Family Wiki
Advertisement
המפה נטענת...
המפה נטענת...

מבט מקרוב:Via_Borgo_dei_Leoni_76_Ferrara

מבט מעל


Giardino_dei_Finzi-Contini

Giardino dei Finzi-Contini

חד גדיא

The_garden_of_Finzi-Contini

The garden of Finzi-Contini

the "el male rahamim" or "kel male rahamim" from the beautiful film

ב-youtube יש עוד חלקים

הגן של פינצי קונטיני (באיטלקית: Il giardino dei Finzi-Contini) הוא סרט קולנוע איטלקי מ-1970 בבימויו של ויטוריו דה סיקה, המהווה עיבוד קולנועי לספרו האוטוביוגרפישל ג'ורג'ו באסאני מ-1962, "גן פינצי-קונטיני". הסרט מתאר את מערכות היחסים של המספר] (המגולם בידי לינו קפוליקיו) עם ילדי משפחת פינצי-קונטיני, בתקופה שבין עלייתו של מוסוליני לשלטון עד מלחמת העולם השנייה ושואת יהודי איטליה.


תרגום מחדש של הספר[]

על תרגום מחדש של הספר פותחים ספר: הגן של פינצי-קונטיני | ג'ורג'ו בסאני

תרגום מחודש לספרו של הסופר היהודי-איטלקי ג'ורג'ו בסאני, "הגן של פינצי-קונטיני" (עם עובד, מאיטלקית: דליה עמית) . הספר, שעובד לסרט קולנוע זוכה פרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר (1972), עוסק בקורותיה של משפחת אצילים יהודית המתגוררת בווילה גדולה מוקפת בגן, בפאתי העיר פרארה:

Finzi contini

חיפוש הגן[]

ביום ראשון אחד של חודש אפריל 1957. בשעת טיול שגרתי של סוף-שבוע. מיד אחרי ארוחת הצהריים התחלקנו כעשרה ידידים לשתי מכוניות ונסענו בדרך אורליה בלא מטרה ברורה. קילומטרים אחדים לפני סנטה מרינלה משכו את לבנו צריחי מצודה מימי הביניים שצצו פתאום לשמאלנו. פנינו לדרך עפר צרה, וסופנו שטיילנו מפוזרים על חוף הים החולי השומם הנמשך לרגלי המבצר.

ללא הצלחה[]

במבט מקרוב הוא נראה הרבה פחות ימי-ביניימי מכפי שהבטיח מרחוק, כשהצטייר לעינינו מהכביש הראשי על רקע מדבר התכלת המסנוור של הים הטירני. הרוח תקפה אותנו במלוא עוזה, חול חדר לעינינו, שאון הגלים הנשברים החריש את אוזנינו, ולא יכולנו להיכנס אל המצודה משום שלא היתה בידינו אשרת כניסה של איזה בנק אשראי ברומא. הרגשנו אפוא מפח נפש ורוגז על שהחלטנו לצאת מרומא ביום שכזה, שעכשיו על חוף הים התברר שהוא סוער כמעט כמו יום חורף.

השיבה הביתה[]

חזרנו אל דרך אורליה, וכעבור רגעים אחדים הגענו אל הפנייה לצ'רוטרי. הואיל והוחלט לחזור לרומא מיד, היה לי ברור שממשיכים לנסוע ישר. אבל באותו הרגע האטה מכוניתנו יותר מכפי הצורך, ואביה של ג'נינה הוציא את ידו מן החלון ואותת למכונית השנייה, שהייתה במרחק כשלושים מטר, על כוונתו לפנות שמאלה. הוא שינה את דעתו.

ככה מצאנו את עצמנו נוסעים בכביש אספלט ישר שהגיע כעבור רגע אל כפר קטן שבתיו חדשים רובם, ומשם המשיך והתפתל כלפי הגבעות הפנימיות, אל הנקרופוליס האטרוסקית הידועה. איש לא ביקש הסברים, ואף אני שתקתי.

הערה: אולי פעפ אזדמן לשם ואשלים - דני

הרקע ההיסטורי[]

Via Borgo dei Leoni 76 Ferrara

הבית ההיסטורי המקור גוגול אראף ראו מפה למעלה Via Borgo dei Leoni 76, Ferrara

ניצה פרילוק כתבה בעיתון הארץ על מסמך הנמצא ביד-ושם המאשר את קיומו של המעשה וכך היא כתבה:

ב-4 באוגוסט 1941 נשלח מכתב מראש העיר של פרארה אל מפקדת המשטרה במשרד הפנים ברומא. המכתב מדווח כי משפחה יהודית עשירה בעיר פרארה היא בעלת מגרש טניס, ומבקרים בו בכל יום יהודים ולא-יהודים (ארים). מפגשים אלה עוררו את תשומת לבה של המפלגה הפאשיסטית, והיא פירסמה צו משמעתי הנוגע לארים אשר מעדיפים מפגש כזה על פעילות בארגוני המפלגה. הכותב מבקש לבדוק אם אפשר למנוע מיהודים בעלי מגרשי טניס פרטיים לארח בהם מי שאינו בן משפחתם. המכתב, המודפס במכונת כתיבה, נתגלה לאחרונה בארכיון "יד ושם" בירושלים. הוא מצוי במיקרופילם שהגיע לישראל במסגרת הסכם עם מוזיאון השואה בוושינגטון (סימול 9.80.8763R).

