברשימת המלאכות השנויה במשנה מוצאים אנו את הזורה, הבורר, והטוחן והמרקד (כולן עושות אותן המלאכה אז למה צרך שלוש - היות וזה היה במשכן). ושואלים: היינו [זוהי] בדיוק מלאכת זורה, היינו [זוהי] מלאכת בורר, היינו [זוהי] מלאכת מרקד, שכולן דומות זו לזו בדרך עשייתן, וזהות במטרתן, שכולן דרכים שונות להפרדת המאכל מן הפסולת. אביי ורבא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] תירוץ לדבר, וקבעו כלל: כל מילתא דהויא [דבר שהיה] במשכן, שנעשתה מלאכה זו בודאי לצורך המשכן,(ע״ד א) אף על גב דאיכא דדמיא [אף על פי שיש מלאכה אחרת שדומה] לה — חשיב לה [מונה אותה], שכל מלאכה שהיתה במשכן חשובה היא למנותה.
מלאכת כותש
ושואלים: וליחשב נמי [ושימנה גם כן] מלאכת כותש, שכותשים את החיטה להסיר ממנה את קליפתה החיצונית ומעין זה היה במשכן! אמר אביי: מלאכת הכתישה איננה מן המלאכות הרגילות בכל מאפה לחם, כיון שעני אוכל פתו כשהיא עשוייה מקמח שלא עבר כתישה ובלחמו מעורבים הסובין, וכיון שכבר מנה מלאכת דש לא הזכיר כותש בתהליך עשיית הלחם. רבא אמר נימוק אחר: הא מני [משנה זו של מי היא] — של רבי היא, שאמר: מנין אבות מלאכות הוא ארבעים חסר אחת, ולמד את הדברים מרמז שבכתוב, ואין להוסיף עליהן, ואי חשיב [ואם ימנה] גם את מלאכת כותש הויא ליה [יהיו לו] אם כן ארבעים, ולא שלושים ותשע. ומקשים: וליפוק חדא מהנך ולעייל [ושיוציא אחת מאלה כגון בורר וזורה ושיכניס] כותש ועדיין ישאר המספר המקובל! אלא מחוורתא [ברורו יותר] כפי שהסביר אביי.
א. היו לפניו מיני אוכלין ורוצה אחד או יותר מתוך השאר — בורר ואוכל, בורר ומניח[]
שבהסבר זה אין תוספת מהותית של מילים אלא עמידה על דיוק משמעותן ש"בורר ואוכל" משמעו בורר ואוכל מיד
א תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא בענין דיני בורר: היו לפניו מיני אוכלין ורוצה אחד או יותר מתוך השאר — בורר ואוכל (לצורך היום -מותר), בורר ומניח (לצורך מחר - אסור). ולא יברור, ואם בירר — חייב חטאת. ותוהים: מאי קאמר [מה אמר]? והלא ברייתא זו סופה סותר את תחילתה! אמר עולא: הכי קאמר [כך אמר]: בורר ואוכל לצורך בו ביום, למזונות יום השבת, ובורר ומניח לצורך בו ביום. ואולם לצורך מחר לא יברור, ואם בירר — חייב חטאת. מתקיף לה [מקשה עליה] רב חסדא על הסברה זו: וכי מותר לאפות לבו ביום? וכי מותר לבשל לבו ביום? והלא אין מלאכה האסורה בשבת שהותרה לצורך השבת, והוא הדין לכאורה גם לענין בורר!
רב יוסף: וכי מותר לאפות לכתחילה פחות מכשיעור?
אלא אמר רב חסדא, כך יש להבין: בורר ואוכל פחות מכשיעור (כגרוגרת, שהוא השיעור הקטן ביותר המחייב מן התורה), בורר ומניח פחות מכשיעור. וכשיעור לא יברור, ואם בירר — חייב חטאת. מתקיף לה [מקשה עליה] רב יוסף: וכי מותר לאפות לכתחילה פחות מכשיעור? והלא נאסרו המלאכות בכל שהוא, אף אם אין חיוב גמור מן התורה אלא בשיעורים הקצובים לכך. ולכן אין לומר שמותר לברור לכתחילה אף בפחות מכשיעור. אלא אמר ר' יוסף: בורר ואוכל אם בורר ביד בלבד, בורר ומניח, כשבורר ביד. ואולם בקנון ובתמחוי (כלים גדולים ושטוחים שנוהגים לברור בהם ביד כמויות גדולות) לא יברור לכתחילה, ואם בירר — פטור מחטאת אם עשה כן בשוגג, או מסקילה אם היה זה במזיד, אבל אסור לעשות כן מלכתחילה. ובנפה ובכברה, לא יברור, ואם בירר — חייב חטאת.(בכלי מקצועי - אסור)
כי הדרך הרגילה בברירה היא בהוצאת הפסולת מתוך האוכל, ועל ידי שינוי זה שוב אינו מתחייב
מתקיף לה [מקשה עליה] רב המנונא: מידי [וכי] במשנה קנון ותמחוי קתני [שנינו]? והרי עיקר הסברו של רב יוסף נבנה על הוספת מילים שאינן כתובות בברייתא המקורית! אלא אמר רב המנונא: בורר ואוכל אם מוציא את האוכל מתוך הפסולת, וכן בורר ומניח — אוכל מתוך הפסולת. ואולם פסולת מתוך אוכל לא יברור, ואם בירר — חייב חטאת. כי הדרך הרגילה בברירה היא בהוצאת הפסולת מתוך האוכל, ועל ידי שינוי זה שוב אינו מתחייב'. מתקיף לה [מקשה עליה] אביי: מידי [וכי] במשנה אוכל מתוך פסולת קתני [שנינו]? והלא גם דברים אלה אינם מפורשים בברייתא! אלא אמר אביי: בורר ואוכל לאלתר, וכן בירר ומניח ולאלתר, ואולם לבו ביום — לא יברור, ואם בירר — נעשה כבורר לאוצר (למחסן) וחייב חטאת. שבהסבר זה אין תוספת מהותית של מילים אלא עמידה על דיוק משמעותן ש"בורר ואוכל" משמעו בורר ואוכל מיד. ומסופר כי אמרוה רבנן קמיה [חכמים להסבר זה של אביי לפני] רבא. אמר להו [להם]: שפיר [יפה] אמר נחמני, אביי.
(יש חמישה תרוצים)
ב. שהיו לפניו שני מיני אוכלין, ובירר ואכל רק אחד מהם, ובירר והניח אחד מהם[]
שאף בירור אוכל מתוך פסולת אסור;שגוף התורמוס הרך גורם לקלקל את ריח קליפות
ב עד כה דובר בברירה סתם, כאשר יש להפריד בין האוכל לבין הפסולת. ואולם במקרה שהיו לפניו שני מיני אוכלין, ובירר ואכל רק אחד מהם, ובירר והניח אחד מהם. רב אשי מתני [היה שונה]: פטור, ר' ירמיה מדיפתי מתני [היה שונה]: חייב. ושואלים: איך רב אשי מתני [היה שונה] פטור, והא תני [והרי שנינו] שבכגון זה חייב! ומתרצים: לא קשיא [אין זה קשה]; הא [זה], ששנינו שאמר שפטור הרי זה באופן שבורר באמצעות קנון ותמחוי שאין בברירה בדרך זו משום מלאכת אומן, ואילו הא [וזה] ששנינו שחייב, הרי זה כשבורר באמצעות נפה וכברה שברירה בהם היא דרך מעשה אומן.