המשפחה הנזכרת במכתב היא זו שעליה נסב הרומאן של ג'ורג'ו בסאני "גן פינצי-קונטיני", שראה אור לפני 45 שנים (ב-1962). על עלילתו התבסס סרטו הנודע של ויטוריו דה-סיקה,

" הרומאן והסרט חרטו בזיכרון הקולקטיווי את גורלה של יהדות איטליה לאחר פרסום חוקי הגזע (ב-1938) ובתקופת השואה. בפרארה, שבה מתרחש הרומאן, התגוררו לפני מלחמת העולם השנייה כ-730 יהודים, שרבים מהם משכילים ומבוססים. ברשימות הרכוש היהודי שהוחרם במלחמה מופיעים כלי רחצה עשויים כסף או טקסט מקורי של ורגיליוס. ראש העיר של פרארה במשך תריסר שנים, עד 1938, היה עורך הדין היהודי רנצו רונה.

באוכלוסיה יהודית זו בלטה משפחת מאגריני (Magrini) מויה בורגולאוני (רחוב האריות) 76. פרופסור סילביו נעים ההליכות בילה שעות רבות בספרייתו שדלתה נפתחה אל הגן, ואתו אלברטינה אשתו, אמה אליזה, הבת ג'וליאנה שחורת השיער והבן אוברטו. משפחה זו, באותו הרכב ממש, שימשה לבסאני דגם למשפחת פינצי-קונטיני. גם הכלב הגדול והשקט יור זכה ונכנס אל דפי הסיפור. תכנון הסיפור היה כנראה ממושך (גרעין הסיפור מופיע בעמוד 120 ב"משקפי הזהב", שבסאני פירסם ב-1958). אולם בסאני הסיט את בית המשפחה על פני מפת פרארה מעט צפונה, לרובע האריסטוקרטי הגובל בחומת העיר העתיקה, הגדיל את ממדי הבית (ואף הוסיף מעלית), והעצים עד מאוד את מרחבי הגן. הוא קבע את משכנם ברחוב ארקולה הראשון ד'אסטה, בבית אדונים שנרכש במאה ה-19 במחיר מציאה ממשפחת מרקיזים איטלקית. בכתיבתו של בסאני, שהיא קפדנית בבניית המרחב הגאוגרפי האורבני, תזוזות אלה הן משמעותיות ומכוננות. באופן כזה נבנה, במישור האישי-הרומנטי, המוטיב של הנסיכה המסוגרת במגדל, שאין לגשת אליה; ובמישור החברתי-הלאומי הוא האדיר את המשפחה. ואכן, רבים ראו בה סמל לשקיעתה של האצולה היהודית האיטלקית, שאחריתה בימי השואה.

הערך בויקיפדיה העברית[]

פרטי עלילה[]

FinziContini

הסרט

שם הסרט מתייחס לגן גדול ומוקף בחומה הצמוד לביתה של משפחה יהודית אמידה בפרארה שבאיטליה, בתקופת עלייתו של הפשיזם במדינה. הגן מהווה מעין מקדש של תמימות עבור ילדי המשפחה מיקול ואלברטו, המגן עליהם מפני ההתפתחויות העגומות שבעולם החיצוני. ג'ורג'ו, נער יהודי המשתייך לבני המעמד הבינוני בעיר, הוא אחד מבני העיר הבודדים הזוכים להיכנס לאחוזה ולבלות עם ילדי המשפחה בגן. ג'ורג'ו מאוהב במיקול הגחמנית וקלת הדעת, שיחסיה עם אחיה אלברטו עלולים להתפרש כקרובים מדי. אלברטו מצידו נמשך אל מלנאטה יפה התואר, אורח קבוע אחר בגן שהופך לחברו של אלברטו רק לשם התקרבות אל מיקול. הסרט מדגיש את הניגודיות שבין האווירה החופשית והמתירנית שבגן לבין ההפרה השיטתית של זכויותיהם של יהודי העיר. כך למשל לג'ורג'ו המוכשר לא מתאפשר ללמוד באופן ממסדי והוא נאלץ לעשות שימוש בספרייתם העשירה של בני משפחת פינצי-קונטיני, בעוד שברור כי לימודיו לא יישאו פרי והוא בין כה וכה ייאלץ לעזוב את המדינה. הסרט מסתיים בהצגת דמויותיהם של בני המשפחה וחבריהם המשחקים בגן כאשר ברקע נשמעת תפילת "אל מלא רחמים".

הפקה וחשיבות[]

בסרט, שנחשב בדרך כלל ליצירתו הגדולה האחרונה של דה סיקה,[1] חזר הבמאי לשיטת העבודה בה נקט בסרטיו הנאו-ריאליסטיים המוקדמים, כאשר ליהק לסרט בעיקר שחקנים ללא נסיון משחק קודם, שחלקם היו תושבי העיר פרארה במציאות. הסרט צולם בפרארה והקרנת הבכורה שלו הייתה בישראל. בדומה לספרו של באסאני, הסרט סייע רבות בהנצחתה של שואת יהודי איטליה.[2]

"הגן של פינצי קונטיני" זכה בפרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר ובפרס דוב הזהב בפסטיבל ברלין, והיה מועמד לפרס אוסקר לתסריט המעובד הטוב ביותר. זהו הסרט הרביעי והאחרון בבימויו של דה סיקה שזכה בפרס אוסקר.

הערות שוליים[]

  1. גרי מוריס, הגן של פינצי קונטיני, מגזין "Bright Lights Film" (באנגלית)
  2. ניצה פרילוק, משחק טניס ב"גן פינצי-קונטיני" בפרארה, הארץ

קישורים חיצוניים[]

Advertisement