שבת - שזמנו של רב ביבי לטפל בהגשת האוכל לתלמידים
ומסופר: כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר: שבתא [שבת] שזמנו של רב ביבי לטפל בהגשת האוכל לתלמידים הואי [היתה], ואיקלעו [והזדמנו] ר' אמי ור' אסי לביתו. שדא קמייהו כלכלה דפירי [הניח לפניהם סל פירות] כמו שנקטפו, ולא נתן להם את הפירות נקיים בלא העלים והענפים. ואולם לא ידענא [אינני יודע] אי [אם] עשה זאת משום שסבר כי אפילו בירור אוכל מתוך פסולת שלא לאכילה מיד אסור, או משום עין יפה הוא דמכוין [שהתכוון], שנראה הדבר נאה יותר כשהסל מלא יותר, שנתינת סל מלא פירות לאורחים היא ביטוי לנתינה ברוחב לב, ושיוכלו לקחת כאוות נפשם. ואם כן אין לדעת אם אפשר ללמוד הלכה ממעשה זה.
הבורר תורמוסים לאחר שליקתם מתוך הפסולת שלהן — חייב משום בורר
חזקיה אמר: הבורר תורמוסים לאחר שליקתם מתוך הפסולת שלהן — חייב משום בורר. ובאים לברר את שיטתו: לימא קסבר [האם נאמר כי סבור] חזקיה שאף בירור אוכל מתוך פסולת אסור? ודוחים: אין זו ראיה, אלא שאני תורמוסים [שונים התורמוסים] (ע״ד ב) דשלקי ליה שבעא זימני [שמבשלים אותם שבע פעמים], ואי [ואם] לא שקלי ליה [לוקחים אותו] מן הקליפות הריהו מסרח [מסריח] וכפסולת מתוך אוכל דמי [נחשב], שגוף התורמוס הרך גורם לקלקל את ריח הקליפות, יש להוציאו משם כדי שלא יהא ריח רע בבית.
(1. אוכל - פסולת; 2. התירוץ - כלים; 3. לאחר זמן - חייב חטאת בכל מקרה)
א.מלאכת הטוחן[]
אם מקפיד הוא בחיתוך על המידה לעשות את הקיסמים בגודל מסויים, חייב גם משום מלאכת מחתך
א בין אבות המלאכות המנויות במשנה נמנית גם מלאכת הטוחן. אמר רב פפא: האי מאן דפרים סילקא [מי שחותך סילקא לחתיכות קטנות] בשבת חייב משום מלאכת טוחן, שהרי עושה פעולה הדומה לטחינה. ואמר רב מנשה: האי מאן דסלית סילתי [מי שחותך קיסמים דקים] כדי להשתמש בנסורת (רמב"ם), חייב משום טוחן. והוסיף ואמר רב אשי: אי קפיד אמשחתא [אם מקפיד הוא בחיתוך על המידה] לעשות את הקיסמים בגודל מסויים, חייב גם משום מלאכת מחתך.
ב. והלש והאופה נימנו גם הם במשנה בין אבות המלאכות[]
שחוזרת ומתקשה, אחר כך אמור שאין זה בישול ולא שינה הבישול בתכונתה של הזפת, על כן השמיע לנו שאף זה שפעל לשעתו נקרא בישול.
ב והלש והאופה נימנו גם הם במשנה בין אבות המלאכות. ותהה ואמר רב פפא: שבק [עזב] התנא דידן [שלנו] במשנה את המלאכה של בישול שהיתה בסממנין של הצבע דהוה [שהיתה] במשכן ונקט [ולקח] את מלאכת אופה שלא היתה במשכן?! והלוא כאמור כל אבות מלאכות נלמדו ממלאכות המשכן, ומדוע לא מנה בישול! ומשיבים: התנא דידן [שלנו] את סידורא דפת נקט [סידור עשיית הלחם לקח], והשתמש בכך כבסיס לסידור את אבות המלאכות, שהתחיל בחרישה וסיים בגמר מלאכת הלחם.
שהרי לבסוף היתד מתקשה בשהותה בתנור, ולעומת זאת מלאכת הבישול הגדרתה ריכוך דברים על ידי אש
אמר רב אחא בר רב עוירא: האי מאן דשדא סיכתא לאתונא [המכניס יתד לתנור] כדי לייבשו, חייב משום מלאכת מבשל. ומקשים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומתרצים: מהו דתימא [שתאמר] כי לשרורי מנא קא מיכוין [לחזק את הכלי הוא מתכוון], שהרי לבסוף היתד מתקשה בשהותה בתנור, ולעומת זאת מלאכת הבישול הגדרתה ריכוך דברים על ידי אש, על כן קא משמע לן דמירפא רפי והדר קמיט [השמיע לנו שקודם העץ מתרפה ומתרכך ואחר כך מתקשה]. אמר רבה בר רב הונא: האי מאן דארתח כופרא [מי שהרתיח זפת], חייב משום מלאכת מבשל. ומקשים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומתרצים: מהו דתימא [שתאמר] כי כיון דהדר ואיקושא אימא לא [שחוזרת ומתקשה, אחר כך אמור שאין זה בישול] ולא שינה הבישול בתכונתה של הזפת, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאף זה שפעל לשעתו נקרא בישול.
ג אמר רבא: מי שעשה בשבת בשוגג חבית חרס, חייב משום שבע חטאות.[]
ואם תפר את פיה של הכוורת, חייב שלש עשרה חטאות
ג אמר רבא: האי מאן דעבד חביתא [מי שעשה בשבת בשוגג חבית חרס], חייב משום שבע חטאות. שכן בכך הוא מפורר (טוחן) את גושי העפר, ובורר מתוכם את האבנים, ולש את הטיט, ומחתך את הטיט למידה הראויה, ובונה את תבניתו, ומבעיר את האש, ואחר כך שורף (אופה) את כלי החרס (גאונים), והעושה תנורא [תנור] חייב משום שמונה חטאות, שלאחר גמר העבודה עוד מוסיף מריחה נוספת של טיט לסיים מלאכתו והרי זה ממחק. אמר אביי: האי מאן דעבד חלתא [מי שעושה בשבת בשוגג כוורת קנים], חייב אחת עשרה חטאות. שכשהוא זומר את הקנים חייב משום קוצר ומשום נוטע (שהקנים הנשארים ממהרים אחר כך לצמוח) כשאוספם הרי זה מעמר, כשמבררם הרי זה בורר, כאשר מחליקם ומיישרם הרי זה ממחק, כשחותכם לחלקים קטנים הרי זה טוחן, כשחותכם למידה מסויימת הרי זה מחתך. ואחר כך כשמתחיל לארוג את הקנים, יש בכך משום מלאכות מיסך, ועושה שני בתי נירין ואורג. והעמדת כל התבנית יש בה משום בונה (גאונים) ואי חייטיה לפומיה [ואם תפר את פיה של הכוורת], חייב שלש עשרה חטאות, שיש להוסיף כאן מלאכת תופר ומלאכת קושר.
ד בין המלאכות המנויות במשנה נמנו גם הגוזז את הצמר והמלבנו[]
תוכן
ד בין המלאכות המנויות במשנה נמנו גם הגוזז את הצמר והמלבנו, שהן מלאכות הקשורות בגזיזת הצמר ובטוויתו. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: הטווה בשבת בשוגג צמר שעל גבי הבהמה (שהוא מחובר עדיין) בשבת, חייב שלש חטאות, אחת משום גוזז שכן חלק מן הצמר נתל ש, ואחת משום מנפץ, כלומר, סורק צמר, ואחת משום טווה. ורב כהנא אמר: אין דרך גזיזה בכך, ואין דרך מנפץ בכך, ואין דרך טווי [טוויה] בכך. ומקשים: ולא? והאין זו דרך טוויה? והתניא משמיה [והרי שנינו בברייתא משמו] של ר' נחמיה, את הנאמר בכתוב במלאכת המשכן "וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה טוו את העיזים" (שמות לה, כו) יש לפרשו: שטוף השיער בעזים עצמם, וטוו בעזים עצמם מבלי לגזוז את שערן קודם לכן. אלמא [מכאן] שטוויה על גבי בהמה שמה טוויה! ומתרצים: חכמה יתירה שאני [שונה], ואף שיחידים יכולים לעשות מלאכת טוויה זו כתיקונה, עבור סתם אדם הריהי מלאכה שלא כדרך עשייתה.
התולש בשבת בשוגג את הכנף
תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: התולש בשבת בשוגג את הכנף (נוצה גדולה מכנף עוף) והקוטמו (חותך את קצהו) והמורטו (מוריד את החוטים הדקים היוצרים את הנוצה), חייב שלש חטאות. ואמר ר' שמעון בן לקיש בהסבר הדבר: התולש את הנוצה — חייב משום מלאכת גוזז, הקוטם — חייב משום מחתך, והממרט את השיער — חייב משום ממחק.
ה בין אבות המלאכות במשנה נימנו גם הקושר והמתיר[]
שאם מזדמנים לו שני חוטים קשורים זה ליד זה, מתיר אחד וקושר אחד
ה בין אבות המלאכות במשנה נימנו גם הקושר והמתיר. ושואלים: קשירה במשכן היכא הואי [היכן היתה]? אמר רבא: שכן קושרין ביתדות אהלים, שהיו קושרים את המשכן אל יתדותיו. ודוחים: וכי לכך קוראים קושרים כמלאכה גמורה?! הלא ההוא קושר על מנת להתיר הוא, שהרי במסעם היו מפרקים את המשכן ומתירים בתוך כך את כל הקשרים, וכל קשר העומר להתרה אין חייבים על עשייתו בשבת. אלא אמר אביי: שכן אורגי יריעות שנפסקה להן נימא (חוט) קושרים אותה. אמר ליה [לו] רבא: תרצת מלאכת קושר, ואולם מלאכת מתיר מאי איכא למימר [מה יש לומר בה]? היכן מוצא אתה במשכן שמתירים קשר? וכי תימא [ואם תאמר] ותפרש בדרך זו: דאי מתרמי ליה תרי חוטי קיטרי בהדי הדדי, שרי חד וקטר חד [שאם מזדמנים לו שני חוטים קשורים זה ליד זה, מתיר אחד וקושר אחד], ואולם השתא [עכשיו, הרי] לפני מלך בשר ודם אין עושין כן, שהיריעה שכך עשו בה נראית פגומה, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, במשכן העדות עושין?! אלא אמר רבא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' עילאי, שכן צדי חלזון שהיו נצרכים לו לצביעת המשכן קושרין ומתירין את הרשתות שלהם.
ו עוד שנינו במשנה בין המלאכות המנויות גם את התופר שתי תפירות[]
שכן הדרך היא שיריעה שנפל בה דרנא [תולעת] ועשתה חור, קורעין בה כדי להרחיב במעט את החור ותופרין אותה אחר כך באופן שלא יכירו את החור.
ו עוד שנינו במשנה בין המלאכות המנויות גם את התופר שתי תפירות (שהשתחררו). ומקשים: והא לא קיימא [והרי אינה מתקיימת]! שהרי שתי תפירות בלבד מתפרקות מיד, ומלאכה שאין לה קיום אינה נחשבת מלאכה! על כן אמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן: והוא שקשרן, שלא יצא החוט, ובדרך זו התפירה קיימת אף בשתי תפירות.
שהקורע על מנת לתפור אף זו בין אבות המלאכות
עוד שנינו במשנה שהקורע על מנת לתפור אף זו בין אבות המלאכות. ושואלים: קריעה במשכן מי הוה [האם היתה? רבה ור' זירא דאמרי תרווייהו [שאמרו שניהם] בהסבר הדבר:(ע״ה א) שכן הדרך היא שיריעה שנפל בה דרנא [תולעת] ועשתה חור, קורעין בה כדי להרחיב במעט את החור ותופרין אותה אחר כך באופן שלא יכירו את החור.